קבלימוד | 2

אין כאן בחכמה הזאת מראשה עד סופה אפילו מלה אחת שיהיה בה מושג מוחשי או דמיוני, כגון מקום וזמן ותנועה וכדומה. וגם ההעדר אינו נוהג ברוחניים, וכל שינוי צורה אין הפירוש שנעדר מצורה ראשונה, אלא שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ואז שינוי הצורה שקנה עכשיו נתוסף על צורתו הא' (או"פ בתחלתו).

שפה זאת היא 'שפה של ענפים' המראים על שרשיהם העליונים, כי אין לך אפילו עשב מלמטה, שאין לו שורש למעלה. וע"כ מצאו להם חכמי הקבלה שפה מוכנה לרמז בענפים וללמד על שרשיהם העליונים. (או"פ דף א' והתחלת הסת"פ ד"ה ראשית).

שינוי הצורה מבדיל ומרחיק הרוחניים זה מזה (פ"א או"פ אות ל').

הרצון להשפיע שבאור העליון, הוא המחייב את הרצון לקבל בנאצל. (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו).

בסיבת צורת הרצון לקבל, המתחדש עם האור העליון בהיותו רוצה להשפיע, יצא החלק הזה שנתחדש, מבחינת מאציל, ובא לבחינת נאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו ואות ט"ו ד"ה ועתה).

הצורה שנתחדשה ויצאה בבחינת 'יש מאין' דהיינו ה'רצון לקבל' הנמצא בכל מהות, הוא 'החומר הראשון' לכל נאצל ולכל מהות. ולא עוד, אלא כל מה שישנו בנאצל או במהות יותר מהחומר הזה, הרי הוא נבחן לבחינת אור ושפע הנמשך מאור עליון בבחינת 'יש מיש' ואינו כלל מבחינת הנאצל והנברא. ואין לתמוה איך צורה נעשית לחומר? כי כן הוא אפילו בגשמיות, שדרכנו לקבוע את הצורה הראשונה של המהות לבחינת חומר ראשון, משום שאין השגה תופסת כלל בשום חומר במציאות כולה, בהיות החושים שלנו תופסים רק מקרים בחומר, שהם צורות המתגלגלות ובאות בחומר הראשון (הסת"פ אות ל"ה ד"ה ודע, [הסת"פ לו']).

תיכף בתחילת התרקמות הרצון לקבל בנאצל, דהיינו הנקרא בחינה א' שברצון, הנה כבר יצא מכלל מאציל להיות נאצל. (או"פ ח"א פ"ב ד', [או"פ ח"א פ"א נ' ד"ה עתה]).

הרוחני, שקיבל לתוכו שינוי צורה, שע"כ נפרש ממנו אותו החלק ויצא לבחינה אחרת כנודע, האם הפסיד הרוחני משהו בגלל זה. אין העדר והפסד נוהגים ברוחניים, ואין החלק הנפרש מחמת שינוי צורה, מפסיד ומפחית באור העליון כלום, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון נחסר. ולפיכך כל שינוי צורה הוא תוספת על הראשונה. (חלק ב' הסת"פ [צ"ז, צ"ח] בענין התכללות ע"ס בכל ספירה אותיו), [ח"א תש' יד', נה'; ח"ב תש' קמ"ט].

כל הריבויים והשינויים נעשים רק בהתפעלותם וקבלתם של הכלים מאורו ית', אבל האור העליון ביחסו לעצמו נמצא במצב מנוחה מוחלטת, כלומר, בלי שינוי ובלי חידוש כל שהוא. (או"פ ח"א פ"ב ב').

אין שום תנועה, דהיינו חידוש, באור העליון. אלא אותו החלק המקובל לנאצל מן האור העליון (שהוא ע"ד מדליק נר מנר ואין הא' חסר), הוא 'המתחדש ומתרבה לפי חידושי הצורות שבכלים', שכל אחד מקבל לפי מידת הרצון לקבל שבו, שבחינותיהן משתנות זו מזו ומשתלשלות זו מזו עד אין שיעור ואין קץ. (או"פ ח"א פ"ב ב'), [ח"ב תש' קל"ט].

כיצד נכללים באחדותו ית' הפשוטה, כל מיני ריבוי הצורות וההפכים, הנמשכים ממנו ית' בעולמות. עי' בהסתכלות פנימית אות י' ואות ט"ו ואות כ"ב, [אות א'].

