הקדמה לספר הזוהר 17 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס

מתוך השידור החי הניתן בימי א’ ו ד’

מקורות:

הקדמה לספר הזוהר

אות כב

ואלו ג’ מיני רצונות מצוים על פי רוב בכל מין האדם, אלא שמתמזגים בכל אחד בשיעורים אחרים, ומכאן כל השינוים שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות יש להקיש ג”כ למדות העצמים הרוחניים לפי ערכם הרוחני.

אות כג

באופן שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר שמקבלות מעולמות העליונים שמשם באות, אין להן אלא רצון להשפיע נ”ר ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ”ל, נמצא אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה בכל מלואו. דהיינו להשפיע נ”ר ליוצרה כפי מדת גדלו של הרצון שבה.

אות כד

ובהיות עצם ומהות הגוף רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו הם מלואים של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם בכדי לבא למצב הג’ השלם שבגמר התיקון, ע”כ הוא בן תמותה כלה ונפסד, הוא וכל קניניו עמו, כצל עובר שאינו מניח אחריו כלום. ובהיות עצם ומהות של הנפש רק רצון להשפיע, וכל מקריה וקניניה הם מלואים של הרצון להשפיע ההוא, שהוא כבר קיים ועומד במצב הא’ הנצחי, וכן במצב הג’ העתיד לבא, לפיכך אינה כלל בת תמותה ובת חילוף, אלא היא וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד, ואין ההעדר פועל עליהם כלום בשעת מיתת הגוף, ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל, מחזק אותה ביותר ותוכל לעלות אז למרומים לגן עדן. ונתבאר היטב, שהשארת הנפש אינה תלויה כלל וכלל במושכלות שקנתה, כדברי הפלוסופים הנ”ל, אלא נצחיותה היא בעצם מהותה בלבד, דהיינו בהרצון להשפיע שהוא מהותה. וענין המושכלות שקנתה הן שכרה, ולא עצמותה.

אות כה

ומכאן יצא לנו הפתרון המלא של חקירה ה’, ששאלנו, כיון שהגוף מקולקל כל כך עד שאין הנפש מצויה בכל טהרתה עד שירקב הגוף בעפר, וא”כ למה הוא חוזר ועומד לתחית המתים. וכן על מה שאמרו ז”ל, עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא. (זהר אמור י”ז) והענין תבין היטב, ממחשבת הבריאה עצמה, דהיינו ממצב הא’, כי אמרנו, כיון שהמחשבה היתה להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שודאי ברא רצון גדול מופרז עד מאד. לקבל כל אותו השפע הטוב שבמחשבת הבריאה. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד (כנ”ל באות ו’ ז’ עש”ה), ואמרנו שם, שהרצון לקבל הגדול הזה, הוא כל חומר המחודש שברא, מפני שאינו נצרך כלל ליותר מזה, כדי לקיים מחשבת הבריאה, ומטבע פועל השלם שאינו פועל דבר מיותר, כעין שאומר בשיר היחוד, מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת לא החסרת ולא העדפת. גם אמרנו שם, שהרצון לקבל המופרז הזה, הוסר לגמרי ממערכת הקדושה וניתן למערכת העולמות דטומאה, שממנה מציאות הגופים וכלכלתם וכל קניניהם בעולם הזה, עד שהאדם משיג י”ג שנה, שע”י עסק התורה מתחיל להשיג נפש דקדושה, שמתפרנס אז ממערכת העולמות דקדושה, לפי מדת גדלה של הנפש דקדושה שהשיג. גם אמרנו לעיל, שבמשך שתא אלפי שני, הניתנים לנו לעבודה בתורה ומצות, אין שום תיקונים מגיעים מזה אל הגוף, דהיינו לרצון לקבל המופרז שבו, וכל התיקונים הבאים אז ע”י עבודתנו, הם מגיעים רק לנפש, שעולה על ידיהם במדרגות העליונות בקדושה וטהרה, שפירושו, רק להגדלת רצון להשפיע הנמשך עם הנפש, ומטעם זה סוף הגוף למות ולהקבר ולהרקב, כי לא קבל לעצמו שום תיקון, אכן אי אפשר שישאר כך, כי סוף סוף, אם יאבד הרצון לקבל המופרז מהעולם, לא תתקיים ח”ו מחשבת הבריאה, דהיינו שיתקבלו כל התענוגים הגדולים אשר חשב להנות לנבראיו, שהרי הרצון לקבל הגדול והתענוג הגדול, עולים בקנה אחד. ובשיעור שנתמעט הרצון לקבלו, הרי בשיעור ההוא נפחתים התענוג וההנאה מן הקבלה.

אות כו

וכבר אמרנו שמצב הא’, מחייב בהחלט את המצב הג’, שיצא בכל השיעור המלא שבמחשבת הבריאה שבמצב הא’, לא יחסר ממנו אף משהו (כנ”ל באות ט”ו), ולפיכך מחייב המצב הא’ את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם, שכבר כלה ונפסד ונרקב במציאות הב’ מחויב לעמוד לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו. ואז מתחילה העבודה מחדש, בכדי להפוך הרצון לקבל המופרז הזה, שיהיה רק בשיעור כדי להשפיע, ואז הרוחנו פי שתים א) שיש לנו מקום לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה, מכח שכבר יש לנו גוף המופרז מאד בהרצון לקבל שבו העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו כנ”ל. ב) שמתוך שקבלתנו באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו כהשפעה גמורה נחשבת (כנ”ל באות י”א) ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות. שהיא צורתנו במצב הג’. הרי שמצב הא’ מחייב את תחיית המתים בהחלט.