המדרגה הכוללת בתוכה כל ד' הבחינות שברצון.
הרצון לקבל שבנאצל נקרא כלי, והשפע שמקבל נקרא אור.
הוא אור שאינו עושה הבחן מדרגות.
הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי.
הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל.
הוא אור מלביש על אור החכמה ונמשך לנאצל עם התגברות א'.
הוא אור דחסדים בטרם שמלביש על אור דחכמה.
היינו המסובב מכח בחינה הקודמתו.
בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.
האור העליון המתפשט מעצמותו ית' הוא אחד ופשוט כמו עצמותו. וכמו שהוא בא"ס ב"ה כן הוא אפילו בעולם העשיה, בלי שינוי ותוספת צורה כל שהיא ח"ו, ע"כ נקרא אחד.
השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת 'יש מאין', שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר בבחינת ה'רצון לקבל' שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה.
היא השואת הצורה, המקרבת הרוחניים ומדביקתם זה בזה, ושינוי הצורה מרחיקם זה מזה.
אם אין הכר של הבחן כל שהוא בין ד' המדרגות של הרצון לקבל, נאמר שהן בהשוואה אחת.
אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם 'התפשטות' האור. ובאמת האור העליון אינו מתפעל משום זה, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון חסר, אלא על שם קבלת הנאצל מכנים אותו כן.
בחינה א' שברצון לקבל נבחנת לזכה ביותר מג' הבחינות שלאחריה.
הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים חודשים ושנים.
בחינה ד' שברצון, שאינה מקבלת לתוכה האור העליון מכח הצמצום, נבחנת לשורש החושך.
היא אור עצמות חיותו של הנאצל (הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל)
בחינה ד' שברצון שנתרוקנה מאור: הנה ביחס האור נבחנת לחושך. וביחס לכלי נבחנת ל"חלל". כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור.
כשמדברים מיחסי סיבה ומסובב של הנאצלים, מבטאים הסיבה במלה 'טרם', ואת מסובב הסיבה ההיא מבטאים במלה 'אח"כ'. עיין אות ט"ז.
'יחיד' מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה. 'מיוחד' מורה על גמר שליטתו זאת, כלומר, אחר שכבר השווה והחזיר את צורתן לבחינת יחיד כמוהו. עיין אות יוד.
ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת (השואת הצורה, המקרבת הרוחניים ומדביקתם זה בזה)
מדרגה תחתונה עולה לפעמים לקומה שוה עם העליונה ממנה בעת שהעליונה צריכה אליה להשלמתה עצמה, אז נבחנת התחתונה לבחי' שמאל והעליונה לבחינת ימין.
השם 'יוצר' מתיחד על השפעת האור לעולמות, שזה כולל כל המציאות חוץ מהחומר של הכלים. ע' לעיל אות י"א ואות א'.
הרצון לקבל שבנאצל הוא הכלי שלו.
השואת הצורה של התחתון אל העליון היא עליה 'למעלה'.
כל סיבה נקראת 'מאציל' אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור. [ח"ג פ"ה או"פ א']
בחינת הרצון לקבל שהוטבעה בנשמות, היא המבדילה אותן ו'חוצבת' אותן מן האור העליון, כי שינוי הצורה הוא המבדיל ברוחניים (כנ"ל אות י"ב). וענין דבר מחצבת הנשמה, היא בחינת מעבר שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שיתבאר במקומו.
הפחות במעלה מחברו נבחן שהוא למטה מחברו.
'יחיד' מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה. 'מיוחד' מורה על גמר שליטתו זאת, כלומר, אחר שכבר השווה והחזיר את צורתן לבחינת יחיד כמוהו. עי' אות יוד.
היא בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם.
היינו מבחינה א' עד בחינה ד'. כי בחינה ד' שנשארה בלי אור נבחנת למטה מכל המדרגות, וכל שהרצון לקבל שלו קלוש יותר נבחן ליותר עליון עד שבחינה א' נבחנת שהיא למעלה מכולם.
שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות.
החשוב ביותר נבחן לבחינת 'מעלה', והגרוע לבחינת 'מטה'.
הרצון לקבל שבנאצל הוא ה'מקום' אל כל השפע והאור שבו.
המדרגה הכוללת בתוכה כל ד' הבחינות שברצון.
הוא מדרגה שבה רק ג' הבחינות הראשונות של הרצון.
אם שינוי צורתה של המדרגה מן השורש אינו ניכר כל כך עד להפרידה מהשורש, נבחנת שהיא 'נוגע' בשורש. והוא הדבר בין מדרגה לחברתה.
בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה. [עי' ח"ב פ"א או"פ ז' שניה]
הסוף וסיום של כל נאצל נעשה ע"י כח העיכוב שבבחי' ד', שהאור העליון פוסק מלהאיר שם משום שאינה מקבלתו.
אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל'עגול' (דהיינו בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה). וד' הבחינות מכונות משום זה, ד' עגולים כדוריים זה בתוך זה, שאי אפשר להכיר ולהבחין ביניהם בחינות מעלה ומטה.
היינו החשוב יותר.
ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד, נבחנות לנפרדות זו מזו לגמרי.
הוא מקום המוכן לקבל תיקונים ושלימות.
שאין בו הבחן מדרגות וצדדים.
הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אעפ"י שמשתוקק מאד לקבל, נקרא שמצמצם עצמו.
מורה שיש בו הבחן מעלה ומטה מה שלא היה מקודם לו, גם מורה, שהארתו מועטת מאד בערך הקודם.
כל שצורתו קרובה ושוה יותר לחברו, נבחן לקרוב אליו ביותר.
אותו החלק שבנאצל המשתוה ביותר לצורת השורש, נקרא 'ראש'.
אור החסדים נקרא רוח.
שאין בו הבחן מדרגות וצדדים.
השמות הקדושים המה ביאורים, איך האורות המרומזים בהם באים בהשגה, באופן שהשם של המדרגה מבאר דרכי ההשגה שבאותה מדרגה.
המקבל בתוכו, נבחן שהאור מדוד ומוגבל בכלי. והמקבל מחוצה לו, נבחן שאינו עושה שום גבול על האור שמקבל.
כל חידוש צורה נבחן לתנועה רוחנית, על שם שנבדלה מן הצורה הקודמת ויצאה בשם לעצמה. בדומה לחלק הנבדל מדבר גשמי שמתנענע ויוצא לו ממקומו הקדום.
אין כאן בחכמה הזאת מראשה עד סופה אפילו מלה אחת שיהיה בה מושג מוחשי או דמיוני, כגון מקום וזמן ותנועה וכדומה. וגם ההעדר אינו נוהג ברוחניים, וכל שינוי צורה אין הפירוש שנעדר מצורה ראשונה, אלא שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ואז שינוי הצורה שקנה עכשיו נתוסף על צורתו הא' (או"פ בתחלתו).
שפה זאת היא 'שפה של ענפים' המראים על שרשיהם העליונים, כי אין לך אפילו עשב מלמטה, שאין לו שורש למעלה. וע"כ מצאו להם חכמי הקבלה שפה מוכנה לרמז בענפים וללמד על שרשיהם העליונים. (או"פ דף א' והתחלת הסת"פ ד"ה ראשית).
שינוי הצורה מבדיל ומרחיק הרוחניים זה מזה (פ"א או"פ אות ל').
הרצון להשפיע שבאור העליון, הוא המחייב את הרצון לקבל בנאצל. (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו).
בסיבת צורת הרצון לקבל, המתחדש עם האור העליון בהיותו רוצה להשפיע, יצא החלק הזה שנתחדש, מבחינת מאציל, ובא לבחינת נאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו ואות ט"ו ד"ה ועתה).
הצורה שנתחדשה ויצאה בבחינת 'יש מאין' דהיינו ה'רצון לקבל' הנמצא בכל מהות, הוא 'החומר הראשון' לכל נאצל ולכל מהות. ולא עוד, אלא כל מה שישנו בנאצל או במהות יותר מהחומר הזה, הרי הוא נבחן לבחינת אור ושפע הנמשך מאור עליון בבחינת 'יש מיש' ואינו כלל מבחינת הנאצל והנברא. ואין לתמוה איך צורה נעשית לחומר? כי כן הוא אפילו בגשמיות, שדרכנו לקבוע את הצורה הראשונה של המהות לבחינת חומר ראשון, משום שאין השגה תופסת כלל בשום חומר במציאות כולה, בהיות החושים שלנו תופסים רק מקרים בחומר, שהם צורות המתגלגלות ובאות בחומר הראשון (הסת"פ אות ל"ה ד"ה ודע, [הסת"פ לו']).
תיכף בתחילת התרקמות הרצון לקבל בנאצל, דהיינו הנקרא בחינה א' שברצון, הנה כבר יצא מכלל מאציל להיות נאצל. (או"פ ח"א פ"ב ד', [או"פ ח"א פ"א נ' ד"ה עתה]).
הרוחני, שקיבל לתוכו שינוי צורה, שע"כ נפרש ממנו אותו החלק ויצא לבחינה אחרת כנודע, האם הפסיד הרוחני משהו בגלל זה. אין העדר והפסד נוהגים ברוחניים, ואין החלק הנפרש מחמת שינוי צורה, מפסיד ומפחית באור העליון כלום, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון נחסר. ולפיכך כל שינוי צורה הוא תוספת על הראשונה. (חלק ב' הסת"פ [צ"ז, צ"ח] בענין התכללות ע"ס בכל ספירה אותיו), [ח"א תש' יד', נה'; ח"ב תש' קמ"ט].
כל הריבויים והשינויים נעשים רק בהתפעלותם וקבלתם של הכלים מאורו ית', אבל האור העליון ביחסו לעצמו נמצא במצב מנוחה מוחלטת, כלומר, בלי שינוי ובלי חידוש כל שהוא. (או"פ ח"א פ"ב ב').
אין שום תנועה, דהיינו חידוש, באור העליון. אלא אותו החלק המקובל לנאצל מן האור העליון (שהוא ע"ד מדליק נר מנר ואין הא' חסר), הוא 'המתחדש ומתרבה לפי חידושי הצורות שבכלים', שכל אחד מקבל לפי מידת הרצון לקבל שבו, שבחינותיהן משתנות זו מזו ומשתלשלות זו מזו עד אין שיעור ואין קץ. (או"פ ח"א פ"ב ב'), [ח"ב תש' קל"ט].
כיצד נכללים באחדותו ית' הפשוטה, כל מיני ריבוי הצורות וההפכים, הנמשכים ממנו ית' בעולמות. עי' בהסתכלות פנימית אות י' ואות ט"ו ואות כ"ב, [אות א'].
המסך, שפירושו כח העיכוב שנעשה על בחינה ד' לאחר הצמצום שלא לקבל עוד בתוכה, הוא שגרם ליציאת הקו מא"ס ב"ה. שהרי האור העליון אינו מקבל שינוי לעולם, ומאיר לאחר הצמצום כמקודם הצמצום. אלא המסך הנ"ל גרם עתה, שלא יתקבל מהאור העליון אלא בג' בחינות הרצון, שמידתן קטנה מאד בערך קבלת בחינה ד' שבא"ס ב"ה, ולפיכך קיבל רק קו דק של אור בערך גודל האור שבא"ס ב"ה (ח"א פ"ב או"פ ב' עמ' י' ד"ה ומהאמור), [ח"ב תש' מג'].
אע"פ שבחינה ד' שבא"ס ב"ה צמצמה את עצמה, עם כל זה, אין כאן ענין של פושט צורה ולובש צורה אחר העדרה של הראשונה, כנוהג בגשמיים, אלא יש כאן ענין של תוספת צורה חדשה על הצורה הראשונה והצורה הראשונה לא זזה אף משהו, משום שאין מקרה ההעדר נוהג בשום דבר רוחני. ולפיכך כל החידוש הזה של הסתלקות האור וכח העיכוב שנעשה בבחי"ד שלא לקבל בתוכה, נבחן לעולם אחר חדש ומיוחד לעצמו, שנתוסף עתה על האור א"ס ב"ה הנשאר בקדמותו בלי שום שינוי כל שהוא. וכזה תקיש לכל חידושי צורות הנפעלים בתוך הרוחניים. (או"פ ח"א פ"ב א').
מביאת הקו מא"ס ב"ה, שהמסך עכב אותו מלהאיר בבחינה ד', אז ניכרת העביות שבה כי נשארה בלי אור. (או"פ ח"א פ"ב ד').
מתחילה מתפשט ויוצא האור מהמאציל בבחינת אור דחכמה, שהוא כללות חיותו השייכת לאותו הנאצל, ובו בחינה א' שברצון לקבל, ונקרא התפשטות א' או בחינה א'. ואחר כך מתגבר באור ההוא בחינת הרצון של השפעה, שהתגברות הרצון הזה ממשיכה אור דחסדים מהמאציל, וזה נקרא התגברות א' או בחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים ההוא התפשטות גדולה דהיינו בהארת חכמה, וזה נקרא התפשטות ב' או בחינה ג'. ואח"כ חוזר ומתגבר באור ההוא הרצון לקבל הכלול באור מהתפשטות א' כנ"ל, ובזה נשלם הרצון לקבל על גדלותו ושלימותו, וזה נקרא התגברות ב' או בחינה ד'. (או"פ ח"א פ"א נ').
היוד של הויה, היא בחינת התפשטות א' של האור הנקראת בחינה א' (כנ"ל אות ס"ט). ה' ראשונה של הויה, היא בחינת התגברות א' שבאור הנקראת בחינה ב'. ו' של הויה היא התפשטות ב' של האור, הנקראת בחינה ג'. ה' אחרונה של הויה, היא התגברות ב' שבאור הנקראת בחינה ד' (הסת"פ אות ל"א ד"ה וז"ס).
עי' לעיל אות מ"ט.
היא המחשבה של 'להנות לנבראיו' (הסת"פ אות כ"ב ד"ה ועכשיו).
כל המדובר בחכמת הקבלה, הוא רק בהתפשטות האור מעצמותו ית', אמנם בעצמותו ית' אין לנו שום הגה ומלה כלל. (או"פ ח"א פ"א ב').
העיקר הא', הוא מה שכללות המציאות שלפנינו, כבר קבועים וקיימים באין סוף ב"ה בכל שלימותם האחרונה, וזה נקרא אור א"ס. העיקר הב', הם ה' העולמות שנקראים אדם קדמון אצילות בריאה יצירה עשיה, המשתלשלים ממלכות דאין סוף לאחר הצמצום. וכל שישנו בעיקר הב' הוא נמשך מעיקר הא'. (או"פ ח"א פ"א ג' והסת"פ אות ה' ד"ה ובאמת).
'הוא' מורה על האור שבא"ס ב"ה. 'שמו' מורה על הרצון לקבל שבא"ס ב"ה המכונה מלכות דא"ס. 'אחד' מורה שאין שינוי צורה כל שהוא נבחן שם בין האור שה"ס 'הוא' לבין הכלי שה"ס 'שמו', אלא כולו אור. (או"פ ח"א פ"א ל' ד"ה ולפי, והסת"פ אות י"ג ד"ה אמנם).
מטרם הצמצום נקרא בשם 'אין סוף', להורות כי שמה לא יצוייר סוף וסיום כלל, להיות גם בחינה ד' מקבלת את האור, וא"כ אין שום סיבה שמה להפסקת האור להתהוות סוף וסיום . (או"פ ח"א פ"א כ').
בריאת העולמות וכל מלואם. כי ע"כ צמצם את עצמו בבחינה ד' שבו כדי לגלות העולמות האלו עד לעוה"ז, אשר כאן יש אפשרות להפך את צורת הקבלה על צורת השפעה. (או"פ ח"א פ"א צ' והסת"פ אות י"ז ד"ה ובזה), [פ"א או"פ מ', הסת"פ כב'].
דבר הקישוט שראתה המלכות דא"ס להשואת הצורה ליוצרה, שאפשר שתתגלה רק ע"י בריאת העולמות, מחמת זה צמצמה את עצמה. (או"פ ח"א פ"א מ' וח"א פ"א צ'), [הסת"פ כז'].
המקבל רק משום הרצון להשפיע נחת רוח לנותן. (או"פ ח"א פ"א צ').
כדי להפך צורת הקבלה לצורת השפעה. (או"פ ח"א פ"א צ').
עי' או"פ ח"א פ"א מ', והסת"פ אות כ"ב ד"ה ועכשיו. [הסת"פ יד', תש' עח']
משום שהצמצום לא היה מטעם שינוי צורה שנראתה ברצון לקבל, שרצה לתקנה, אלא רק מחמת קישוט בעלמא בלי שום צורך וחיוב. [ח"א פ"א או"פ צ']
משום שאין מקצת נוהג ברוחניות. (או"פ ח"א פ"א ע').[ח"א הסת"פ כ"ז, ח"ב תש' קכ"ו]
בטרם הארת הקו, עדיין לא היתה נבחנת בחינה ד' בעצמה לעבה ושפלה, כנ"ל אות פ"ב, וע"כ אין ענין שתתרשמנה המדרגות בשבילה. (או"פ ח"א פ"א צ').