המסך, שפירושו כח העיכוב שנעשה על בחינה ד' לאחר הצמצום שלא לקבל עוד בתוכה, הוא שגרם ליציאת הקו מא"ס ב"ה. שהרי האור העליון אינו מקבל שינוי לעולם, ומאיר לאחר הצמצום כמקודם הצמצום. אלא המסך הנ"ל גרם עתה, שלא יתקבל מהאור העליון אלא בג' בחינות הרצון, שמידתן קטנה מאד בערך קבלת בחינה ד' שבא"ס ב"ה, ולפיכך קיבל רק קו דק של אור בערך גודל האור שבא"ס ב"ה (ח"א פ"ב או"פ ב' עמ' י' ד"ה ומהאמור), [ח"ב תש' מג'].

אע"פ שבחינה ד' שבא"ס ב"ה צמצמה את עצמה, עם כל זה, אין כאן ענין של פושט צורה ולובש צורה אחר העדרה של הראשונה, כנוהג בגשמיים, אלא יש כאן ענין של תוספת צורה חדשה על הצורה הראשונה והצורה הראשונה לא זזה אף משהו, משום שאין מקרה ההעדר נוהג בשום דבר רוחני. ולפיכך כל החידוש הזה של הסתלקות האור וכח העיכוב שנעשה בבחי"ד שלא לקבל בתוכה, נבחן לעולם אחר חדש ומיוחד לעצמו, שנתוסף עתה על האור א"ס ב"ה הנשאר בקדמותו בלי שום שינוי כל שהוא. וכזה תקיש לכל חידושי צורות הנפעלים בתוך הרוחניים. (או"פ ח"א פ"ב א').

מביאת הקו מא"ס ב"ה, שהמסך עכב אותו מלהאיר בבחינה ד', אז ניכרת העביות שבה כי נשארה בלי אור. (או"פ ח"א פ"ב ד').

מתחילה מתפשט ויוצא האור מהמאציל בבחינת אור דחכמה, שהוא כללות חיותו השייכת לאותו הנאצל, ובו בחינה א' שברצון לקבל, ונקרא התפשטות א' או בחינה א'. ואחר כך מתגבר באור ההוא בחינת הרצון של השפעה, שהתגברות הרצון הזה ממשיכה אור דחסדים מהמאציל, וזה נקרא התגברות א' או בחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים ההוא התפשטות גדולה דהיינו בהארת חכמה, וזה נקרא התפשטות ב' או בחינה ג'. ואח"כ חוזר ומתגבר באור ההוא הרצון לקבל הכלול באור מהתפשטות א' כנ"ל, ובזה נשלם הרצון לקבל על גדלותו ושלימותו, וזה נקרא התגברות ב' או בחינה ד'. (או"פ ח"א פ"א נ').

היוד של הויה, היא בחינת התפשטות א' של האור הנקראת בחינה א' (כנ"ל אות ס"ט). ה' ראשונה של הויה, היא בחינת התגברות א' שבאור הנקראת בחינה ב'. ו' של הויה היא התפשטות ב' של האור, הנקראת בחינה ג'. ה' אחרונה של הויה, היא התגברות ב' שבאור הנקראת בחינה ד' (הסת"פ אות ל"א ד"ה וז"ס).

עי' לעיל אות מ"ט.

היא המחשבה של 'להנות לנבראיו' (הסת"פ אות כ"ב ד"ה ועכשיו).

כל המדובר בחכמת הקבלה, הוא רק בהתפשטות האור מעצמותו ית', אמנם בעצמותו ית' אין לנו שום הגה ומלה כלל. (או"פ ח"א פ"א ב').

העיקר הא', הוא מה שכללות המציאות שלפנינו, כבר קבועים וקיימים באין סוף ב"ה בכל שלימותם האחרונה, וזה נקרא אור א"ס. העיקר הב', הם ה' העולמות שנקראים אדם קדמון אצילות בריאה יצירה עשיה, המשתלשלים ממלכות דאין סוף לאחר הצמצום. וכל שישנו בעיקר הב' הוא נמשך מעיקר הא'. (או"פ ח"א פ"א ג' והסת"פ אות ה' ד"ה ובאמת).

'הוא' מורה על האור שבא"ס ב"ה. 'שמו' מורה על הרצון לקבל שבא"ס ב"ה המכונה מלכות דא"ס. 'אחד' מורה שאין שינוי צורה כל שהוא נבחן שם בין האור שה"ס 'הוא' לבין הכלי שה"ס 'שמו', אלא כולו אור. (או"פ ח"א פ"א ל' ד"ה ולפי, והסת"פ אות י"ג ד"ה אמנם).

