האנושות עברה "תאונת דרכים" קשה מאוד בדמות הקורונה. ההתמודדות עם האירוע הקשה דומה לטיפול בתאונה קשה: הטיפול הראשוני בתאונה הוא בחבישה ובקיבוע ראשוני של איברים. אך הכרחי ודחוף טיפול עמוק יותר אח"כ, בניתוחים וכדו'. ואילו ההתמודדות עם הקורונה החמורה דומה לחבישה! האדם הפשוט בבית חווה סבל ותחושת מחנק מתגבר. אנשים נכנסים לדריכות ולחץ אדיר. אין שלטון אלא הצגה כאילו יש מערכת שלטונית ומערכת חינוך, כאילו יש מוביל למדינה. אנחנו מסתכלים על תיאטרון שנגלה לעינינו. והבמאי האמיתי – הוא הקב"ה. וחייבים להפיק את המסקנה הנכונה מהצפייה ב"תיאטרון". לכן נתמקד במסקנות המתבקשות מהנגלה לעינינו, לאור סודות הקבלה. כל הקורה לנו, הוא תוצאה של פעולותינו. חלקן פעולות נפשיות, וחלקן – מעשיות. רוב ההלכה היהודית מדבר על ה"איך", איך לפעול בחיים. המטרה של כל זה היא – להביא אותנו מנקודת המוצא – בלידתנו, אל נקודת התכלית – כשנקום בתחיית המתים אל מלכות ה' במציאות כולה.
וכאן, אנחנו נדבר על ה"למה" – למה לפעול כהלכה? אנחנו אמורים להשתנות מיצור הרואה רק את טובת עצמו ונוחותו מול עיניו, ליצור הרואה את האלוקות מולנו. מעשה של חילול שבת או אכילת מזון לא כשר, לרוב אינה פוגעת בנו מייד בנראה לעין. לכן אנחנו בוחרים בדרך כלל ברע. כי מהו טוב? הטוב – הוא ה', זה שמו: הטוב ומיטיב. וטובו הוא גם זה המתגלה בדרכי התורה, לשמור על התורה עושה אותנו טובים וקשורים אל רצון ה'. ומהו רע? כל ההיפך. הקב"ה מנחה אותנו להיות מלכותיים כמוהו. המטרה היא שנשלוט על עצמנו. לא לכפות דרכנו על אחרים. והאמצעי בו פועלים על מנת להיות כ-ה', היא הסביבה שלנו: כל הסובב אותנו הוא שליח של ה' אלינו, המגיב לדרך בה אנחנו הולכים. התגובה של בני האדם הסובבים אותנו, כלפי התנהגותנו, מהירה הרבה יותר מהתגובה הסמויה של ה' על התנהגותנו הראויה או הלא-ראויה במצוות שבינינו לבינו. ולכן עיקר עבודת ה' היא בין אדם לחברו. על כן אנחנו נקראים לפעול כהלכה! וכדי להבין טוב יותר איך קשור כל מה שקורה לנו עם עולם המצוות ועולמנו הנפשי-הרוחני, עלינו להעמיק בסודות הקבלה.
לפי התפיסה של הקבלה, פנימיות התורה, כל מה שקורה לנו הוא שיקוף של עולמנו הפנימי. רצון הקיים בנפשי, הוא המתגלה לעיניי. כך הוא באדם הפרטי, וכך בעולמו של הכלל היהודי: מה שקיים ברצונות שלנו, החברה היהודית בארץ ישראל, הוא המתגלה לעינינו. ומה שמתגלה הוא אנדרלמוסיה גדולה. אין שלטון אמיתי בארץ. אלא חבורה מגוחכת שאינה מגיבה נכון למשבר. ואנשים אינם מאמינים בשלטון. וגם – אין מנהיגות רוחנית אמיתית. הנמצאים איתנו אינם משדרים מנהיגות רוחנית תקיפה. כלל החברה רואה יאוש מחנק והידרדרות חברתית ומוסרית. סוגרים את העסקים ומוסדות החינוך, שוטרים מכים אנשים ברחובות, ותקנות מגוחכות. ומה זה מלמד לפי מה שלמדנו מפנימיות התורה? הסגר הוא בתוכנו. המיקוד בעצמי – הוא הכולא אותי באמת! איך זה עובד בחיים?
אם כשאני נכנס לעבודה חדשה / משפחה חדשה / מקום לימודים חדש, מה שמעניין אותי הוא איך אני הכי ארוויח, עם מי עליי לקשור קשרים, איך כולם ישרתו אותי? אזי את כל מה שאני חווה ופגש, אסנן בפילטרים של רווח והפסד של האגו שלי. למשל, שווה לי לענות ל"בוקר טוב!" של פלוני? תלוי אם ארוויח מזה, ואיך… ילד מתנהל אחרת לגמרי: הוא מתנהל מהנפש שלו, בלי מסננים. בואו נתנהל בלי "המסכות". נתחיל להראות את עצמנו באמת! בכל אחד מאתנו יש נפש טובה וסך הכל התנהגות טובה. גם אם נכשלים לפעמים, אנחנו יהודים שרוצים לחיות ולעבוד את ה'. לחיות ולשמוח, ולתפקד טוב בחברה שלנו. אם מקודם ראינו אפשרות אחת, רעה, של מניעי ההתנהלות שלנו, אפשרות שרואה רק את האינטרס שלנו; כעת נדבר על האפשרות האחרת. לפי זה, השאלות שאני צריך לשאול את עצמי, הן: איך אני תורם לקהילה בה אני חי, עם הכישורים שלי, עם היכולות שלי, ואפילו לגוי שסביבי.
למשל: חיוך, אומרים חז"ל, טוב מלתת לאדם אחר כוס חלב. החלב אכן מזין, אבל המחייך, מחייה את השני יותר. החלב, מחייה אתא הגוף, החיוך – את הנפש. ה"חפץ חיים" מסביר את הסיבה לכך: האדם מטבעו חסר בטחון. כאשר הוא נכנס לסביבה חדשה, וכולם עסוקים איש בענייניו, ולא מתייחסים אליו, חושב לו האדם: אני לא חשוב לאף אחד, אין לי פה ערך אמיתי. ולפתע, מישהו פונה אליו, מחייך ומתעניין בו. מייד אני מתמלא בערך עצמי… בואו נצא מן הסגר שלנו הפנימי. בואו נוריד את המסכות שלנו, ונגלה כמה האנשים שסביבנו הם טובים. כמה אנחנו טובים.
וגם אם יש בנו משהו רע, יש בנו משהו טוב! בואו נראה אחד לאחר את החלק הטוב שבנו, את החלק היהודי! כתוב שיהודי זה ראשי תיבות "גב"ר": גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים. למה שלא נראה זה לזה את הצדדים האלה? אנחנו רגילים להתלונן. בואו נהפוך את זה! אם אין לנו מה להגיד, נשתוק! נראה את העולם בצורה חיובית, את הצד היפה שבאנשים שסביבנו. ברגע שנצא מן האגואיזם, הוא הסגר הפנימי בו אנחנו כלואים, נראה כמה טוב יש בעולם, כמה טובים האנשים שסביבנו. חייבים לראות העולם בצורה פתוחה. אם נקבל את האחר, נבוא פתוחים ומחייכים – נצא מכל סגר ונתעלה כולנו, גם כחברה, מן התהום בה אנחנו נתונים.
לשיעורי קבלה וחסידות נוספים מהרב שקד אליהו פנחס
הדפס מאמר זה