משום שהצמצום לא היה מפאת שינוי הצורה. (או"פ ח"א פ"א צ').
רק בחינה ד' בלבדה (או"פ ח"א פ"ב ב').
בעת שכלי הקבלה יקנו צורת השפעה. (או"פ ח"א פ"א מ').
הרצון לקבל הנמצא שם בהכרח היה בו החפץ להתקשט ולהדמות לצורת האור לגמרי, וזה נעשה ל'גורם' לבריאת העולמות. (או"פ ח"א פ"א צ').
להפך כלי הקבלה שיהיו על מנת להשפיע. (הסת"פ אות כ"ב).
סגולתם היא ביחוד, להפך צורת הקבלה להשפעה. (או"פ ח"א פ"א צ').[או"פ ח"א פ"א מ']
על ידי העמל בתורה ובמעשים טובים. (או"פ ח"א פ"א מ').
כשיוחזרו כלי הקבלה לצורת ההשפעה. (אור פנימי ח"א פ"א מ').
שיני הצורה הנמצא ב'רצון לקבל' מן המאציל. (הסת"פ אות י"ח ד"ה ודע, [אות י"ז]).
קלקול ותיקון בנושא אחד, נוהג רק בעוה"ז. (הסת"פ אות כ' ד"ה ובזה).
אור החכמה ואור החסדים. (או"פ ח"א פ"א נ').
הרצון להשפיע והרצון לקבל. (או"פ ח"א פ"א נ').
אור החסדים. (או"פ ח"א פ"א נ').
אור החכמה ואור החסדים. (או"פ ח"א פ"א נ').
משום שנמשך על ידי התגברות רצונו של הנאצל. (או"פ ח"א פ"א נ').
אחר שנגלתה בחינה ד' שברצון שהיא גדלות הרצון לקבל. (או"פ ח"א פ"א נ').
המקבל בתוכו, הכלי מגביל במידתו את האור שמחזיק. והמקבל מחוצה לו, אין הכלי מגביל האור שמחזיק, והוא בלי קצבה. (ח"א פ"א נ').
כשאין הבחן בין מעלה ומטה בין ד' הבחינות שברצון, נבחנות לד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים. (או"פ ח"א פ"א ק').
כי הצמצום לא היה מחמת פחיתות שינוי הצורה. (או"פ ח"א פ"א [צ'], ק').
אין בו שום פחיתות מעצם בריאתה, וגם לא היתה מתגלה בו שום פחיתות לולא היה עליו הצמצום. (הסת"פ אות י"ט ד"ה אמנם)
עי' בהסת"פ אות י"ט ד"ה אמנם צריך.
(ח"ב פ"א או"פ ת'): הוא עולם הראשון המקבל מא"ס ב"ה ונקרא ג"כ קו אחד, שנמשך תיכף אחר הצמצום מא"ס ב"ה עד סמוך לעוה"ז. השם של אדם, מיוחס רק על ספירות דיושר שבעולם הראשון, שהוא אור הרוח, שפירושו אור השפעה, ולא על ספירות דעגולים שבו, שאין בהם אלא אור נפש בלבד, שפירושו אור של קבלה לעצמם, בלי יכולת להשפיע לזולתם. והוא השורש, לבחינת אדם שבעוה"ז.
(ח"ב הסת"פ ע"ט, [י"ט, ס"ד]): הוא האור שאינו מקובל בבחי"ד. פירוש, שהוא האור המיוחד למלא את בחי"ד,והיא אינה מקבלתו, מסבת המסך המעכב אותו ומחזירו לאחוריו. ופעולה זו מכונה בשם זווג דהכאה [עי' ח"ב הסת"פ י"ח; תש' כ"ג]. וכל כלי קבלה שבפרצופים, מהצמצום ואילך, נמשכים מאו"ח הזה, שהוא משמש להם במקום בחי"ד שבא"ס ב"ה.
(ח"ב הסת"פ צ"ד, [ק"ב/ב]), [פ"א או"פ כ']: הוא האור העליון הנמשך מא"ס ב"ה, ומושפע בפרצופים שמאחר הצמצום ואילך. והוא מכונה כן, להורות שאינו מושפע בכלים דעגולים, וכן בכל מדרגות שאין בהן כלום מעביות דבחי"ד, זולת בספירות דיושר בלבד על פי הכלל, אשר משפיע, אינו משפיע זולת בדבר העב יותר, שהוא העביות שבבחי"ד.
(ח"ב פ"א או"פ מ'): הוא אור המיועד להתלבש במדרגות אלא שמתעכב מחמת איזה גבול שבה. ויש בשם זה שתי משמעויות: א' שהוא הארה רחוקה. ב' שהוא הארה בטוחה, כלומר, שסוף סוף עתידה להתלבש שמה, כי האור 'מקיף' עליה מסביב, ואין מניח לה שום מקום שתמלט ממנו, עד שתהיה ראויה לקבלתו בשלימות. [ח"ב הסת"פ ע"ד, פ"ב או"פ ט' ד"ה ולפיכך]
(ח"ב פ"א או"פ מ'): הוא האור המלובש בכלי.
(ח"ב פ"ב עמ' נ"ד או"פ ד' שניה): המרחק שבין ב' הקצוות שבמדרגה, כלומר מבחינה הזכה יותר עד לבחינה העבה יותר, מכונה בשם 'אורך'. כיכן הוא גם אורך המדומה הגשמי, שרומז על השטח שבין קצהו העליון לקצהו התחתון.
(ח"ב פ"א או"פ ר'): ההתבוננות בדרכי גורם ונמשך, כדי לברר כל התוצאות הנולדות ויוצאות מאיזה דבר, מכונה בשם 'בינה'.
(ח"ב פ"א אות ג'),[ח"א תש' י"ב]: השואת הצורה שבין ב' רוחנים, היא דביקות, ושינוי צורה שביניהם עושה אותם 'בלתי דבוק' זב"ז.
(עי' ח"ב הסת"פ ע"ט, [ע"ח, פ"ג]): המסך שבכל מדרגה, מודד ועושה 'גבול' על המדרגה, בקומת האו"ח שהמסך מעלה (עי' לעיל אות ב') במדת עביותו. כי מסך בחי"ג מגביל קומת המדרגה, שלא תשיג אור כתר. ומסך דבחי"ב מגבילה גם מאור חכמה וכו'.
(ח"ב פ"ב או"פ א'): הוא כתר שבכל מדרגה. וכן בספירות ובעולמות.
(ח"ב עמ' מ"ב ד"ה וטעם [פ"א או"פ צ']): כלי קבלה אמיתיים שבכל מדרגה, המתפשטים מכח או"ח שבמסך, ממנו ולמטה, נקראים 'גוף' המדרגה, להיותם קודמים מהאורות. לאפוקי האורות המתפשטים לזווג דהכאה על המסך, שהם קודמים לכלים. [עי' ח"ב תש' כ"ה, ח"ב הסת"פ כ"ב, ח"ג תש' כ']
(ח"ב פ"א או"פ ח'): ספירות דעגולים מכונים בשם 'גלגלים',להיות האורות מתעגלים בהם, כלומר שאי אפשר להכיר בהם זכות ועביות.
(ח"ב פ"א או"פ צ'): הן אורות שקדמו לכלים, המלובשים באו"ח העולה להם ממסך ממנו ולמעלה, דהיינו ג' ספירות ראשונות כתר חכמה בינה, או שמכונים ראש של הפרצוף. [עי' תש' קי"ב, קי"ז]
כל המדומה והמוחש בחמשת החושים, או שתופס מקום וזמן, מכונה בשם 'גשמיות'. [עי' ח"ב פ"א אות ח']
(ח"ב פ"א או"פ ד' שניה [ד"ה עוד]): האורות הנמשכים מא"ס ב"ה אל הספירות התחתונות, המה עוברים בהכרח דרך הספירות העליונות, ומתוך שאין הרוחני נעדר ממקום א' בהיותו עובר למקום ב', אלא נשאר קיים גם במקום א' וגם במקום ב', וע"כ אנו מבחינים בכל ספירה ב' מיני אורות, אורות של בחינתן עצמן, ואורות שנשארו בהן, 'דרך מעבר'.
(ח"ב פ"א או"פ מ'): ההארה הפועלת בפרצוף, בשעה שאין לו לפרצוף כלי קבלה לאור ההוא, נקראת בשם 'הארה מרחוק'. שהמשמעות, אשר יש מרחק ושינוי רב, בין האור ובין כלים של הפרצוף המיוחסים לאותו אור. אשר ע"כ אין הכלים מוכשרים לקבל האור ההוא ולהלבישו, אלא מקבלים ממנו הארה מרחוק.
(ח"ב הסת"פ ע"ד): היא הזדככות העביות שבבחי"ד. להיות קומתו של האו"ח, שהמסך מעלה ומלביש על האור ישר, תלוי במדת גדלה של העביות שבבחי"ד (עי' לעיל אות ב', או"ח), שפירושו גודל השתוקקות שבה, לכן אחר שמדרגה נתמלאה באור שלה שהמשיכה, מתגבר האו"מ ומזכך את המסך עד איזה שיעור של מדת ההשתוקקות. וזהו מכונה שנזדככה מעביותה שהיתה בה, ונקרא ג"כ בשם 'הזדככות המסך'. להפכיות הצורה, מקצה אל הקצה, הוא מכונה 'הרחקה גמורה'.
(ח"ב פ"א ח'): כששינוי הצורה גדול כל כך עד שמגיע להפכיות הצורה, מקצה אל הקצה, הוא מכונה 'הרחקה גמורה'.
(ח"ב פ"ב או"פ ג'): כשאורות דז"ת, משמשים גם בראש שנקרא ג"ר, כי האורות דג"ר הראוים לראש, חסרים שמה, מכונה 'הרכנת ראש'. כלומר, שהראש מושפל למדרגה שוה עם הז"ת שנקראות גוף.
(ח"ב הסת"פ צ"ז): הספירות נכללות זו מזו ב'דרך מעבר' (עי' לעיל תשובה ט"ו). ובהיות שהע"ס דאור ישר הנמשכות מכתר עד מלכות, אי אפשר שיופיעו במדרגה, זולת בהתלבשותן בע"ס דאו"ח הנמשכות ועולות ממלכות עד כתר, הנה אין לך ספירה מהן, שלא תהינה בה ב' ספירות מבחינת עצמה, אחת דאור ישר ואחת דאור חוזר, ועוד שמונה ספירות שנתכללו בה בדרך מעבר, שמקצתן עברו בה בדרך מעבר ממעלה למטה, ומקצתן עברו בה דרך מעבר ממטה למעלה.
(ח"ב פ"א או"פ כ'): ענין התלבשות ע"ס דראש המדרגה בע"ס דאו"ח, העולות ממלכות ממטה למעלה, מכונה בשם 'התקשרות'. מטעם, שנבחן כאן שהאורות קודמים לכלים, שאין עביות עולה עם או"ח הזה למעלה ממקומו, שהוא מלכות, אפילו משהו. ולפיכך, אין ע"ס דאו"ח הללו, נחשבות לכלים גמורים, הראוים להתלבשות העצמות בהם. וע"כ, מכונה התלבשות ההיא, רק בשם 'התקשרות'. כלומר, שהאור הישר מתקשר ושורה על הפרצוף, על ידי ע"ס דאו"ח אלו, אע"פ שאינו מתלבש ממש בהם. והתלבשות אור ישר בכלים, אינו אמור אלא באו"ח המתפשט למטה ממסך, אשר עביות של המלכות דראש, יכולה להתפשט ולרדת ולהלביש את הע"ס דאור ישר הבאות בו.
(ח"ב פ"ב או"פ מ'): פירושו, זה מסובב מזה. כי עיגול חיצון מתבאר שהוא הסבה והגורם לעגול הפנימי שבתוכו, המסובב והנמשך מהחיצון באופן, אשר 'זה תוך זה', מראה על היחס של 'סבה ומסובב', דהיינו 'עילה ועלול' שיש בהם.
(ח"ב הסת"פ י"ח): פעולת המסך, המעכב והמעלים את האור מבחי"ד, ומדחה את אור השייך לה, אל אחוריו לשורשו, הנה פעולה זו מכונה "זווג דהכאה'. שהוראת השם הזה מורה, שפעולה זו נושאת בתוכה ב' ענינים הפכיים. כי מצד אחד 'מכה' באור, שפירושו שדוחה ומעלים אותו מלהאיר. ומהצד השני 'מזדווג' עם האור, שפירושו שגורם לו רביה והרחבה יתירה, שהרי שיעור אור זה הנעלם ונדחה מבחי"ד, נהפך לאור מגולה גדול המלביש לאור ישר, שנקרא או"ח, שבלעדו אי אפשר כלל לאור א"ס ב"ה, שיתלבש בפרצוף.
(ח"ב הסת"פ י"ג): זעיר אנפין, פירושו פנים מוקטן, כי אור חכמה מכונה 'אור פנים', בסו"ה חכמת אדם תאיר פניו, ועל שם זה, נקרא פרצוף הכתר הכללי שבעולם אצילות, בשם 'אריך אנפין', שפירוש ופנים גדולים, מטעם שיש בו עצם אור חכמה. ולפיכך, בחי"ג, אשר עצמותה היא רק אור חסדים הנמשך מבינה, אלא שיש בו גם הארה מחכמה, אבל אינו עצמות אור חכמה, הוא מכונה משום זה, פנים מוקטן, דהיינו 'זעיר אנפין', כי אור פנים שלו, מוקטן וממועט בערך בחי"א.
(ח"ב פ"א או"פ צ'): ע"ס הנמשכות ממסך ולמטה, מכונות בשם גוף או 'ז"ת' (עי' לעיל תשובה י"א). כי בערך שכל הפרצוף נבחן לפעמים לעשר ספירות בלבד, יהיו ג' ספירות ראשונות כח"ב, בראש של פרצוף, ו'ז"ת' שהן חג"ת נהי"ם, בגוף של הפרצוף.
(ח"ב הסת"פ כ"ה), [ח"ג פ"ו או"פ ג']: העביות שבפרצוף מבחי"ד שברצון (עי' עביות, לקמן אות נ"ג), מכונה בשם 'חומר' של פרצוף. והוא שם מושאל מחומר גשמי מדומה, שיש בו ג' קוטרים אורך רוחב ועומק. וששה קצוות, מעלה מטה מזרח מערב צפון דרום.
(ח"ב פ"ב או"פ ו'): היא אור חכמה, בסו"ה החכמה תחיה את בעליה.
(ח"ב הסת"פ ו'): הזך יותר שבכל כלי נבחן ל'חיצוניות' הכלי, והוא בחינת כלי לאו"מ המאיר בו מרחוק.
(ח"ב פ"א או"פ ר'): ידיעת התוצאות התכליתיים, מכל פרטים שישנם בכל מציאות, נקראת בשם 'חכמה'.
(ח"ב פ"ב או"פ ע'): הכח מבחינת עביות המסך, הנבחן בע"ס דראש מדרגה או בע"ס דעגולים, הנה כח עביות זה המתפעל בהם עם האו"ח העולה אליהם ממסך, נקרא בשם 'חלון'. פירוש: כי או"ח הנדחה מבחי"ד מחמת עביותה, נעשה לבחינת כלי קבלה לאור העליון, במקום בחי"ד שהיתה כלי קבלה בא"ס ב"ה. והוא מטעם, שהאו"ח הוא באמת כלול מעביות דבחי"ד, מחמת שהיא המשיכה אותו אצלה מא"ס ב"ה (עי' הסת"פ ח"ב אות ע"ט ד"ה וזה). אמנם אין עביות זו ניכרת, רק בכלים דגוף, להיותם מתפשטים ממטה למסך, דהיינו למטה מבחי"ד של ע"ס דראש. וע"כ עביות דבחי"ד שבמסך שולטת בהם, ולפיכך נחשבים לכלים גמורים להתלבשות האור העליון בהם. משא"כ בע"ס דראש, שהן בהכרח למעלה מבחי"ד שלהן, אלא שאו"ח עולה אליהן ממטה למעלה, ואין עביות דבחי"ד שבמסך יכולה להתכלל ולעלות עם האו"ח למעלה ממקומה, לט"ס ראשונות ממנה. ולפיכך, אין האו"ח הזה נעשה שם לבחינת כלים גמורים, אלא לבחינת שרשים לכלים בלבד. וע"כ נקראת התלבשות ט"ס באו"ח זה, רק בשם התקשרות (עי' לעיל אות כ"א). ועם כל זה, כלפי ט"ס דראש, נבחן גם האו"ח הזה, לבחינת 'כח של עביות', כי על כן נעשה לכח התקשרות עכ"פ, להתפיס אותם בנאצל. והנה כח זה מכונה בשם 'חלון'. כי בכניסת או"ח ואו"י להאיר את הכלים הזכים דעגולים, שאין בהם הכר של עביות כל עיקר, הרי כח של עביות שיש באו"ח, הוא שפל בהרבה מהם, וע"כ פחות ומשפיל את דופני הכלים דעגולים, 'דרך כניסתו בהם'. בדומה לנקב וחור שישנו בחדר, שהוא פחת וחסרון בכותל החדר, אמנם הוא דרך כניסה לאור השמש. וכן כאן, הפחת והחסרון שנעשה בדופני הכלים דעגולים, מכח עביות שבאו"ח, אינו נחשב בהם כלל לחסרון, אלא לחלון, כי זולתו לא היה להם שום אור, שהרי אינם מקבלים שום אור, אלא דרך הקו, בכח מסך שבו.