מטרם הצמצום נקרא בשם 'אין סוף', להורות כי שמה לא יצוייר סוף וסיום כלל, להיות גם בחינה ד' מקבלת את האור, וא"כ אין שום סיבה שמה להפסקת האור להתהוות סוף וסיום . (או"פ ח"א פ"א כ').

בריאת העולמות וכל מלואם. כי ע"כ צמצם את עצמו בבחינה ד' שבו כדי לגלות העולמות האלו עד לעוה"ז, אשר כאן יש אפשרות להפך את צורת הקבלה על צורת השפעה. (או"פ ח"א פ"א צ' והסת"פ אות י"ז ד"ה ובזה), [פ"א או"פ מ', הסת"פ כב'].

דבר הקישוט שראתה המלכות דא"ס להשואת הצורה ליוצרה, שאפשר שתתגלה רק ע"י בריאת העולמות, מחמת זה צמצמה את עצמה. (או"פ ח"א פ"א מ' וח"א פ"א צ'), [הסת"פ כז'].

המקבל רק משום הרצון להשפיע נחת רוח לנותן. (או"פ ח"א פ"א צ').

כדי להפך צורת הקבלה לצורת השפעה. (או"פ ח"א פ"א צ').

עי' או"פ ח"א פ"א מ', והסת"פ אות כ"ב ד"ה ועכשיו. [הסת"פ יד', תש' עח']

משום שהצמצום לא היה מטעם שינוי צורה שנראתה ברצון לקבל, שרצה לתקנה, אלא רק מחמת קישוט בעלמא בלי שום צורך וחיוב. [ח"א פ"א או"פ צ']

משום שאין מקצת נוהג ברוחניות. (או"פ ח"א פ"א ע').[ח"א הסת"פ כ"ז, ח"ב תש' קכ"ו]

בטרם הארת הקו, עדיין לא היתה נבחנת בחינה ד' בעצמה לעבה ושפלה, כנ"ל אות פ"ב, וע"כ אין ענין שתתרשמנה המדרגות בשבילה. (או"פ ח"א פ"א צ').

משום שהצמצום לא היה מפאת שינוי הצורה. (או"פ ח"א פ"א צ').

רק בחינה ד' בלבדה (או"פ ח"א פ"ב ב').

בעת שכלי הקבלה יקנו צורת השפעה. (או"פ ח"א פ"א מ').

הרצון לקבל הנמצא שם בהכרח היה בו החפץ להתקשט ולהדמות לצורת האור לגמרי, וזה נעשה ל'גורם' לבריאת העולמות. (או"פ ח"א פ"א צ').

להפך כלי הקבלה שיהיו על מנת להשפיע. (הסת"פ אות כ"ב).

סגולתם היא ביחוד, להפך צורת הקבלה להשפעה. (או"פ ח"א פ"א צ').[או"פ ח"א פ"א מ']

על ידי העמל בתורה ובמעשים טובים. (או"פ ח"א פ"א מ').

כשיוחזרו כלי הקבלה לצורת ההשפעה. (אור פנימי ח"א פ"א מ').

שיני הצורה הנמצא ב'רצון לקבל' מן המאציל. (הסת"פ אות י"ח ד"ה ודע, [אות י"ז]).

קלקול ותיקון בנושא אחד, נוהג רק בעוה"ז. (הסת"פ אות כ' ד"ה ובזה).

אור החכמה ואור החסדים. (או"פ ח"א פ"א נ').

הרצון להשפיע והרצון לקבל. (או"פ ח"א פ"א נ').

אור החסדים. (או"פ ח"א פ"א נ').

אור החכמה ואור החסדים. (או"פ ח"א פ"א נ').

משום שנמשך על ידי התגברות רצונו של הנאצל. (או"פ ח"א פ"א נ').

אחר שנגלתה בחינה ד' שברצון שהיא גדלות הרצון לקבל. (או"פ ח"א פ"א נ').

המקבל בתוכו, הכלי מגביל במידתו את האור שמחזיק. והמקבל מחוצה לו, אין הכלי מגביל האור שמחזיק, והוא בלי קצבה. (ח"א פ"א נ').

כשאין הבחן בין מעלה ומטה בין ד' הבחינות שברצון, נבחנות לד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים. (או"פ ח"א פ"א ק').

כי הצמצום לא היה מחמת פחיתות שינוי הצורה. (או"פ ח"א פ"א [צ'], ק').

אין בו שום פחיתות מעצם בריאתה, וגם לא היתה מתגלה בו שום פחיתות לולא היה עליו הצמצום. (הסת"פ אות י"ט ד"ה אמנם)

עי' בהסת"פ אות י"ט ד"ה אמנם צריך.