בפנימיות חג הסוכות

חג הסוכות בדרך אשלג

מתוך הספר אותיות דליבא | מאמר ריח

ועל פי זה נבאר מה שאמרו בגמ' (ע"ז ב, א): לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים וכו'. ובהמשך שם מובא (ג, א) שאומר להם הקב"ה: אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ואמאי קרי ליה מצוה קלה, משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו'. והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור, ביעוטי מי מבעטי. ע"כ.

ויש להבין מהו "שאין בה חסרון כיס", וכי לא מצינו שמשלמים ממון רב עבור סוכה. וביאר אאמו"ר זצ"ל אשר סוכה עיקרה הוא הסכך המסוכך ומצל עליה, וצל זה נקרא בזוהר הק' צילא דמהימנותא, היינו צל האמונה.

וענין צל הוא מקום שאין השמש מאירה בו, ורומז למקום שלא מאיר לו לאדם תענוג וחיות בעבודתו, אשר אז הוא הזמן להתחזק באמונה. לכן הסכך מרמז על ההסתרה שנעשתה על האור והתענוג המלובשים בתורה, שבזמן זה צריך להתחזק באמונה. והסיבה שנעשתה הסתרה על אור ה' היא כדי שיהיה מקום לבחירה, ומי שמתחזק ועובד על אף ההסתרה – נקרא עובד ה'.

אמנם כאשר התגבר והתחזק למרות ההסתרה – הוא זוכה לאור ה'. ובמקום שהיה הסתר – יש עתה גילוי, שהוא בחינת ידיעה, כי כבר השיג את הטעם הגנוז בתורה. ובחינת גילוי נקרא שמש, היינו שרואה אור ותענוג בזמן עבודתו ושוב אין הוא צריך לבחינת אמונה, מאחר וכבר הגיע לבחינת ידיעה, שהשיג את טעם התורה.

וזה שנרמז בגמ': "הקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז". וביאר אאמו"ר זצ"ל שחמה מרמזת על הזמן שכבר מאיר טעם מתיקות אור התורה, ובזמן הזה אין לאדם צורך באמונה. ובזה ניכר ההבחן בין מי שהם בבחינת ישראל לאלה שאינם. כי אלה שאינם בבחינת ישראל – מבעטין בסוכה, שהיא בחינת האמונה, מפני שהם שמחים בכך שירד מהם העול המעיק של בחינת האמונה. אבל ישראל, "נהי דפטור, ביעוטי מי מבעטי". פירוש, אע"פ שגם מי שהוא בבחינת ישראל גם הוא אינו יכול לקיים מצות האמונה בזמן הגילוי – אבל ישראל אינם בועטין באמונה, היינו מי שהוא בבחינת ישראל אין הוא נאנח אנחה של רווחה כאומר: הוסר ממני העול והצורך באמונה.

ונבין הענין ע"ד משל: אדם רוצה להעמיד במבחן את אהבתו של חברו אם אמיתית היא, על כן הוא אומר לו: בבקשה ממך הלווני סכום כסף, היות ואני צריך לקנות דירה, ועכשיו יש הזדמנות לקנות קניה מוצלחת, ואי"ה אשיג את הכסף ואחזיר לך את החוב. החבר מחשב חשבונותיו, היינו מצד אחד הוא רואה את הסיכון שהוא נוטל על עצמו אם ילווה לו – שמא לא יוכל לפרוע חובו. וכנגד זה עומד לפניו ענין אהבת חברים, שמורה לו למלא את בקשתו של החבר.

ואחר שערך חשבונותיו לכאן ולכאן – הוא מחליט להתגבר בגבורה של אהבת חברים וקובע בליבו להלוות לו את הכסף המבוקש, הגם שאינו רואה כל אפשרות מניין יוכל החבר לפרוע את החוב אי פעם. ולא זו בלבד, אלא מאחר ולו עצמו אין סכום זה – הוא פונה לידידים ומצרף סכום לסכום עד שמשלים את הנדרש, ונותנו לחברו.

אך כאשר מביא לחבר את סכום ההלוואה – החבר מציג לפניו תעודה ממשלתית המאשרת זכאותו לקבל בעוד מספר ימים הלוואה לזמן ארוך ובתנאים נוחים ביותר, כך שלא יהיה לו כל קושי בפרעון ההלוואה.

וכאן ישנן שתי אפשרויות: יש מי שמתמלא שמחה ומהרהר בלבו, סוף סוף ירדה מעלי דאגת הפרעון. נמצא הוא שמח שירד מעליו העול של הצורך באמון בחברו. ולעומת זאת יש מי שמצטער ואומר לחבר: מדוע זה גילית לי את דבר התעודה? הלא בזאת אבדתי את ההזדמנות לבטא במעשים את הרגש אהבת החברים!

נמשל: כאשר ישנה גילוי הארה – הגוי מבעט בבחינת אמונה. משא"כ ישראל – אע"פ שעתה שוב אין שייכת אצלו עבודת האמונה – עם זאת אין הוא מבעט באמונה, אלא הוא מיצר על כך שנמנעה ממנו זו העבודה, כי הוא מוקיר ומחשיב אותה מאד.

וסדר זה של הסתר וגילוי נוהג תמיד בזה אחר זה, היות וכאשר אדם משיג גילוי – אין זה אלא גילוי על מה שמקודם היה אצלו בבחינת הסתר, לכן מיד מתחיל הסתר על בחינה יותר גבוהה.

*

ובזה יתיישב מה ששאלנו לעיל, מדוע מצוות סוכה היא מצוה "שאין בה חסרון כיס". והוא מפני שכל המדובר הוא מיגיעת המחשבה, שהיא ענין אמונה, וזו העבודה אין בה חסרון כיס, שאין בזה הוצאות מיוחדות אלא מחשבה לבד.

ואע"פ שאין בה חסרון כיס – אעפ"כ אין הבריות להוטים אחר מצוה זו. ולמרות שמבחינת המעשה אין להוסיף כלל, כי כל התוספת היא רק בענין הכוונה – עם כל זה אנשים נרתעים מענין הכוונה. ומדוע? כי מאמת מפחדים.

כי היסורים של האמונה שווים בין אצל יהודי ובין אצל גוי. אלא שהחילוק מתחיל בהכרעה לבהירות האמונה, וההבחן הוא בזמן השכר – הידיעה.

וזה שכתוב: "והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם". וקשה, וכי העבודה היא בשביל שכר? אלא, "והיה אם שמוע", אחר שתזכו לשמיעה – תוכלו לקבל את כל השכר ויהיה זה לשם שמים.

וזהו: "שויתי עזר על גיבור", שלכאורה קשה, הלא לחלש היה צריך לתת עזר ולא לגיבור? אלא יובן זה עפ"י ביאורו של אאמו"ר זצ"לז עה"כ במגילה: "לעשות כרצון איש ואיש", וביאר ששתיה היא ענין גילוי חכמה, כמ"ש חז"ל: "נכנס יין יצא סוד". ואין החכמה מתגלית אלא בשעה שאין אונס, שאין הוא זקוק לגילוי והוא מוכן לוותר עליו, וכל מה שהוא מוכן לקבלו הוא רק מטעם שכך הוא רצון ה'.

*

העולה מכל הנ"ל: יש עשיר במעשים ויש עני במעשים, ועל זה כתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כי המשקל צריך להיות יציב, מעשה ומחשבה, שלא יהיה בבחי' "חכמתו מרובה ממעשיו". ומזה מגיעים לשלמות.

לכל השיעורים של הרב שקד אליהו פנחס

לרכישת הספר אותיות דליבא בחנות ספרי הקבלה