(ח"ב פ"ב או"פ ו'): אור המלובש בספירת כתר נקרא בשם 'יחידה'.
(ח"ב הסת"פ נ"ט): השתנות צורה המושגת ברוחני, מכונה בשם 'יציאה לחוץ' הימנו. להיות שינוי הצורה המתהווה בחלק מפרצוף, נבחן שחלק זה יצא מפרצוף ולחוץ, ע"ד מדליק מנר לנר ואין הראשון חסר, כי אין העדר ברוחני. וא"כ נמצא, כי כשמתחיל החלק לשנות צורתו, הנה יחד עם השתנות זו, מתחיל להתפרד מפרצוף, ולצאת לחוץ מפרצוף לרשות חדשה בפני עצמו. באפן, שהשתנות הצורה ו'יציאה לחוץ' היינו הך הם. [עי' ח"ו הסת"פ י"ח ד"ה ופעולה]
(ח"ב פ"א או"פ ה' שניה): התעבות פירושה 'ירידה', כלומר שירד ממדרגתו. והזדככות פירושה עליה, כי נתעלה בהשואת הצורה לא"ס ב"ה. וזה הכלל, כל הזך יותר הוא עליון יותר, וכל העב יותר הוא תחתון יותר.
(ח"ב פ"א או"פ ה'): כשאור עליון יורד לכלים שיש בהם מעביות דבחי"ד, שפירושו השתוקקות, שהרי ממשיכה אותו בהשתוקקותה, נבחן שהאור יורד 'ביושר', כלומרבהתאם גמור למדת העביות והשתוקקות שבה. בדומה לדבר כבד הנופל לארץ מלמעלה, הריהו נופל בקו ישר גמור מלמעלה למטה, ובמרוצה גדולה, מחמת כח המושך שיש בארץ אליו. משא"כאם דבר קל נופל לארץ, שאין שם מקום לפעולת כח המושך עליו, אז הוא מתעגל באויר באטיות, עד שנח עליה. כן הדבר כאן, כי בכלים שאין בהם עביות, כמו כלים דעגולים, נבחן שהאור הבא לשם בכח הספירות דיושר, הוא מתעגל, כי אין שם עביות, שפירושו השתוקקות, אשר ימשיכו אליהם בכח המשכה. משא"כ בכלים דיושר, שיש שם עביות, הממשיך את האור בכח גדול, נמצא האור יורד במרוצה ביושר מדויק, בדומה לקו 'ישר'.
(ח"ב פ"א או"פ ר'): השראת השורש על המדרגה, נקרא בשם כתר, מלשון מכתיר, שפירושו מסבב, להיותו הזך יותר מכל המדרגה, ונמצא משום זה, מסבב על הפרצוף כולו ממעל לו.
(ח"ב פ"א או"פ ו'): המשכת אורות בסדר המדרגה, בסדר סבה ומסובב, מכונה 'לאט לאט'.
(ח"ב פ"א או"פ ל'), [או"פ ח"ב פ"א אות ג' שניה]: מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון, ולפיכך נמצאת מלכות 'מחברת' כל עליון עם תחתון שלו, כלומר שנעשתה ביניהם השואת הצורה. ועי"ז נעשה 'חיבור' בין כל המדרגות, מעולם אדם קדמון עד סוף עשיה. וענין זה נוהג בכלים דיושר שנקראים קו, ולא בכלים דעגולים. ולפיכך, כל חיבור העיגולים זה בזה נעשה ע"י הקו.
(ח"ב פ"א או"פ ד'): האור היורד ממדרגתו, מכונה בשם מים או 'מימי אור'.
(ח"ב פ"א או"פ ר'): בחינה אחרונה נקראת 'מלכות', על שם שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות.
(ח"ב הסת"פ ק"ב/ב): אור המתפשט בכלים בסדר מדרגה, מזך אל עב, מכונה 'ממעלה למטה'. ואור זה נקרא אור ישר.
) ממטה למעלה (ח"ב הסת"פ ק"ג): אור הנמשך בסדר מדרגה, מעב אל זך ממנו עד לזך ביותר, נקרא 'ממטה למעלה'. ואור זה נקרא בשם או"ח.
[עי' ח"ב תש' נ', פ"ב או"פ מ'] : גורם לגילוי מדרגה, מכונה שמסבב אותה. והוא מלשון סבה ומסובב, כי סבה פירושו גורם, ומסובב פירושו שנמשך ונולד מאותו הגורם והסבה.
(ח"ג פ"א ב'), [ח"א תש' ס"ו; ח"ב פ"א או"פ ב', הסת"פ נ"ו, נ"ז, תש' פ"ב, ח"ד הסת"פ ס"א]: 'כח צמצום' המתעורר בנאצל כלפי אור עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחי"ד, דהיינו שברגע שמגיע ונוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר הכח ההוא, ומכה בו ודוחה אותו לאחוריו, הנה הכח הזה נקרא 'מסך'. וצריך שתבחין ההפרש בין בחינת מסך שיש בנאצל, לבין בחינת צמצום שבו, שהם ב' ענינים נבדלים לגמרי. כי כח צמצום שנעשה על בחי"ד, הוא מכוון כלפיהכלי שבנאצל, שהיא השתוקקות לקבל. שפירושו, כי מחמת הרצון להשואת הצורה למאציל, עיכב עצמו מלקבל בשעת ההשתוקקות לקבל, כי השתוקקות שבו שנקראת בחי"ד, היא כח עליון שאין הנאצל יכול לבטלו או למעטו במקצת, אלא שיכול לעכב עצמו, שלא לרצות לקבל, אע"פ שמשתוקק מאד. וכח העיכוב הזהשורה תמיד על בחי"ד שבנאצל, מלבד בשעה שממשיך אור חדש. אז מחויב בהכרח לבטל את כח העכוב, דהיינו הצמצום שבו, ומתגלה בו השתוקקות אחר האור העליון, שבזה כחו יפה להמשיך אליו את האור. וכאן מתחילה פעולתו של מסך שבנאצל, כי כל השתוקקות ממשיכה אור עליון בשלימות, כמו שהיה בא"ס ב"ה, להיותו כח עליון, שאין שום שליטה לתחתון למעט אותו כנ"ל, ולפיכך יורד האור כדי למלא הבחי"ד. אמנם באותו רגע שהאור נוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר ה'מסך', ומכה באור ומחזירו לאחוריוכנ"ל, ונמצא בזה שמקבל רק אור של ג' בחינות, ובחי"ד אינה מקבלתו. והנך רואה שפעולת המסך אינה נוהגת, רק בשעת ביאת אור בלבד, אחר שנתבטל כח צמצום לשעתו, כדי להמשיך אור חדש, כמבואר. ופעולת צמצום אמנם היא תמידית, לעכב את עצמו שלא להמשיך אור. הרי שצמצום ומסך הם ב' בחינות נפרדות זו מזו לגמרי, ותדע שמסך הוא תולדה מצמצום.
(ח"ב פ"א או"פ מ'): עי' תשובה ד'.
(ח"ב פ"א או"פ י'): כששני רוחניים שוים בצורתם לגמרי, מבלי שינוי כל שהוא, אז חוזרים לאחד ממש, וקטן 'מתבטל' בגדול.
(ח"ב פ"א או"פ צ'): ירידת אור בכח עביות, שפירושה בכח השתוקקות שיש בנאצל, נקראת 'נמשך' או המשכה.
(ח"ב הסת"פ צ"ה), [ח"ב פ"ב או"פ ו', דה"ר ד']: אור שאינו בא אל פרצוף בבחינת השפעה מאור א"ס ב"ה, אלא הוא מקבל ממדרגה עליונה ממנו הסמוכה לו, נקרא בשם אור נפש או אור נקבה.
(ח"ב הסת"פ פ"ז), [ח"ב פ"ב או"פ ו']: כלים שבעשר ספירות, נקראים כח"ב זו"ן. ואורות שבע"ס, נקראים 'נפש רוח נשמה חיה יחידה'. וטעם מתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', שהוא בהיפך מכלים, ששם נגלה מתחילה כתר, ואח"כ חכמה, וכו' עד מלכות שהיא לבסוף. קריאתם מתתא לעילא, דהיינו נרנח"י, ולא מעילא לתתא, דהיינו יחנר"ן, הוא משום דסדר כניסת האורות בפרצוף כן הוא, דהיינו מתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', שהוא בהיפך מכלים, ששם נגלה מתחילה כתר, ואח"כ חכמה, וכו' עד מלכות שהיא לבסוף.
(ח"ב פ"ב או"פ ו'): האור המתלבש בכלי דבינה, נקרא בשם 'נשמה'. ונקרא כן מלשון נשימה, להיות נשמה בחינת מקור לז"א שהוא בחינת אור רוח, הנושם משם חיותו, על דרך עליה וירידה, בסו"ה והחיות רצוא ושוב, ומלשון הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, והבן.
[עי' ח"ב תש' מ"ב, פ"ב או"פ מ']: גורם לגילוי מדרגה, מכונה בשם סובב למדרגה ההיא.
(ח"ב פ"א או"פ ז' שניה): בחי"ד נקראת סוף או 'סיום', להיותה מפסקת אור העליון שלא יתפשט אליה, ומסיימת ע"כ את המדרגה.
(ח"ב פ"א אות ג'): קרבת הצורה לחבירו מכונה 'סמוך' לחבירו.
(ח"ב הסת"פ ה', [ו']): גדלות הרצון לקבל בהשתוקקות גדולה, נקרא 'עביות' מרובה, והשתוקקות מועטת נקראת 'עביות' מועטת. והיא בחינת כלי המשכת השפע שבכל פרצוף, ומכונה ע"כ פנימיות הכלי.
(ח"ב פ"א או"פ ד' שניה): הארת מדרגה תחתונה, מחויבת לעבור דרך העליונה ממנה. כלומר, כיון שהתחתונה מסובבת ויוצאת מן העליונה,נחשבת כמו שעוברת דרך העליונה. וכיון שעוברת דרך העליונה, הרינקבעת שמה, ונקראת שמה אור 'עובר', ואינה זזה משם. אלא בחינת ענף ממנה יוצא ובא למקומו, דהיינו לתחתונה, בדומה למדליק נר מנר ואין הראשון חסר. ועד"ז תבין כל העתקת האורות מדרגא לדרגא. כי אין האור נעדר ממקומו הא' בביאתו למקום ב', כדדך הגשמיים, אלא כמבואר.
(ח"ב הסת"פ פ"ו/ב), [פ"ב או"פ ט'] : ב' הבחנות עקריות יש לנו להבחין בכל פרצוף, שהן: בחינת כלי המשכת שפע שבו, ובחינת כלי קבלת שפע שבו. והן הפכיות זו לזו מקצה אל הקצה. כי מדת גדלו של שפע תלויה במדת עביות של כלי המשכה, כי אור הגדול יותר שבפרצוף הנקרא יחידה, צריך לכלי המשכה העב יותר, דהיינו מבחי"ד שבבחי"ד. והיפוכו בחינת כלי קבלה, כי האור הגדול יותר הנקרא יחידה אינו מתלבש זולת בכלי הזך יותר. ולפיכך, כשאנו מבחינים כלי המשכת השפע, אנו מבחינים אותם תחת השמות פנימיות וחיצוניות. וכל כלי הפנימי יותר הוא עב יותר וממשיך קומה גדולה ביותר כנ"ל, וכל החיצון יותר הוא זך יותר וממשיך קומה קטנה ביותר. וכשאנו מבחינים בחינת כלי קבלת האורות שבפרצוף, אנו מכנים אותם בשמות 'עליון ותחתון'. אשר כל העליון יותר הוא זך יותר ומלובשת בו קומה גדולה ביותר, וכל התחתון יותר הוא עב יותר ומלובשת בו קומה קטנה ביותר.
(ח"ב פ"ב או"פ ב' שניה), [ח"א פ"א או"פ ה']: אור חכמה נקרא 'עצמות', משום שהוא עצמותו וחיותו של נאצל.
(ח"ב הסת"פ [ו'], פו/ב): בחינת עביות שבפרצוף, נקרא 'פנימיות' שלו, להיותן מקום המשכת השפע.
עי' ח"ב תשובה נ"ה. [הסת"פ ו']
(ח"ב פ"א או"פ ב'): כלים דיושר מכונים בשם 'צנורות', להיותם ממשיכים ומגבילים את האור בגבולים שבהם, כמו צנור המגביל את המים העוברים בתוכם.
(ח"ב פ"א או"פ ב' [בסוף]): עשר ספירות של כלים דיושר, מבחינת כלים שלהן נקראות צנור, ומבחינת האור הנמצא בהן נקראות קו. ורק עשר ספירות דעולם אדם קדמון מכונות בשם קו אחד, משא"כ עולם האצילות יש בעשר ספירות שבו ג' קוין.
(ח"ב פ"ב או"פ ג'): בשעה שאורות דראש מלובשים בכלים של ראש, מכונה פרצוף 'שקומתו זקופה'.
(ח"ב פ"א או"פ ע'): או"ח בשיעור מדתו עצמו, עושה 'קצבה' על האור העליון, משום שהאור אינו שורה בנאצל זולת ע"י הלבשתו של או"ח.
ח"ב פ"ב או"פ א'): מלכות של כל מדרגה או של עולם, מכונה בשם קרקע של עולם, או של מדרגה.
(ח"ג פ"ו או"פ ח'): ט"ס של אור עליון, המתפשטות לזווג דהכאה על מסך שבמלכות להעלות או"ח, נקראות 'ראש' מדרגה, משום שאורות אלו קודמים למסך ואו"ח, ואין עביות המסך יכולה לעלות אליהם (עי' ח"ב תשובה כ"א, [הסת"פ כ"ב]).
(ח"ב פ"ב אות ד'): האור המתלבש בכלי דז"א, נקרא 'רוח' משום שדרכו לעלות אל בינה, לשאוב שפע, ולרדת למלכות להשפיע בה, כדוגמת הרוח הרצוא ושוב (עיין תשובה מ"ט). [ח"ב פ"ב או"פ ו']
מלת רוחניות המובאת בספרי הקבלה, משמעותה שהיא מופשטת מכל המקרים הגשמיים, דהיינו מקום וזמן ודמיון וכו'. ולפעמים מורה רק על בחינת האור העליון שבכלי. אע"פ שגם כלי הוא רוחני מכל התנאים. [עי' ח"א פ"א או"פ הקדמה ד"ה צריכים, הסת"פ הקדמה; ח"ב פ"א או"פ ו']
(ח"ב פ"א או"פ מ'): השתנות צורה, בשיעור מרובה ביותר.
(ח"ב פ"א או"פ ז'): שורש של כל התפשטות אור, מכונה 'תחילת התפשטות' או כתר.
(ח"ב פ"א או"פ ו'): אור יורד בלי השתלשלות על סדר מדרגות של ד' בחינות, כי אין בו יותר מבחינה אחת מהן, מכונה שיורד תיכף. ואם משתלשל על סדר בחינות, נקרא 'לאט לאט'.
(ח"ב פ"א או"פ ז' שניה): בחינה אחרונה שבכל מדרגות, דהיינו בחי"ד שבבחי"ד, מכונה תכלית כולם, להיותה עבה שבכולם, המכונה סוף, ומשום שכל המדרגות באות רק לתקן אותה.
אין סוף ב"ה, הוא מקור לכלים דהעגולים, כי כלים הללו, היו כלולים בא"ס ב"ה, אלא שלא נודעו שם, בסוד הוא ושמו אחד. (הסת"פ ח"ב אות נ"ב, [אות נ"ג]). [או"פ ח"ב פ"א אות פ' ד"ה ומקורם]
אחר הצמצום שנסתלק אור א"ס מכל ד' בחינות כנודע, מ"מ נשאר רשימו בכל בחינה ובחינה, מעין אור א"ס שהיהבו מטרם הצמצום. (או"פ ח"ב פ"א אות פ' ד"ה ומקורם).
