הקדמה לספר הזוהר 7 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס

מתוך השידור החי הניתן בימי א, ג, ו ד’

מקורות:

הקדמה לספר הזוהר

מהות הקליפות – רצון לקבל, תפקיד הנברא – להפכו להשפעה
יוד. ועתה נפתח לנו הפתח להבין החקירה הד’. איך אפשר שיתהוה מקדושתו ית’ ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית’ מקצה אל הקצה, ואיך יתכן שיפרנס אותה ויקיימה.

אכן יש להבין מקודם ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות מה היא.

ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו שהוא עצם מהותן של הנשמות מבחינת עצם בריאתן, כי על כן הן מוכנות לקבל כל המלוי שבמחשבת הבריאה, הוא לא נשאר בצורתו זו בנשמות, כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד בפרודא ממנו ית’, כי שינוי הצורה שבהן היה מפרידן ממנו ית’. ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית’ את כל העולמות כולם, והבדילם לב’ מערכות, בסוד הכתוב (קהלת ז, יד) “זה לעומת זה עשה אלקים”, שהן ד’ עולמות אבי”ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] ד’קדושה, ולעומתם ד’ עולמות אבי”ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי”ע ד’קדושה, והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו (^[1]כמו שמבואר להלן בפתיחה לחכמת הקבלה מאות יד עד אות יט עיין שם היטב), ונתן אותו במערכת העולמות אבי”ע דטומאה, ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא ית’ ומכל העולמות דקדושה.

ומטעם זה מכונות הקליפות בשם מתים, כמו שכתוב “זבחי מתים”, וכן הרשעים הנמשכים אחריהם, כמו שאמרו חז”ל (ברכות יח, ב) הרשעים בחייהם נקראים מתים. כי הרצון לקבל המוטבע בהם בהפכיות הצורה מקדושתו ית’, מפרידן מחי החיים, והן רחוקות ממנו ית’ מקצה אל הקצה. כי הוא ית’ אין לו שום ענין של קבלה אלא רק להשפיע לבד, והקליפות אין להן שום ענין של השפעה רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד, ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני מתחיל בשינוי צורה במשהו ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה.

יא. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה כנ”ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שכתוב (איוב יא, יב) “עייר פרא אדם יולד”, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י”ג שנה, והוא זמן הקלקול.

ועל ידי עסק המצות מי”ג שנים ואילך, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה, והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף, והוא הזמן של התקון.

וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ברוך הוא, עד שהן מסייעות לו להאדם, להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו, שבזה קונה האדם השואת הצורה ליוצרו, כי קבלה על מנת להשפיע נחשבת לצורת השפעה טהורה (כמו שכתוב במסכת קדושין דף ז, א, שבאדם חשוב, נתנה היא ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא על מנת להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עיין שם היטב), ואז קונה דבקות גמורה בו ית’, כי דבקות הרוחני אינה אלא השואת הצורה (כמו שאמרו חז”ל ואיך אפשר להדבק בו אלא הדבק במדותיו ע”ש), שבזה נעשה האדם ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה.

[1] כאמור כדי שיתאפשר לנבראים לדרוש ולקבל את האור האלוקי, עצם מהותן מעת בריאתן הוא הרצל”ק. אך מתוקף היותו הופכי לרצון להשפיע האלוקי הוא מפרידן ממנו ית’.

ובכדי לתקן את הפירוד הזה, הבדיל הקב”ה את העולמות לב’ מערכות: ד’ עולמות אב”יע ד’קדושה שבהן הטביע את הרצון להשפיע בהעדר רצל”ק. וכנגדן ברא את ד’ עולמות אבי”ע ד’טומאה המושתתות על אותו רצל”ק המפריד אותם ממנו ית’ ומכל עולמות הקדושה. באופן שבמערכת הטומאה מידת גדלות הקבלה הזו, היא הבחי”ד שברצון נשארה בבחי’ חלל פנוי וריקן מכל אור, שמשמעותו פירוד מחי החיים ומטעם זה נקראות הקליפות מתים כנ”ל.

ועמ”נ להינצל מפירוד זה ברא הקב”ה את כלי המלכות (הבחי”ד) שבפרצופי הקדושה בבחי’ מסך מתוקן, הוא כח הצימצום המונע מהאור לרדת לבחי”ד ולהשתמש באור בצורה שגויה, היינו ברצון לקבל לעצמו. והמסך הזה דוחה את האור לאחוריו ומעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע”ס ד’אור העליון ובהלבשתו נעשה אח”כ כלי קבלה מתוקן בעלמ”נ להשפיע נ”ר ליוצרו במקום הבחי”ד שהיא הרצון לקבל לעצמו. ואח”ז מתרחבת הבחי”ד באותו שיעור ההלבשה ומתפשטת ממעלה למטה ובזה מתלבשים האורות בכלים דהיינו בתוך האו”ח ההוא.

וה”ס ראש וגוף שבכל מדרגה, שע”ס ד’ראש נקראים שורשי כלים כי שם עוד לא יכולה להיות הלבשה ממש, ובהתפשטות האור לגוף נחשבים ע”ס ד’גוף לכלים גמורים בהם ישנה התלבשות האורות בכלים. ובכך ע”י הכלים החדשים שבאים במקום הבחי”ד לאחר הצ”א, שנעשו המאור חוזר של זיווג ד’הכאה במסך בראש הפרצוף – נתקן הפירוד הגדול הזה של פרצופי הטומאה !וכעת ניתנת לנברא אפשרות ‘לקבל’ בלי שהדבר יפריד אותו מהבורא ואף משאיר אותו בדבקות אליו ית’ משום שכעת ‘מקבל עמ”נ להשפיע’, מה שנחשב מצידו של הנברא כהשפעה גמורה והשתוות צורה ליוצרו.

ועתה תבין שהסיבה שהבורא מחיה ומקיים את מערכת הסטרא אחרא הינו את הרצל”ק, משום שדווקא ע”י החסרון והכלי קבלה שבעולמות הטומאה ותיקונו ע”י הצ”א, יכולים הנבראים לקבל את האור בצורה מתוקנת (בעל מנת להשפיע) בלי שהדבר יגרום להם פירוד ומיתה ומתממשת מטרת הבריאה להייטיב לנבראיו.