תע”ס היומי | עמוד ע

עב) ובכדי להבין דבר הזדככות המסך האמור, הנה צריכים להקדים שתי הקדמות. הא’, היא שכח העיכוב שבמסך, הוא שקול בהתאם למדת העביות, שהיא ההשתוקקות אשר בבחי”ד, כמו ב’ כפות המאזנים. והוא מטעם פשוט, כי אם השתוקקות לקבל היא גדולה, הרי צריכים להתאמץ בכח גדול לעכב את עצמו מלקבל. ואם ההשתוקקות היא קטנה, אינו צריך להתאמצות יתירה לעכב את עצמו מלקבל הרי שכח העיכוב שבמסך, שקול כלפי מדת העביות שבבחי”ד אם פחות אם יותר.

עג) הקדמה ב’ היא, שאותו האור המקיף שאינו מתלבש בנאצל, טבעו הוא לזכךאת העביות שבבחי”ד לאט לאט על סדר ד’ הבחינות, עד שמזכך את כל העביות כולה שבה. שמתחילה מזככה מבחי”ד לבחי”ג, ואח”כ לבחי”ב, ואח”כ לבחי”א, ואח”כ נעשית על ידו זכה לגמרי, בלי שום עביות כלל.

עד) וטעם הדבר הוא, כי אור מקיף, פירושו, אותו האור העליון שאינו יכול להתלבש בנאצל מחמת שהמסך מעכב עליו שלא להתפשט יותר משיעור קומתו, שהוא נשאר מחוץ לפרצוף ומקיף עליו, דהיינו שמאיר עליו מרחוק. ומתוך שאו”מ רוצה להאיר גם בפנימיות הפרצוף, כדרכו בא”ס שהאיר גם בבחי”ד, ע”כ הוא מכה במסך ומזככו, כלומר שמבטל העביות והקשיות שבו כדי שיוכל להתלבש.
[ח”ב תשי’ י”ז, ק”ט; ח”ג תש’ קמ”ו]

עה) ומתחילה מתגבר המסך ודוחה אותו לאחוריו, ואח”כ מתגבר האור ומזכך את המסך. אבל אינו מבטל רק אותו בחינת העביות שעליה היה הזווג דהכאה. אם הזווג דהכאה היתה בבחי”ד הוא מבטל העביות דבחי”ד שהיא המעכבת עליו מלהתלבש בפרצוף, ומשאיר בעביות דבחי”ג שאין לו עמה עסק. ואם הזווג דהכאה היה בעביות בחי”ג, הוא מבטל רק העביות דבחי”ג, ומשאיר העביות דבחי”ב, וכו’ עד”ז (כמ”ש בתלמוד ע”ס חלק ד’, באו”פ פ”א אות ז’).