יורה שאין שם הבחן אחר זולת הבחן סבה ומסובב לבד (עי' תשובה כ"ב). (הסת"פ ח"ב אות נ"ג, [אות נ"ב]).
משום שאין בא"ס ב"ה הכר כלי לגמרי. (הסת"פ ח"ב אות נ"ג ד"ה וענין).
א"ס ב"ה הוא שורש לכל האורות שבעולמות. (או"פ ח"ב פ"א אות ד' שניה).
העגולים הם השורשים לכל הכלים שבהעולמות. (או"פ ח"ב פ"א אות פ' ד"ה ומכאן).
בחי"ד שנקראת מלכות, הוא מקור לאו"ח. (הסת"פ ח"ב אות ס"ו, [ס"ז, ס"ח]).
כי מתחילה יצאו האורות בג' בחינות זו למטה מזו, וג' בחינות אלו עוד לא נקראות כלים, עד שנגלה בחי"ד, שהיא לבדה נחשבת לכלי. הרי שהכלים הם תולדה מן האורות. (ח"ב הסת"פ אות ה' ד"ה והנה; תש' י"א, י"ג).
משום שבסדר אצילות העולמות מעילא לתתא, נמצא תמיד שהשלימות הוא קודמת וגורמת לגילוי הבלתי שלימות. כי כן משתלשלות המדרגות זו מזו, שכל מדרגה תחתונה פחותה מעליונה, עד שמתגלה עוה"ז,המקולקל ביותר מכולם. (או"פ ח"ב פ"א אות ר' ד"ה ואין).
המסך הוא המקור הראשון לכח שליטה בעולמות. (או"פ ח"ב פ"א אות ב' ד"ה וכח).
הוא תולדה מצמצום ראשון. (או"פ ח"ב פ"א אות ב' ד"ה וכח).
ב' סבות קדמו למסך, שהן הצמצום וביאת האור. כי אין המסך מתגלה אלא בשעה שאור העליון מגיע ונוגע בבחי"ד. (עי' תשובה מ"ג).
מכלים דיושר, והם עצמם אינם יכולים להמשיך מא"ס ב"ה, משום שאין בהם מסך ועביות. (או"פ ח"ב פ"א אות ל').
מכלים דיושר, והם עצמם אינם יכולים להמשיך מא"ס ב"ה, משום שאין בהם מסך ועביות. (או"פ ח"ב פ"א אות ל').
ע"י כח המסך המתרשם בהם, בלי שיוליך עמו את עביות שבו. והתרשמות המסך האמורה נקראת בשם חלונות של העגולים. (או"פ ח"ב פ"ב אות ע').
משום שאין בעגולים בחינת מסך. (או"פ ח"ב פ"א אות ל').
עי' לעיל תשובה פ"ה [י', ל', ס"ג]. [פ"א או"פ ד' שניה]
האור הקו שקבלו העגולים, גרם בהם הכר מדרגות של זה למטה מזה, שנעשו בהם חלונות מהתרשמות המסך, וכל מדרגות הקו יצאו גם בעגולים. (או"פ ח"ב פ"ב אות [נ'], צ').
משום שהכלים דעגולים המה במעלה אחת עם הראש דכל ספירה שבכלים דיושר הנמצאים למעלה מהמסך. ע"כ נבחנים שהמה נמצאים במקום הראש של הספירה, ואינם מתפשטים כלל למטה מראש דיושר. שהכלים שלמטה מראש, כבר נמצאים למטה ממסך שבמלכות של ראש, ועביות שולטת בהם. וע"כ המה למטה מעגולים, כי למטה פירושו עב יותר, כי בעגולים אין בהם שום מסך ועביות, ולפיכך נמצא גוף דכל ספירה ריקן מעגולים. באופן שע"ס דכתר דעגולים כולן מלבישות על ע"ס דראש דכתר דיושר, וע"ס דגוף הכתר פנוי מעגולים. וכן ע"ס דחכמה דעגולים מלבישים לע"ס דראש החכמה דיושר, וכו' עד"ז. ונמצא ע"כ גוף דיושר מפסיק בין כל ספירה וספירה דעגולים, ואין חיבור בין ספירות דעגולים, וע"כ צריכות שיחברן הקו. (או"פ ח"ב פ"א אות ג' שניה).
כל הפרש ביניהן, הוא רק בבחינת מסך, שישנו ביושר ואינו בעגולים. (או"פ ח"ב פ"א אות ב' ד"ה וכח). [ח"ב פ"א או"פ אות ל', אות צ' ד"ה וטעם; הסת"פ ס"א]
עי' תשובה מ"ג.
הם בחינת אור רוח. (או"פ ח"ב פ"ב אות ל').
עי' תשובה ל"ד.
מבחינת כלים, עיגולים מעולים מיושר, כי בכלים דעגולים אין מסך ועביות ובכלים דיושר יש מסך ועביות. ועוד כי כלים דעגולים קודמים ליושר. (או"פ ח"ב פ"א אות ב' ד"ה וכח). [ח"ב פ"א או"פ אות ל', אות צ' ד"ה וטעם; הסת"פ ס"א]
מבחינת אורות, יושר מעולה מן עגולים. כי ספירות דיושר ממשיכות אור עליון, ומשפיעות לעגולים. ואורות דיושר נקרא אור רוח, ואורות דעגולים נקרא אור נפש. (או"פ ח"ב פ"ב אות ל', [פ"א אות ד' שניה]).
כי חיצוני פירושו זך, וכל החיצוני ביותר, נמצא צורתו שוה ביותר לא"ס ב"ה, ומשובח ביותר. (הסת"פ אות ז' ד"ה וזה).
פנימי, פירושו עב ביותר, כלומר שיש שם השתוקקות מרובה ביותר, שמתוך כך, מדתו של האור שהוא ממשיך, הוא גדול ביותר, ואו"ח הנדחה לאחוריו, קומתו גדולה ביותר. (הסת"פ אות ה' ד"ה והנה, [אות ח']).
משום שבחי"ד שלו, אין בה שום עביות הראוי להמשכת אור עליון, ומבחינה זו הוא נבחן שהוא זך ביותר מכל העולמות. (עי' תשובה נ"ה). (הסת"פ אות י"ג ד"ה ועולם).
אור עליון, שהגיע ונגע לבחי"ד להתפשט בתוכה, סבב שיתגלה תיכף כח מסך להפסיקהו, ולדחות האור ההוא לאחוריו. (הסת"פ אות י"ח, [אות י"ט]).
בעת שאור העליון הגיע ונגע בבחי"ד, להתפשט בה, אז נתעורר כח צמצום, שהוא מסך, להפסיקו ולדחותו לאחוריו. (הסת"פ אות נ"ו, [אות נ"ז]).
כי או"ח שמעלה המסך, אינו, כי אם אותו שיעור האור שרצה להתפשט אל שיעור עביות שבבחי"ד, שפי' שיעור השתוקקותו והמשכתו את אור העליון. ואם העביות מרובה ביותר דהיינו בחי"ד שבבחי"ד, הנה האור שרצה להתפשט בבחי"ד, גדול ביותר. ואם עביות מועטת, דהיינו רק בחי"א שבבחי"ד, הרי האור שרצה להתפשט בבחי"ד, קטן ביותר. ונמצא ע"כ שיעור קומת או"ח שבמסך, ושיעור עביות שבבחי"ד, דבר אחד הם. (הסת"פ אות ס"ד, [אות ס"ה]).
אע"פ, שאין באור הקו אלא ג' בחינות מ"מ כלי קבלה שלו, המה רק מכח בחי"ד, אלא שבחי"ד עצמה אינה מקבלת אור. (הסת"פ אות ט"ז, [אות י"ז, אות י"ח]).
ב' מהלכים של ע"ס יש בכל מדרגה. מהלך א' מלמעלה למטה, מתחיל מכתר ומסתיים במלכות, ונקראות ע"ס דאור ישר. מהלך ב' ממטה למעלה, מתחיל ממלכות ומסתיים בכתר, ונק' ע"ס דאור חוזר. (הסת"פ אות ק"ב/ב ד"ה והנה).
משום שאור הזה, כולו הוא שייך לבחי"ד ביחוד, והיה ראוי להתלבש בו בבחי"ד, לולא דחהו המסך לאחוריו. ולפיכך נעשה לבחינת קבלה במקום בחי"ד. (הסת"פ אות כ"א ד"ה עתה).
במדת אור, שהיה ראוי לבא לבחי"ד, לולא המסך החזיר אותו לאחוריו. (הסת"פ אות ס"ד), [אות ס"ה]).
כי או"ח, אינו יותר, אלא אור שהיה ראוי לבחי"ד שהיא מלכות. כי מטעם שמלכות לא קבלה לתוכה את אור זה, נעשה אור זה לבחינת מלבוש וקבלה לכל הט"ס שממעל לה. הרי, שמלכות הוא מקור לכל ע"ס דאו"ח, ונחשבת ע"כ 'לכתר דאו"ח'. (הסת"פ אות ק"ב ד"ה ומתוך).
עי' תשובה ק"א לעיל.
עי' תשובה ק"א לעיל.
כי עביות שבמסך, פירושו מדת גודלה של השתוקקות שבו. לפיכך ע"י השגת והתלבשות אור פנימי בפרצוף, מתגבר האו"מ ומזכך את עביות שבהמסך. (הסת"פ אות ע"ד ד"ה וטעם).
להיות שאין בעגולים בחינת מסך ועביות, ע"כ אין להם כלי המשכה לאור עליון, אלא שמקבלים אורותיהם על ידי כלים דיושר. וע"כ נקרא אורותיהם 'אור הנפש', כלומר שאין באור זה בחינת השפעה, אלא רק לצורך עצמם בלבד. (הסת"פ אות צ"ה ד"ה ולפיכך).
כיון שיש בכלים דיושר מסך ועביות, המה ראוים להמשכת אור עליון ולהשפיע לאחרים. ואור שיש בו בחינת השפעה, נק' 'אור רוח' או אור זכר. (או"פ ח"ב פ"ב אות ל').
ג"ר הן נקיות מבחינת עביות המסך, להיות המסך והמלכות בחינה אחרונה שבהן, ואין עביות עולה אליהן לעולם, כי אין עביות יכולה לעלות למעלה ממקומו, אפילו משהו. ודע שג' ראשונות כח"ב, פירושם ראש דמדרגה (עי' תשובה י"ג), שיש בהעשר ספירות שלימות. (או"פ ח"ב פ"א אות צ' ד"ה וטעם).
כל ספירה וספירה נבחנת, שיש בה ראש המכונה ג"ר, וגוף המכונה ז"ת. (עי' תשובה ס"ד). כי ספירת כתר יש לה ג"ר וז"ת. וכן חכמה יש לה ג"ר וז"ת. וכן בינה וכו'. ומקום מציאותן של כל ע"ס ג"ר וז"ת דעגולים, המה במקום ראש וג"ר דיושר בלבד. כי ע"ס דעגולים דספירת כתר, מסבבות רק על ג"ר דכתר דיושר, וז"ת דכתר דיושר פנויות מעגולים (עי' תשובה פ"ט).וכן כל ע"ס דחכמה דעגולים מסבבות רק על ג"ר דחכמה דיושר, וז"ת דחכמה דיושר פנויות מעגולים. וכן כולם. (או"פ ח"ב פ"א אות צ' ד"ה והנה).
כי אלו ואלו אין בהם מעביות המסך ולא כלום. (עי' תשובה פ"ט). (או"פ ח"ב פ"א אות צ' ד"ה וטעם).
כמדת ז"ת של ספירה דיושר, שנמצאות מפסיקות בין כל עגול ועגול. כי ז"ת דכתר דיושר, מפסיקות בין ע"ס דעגול כתר לעגול חכמה. וז"ת דספירת חכמה דיושר, מפסיקות בין ע"ס דעגול חכמה לעגול בינה. וכו' עד"ז (עי' תשובה פ"ט). (או"פ ח"ב פ"א אות צ' ד"ה והנה).
עי' תשובה פ"ט.
מפני שאורות קדמו לכלים (עי' תשובה י"ג), ואו"ח העולה ממטה למעלה ומלבישם, אינו נחשב לבחי' כלים ממש, אלא לשורשי כלים, ואין לנו השגה באור בלי כלי. (עי' תשובה כ"א).
אפילו בג"ר של המדרגה, נבחן בהן בפרטיות ג"ר וז"ת, ובז"ת של ג"ר ג"כ מותר העסק. (או"פ ח"ב פ"ב אות ה' שניה).
להיותן בחינת ג"ר, כי ע"כ עמידתן של כל עה"ס דעגולים היא במקום ג"ר דיושר (עי' לעיל תשובה י"ג).
השורש של ד' הבחינות נקרא כתר, ובחי"א נקראת חכמה, ובחי"ב בינה, ובחי"ג נקראת תפארת או זעיר אנפין הכולל בפ"ע שש ספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד. ובחי"ד נקראת מלכות. [ח"ב פ"א או"פ ר']
משמיענו, שאע"פ שבחי"ד שהיא המלכות, אינה מקבלת כלום מאור העליון לאחר הצמצום, מ"מ מכח מעלת או"ח שבה, נחשבת לספירה חשובה כמו שאר הספירות, והן 'עשר ולא תשע'. ו'עשר ולא אחת עשרה', משמיענו עוד, שאל תעלה על דעתך שיש ג"כ בחינת קבלת אור עליון בבחי"ד באיזה אופן שתהיה. וא"כ היתה המלכות נחשבת לב' ספירות, שהן מלכות דאור ישר ומלכות דאור חוזר, וא"כ היה המספר אחת עשרה ספירות. לזה מזהירנו 'עשר ולא י"א', כי המלכות אינה מקבלת מאור ישר אף משהו. [עי' ח"ב פ"א או"פ א' שניה]
להיותו הפוך מהשורש, כי השורש צורתו אך להשפיע, ובחי"ד אך לקבל, ואי אפשר לב' הפכים שיצאו זה מזה בבחינת סבה ומסובב, אלא ע"י השתלשלות המדרגה לאט לאט, כי השורש, הוא רק סבה לבחי"א הקרובה לו ביותר מכולם. ובחי"א לבחי"ב. ובחי"ב לבחי"ג. ואחר הבחי"ג, אז אפשר שתתגלה הבחי"ד. (הסת"פ פ"א אות ה' ד"ה והנה).
משוב שהעביות היא כלי ההמשכה, ובחינת כלי קבלה העיקרית, ע"י האוה"ח שעולה ממנה. וע"כ נחשבת העביות שבכלי לפנימיות הכלי, והפחות בעביות שבו, נחשב לחיצוני יותר, והזך לגמרי שבו, נחשב לחיצון לגמרי, עי' תשובה נ"ה. (הסת"פ פ"א אות ה', [ו']).
שנדמה לעובי דופן של כלי, המותנה ונעשה מד' קליפות מסבבות זו לזו, שאין השפע שבכלי נוגע, אלא בתוכיותו, דהיינו בקליפה הפנימית שבכלי. (הסת"פ פ"א אות ה' ד"ה והנה).
במדת האו"ח שמעלה המסך שבאותה המדרגה או אותו העולם. (הסת"פ פ"ו אות ס"ה ד"ה ומהמתבאר).
משום שכלי הקבלה של ד' הבחינות כולן, אינם זולת בחי"ד לבדה, ושאר ג' הבחינות אין בהן מבחינת המשכה וקבלה כלום, ולפיכך, כיון שבחי"ד צמצמה את עצמה שלא לקבל, הנה נשארו גם ג' הבחינות הראשונות בלי כלי קבלה, וע"כ נסתלקו אורותיהן ג"כ. (הסת"פ ח"ב פ"ב אות ט"ז ד"ה ולפיכך). [ח"א פ"א או"פ ע', הסת"פ כ"ז, תש' פג']
א', הוא עצמות החומר של הכלי, דהיינו שיעור עביות שבו. ב', כח הצמצום השורה על בחי"ד שבעביות שבה. ג', בחינת המסך שבו (עי' תשובה מ"ג). ובהבחן א' לבד, יש להבחין שם ב' בחינות. א', הוא החומר הראשון שבה, דהיינו הנחשב על בחינת המלכות דמדרגה הקודמת, הנחשבת לבחינת סבה ולבחינת מאציל אליה, שזהו נבחן בעיקר בטרם שהגיע האור למדרגה הנאצלת. והב', בחינת עצמותו של החומר של המדרגה הנאצלת עצמה, והוא אחר שהגיע כל האור המיועד למדרגה הנאצלת. (הסת"פ פ"ג אות כ"ד ד"ה ויש, ואות כ"ז ד"ה ועתה).
א', מה שנחשב על מלכות דעליון. ב', מה שנחשב על חומר המדרגה הנאצלת עצמה. (עי' לעיל תשובה קכ"ז).
כל עוד שהמדרגה הנאצלת לא קיבלה האור המיועד לה, נחשבת על שם מלכות דהמדרגה העליונה ממנה. (עי' תשובה קכ"ז).
בעת שהמדרגה הנאצלת השיגה את האור שלה, הנה מאז נחשב שיצאה מכלל המלכות דעליון המכונה מאציל. ובאה ברשות עצמה. (עי' תשובה קכ"ז).
קבלה בהכרח, מכונה 'לא אפשר'. וזה נבחן ביחוד על אור החכמה, או הארת חכמה, הנחשבת לבחינת עצמות וחיות של הפרצוף, אשר 'אי אפשר לפרצוף להבדל ממנו'. בדומה לאדם המוכרח לשמור על חיותו וקיומו (ח"ב הסת"פ פ"ד אות מ"ו, [אות מ"ג])
השתוקקות מכונה בשם 'קמכוין', כי דבר שמשתוקק אליו מאד לקבלו אנו אומרים שכיון לבו מאד להמשיך אותו, כי השתוקקות מורגשת בלב, וכן הכונה היא בלב. והוא נוהג רק בשעה שחסר לו האור, משא"כ בשעה שיש לו האור נקרא 'לא קמכוין'. (הסת"פ פ"ד אות מ"ג ד"ה ועתה).
משום שרק אור חכמה מיועד לה לבחי"א, שהוא חיות ועצמות הפרצוף. וע"כ נחשבת ל'לא אפשר', כי מוכרחת היא לקבל את חיותה ועצמותה, וקבלה בהכרח איננה קבלה. וכן נבחנת, שאין שום השתוקקות מתגלה בה אחר אור החכמה, משום שאין ענין השתוקקות מתגלה רק בשעה שאין לו אותו האור, והוא משתוקק להשיגו, ולא בשעה שהיא מלאה מאור זה. (הסת"פ פ"ד אות מ"ג ד"ה ועתה).
משום שבחי"ב היא התגברות הרצון להשפיע, הממשכת בזה אור דחסדים, שהיא אינה מוכרחת כלל לעשות התגברות זו, והיה 'אפשר' לה להבדל ממנה לגמרי. ע"כ מכונה בשם אפשר (שם). אמנם נבחנת עוד לבחינת 'לא קמכוין', משום שענין השתוקקות האמור, צריך להיות רק אחר אור חכמה, ולא על אור דחסדים, כי הרצון לאור דחסדים אינו נחשב לעביות, כי הצמצום לא נעשה רק על אור דחכמה בלבד, ולא כלל על אור דחסדים. וע"כ ההשתוקקות לאור דחסדים, לא נקרא כוונה (שם). [ח"א הסת"פ מ"ד]
בחי"ג הוא דבר המשכת הארת חכמה, לתוך אור דחסדים שהמשיכה בינה. והמשכה זו נקראת 'לא אפשר', משום דהארת חכמה היא קבלה מוכרחת לפרצוף. ונקרא 'קמכוין', משום שהמשכה זו נעשתה, בשעה שהיה חסר מהארת חכמה, ולפיכך היתה שם השתוקקות. [ח"ב הסת"פ מ"ו, מ"ז]
מאחר שכבר היתה שם הארת חכמה בבחי"ג, לא היתה צריכה לעשות התגברות חדשה אחר עצם אור חכמה, כי הארת חכמה לבד מספקת לגמרי לחיותה, וע"כ נחשבת המשכה זה לבחינת 'אפשר', שהיה אפשר להבדל ממנה. והיא נחשבת 'לקמכוין', בהיותה חסרה מעצמות אור החכמה הזה שהמשיכה, והיתה לה השתוקקות מרובה בשעת המשכתה אותו. [עי ח"ב הסת"פ מ"ח]
כי אין כלי גמור אלא א"כ יש בו בחינת השתוקקות לקבל, שזה אינו מגולה רק בב' תנאים, שהם אפשר וקמכוין. (עי' לעיל תשובה קל"ו).
זה הכלל, שאור עליון אינו פוסק מלהאיר לנאצלים אפילו רגע, אלא בכל מקום שמתגלה כלי המשכה כראוי, תיכף מאיר שם האור העליון. ולפיכך, אחר שנתמלאה בחינת המשכה של בחינה ד' שבבחינה ד', אשר אז הולידה צורת כלי המשכה חדשה, שבה בחינת עביות של בחינה ג' שבבחינה ד', הנה תיכף גם היא מתמלאת מאור העליון. ואחר כך, כשנאצלה ויצאה הימנה שוב צורה חדשה של עביות בחי"ב שבבחי"ד, הנה גם היא מתמלאת תיכף מהאור העליון. וכן תמיד. [עי' ח"ב הסת"פ ע"ז]
משום, שהאור העליון הוא תמיד במצב של מנוחה מוחלטת, בלי שום חידוש צורה. כי החידוש ברוחני נחשב לתנועה, וכל חידושי צורות הנעשים בבחינת התפשטות האור העליון, הוא ע"י כח המשכה שמתגלה אצל הנאצל בלבדו (עי' ח"א תש' ס"ד). וגם אפילו התפשטות זו של אור העליון, אינה אלא כמו מדליק נר מנר ואין הראשון חסר אפילו משהו. באופן שרק אותו חלק של התפשטות האור העליון, שהגיע לכלל קבלת הנאצל, הוא שקיבל בחינת חידוש צורה, בערך יחס משותף, בין הכלי והאור המלובש בו, אמנם האור העליון בעצמו לא נחסר כלום, ולא נתחדש בו כלום מחמת התפשטות זו שהגיעה לנאצל. [עי' ח"ב הסת"פ ס"ג]
ההפרש הוא ממש מקצה אל הקצה. כי לבחינת השפעה של האור העליון, מחויב להיות בפרצוף עביות מרובה, בשיעור האחרון שישנו במציאות, כי אז ממשיך האור השלם והגדול ביותר. והפכי אליו מקצה אל הקצה, הוא בחינת התלבשות האור העליון בכלים, כי אין האור השלם והגדול ביותר מתלבש, אלא בכלי זך ביותר שאך אפשר להיות במציאות. ולפיכך יש תמיד לפנינו להבחין ב' הענינים הנ"ל, בכל פרצוף. אשר בחינת השפעה המשוערת בעביות היתירה, נבחנת בשם פנימי וחיצון. ובחינת קבלה והתלבשות בכלים, נבחנת בשם עליון ותחתון. באופן, שהפרצוף הגדול יותר בכל המציאות צריך להיות פנימי ביותר, שפירושו עב ביותר מכל הפרצופים שבמציאות, ויחד עם זה הוא צריך להיות העליון מכל הפרצופים שבמציאות. שפירושו, זך ביותר מכל הפרצופין שבמציאות. כי הם ב' כלים נבדלים, אחד להמשכת האור, והשני לקבלת האור. (עי' לעיל תש' נ"ה ולקמן תש' קמ"א), [ח"א תש' סד'].
כי האור העליון אינו נתפס בפרצוף, אלא כשיעור האוה"ח העולה מהמסך שבפרצוף, ומדתו תלויה, במדת העביות שיש בבחי"ד (עי' לעיל תש' ק"א ותש' ב'). וע"כ המשפיע, צריך לבחינת עביות יתירה שבתחתון. משא"כ המקבל, צריך לכלי הזך ביותר שיוכל האור להתלבש בו, דהיינו שתהיה השואת הצורה בין האור ובין הכלי, כי שינוי הצורה שביניהם, מרחיק האור מהכלים (עי' לעיל תש' ט"ז ותש' ק"מ).
עי' לעיל תשובה קל"ט.
האור העליון, יש בו בהכרח רצון להשפיע, אשר רצון זה נבחן, כמו בחינה אחרונה הכלולה באור העליון. וזה החלק, דהיינו בחינת הרצון להשפיע האמורה, מתהפכת ונעשית לבחינת המשכת אור דבחי"א, שבחינת המשכת אור הזאת, ודאי חידוש צורה היא ברצון להשפיע האמור. וע"כ נבחן, שנחלק לעצמו, ויצא מבחינת הרצון להשפיע, ונעשה לבחי"א של הרצון לקבל, כלומר שיצאה מבחינת מאציל לבחינת נאצל, כי שינוי צורה מבדיל ומרחיק הרוחניים זה מזה, כנודע. אמנם, אין ענין הבדל 'חלק' האמור כאן מחסיר במשהו את בחינת ה'כל', אלא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום, והבן זה היטב. [עי' ח"ב הסת"פ אות' כ"ז ומ"א]
כשאנו מבחינים רק בבחינת חומר שבכלים, אנו מגדירים אותם בשם ד' בחינות. וכשאנו רוצים לכלול גם הרשימות שבכל כלי וכלי, אנו מגדירים אותן בשמות כח"ב זו"ן. [עי' ח"ב פ"א או"פ פ']
מתחילה נכנסים הקטנים, ואח"כ הגדולים, שמתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', עד יחידה. (עי' תש' מ"ח).
מתחילה מתגדלים כלים היותר חשובים, ואח"כ כלים הקטנים, שמתחילה כתר, ואח"כ חכמה וכו', עד לכלי מלכות הבא באחרונה. [עי' תש' מ"ח]
מלכות דעליון הנעשית כתר לתחתון, דהיינו הרצון להשפיע שבעליון, נבחנת שנעשית לחומר ראשון של התחתון. (עי' תשובה קמ"ג).
השורש של הד' הבחינות, נקרא כתר של ע"ס דאור ישר שבמדרגה. ומלכות שבמדרגה, נבחנת לכתר אל ע"ס דאור חוזר שבמדרגה. [עי' הסת"פ ח"ב פ"ו אות' ס"ה - ע"א]
כי אם היה בן חילוף ותמורה, לא היה נצחי, והוא פשוט. [עי' הסת"פ צ"ח]
היינו בבחינת עשר ספירות דאור ישר. כי כל אור נמשך רק מא"ס ב"ה, וע"כ מחוייב התחתון לעבור דרך כל העליונים ממנו, בבחינת סבה ומסובב, עד שמגיע למסובב התחתון, שהאור נועד אליו. ומתוךשאין האור נעדר ממקום א' בעברו למקום ב', הרי נקבע בכל עליון, כל האורות שעוברים בו. [ח"ב הסת"פ צ"ז]
היינו בעשר ספירות דאור חוזר, שמלכות נחשבת בהן לשורש ולכתר (כנ"ל תשובה קמ"ח). וכל חלקי האו"ח המלבישים לעליונים ממנה, הרי עוברים דרכה ממטה למעלה. וע"כ נבחן כל תחתון, שכלול מכל חלקי או"ח השייכים לספירות שלמעלה ממנו.
התכללות הספירות זב"ז, עד שכל אחת כלולה מעשר וכן עשר מעשר עד אין קץ, הוא ע"י ב' מהלכים של הע"ס דאו"י וע"ס דאור חוזר שישנן בכל מדרגה (עיין תשובה כ'). וצריכים למצוא המפתח, איך למצוא בנקל השינויים הנעשים בסדרי ע"ס הפרטים, הבאים בספירה רק מחמת התכללות, ואינם מעצמותה. ולפיכך, תזכור ג' ידיעות, שתשמש עמהן תמיד. למשל, אם תרצה לידע עשר ספירות הכלולות בבינה. הנה ידיעה א' היא, שיש ב' ספירות בעצמותה, שהן בינה דאו"י והוד דאו"ח. ב', תספור הספירות שממנה ולמטה עד היסוד, שהמה האור ישר שבה, דהיינו חג"ת נה"י העוברים בה ממעלה למטה. הג', תספור הספירות שממנה ולמעלה עד הכתר, שהם שנים, יסוד ומלכות, ותדע את ספירות או"ח שלה, העוברות בה ממטה למעלה. ועתה חשוב, ב' ספירות של עצמותה, שש של או"י, ושתים של או"ח, הרי עשר. ועל דרך זה תחשוב בכל ספירה, ותדע בסקירה אחת, את כל הבחינות הכלולות בה. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז]
ט' דאור ישר מכתר עד יסוד, ואחת דאור חוזר דהיינו מלכות לבד. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ו]
ח' דאור ישר מחכמה עד יסוד, ומתלבשות בכלים הזכים יותר, דהיינו אור חכמה בכלי דכתר וכו', ושנים דאו"ח יסוד ומלכות המתלבשים בכלים של יסוד ומלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ז]
ז' דאו"י מבינה ולמטה, וגם כאן אור בינה בכלי דכתר וכו' עד אור יסוד בכלי דנצח. וג' דאו"ח, הוד יסוד ומלכות בכלים דהוד יסוד מלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ז]
ו' דאור ישר מחסד עד יסוד, וד' דאור חוזר, מנצח עד מלכות, או"ח דנצח בכלי דנצח וכו'. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ח]
ה' דאור ישר מגבורה ליסוד, ה' דאו"ח מתפארת עד מלכות, ומתלבשים ע"ד הנ"ל, או"י בכלים הזכים יותר, ואו"ח כל אחד בכלי המתאים לו. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ח]
אלו הן בחינות או"י ובחינות או"ח, הנמצאות בת"ת
ג' דאו"י מנצח ליסוד, וז' דאו"ח מחסד למלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ט]
ב' דאו"י מהוד ליסוד, ושמונה דאו"ח מבינה למלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ט]
א' דאו"י שהוא יסוד, וט' דאו"ח מחכמה עד מלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות ק"ט]
עשר ספירות דאו"ח בלבד, בלי שום אור ישר. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות' ק"א, ק"י]
ט' דאו"י מכתר ליסוד, וא' דאו"ח דהיינו מלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות' קי"א, קי"ב]
ח' דאו"י מחכמה למלכות, וב' דאו"ח יסוד ומלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות קי"ג]
ז' דאו"י מבינה למלכות, וג' דאור חוזר מהוד למלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות קי"ד]
אלו הן בחינות או"י ובחינות או"ח, הנמצאות בחסד דכתר הכתר. ו' דאו"י מחסד ליסוד, וד' דאו"ח מנצח למלכות. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות קט"ו]
הנה מתחילה צריכים להבין, את ע"ס הפרטיות הכלולות בנצח הכללי, שהן ג' דאו"י אור נצח מתלבש בכלי דכתר דנצח הכללי, ואור הוד בכלי דחכמה דנצח הכללי ואור יסוד בכלי דבינה. עתה תקח חכמה פרטית דנצח הכללי, שגם היא נתכללה בהכרח מע"ס ע"י ח' ספירות דאו"י העוברות דרך בה ממעלה למטה, ואפילו באותן שיש בהן רק או"ח בלבד. כי כשנתכללו הספירות, מאירות תמיד הספירות של או"י לתוך הספירות שיש בהן או"ח. אמנם ח' ספירות דאו"י שעברו מחכמה ולמטה אינן בחינת אור החכמה, אלא אור הוד, שהרי אור הוד מלובש בכלי דחכמה שבנצח הכללי כנ"ל, באופן שיש עתה בע"ס דחכמה דנצח רק אורות עוברים דאו"י מבחינת חכמה דהוד ולמטה, שחכמה דהוד בכלי דכתר ההוא, ובינה דהוד בחכמה, וחסד דהוד בבינה, וגבורה דהוד בחסד, ת"ת דהוד בגבורה. והנה נודע לנו, שבגבורה דחכמה דנצח, יש או"י מבחינת האור דת"ת דהוד. עתה נקח את הגבורה דחכמה דנצח הזה, שהתכללה בהכרח ג"כ מע"ס פרטיות, מאו"י העובר בה ממעלה למטה, ומאו"ח העובר בה ממטה למעלה. והנה נמצאות בה ה' ספירות דאו"י מגבורה ולמטה, אמנם אין זה אור גבורה כלל, אלא ה' בחינות תחתונות של אור ת"ת דהוד, המתלבשות בכלים הזכים יותר. ונמצא אור גבורה דת"ת דהוד, מתלבש בכלי דכתר של גבורה דחכמה דנצח. ואור ת"ת דת"ת דהוד, מתלבש בכלי דחכמה של הגבורה דחכמה דנצח. ואור הנצח דת"ת דהוד, בכלי דבינה של גבורה דחכמה דנצח. ואור הוד דת"ת דהוד, מתלבש בכלי דחסד, של גבורה דחכמה דנצח. ואור יסוד דת"ת דהוד מתלבש בכלי גבורה של גבורה דחכמה דנצח. ועוד יש ה' ספירות דאו"ח המתלבשות בהתאם לכלים כדרכן תמיד. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכז']
כשתקח מתחילה בינה דהוד, אין בה אלא או"ח בלי אור ישר, אמנם האו"י של מדרגה הסמוכה, מאיר בה, שהוא אור יסוד. והנה גם בינה זו נכללת מאורות העוברים דרכה, שהם ז' דאו"י מבינה ולמטה. ומתוך שאור שבה אינו אלא אור יסוד דאו"י כנ"ל, הרי מתחיל או"י שבה מבינה דיסוד ולמטה, אשר אור בינה דיסוד מתלבש בכלי דכתר וכו', ואור הוד דיסוד בכלי דת"ת של בינה דהוד הכללי. ואח"כ כשתקח ת"ת הפרטית דבינה דהוד הנ"ל, שגם היא נכללת מע"ס, הרי יש שם ד' דאו"י מת"ת ולמטה, המתלבשים בכלים העליונים יותר, דהיינו בחינת ת"ת דיסוד היסודבכלי דכתר, ובחינת נצח דיסוד היסוד בכלי דחכמה, ובחינת הוד דיסוד היסוד בכלי דבינה, ובחינת יסוד דיסוד היסוד בכלי דחסד. ועוד יש שש בחינות או"ח, העוברות בה ממטה למעלה, שהן מגבורה עד מלכות, המתלבשות בהתאם לכלים כדרכן. .[עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז]
כשנקח מתחילה יסוד דכתר, אין בע"ס שבו רק אור דיסוד בכלי דכתר, והשאר הן או"ח. וכשתקח את נצח דיסוד הכתר, אין שם רק או"ח לבד, אמנם אור דיסוד דאו"י העומד בכתר, מאיר שם, ונבחן נצח דיסוד הכתר בבחינת או"י דיסוד. וכשנכלל מע"ס, יש בו ג' אורות נה"י דאו"י ממנו ולמטה עד היסוד, העוברים ממעלה למטה מבחינת יסוד דאו"י, המתלבשים נצח דיסוד בכלי דכתר, הוד דיסוד בכלי דחכמה, יסוד דיסוד בכלי דבינה, וז' דאו"ח חג"ת נהי"מ, בהתאם לכלים, כנ"ל. .[עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז]
אין שם אלא או"ח בלבד, כי כל הנמשך ממלכות אין שם אלא או"ח. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז]
זה הכלל, האורות החשובים יותר מתלבשים בכלים הזכים יותר. והפחותים מתלבשים בכלים הפחותים יותר. באופן, שבספירת כתר, המלכות דאו"ח מתלבשת במלכות דכתר. ובספירת החכמה, הח' ספירות דאו"י, שהן חו"ב חג"ת נה"י, מתלבשות בכלים דכח"ב חג"ת נו"ה ויסוד ומלכות דאו"ח מתלבשים ביסוד ומלכות אשר שם. ובספירת בינה, ז' הספירות דאו"י בינה חג"ת נה"י מתלבשות בכלים כח"ב חג"ת נצח, והוד יסוד מלכות דאו"ח מתלבשים בהוד יסוד מלכות אשר שם. וכו' עד"ז. [עי' ח"ב הסת"פ פ"ט אות' צ"ו - קכ"ז ובמיוחד אות קכ"ג]
יש כאן עשר סבות, ואלו הן: [עי' גם ח"ו סו"מ אות' א' - ט'] סבת כל הסבות הוא א"ס ב"ה, הוא סבה לד' הבחינות, באופן שיהיו ניכרות לאחר צמצום האור. אמנם בא"ס ב"ה עצמו, אין ניכר שם שום בחינת כלי, אלא כולו אור. אמנם רק מהתחתון, דהיינו מעולם הצמצום, ילמד העליון. [עי' הסת"פ נ"ג] סבה ב) ג' בחינות ראשונות המסובבות זו מזה, הנה נבחנות לסבה לגילוי אפשרות של החשק להשואת הצורה ביותר, בבחי"ד, המכונה בשם מלכות דא"ס ב"ה. [עי' הסת"פ נ"ה] סבה ג) מלכות דא"ס היא סבה, לכתר דעולם הצמצום, כי אותה בחינת החשק לחשוק להשואת הצורה ביותר, שקנתה מלכות דא"ס, נבחנת לשינוי צורה במלכות דא"ס ב"ה, ונבדלת ע"כ ממלכות דא"ס, ויצאה בשם לפי עצמה לחוץ ממלכות ההיא, ונקראת כתר דעולם הצמצום. (עי' היטב לעיל תשובה ל"ב). [עי' גם ח"ו סו"מ אות' ד'] סבה ד) כתר זה, היא סבה לצמצום א', כי נתפשט מחדש עד לבחי"ד שבו (עי' תשובה ל"ח), ואז צמצם את הרצון לקבל הזה, ונסתלק האור. [עי' גם ח"ו סו"מ אות' ד'] סבה ה) הסתלקות האור הנעשה לאחר הצמצום, היא סבה להתגלות הכלים דע"ס דעגולים (עי' תשובה ע"ב). סבה ו) הכלי דמלכות העגולים, דהיינו בחי"ד שבהם, היא סבה להמשכת האור העליון מחדש מא"ס ב"ה (עי' תשובה פ"ג וקל"ח). סבה ז) האור העליון שנמשך מחדש, הוא סבה, לגילוי כח המסך בכלי מלכות. (עי' תשובה מ"ג). סבה ח) המסך, הוא סבה לע"ס דאו"ח העולות ממנו ולמעלה עד כתר דאו"י, והן נקראות ראש דא"ק. (עי' תש' ק"א, [ס"ד]). סבה ט) או"ח העולה מהמסך, הוא סבה לגילוי הכלים דיושר, דהיינו שנותן כח התפשטות בבחי"ד, שתתפשט בעצמה לע"ס מינה ובה עד מלכות דמלכות. [עי' הסת"פ כ"ב] סבה י) הבחי"ד הנ"ל שקיבלה כח התפשטות על ידי או"ח, היא סבה, לע"ס דכלים דאדם קדמון הנקראות גוף דאדם קדמון עד מלכות שלו. (עי' תשובה י"א).
הם הכלים של הספירות דגוף, דהיינו הנאצלים מהמסך דפה דראש ולמטה | (ח"ג פ"ח אות ג')
או"ח, היינו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד ונדחה ממנה, ומסתלק למקומו. [ח"ג פי"ב או"פ ד', מ'] | (ח"ג פט"ו אות ו')
הע"ס דאו"י, בעברן להתלבש מהמסך ולמטה, נתמעט ערכן בשביל זה, ונבחנות לאור המתמעט. [ח"ג פ"ב או"פ ב', פ"ז בסוף או"פ צ' ד"ה כ' צריכים] | (ח"ג פ"ז אות א')
הוא אור החכמה. [עי ח"ג פ"א או"פ ו' שניה ד"ה פירוש]
היינו הע"ס דאו"י, המתנוצצות דרך המסך ולמטה. (ח"ג פ"ח אות ט')
כשמתלבשות העצמות בכלים, מכונות ד' הבחינות חו"ב תו"מ, בשם ד' אותיות נפרדות, על שם ההתלבשות של האורות בעביות של הכלים, מבלי משים לשינוי צורה שביניהם, ושינוי הצורה הוא ענין הפירוד הנוהג ברוחנים. ועיין במלה 'פירוד'. (ח"ג פט"ו אות ד')
דבר הזדככות העביות שבמלכות דמלכות, הנוהג בבחינת הגוף דכל פרצוף, שהאו"ח הולך ומסתלק על סדר המדרגה עד שעולה למאציל, הנה הע"ס מכונות בעת ההיא בשם אותיות מחוברות, על שם הזיכוך שהכלים הולכים ומקבלים בכל פעם ביותר. שהזיכוך הזה מחברם ומקרבם אל השורש, כנ"ל באות ו', שהעביות גורמת פירוד, והזכות גורמת חיבור, ע"ש. (ח"ג פט"ו אות ה')
הוא קומת ע"ס דראש בבחי"ב, שהיא בינה. (ח"ג פי"ב אות ז')
כשהאור ישר, דהיינו אור החכמה, אינו מתלבש בכלי, מכונה אז הכלי, בשם אחור או אחוריים. וכנ"ל באות ד', אשר אור החכמה נקרא בשם אור הפנים, לכן בהעדר אור החכמה מהכלי, מכנים אותו בשם 'אחור'. (ח"ג פט"ו אות ו')
היא המלכות דאצילות. (ח"ג פ"ד אות ז')
הוא דבר המכריע והמחבר ב' קצוות הרחוקים זה מזה. ומכאן תבין בכל מקום, את השמות קו אמצעי, עמודא דאמצעיתא, הכולל ג"ס דעת ת"ת יסוד, והבן. [ח"י אות פ"ד באו"פ מד"ה 'ועד"ז', חי"א אות ו' באו"פ מד"ה 'וזה אמרו'] | (ח"ג פ"ה אות ד')
המלכות מכונה בשם אספקלריא דלית לה מגרמה ולא מידי, או אספקלריא שאינה מאירה. והזעיר אנפין מכונה, בשם אספקלריא המאירה. ופירושו 'מאור', כי הז"א והמלכות, מכונים ב' המאורות, שכל הארות התחתונים באות רק מהם, ולא מלמעלה מהם. (ח"ג פ"ז אות ב')
פרצוף הכתר נקרא 'אריך אנפין', על שם עצמות אור החכמה שבו. והת"ת נקרא זעיר אנפין, על שם שיש בו רק הארה מועטת מאור החכמה. והשמות א"א וז"א, המה מקבילים זה לזה, שמיוחסים רק לאור החכמה שבפרצוף, כי החכמה נקראת אור הפנים כנ"ל, והבן. (ח"ג פ"ו אות ז')
המלכות מכונה בשם 'את', מפאת היותה כוללת כל האותיות מא' עד ת' .כי האותיות הן הכלים של הספירות, וכל הכלים מהמלכות המה. | (ח"ג פי"ב אות ב')
בהו, הוא כינוי לאריך אנפין, והוא שם מקביל ל'תהו', שהוא כינוי לעתיק, שפירושו שלילת השגה, ו'בהו', פירושו גילוי השגה ולשון ישות, שהוא נוטריקון בו-הוא. (ח"ג פ"ו אות ג')
אותה בחינת ספירת המלכות, שנפרדה מהכלים הפנימיים, והיתה לכלי לאו"מ, מכונה בשם 'בית' או 'היכל'. עיין כאן בלוח התשובות אות קע"ו. (ח"ג פ"ה אות א')
התגברות האור על מסך המגביל שעומד על דרכו, מכונה בשם 'בקיעה'. כלומר, שאינו משגיח כלל על הגבול שמלפניו, אלא שפורץ לו דרך, ומאיר מבעד לגבול ולמטה. (ח"ג פ"ז אות א')
חידוש 'יש מאין' מכונה בשם 'בריאה', והיות שהעביות שבכלים לא יכלה להגלות בעולם האצילות, אלא רק מקרקע עולם האצילות ולמטה. לכן משם ולמטה מכונה בריאה, ע"ש העביות שנתגלתה. כי העביות, שהיא בחינת 'הרצון לקבל' אשר בנברא, היא בחינת 'יש מאין', כי כל מה שיש במציאות, נבחן שנמשך הימנו ית' מבחינת 'יש מן היש', כי אין לך נותן מה שאין בו, מלבד 'הרצון של קבלה', שבהכרח אינו בו ית', כי ממי יקבל ח"ו, והבן זה. (ח"ג פ"ב אות ג', [ב'])
בחי"ג שנקראת זעיר אנפין, מכונה בשם בשר. וכינוי זה נוהג בו, רק בהע"ס שקומתן שוה, שהי' בחינות הללו מכונות עבגע"מ. המלכות נקראת עור. והז"א נקרא בשר. והבינה נקראת גידין. והחכמה נקראת עצמות. והכתר נקרא מוחא. עיין כאן בלוה"ת אות רכ"ט. (ח"ג פ"ה אות ב')
ע"ס העוברות דרך המסך ולמטה, שהמלכות מתרחבת לע"ס מינה ובה, מכונות בשם 'גוף'. מטעם היותן עיקר כח הפרצוף, כי שם עיקר התלבשות העצמות בכלים. משא"כ בע"ס דראש, שממסך ולמעלה, אין שם התלבשות גמורה אלא רק שורשים להתלבשות. [פי"ב, אות ה' או"פ ז'] | (ח"ג פ"ח אות ו'), [ח"ב תש' י"א]
כלי דבינה שבע"ס שקומתן שוה. (ח"ג פ"ה אות ב')
פרצוף הכתר. וכן הכלי ששם מתלבש אור היחידה, מכונה ג"כ גלגלתא. [פי"א, או"פ ג'] | (ח"ג הסת"פ פ"ח אות ב', [א'])
העביות שבנאצל, כלומר בחינת הרצון שבו, מכונות בשם כללות החומר של הנאצל. וד' הבחינות שבעביות הזאת, מכונה בשם ד' צורות. (ח"ג פ"ו אות ד')
המלכות של ראש, מכונה בשם פה, וע"ס העוברות דרכה ממנה ולמטה, על ידי התנוצצות המסך, מכונות בשם דיבור, כי כן מושפעים ובאים תמיד האורות מפרצוף לפרצוף, כמ"ש כאן תשובה קס"ח, עש"ה. (ח"ג פי"א אות ב')
ד' הבחינות יש להן תמיד יחס של סבה ומסובב, ואפילו באור ישר. כי בחי"א דאו"י, היא הסבה והמאציל לבחי"ב, ובחי"ב לבחי"ג וכו'. וכל מדרגה שנחשבת למאציל כלפי המציאות של חברתה, הרי נחשבת ג"כ לבחינת מעביר אליה, מן הא"ס ב"ה, כל השפעתה לצורך קיומה. אמנם, כשהמדרגה משפעת לתחתונה, רק מבחינת מה שהיא הסבה הקודמת אליה, נבחן זה להשפעה 'דרך מעבר'. ואם אמנם משפעת לתחתונה התנוצצות עם המסך שבה ממעלה למטה, נבחן זה, שמשפיעה אליה 'דרך התלבשות'. [פ"ד אות ו', ח"ב או"פ ד' שניה מד"ה 'וכבר', תש' ק"ז] | (ח"ג פ"ד או"פ א')
השפעה מצומצמת, נבחנת שמושפעת ב'דרך צר'. (ח"ג פ"א אות ד')
הוא השפעה בהרחבה. (ח"ג פ"א אות ד')
בשעה שהע"ס מתנוצצות ועוברות דרך המסך ולמטה, הרי הן נעשות משועבדות לגבולים שבמסך, ואינן יכולות לינק מהעליון כלום, זולת על פי גבולי המסך. ונבחן ע"כ, שהמסך מבדיל אותן מהעליון, שאינו מרשה להן לינק משם לרצונן. (ח"ג פי"ב אות ב')
האו"ח מכונה בשם 'הבל'. (ח"ג פי"א אות ד', [או"פ ב'])
הוא האו"ח היורד מהמסך ולמטה. (שם [פי"א אות ה' או"פ ד', אות ז' או"פ ח'])
כמ"ש הרב בע"ח שער י"ח פ"א, וז"ל, שורש האורות ועיקרן, הוא ד' אותיות הוי'ה פשוטים, בלתי מילואים וכו', אבל מילואם, הוא ביאור הוי'ה, ויציאות אורותיהם לחוץ, עש"ה. פירוש, כי ה' פרצופין הם, כתר ע"ב ס"ג מ"הוב"ן. ופרצוף הכתר הוא עיקרם ושורשם, וע"ס שבו מרומזות בד' אותיות הויה פשוטים, ומכונה הויה פנימאה, שמכל אות יוצא פרצוף לחוץ ממנו, ומלבישו.מהיוד דהוי'ה דפרצוף הכתר, נמשך פרצוף החכמה, שד' אותיותיו ממולאות ביודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב. ומה' ראשונה, יוצא פרצוף הבינה, שד' אותיות הוי'ה שבו ממולאות ביודין ואלף, כזה: יוד, הי, ואו, הי, וכו'. לפיכך, פרצופי הכתר נרמזים ב'הויות פשוטות', ושאר ד' הפרצופים המלבישים עליו נרמזים ב'הויות מלאות', כנ"ל (ועיין כאן בהסת"פ) | (ח"ג פט"ו אות ג', [ד'])
עיין במלת הוי'ה מלאה. (ח"ג פט"ו אות ג', [ד'])
עי' במלת בית. (ח"ג פ"ח אות ו')
ז' היכלות הם, והעליון שבהם נקרא 'היכל העליון'.
עיין או"פ כאן פ"א סעיף ע' ובפרק ב' סעיף ג'. (ח"ג פ"א אות ג')
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במסך שבכלי המלכות להעלות או"ח, מכונה בשם 'הסתכלות', משום שאור המתפשט מהא"ס ב"ה, נבחן תמיד לאורה חכמה, המכונה אור עינים או ראיה או 'הסתכלות'. (ח"ג פי"ב אות א')
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במלכות דגופא, דהיינו שמזדווג בה בעת הזדככות המסך ממדרגה למדרגה, עד שמוציא הע"ס דזה למעלה מזה, מכונה זה בשם 'הסתכלות ב'. [הסת"פ פרק ו'] | (ח"ג פי"ב אות ה' ובאור פנימי אות ח')
בכל מקום שיש הזדככות העביות של המדרגה, יש עמה בשוה 'הסתלקות' האור והשפע שבה. כי מדת 'הרצון לקבל' שבמדרגה, היא העביות שבה. ומובן מאליו, שבהעלם הרצון לקבל, נעלם עמו כל השפע המקובל בה, כי אין כפיה ברוחניות. (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח')
עביות דבחי"ב דאו"י, מכונה בשם 'הרחקה', על שם שבוחרת באור חסדים, ומרחקת עצמה מלקבל אור חכמה. וכן לאחר הצמצום נבחנת בחינת 'הרחקה' מחכמה גם בבחי"ד, כי כל הצמצום והמסך שבה, הוא רק כלפי אור החכמה. (ח"ג פ"א אות ד')
כל אור צריך להתלבש בכלי ואין אור בלי כלי. עיין במלה 'דרך מעבר'. (ח"ג פי"ב אות ג')
הארת האו"ח, מכונה תמיד בשם 'התנוצצות' או ניצוצין. (ח"ג פ"ב אות ב')
השגת 'הרצון לקבל' במדה מרובה. (ח"ג פ"א אות א')
היינו האור העליון המתפשט לנאצל. אבל צריכים להבין בה, שהיא המשכה מבחינת הרצון שבנאצל ההוא, שממשיך אליו את 'התפשטות' האור העליון לפימדת ההשתוקקות שבו, כמ"ש זה היטב בח"א עמ' ט' או"פ ב' עש"ה, ובהסת"פ ח"ב פ"ה אות ס"ב, ובכל ההמשך שם. ואין המדרגה נגמרת, אלא בב' בחינות התפשטות של אור א"ס, כמ"ש להלן במלת התפשטות ב'. | (ח"ג פ"א אות א'), [ח"א תש' י"ד]
אין התפשטות האור העליון נגמרת להתלבש בכלים בפעם אחת. כי בכל גוף, דהיינו בע"ס הבאות מהמסך ולמטה, נוהג שם ענין הזדככות העביות כמ"ש באו"פ (ח"ג פי"ב או"פ ח') עש"ה. אשר אז מסתלקים כל האורות שבע"ס דגופא לשורשם, ונעשה זווג חדש במלכות דראש הנקרא 'התפשטות ב", כמ"ש להלן בלוה"ת אות קס"ח עש"ה. שהתפשטות ב' זו חוזרת וממלאת את הכלים דגופא וגומרת התלבשות העצמות בכלים לעליון, וגם מוציאה פרצוף חדש מחוץ הימנה. [הסת"פ פרק י', 1] | (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
סיום המדרגה העליונה מכונה בשם 'זנב לאריות', כי זנב פירושו סוף וסיום. וכשנקודת הסיום יורדת למדרגה התחתונה, נעשית שמה לבחינת שורש, ומכונה שמה 'ראש לשועלים'. כי ע"ס שבמדרגה התחתונה כלפי עשר ספירות שבעליונה, נחשבות כשועלים כלפי אריות. (ח"ג פ"ז אות ה')
עיין מלת אריך אנפין. [ח"ג פ"א אות ד' או"פ ו'] | (ח"ג פ"ד אות ה')
ספירת זעיר אנפין של ראש מכונה בשם 'חוטם'. (ח"ג פי"א אות ד')
הרצון לקבל שבנאצל, נבחן לכללות ה'חומר' שבו. וד' הבחינות שבו נבחנות לד' צורות הרצון, המכונים חו"ב תו"מ. עי' להלן אות פ"ד. (ח"ג פ"ו אות ג')
האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, המלביש לע"ס של ראש, מכונה בשם 'חותם'. והמתנוצצים מהמסך ולמטה, לע"ס דגוף, נבחנים לנחתמים מהחותם ההוא. (ח"ג פ"ח אות ט')
הוא בחי"ג של ראש, המלובש באו"ח. (ח"ג פ"א אות ד')
'חקיקה' ובליטה, הם יחסים מקבילים בהבחנת השפע. כי בליטה, פירושה שהשפע מרובה בספירות באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. והיפוכו הוא הבחן ה'חקיקה', שפירושה שחסרון השפע בספירות ניכר שם ביותר. ולפיכך, ענין החותם, שהעולמות נחתמים זה מזה, כנ"ל באות מ"ט, נבחן בחותם שאותיותיו בולטות, ובחותם שאותיותיו חקוקות ושקועות. באופן, שחותם האצילות בולט, והבריאה הנחתמת ממנו היא חותם שקוע. והיצירה הנחתמת מהחותם השקוע של הבריאה, נעשית לחותם בולט. והעשיה הנחתמת מהחותם הבולט דיצירה, נעשית לשקועה. ונמצאות הע"ס דאצילות והע"ס דיצירה, נחשבות לבולטות. והיפוכן, הע"ס דבריאה והע"ס דעשיה, שנחשבות לשקועות וחקוקות. (ח"ג פ"ז אות א')
ד' הבחינות שבעביות כלי המלכות, מכונות לפעמים ד' יסודות. (ח"ג פ"ו אות א')
קומת הע"ס הבאה ע"י זווג דהכאה במסך דבחי"א, מכונה בשם 'יצירה'. (ח"ג פ"ג אות ג')
עולם הבריאה מכונה כסא, ותרגומו 'כורסיא'. ועיין להלן אות נ"ז. (ח"ג פ"ד אות ד')
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. למשל, הגרעין של הפרי נבחן אשר הפרי כלול שם בגרעין ב'כח', אבל לא בפועל ממש, אלא שעל ידי זריעה וצמיחה, יצא ונגלה הפרי, מכח אל הפועל ממש. ועד"ז, אנו מבחינים את המסך, בטרם שהתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, אשר הוא כלול מעשר הספירות ב'כח'. ואחר שפגע בו אור העליון, והעלה ע"ס דאו"ח, שהלבישו לאור העליון, נבחן שנגלו הע"ס דראש בפועל ממש בבחינות שורשים לכלים, כנודע. (ח"ג פ"ו אות ד')
הע"ס המתנוצצות ומתפשטות ויורדות מהמסך ולמטה, נחשבות שיש בהן כלים גמורים, ומכונות ע"ס דגוף. [פ"ט או"פ ב' ד"ה וז"ש, פי"ב או"פ ז'] | (ח"ג פי"ב אות ה')
עולם הבריאה, מכונה עולם 'הכסא'מלשון 'כיסוי' והעלם, כי אור החכמה נעלם שם (כמ"ש כאן פ"ג אות ב'). גם רומז, שהאורות דג"ר המושפעים שמה מעולם אצילות, המה רק בבחינת בינה, ומאירים שם רק בבחינת ישיבה, בדומה לאדם היושב על 'הכסא', אשר הקומה שלו מתמעטת. והארת החכמה מכונה בשם עמידה, כי בעמידה נמצא שיעור הקומה על שלמותו. | (ח"ג פ"ד אות ד')
היא הספירה הראשונה של הע"ס. ויש הרבה בחינות 'כתר' כמ"ש. [פ"ט או"פ ב', פלחה"ק קפ"ב] | (ח"ג פ"ו אות ז', [ב'])
הוא בחינת ז"א שנפרד מאו"פ ונעשה לאו"מ, וכן כל פרצוף תחתון מכונה 'לבוש' כלפי פרצוף עליון. (ח"ג פ"י אות א', [ג'])
הוא ספירת הכתר אשר בע"ס שקומתן שוה. (ח"ג פ"ה אות ב')
דבר התפשטות והתרחבות המלכות של ראש ממנה ולמטה, לע"ס הנקראות ע"ס דגוף, מכונה 'מיניה וביה'. להורות שכל אלו הע"ס, הן בחינות מלכות שבה מכתר מלכות עד מלכות שבמלכות. (ח"ג פ"ד אות ו')
המסך שבין אצילות לבריאה, המעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה מלבוש גמור, המגביל עשר ספירות ההן. (ח"ג פ"ד אות ה', [ג'])
הוא כח צמצום ודין שתנתקן במלכות, הדוחה את האור העליון מהתלבש בתוכה. ועי' בלוה"ת ח"ב אות מ"ג וזכרהו. (ח"ג פ"א אות ג')
כשהמסך שבין אצילות לבריאה, מעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה למסך סתום, הסותם אותן מחכמה. עיין לעיל במלה מלבוש גמור.(ח"ג פ"ד אות ה', [ג', ט'])
ספירת המלכות שבבחינת הע"ס שקומתן שוה, שנקראת עור, נמצאת מסיימת את הארת הפרצוף, משום שהעור עצמו, דהיינו המלכות, אינה מקבלת לתוכה כלום מהאורות שבפרצוף ההוא, מפאת כח הצמצום שבה, וע"כ מסיימת את הארות הפרצוף. וממנה ולחוץ נבחן ל'מקום חושך'. (ח"ג פ"י אות ב')
הארה לפרקים, מכונה בשם 'קינון' ו'מקננא', כדוגמת העופות הרובצות בקן לפרקים, בשעה שרוצות להוציא אפרוחים, ואח"כ מסתלקים משם. (ח"ג פ"ד אות ד')
בכל המדרגות, נבחנת העליונה למאציל והתחתונה השניה לה לנאצל. ובעולם הבריאה, מכונה העליונה לבורא, והשניה לה לנברא. והמלכות דמלכות העליונה, היורדת ונעשית ראש לתחתונה, כלולה מב' בחינות אור המלכות (כמ"ש להלן רכ"ב ע"ש), דהיינו מבחינת דבר מציאותה עצמה הנחשבת למאציל, או לבורא, ומבחי' שייכותה למדת התחתונה, הנחשבת לנאצל או לנברא. ובחינת מציאותה עצמה, מכונה ל'ניצוץ בורא'. ובחינת התחתונה שבה, מכונה 'ניצוץ נברא'. וכבר ידעת, שאור המלכות, דהיינו או"ח, מכונה תמיד בשם ניצוצין. (ח"ג פ"ה אות ה')
החלק היותר קטן מאור המלכות, דהיינו מאו"ח, הנשאר בה מבחינת מציאותה, מכונה 'ניצוץ קטן'. ובאורות, מכונה זה בשם 'רשימו'. (ח"ג פ"ה אות ה')
אור המלכות, מכונה בשם נפש. (ח"ג פ"ה אות ו', [ה'])
המסך המעכב את האור העליון מלהתפשט, נבחן כמחיצה סתומה על האור. וכשהמסך נפתח ע"י זווג דהכאה, והאור העליון עובר בו ומתפשט למטה, נבחן שנעשה נקב וחור במחיצה הסתומה, שהאור העליון עובר בו. ובהתפשטות רחבה נבחן כחלון. ובהתפשטות קטנה, נבחן לנקב צר. (ח"ג פ"א אות ד')
היא בחינת המלכות והמסך שבה, בשעה שאין בה זווג ואינה מעלה או"ח, מכונה בשם 'נקודה', כלומר, כמו נקודה שחורה, שאין בה שום לבנונית. ועד"ז אין בה אז שום אור, מחמת הצמצום הרוכב עליה. גם נקראת 'נקודה', על שם הצמצום שהיה בנקודה האמצעית. (ח"ג פ"ז אות ב')
היא אור הבינה. אמנם בהתחלקות הע"ס מבחינת שורש נשמה גוף לבוש היכל, נקרא אור החכמה בשם 'נשמה' והבינה בשם גוף, שמבחינה זאת אין בפרצוף יותר מג' אורות נר"ן, כי חיה ויחידה נעשו למקיפים. (ח"ג פ"ט אות י'):
קרבת הצורה מבחינה לחברתה, נקרא שהיא 'סמוכה' לחברתה. (ח"ג פי"ב אות ו')
עשר ספירות דאור ישר המלובשות בע"ס דאו"ח, היוצאות ע"י זווג דהכאה בפעם א', נקראות בשם ספירה אחת, דהיינו על שם הספירה העליונה שבקומה ההיא, אע"פ שכוללת ע"ס באורך וע"ס בעובי. (ח"ג הסת"פ פ"ד אות ג')
עיקר שם 'עולם' מתחיל מפרצוף ב"ן דא"ק, שנקרא עולם הנקודים. ונקרא כן, על שם שנעלמו הז"א ומלכות דכלים פנימיים דבחי"ד, והיו לכלים לאו"מ, המכונים לבוש והיכל. ו'עולם', פירושו העלם. אמנם השם עולם נשאל לפעמים רחוקות, גם כלפי הפרצופין והספירות שקדמו לעולם הנקודים, והוא רק בדרך השאלה. [פ"א או"פ א', פ"י או"פ א'] | (ח"ג פ"ח אות א')
הן הכלי דחכמה של ראש. (ח"ג פי"א אות ו')
העשר ספירות של ראש, נבחנות לעיקר ועצמות האור, ומפה של ראש ולמטה נבחנות לאור של תולדה מהאורות דע"ס של ראש, אמנם זה אמור מעולם הבריאה ולמטה. (ח"ג פ"ח אות ט')
הע"ס דקומת המלכות, שמקבלת מז"א, מכונה בשם עולם 'עשיה'. (ח"ג פ"ה אות א')
מלכות דמלכות דעליון נעשית לבחינת עתיק בתחתון, והיינו מצד מציאותה עצמה, מבחינת ניצוץ בורא שבה. ובחינת ניצוץ נברא שבה (כנ"ל אות ס"ז), נעשה לבחינת אריך אנפין. ושניהם יחד הם פרצוף הכתר לתחתון. (ח"ג פ"ו אות ז')
מלכות של ראש מכונה 'פה'. (ח"ג פי"א אות ה', [ד', או"פ ג'])
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. עיין מלת כח. (ח"ג פ"ו אות ד')
שינוי הצורה עושה 'פירוד' והרחקה בין הרוחנים, וקרבת הצורה עושה בהם דבקות. (ח"ג פ"י אות א')
הע"ס דזו למטה מזו הבאות על ידי עלית המלכות למאציל, מכונות בשם פרצופים (כמ"ש בהסת"פ כאן פי"ג אות א'). (ח"ג פ"ח אות ו')
ד' בחינות עביות שבמלכות הנקראות חו"ב תו"מ, מכונות ד' 'צורות'. (ח"ג פ"ו אות ג')
השפעה מצומצמת מאד מכונה 'צר מאד'. (ח"ג פ"א אות ד')
ההיכל העליון שבז' היכלות דבריאה, הכולל כחב"ד דבריאה, הנה הפנימיות שבהם, מכונה בשם קדשי קדשים. (ח"ג פ"ז אות ז')
עיין מלת מקננא
עיין לעיל אות פ"ב, ששינוי הצורה מפריד ומבדיל ברוחניים. ותדע, שהפכיות הצורה מקצה אל הקצה, הוא מפרידם ומרחיקם מקצה אל הקצה, עד שאין יניקה כל שהיא ביניהם. וכבר ידעת, שהאור העליון נבחן בו רק הרצון להשפיע ולא לקבל אף משהו, וה'קליפות' הן בהפכיות הצורה ממש, דהיינו רק הרצון לקבל ולבלוע הכל, ואין בהן רצון של השפעה ולא כלום. ולפיכך נפרדות מחי החיים ונקראות מתים וכן כל הדבוק בהן, והבן. (ח"ג פ"י אות ב')
אור העיניים, דהיינו אור החכמה של ראש, מכונה בשם ראיה. (ח"ג פי"א אות ו')
הוא ע"ס דאו"י, המלובשות באו"ח העולה מהמסך ולמעלה, שפירושו התחלה ושורש. כי עדיין אינן נחשבות לכלים גמורים המתאימים לגמר התלבשותו של האור, אלא רק לשורשים בלבד. (ח"ג פי"ב אות ד')
עיין מלת זנב. (ח"ג פ"ז אות ה')
נפש דנפש נקראת בשם רביעית, להיותה בחי"ד כנודע, והיא מתלבשת בסוד רביעית דם של המוח, דהיינו הכתר, שבע"ס דגוף שקומתן שוה, המכונה מוח. כי הע"ס ההן מכונות, עור בשר גידין עצמות מוח. (ח"ג פ"ה אות ו')
הוא אור הז"א. (ח"ג פ"ט אות י'):
הוא או"ח היורד מעביות דבחי"ב. (ח"ג פי"א אות ד')
הזווגים דהכאה הנעשים על המלכות, בשעה שהולכת ומזדככת (כנ"ל אות ז') בסדר המדרגה, דהיינו מבחי"ד לבחי"ג, ומבחי"ג לבחי"ב, ומבחי"ב לבחי"א, ומבחי"א לשורש, הנה הזווגים האלו מכונים בשם 'ריבוע', על שם ארבעת מיני הזיכוך שנעשים שם, כאמור. (ח"ג פט"ו אות ה')
ז"א של ראש המכונה חוטם, הנה האור שבה מכונה בשם ריח, כי ע"ס של ראש מכונות, גלגלתא עינים אזן חוטם פה. (ח"ג פי"א אות ב')
ביטול הגבול שבמסך, מכונה בקיעה ושבירה. עיין במילה בקיעה. (ח"ג פ"ז אות א')
כל הבחינות שבכתר, נבחנות ל'שורשים' לספירות.
היא אור הבינה של ראש, והכלי שלה נקרא 'אזן'. (ח"ג פי"א אות ב')
הם הע"ס של ראש הנקרא כתר. (ח"ג פ"ו אות ד')
הכתר כולל ב' בחינות, הנקראות ניצוץ בורא, וניצוץ נברא. ובחינת ניצוץ בורא שבו נקראת עתיק, ונקראת 'תהו', על שם אפיסת ההשגה שבו בהחלט. ובחינת ניצוץ נברא שבו, נקראת אריך אנפין, ונקראת בהו, שמורה על שורש והתחלה להשגה אשר שם. (ח"ג פ"ו אות ד')
משום שדרכו מאז מטרם הצמצום למלאות גם את הבחי"ד, לכן גם עתה רוצה למלאותה, ונמצא 'שמכה במסך' המעכב בדרכו. (פ"א אות ג' ובאו"פ שם אות ע').
במקום שניכרת ההשפעה וההטבה של או"ח, מבלי שום עביות כלל, דהיינו באו"ח העולה מהמסך ולמעלה, נבחנות הבחינות שבו, בשם 'חלון' ו'נקב'. (פ"ד אות ב' ובאו"פ שם אות ח').
כי ע"י הזווג דהכאה, הנעשה במסך דמלכות של ראש דעליון, המעלה או"ח מהמסך ולמעלה, חוזרים ומתנוצצים אותם האורות גם אל המדרגה שמתחתיו. ולפיכך נמצא 'שהמסך שבמלכות דעליון, הוא המשפיע לתחתון'. (פרק ד' אות ט' ואו"פ אות ש').
כל שיעור קומה שהמלכות גורמת ע"יה או"ח העולה ממנה שיתלבש בראש, הרי זה נחשב לחלקה של המלכות עצמה, להיותה השורש למציאותו. וע"כ, כל הקומה הזו, שוב חוזרת ומתפשטת במלכות גופה, דהיינו שהמלכות עצמה מתרחבת לע"ס מינה ובה, ומקבלת אותה הקומה לג' בחינות עליונות שבה, עד למלכות שבה, שאינה ראויה לקבל מחמת הצמצום, ונעשתה ע"כ המלכות הזו לנקודה המסיימת, המכונה 'טבור'. (פ"ב אות ב' ובאו"פ שם אות ג').
התנוצצות האורות דראש מהמסך ולמטה, כנ"ל באות ק"ה, נקראת 'הארה דרך מסך' (פ"ב אות ב').
המושפע ובא בדרך עילה ועלול שבד' הבחינות דאור ישר, כגון בחי"ב המסובבת ועלולה ע"י בחי"א, ובחי"ג על ידי בחי"ב, מכונה זה בשם 'דרך מעבר'. והמושפע ובא דרך זווג ואו"ח, מכונה 'דרך התלבשות'. (פ"ד אות א', ועי' או"פ אות א').
ההתלבשות דע"ס דאו"י בע"ס דאו"ח, נקראת רק על שם הספירה העליונה שבאותה הקומה. אם היא כתר, נקראות כל הע"ס בשם כתר. ואם חכמה, נקראות חכמה וכדומה. (פ"ג אות ה' ובאו"פ שם).
עי' באו"פ פ"ג אות א'.
המסך שבין אצילות לבריאה הוא הסיום רגלין דאצילות שנעשה מצמצום ב', מעלות המלכות שהיא בחי"ד לבינה דנקודות דס"ג דא"ק. ובחי"ד זו היא בפנימית. ועליה מסך דבחי"ג שה"ס מלכות דמלכות דא"א, שהיא מלכות המסיימת רגלי א"א. ועליו מסך דבחי"ב, שנקרא התלבשות בבינה, לצורך ע"ס דבריאה. וב' העליונות, כתר וחכמה נעלמים וגנוזים תוך הבינה שבהן. (פרק ג' אות ב').
כיצד משפיע המסך דבחי"ב לבריאה, והמסך דבחי"א ליצירה. הוא משפיע ממעלה למטה (באו"פ פ"ג אות ו').
משום שמשפיע מלמעלה למטה, נבחן 'למסך סתום'. כלומר, שהגבול שבו הוא סגור, והע"ס שלמטה ממנה, אינן יכולות לינק מלמעלה מגבולו. משא"כ, כשהמסך משפיע ממטה למעלה, נבחן למסך פתוח, כי אין בכחו להגביל שם האורות, אע"פ שהוא מלביש באו"ח שלו, כנ"ל אות ק"ג. (פ"ד אות ג').
להיותה בחינת אצילות, ששורשה ממסך דבחי"ג, ואין מסך דבחי"ב שולט עליה, וע"כ 'בוקעת ומשברת' אותו. כלומר שכלפי דידה, נחשב המסך הזה לא לסתום, כנ"ל אות קי"ב, אלא לפתוח. ואע"פ שיורדת מתחתיה, אינה נגבלת בכך, אלא יכולה לחזור לאצילות תמיד. (פ"ז אות א' ובאו"פ אות ג').
משום שהמסך דבחי"ב ההוא, הוא השורש שלהם, והם למטה ממנו וכנ"ל אות קי"ב. (פ"ז אות א').
כי ב' הפכים המה מקצה אל הקצה, זה כולו להשפיע ולא לקבל כלל, וזה כולו לקבל. ואי אפשר לב' הפכים שיצאו זה מזה, אלא אם כן בדרך הדרגה, והבן. ולפיכך, אין האור יוצא מכלל מאציל להקרא בשם נאצל, עד שישתלשל בדרך ד' המדרגות חו"ב תו"מ דאו"י, כנודע. [ח"ד פ"א או"פ נ']
הם או"י ואו"ח. כי אור הסתכלות המקובל, דהיינו בג' בחינות הראשונות חו"ב ת"ת, הוא 'בחינת או"י' שבו. ואור הסתכלות שאינו מקובל, אלא שנדחה לאחוריו, דהיינו האור הראוי לבחי"ד, הוא 'בחינת או"ח' שבו. (פי"ב אות ג').
גם בד' בחינות דאו"י, נבחן שהמלכות דעליונה נעשית לכתר לתחתונה. כי מלכות דבחי"א, נעשה לשורש וכתר דבחי"ב. ומלכות דבחי"ב, נעשה לכתר לבחי"ג. באופן, שבינה דאו"י מוגבלת בעביות דבחי"ב שממעל לה במלכות דחכמה. וכן עביות דז"א, הוא ממעל לו במלכות דבינה. וע"כ נחשבות כל אחת מד' הבחינות האלו, אשר העביות מגיעה להם ממעלה למטה. (ועי' בח"ב בהסת"פ אות כ"ז וע"ש בכל ההמשך).
האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, הוא גורם להתפיס האו"י במדרגה. (פי"ב אות ד').
כי ה' רשימות נשארו במלכות מאורותיה שבאין סוף ב"ה גם לאחר הצמצום. כי שם היה אור א"ס ב"ה ממלא לגמרי את הבחי"ד והיתה מקבלת שם כל האור הראוי לה' הבחינות שלה. ומאחר שהמסך מעכב עתה לכל אותו האור הראוי למלאות הרשימות הללו, הנה נמצא שיש באו"ח הזה ה' בחינות כח"ב תו"מ, הנידחים מה' הרשימות שבמלכות. ותדע שה' הבחינות הללו שבאו"ח, הן העולות ומלבישות לה' הבחינות שבאו"י. (הסת"פ פ"ב אות ב').
נודע שכל חידוש צורה, נחשב לתוספת על הצורה הראשונה. ולפיכך, אם בחי"ד שבמלכות נזדככה לבחי"ג, הרי זאת מלכות אחרת, שנתוספה על הראשונה, כי אין העדר ברוחני. אמנם כח הצמצום שבמלכות דבחי"ד, רוכב ג"כ על המלכות החדשה דבחי"ג, ולפיכך שייך בה זווג דהכאה. ועכ"ז, אינה נחשבת למלכות המסיימת, כמו המלכות דבחי"ד שבעליון, בטרם שהאו"י מתלבש באו"ח שלה. דהיינו, רק אחר שמתרחבת מינה ובה לע"ס דגופא, והאו"ח יורד להם ממעלה למטה, עם כל שיעור הקומה שהלביש בראש, עד למלכות דמלכות שנק' טבור, שאז נעשה הטבור לנקודה המסיימת. והטעם הוא, כי הצמצום הראשון, לא היה אלא על כלי מלכות, שכבר הלבישה לאורות, כנודע. (הסת"פ פ"ז אות ג').
עי' לעיל אות ק"ה.
הם ודאי הבחינות מלמעלה למטה, כי האו"ח שממטה למעלה אינו מגביל, כנ"ל אות קי"ב (באו"פ פ"ג אות ה').
כי ה' הרשימות כח"ב ז"א ומלכות הנמצאות בכלי המלכות (כנ"ל אות קי"ט), עומדות ממטה למעלה. כי בחי"ד היא כתר, ובחי"ג חכמה, ובחי"ב בינה, ובחי"א ז"א, והזכה לגמרי היא מלכות שבה. ומתוך שחסרה בה עביות דבחי"ד, נמצא אשר אם אפילו קבלה את האור ישר לתוכה, לא היה לה מקום להמשיך ולקבל את אור הכתר, מחמת חסרון בחי"ד שבה. אשר ע"כ גם עתה, שהמסך דחה והחזיר את האור הזה, הרי לא דחה אלא רק מחכמה ולמטה, דהיינו השיעור שהיתה יכולה לקבל. וע"כ אין האו"ח הזה יכול לעלות ולהלביש את הכתר, אלא רק מחכמה ולמטה, דהיינו כשיעור קומתו עצמו.ועד"ז, אם אין בה רק עביות דבחי"ב, נמצא שחסר בקומת או"ח של עצמו ב' הספירות, כתר וחכמה. ולפיכך, אינו יכול להלביש אתהכתר וחכמה דאו"י, אלא מבינה ולמטה וכו' עד"ז. (הסת"פ פ"ב אות ב', [ח"ב הסת"פ ע"ח]).
אע"פ שאור אח"פ הוא אור דחסדים, מ"מ נוהג בהם זווג דהכאה, משום שיש בהם הארת חכמה. [פי"א או"פ ז' ד"ה וז"ש]
כי האו"ח בלי או"י אין בו השפעה כלום, ומכונה אור נקבה, שמקבלת ואינו משפעת כלום, וע"כ מסיים הפרצוף. (הסת"פ פ"ז אות ב').
או"ח היורד ממעלה למטה, מכונה הבל היוצא לחוץ. (פי"א אות ז', ובאו"פ אות ח').
משום שאין הכאה בבחי"א, כי עביותה קלושה מאד. (פי"א אות ה', [אות ו' או"פ ה']).
האו"י ועיקר מציאותו של האו"ח, שניהם הם מאור הסתכלות, דהיינו אור החכמה, המתפשט מהא"ס שנק' כתר. ועי' לעיל אות קט"ז. ועיקר מציאותם של הכלים, הם ג"כ מאור הסתכלות, שהרי הם נעשים ע"י האו"ח, כנודע. (פי"א אות ו').
בחינת עביות שבכלים, שמקום גילויים הוא מהמסך ולמטה (כנ"ל אות קכ"ב), הם נעשים מהבלים היוצאים מאח"פ. (פי"א אות ז').
כי אח"פ הם רק בחינות מלכויות, שהמלכות שעלתה לבחי"ג של ראש נקרא חוטם, והמלכות שעלתה לבחי"ב של ראש נקראת אזן. לפיכך, אין בהם אור ישר כלום, אלא רק או"ח היורד לבד, שנקרא הבל היוצא לחוץ, שמהם נעשה רק בחינת העביות שבכלים, וע"כ לא נעשה מהם שום מציאות, כנ"ל אות קכ"ט. (פי"א אות ז' ובאו"פ אות ח').
אין מסך בעולם אצילות, כי מסך פירושו שדוחה האור מלהתלבש בכלי, ובכל מקום שיש מסך הוא מפסיק את הארת אור העליון מלהאיר עוד. ועם זה תבין, שאין מסך ממש אלא בסיום רגלין של כל פרצוף, כי משום זה נפסק אור הפרצוף ומסתיים מדרגתו. אבל המסכים שלמעלה מסיום רגלי הפרצוף, אינם אלא פעולות העולות מן המסך דסיום רגלין, שבפה דראש עושה זווג דהכאה, ובחזה הוא מפסיק התלבשות דאור ישר. וכן בחינות הזדככות המסך הנאמרות בפרצוף, כל אלו אינן כלל מסכים ממש, שהרי אין מפסיקים כלל הארת מדרגת הפרצוף, אלא שהן פעולות העולות מכח העביות והקשיות שבמסך דסיום רגלין. ומה שאנו מכנים אותם מסכים הוא רק לשבר את האזן.
האו"י המלובש בהאו"ח העולה עליהם ממטה למעלה, הם עצמות האור שבמדרגה. והאו"י המלובש באו"ח היורד מהמסך ולמטה, שנקראים ע"ס דגוף, הם בחינת 'אור של תולדה' מע"ס של ראש. (פ"ח אות ט'). האור שנמשך לתחתון מחמת שהטיב לעליון ה"ס אור של תולדה, ונקרא גוף. וכן ג' קוין דז"א הנמשכים לו מחמת דתלת מחד נפקי, נקראים גם כן אור של תולדה, ונקרא גוף.
משום שהאורות הקטנים בטלים בעליונים ואינם עולים בשם.
להיותן מבחינת ע"ס שקומתן שוה.
ע"י זווג דהכאה בקרקע האצילות יצאו ע"ס דבריאה, וע"י זווג דהכאה בקרקע דבריאה, יצאו ע"ס דיצירה. (פ"ב אות ב' ובאו"פ אות ג').
ע"י התלבשות אור א"ס בחכמה, דהיינו מזווג על המסך דבחי"ג. (פ"ג אות ד').
משום שהאו"ח הנדחה מהמלכות, אין בו אור הכתר, אלא רק מחכמה ולמטה, כנ"ל אות קכ"ג. ולפיכך אין בו במה להלביש את הכתר דאו"י ולקבל ממנו. (פ"ג באו"פ אות ב').
האצילות מקבלת במלבוש, דהיינו או"ח, מבחי"ג שנק' חכמה. והבריאה, ע"י מלבוש דבחי"ב, שנק' בינה. והיצירה, ע"י מלבוש דבחי"א, שנקרא ז"א או ת"ת. והעשיה, מקבלת ע"י המלכות דיצירה. (פרק ג' אות ב' ואות ג').
כל הבחינות שהאו"ח מלביש דגוף, ואף משהו לא יחסר. וע"כ, האו"ח הזה היורד ממעלה למטה, דומה לגמרי כמו 'חותם', שכל מה שנחקק עליו הוא מעתיק על הנחתם ממנו, שהן עה"ס דגוף. ועד"ז, מכל עליון לתחתון, כנודע. (פ"ח אות ט' ובאו"פ אות ח').
עיקר מציאות הכלים נעשו מאור ההסתכלות, כנ"ל אות קכ"ח. אמנם עוביותם וצורתם נעשו ע"י או"ח היורד מאזן חוטם פה ולמטה, כנ"ל אות קכ"ט. (פי"א אות ז').
כי בהתפשט אור א"ס ב"ה לעשות כלים, נבחן שם ד' בחינות דאו"י כנ"ל. ונודע שג' בחינות חו"ב ז"א נחשבים לאורות, ורק המלכות נחשבת לכלי. ונמצא ע"כ האורות קודמים להכלים. (פי"ב אות ה' ובאו"פ אות ב').
על ידי האו"ח שממסך ולמעלה. (פי"ב אות ד').
על ידי הסתכלות [הסתכלות ב'] באח"פ. כי בהזדככות הטבור לבחי"ג, נסתלק האור מהמקום שבין הטבור לחזה, כי בחי"ג דגופא מכונה חזה. ונמצא משום הזדככות הזו, עלתה המלכות של ראש, מפה לחוטם, כי בחי"ג של ראש נק' חוטם, ונעשה שם זווג דהכאה על בחי"ג, והאו"ח היורד מהחוטם ולמטה נתפשט עד החזה. ואח"כ, כשנזדככת גם המלכות דבחי"ג לבחי"ב, נמצא מסתלק האור גם מהמקום שמחזה עד שבולת הזקן, כי בחי"ב דגופא נבחנת שם. ונמצא משום הזדככות הזו, עלתה גם המלכות של ראש, מהחוטם אל האזן, שהיא בחי"ב של ראש, ונעשה שם זווג דהכאה על המסך דבחי"ב, והאו"ח היורד מהאזן ולמטה, מתפשט עד שבולת הזקן. ואח"כ כשנזדככה גם המלכות דבחי"ב דגופא, שנק' שבולת הזקן, אל עביות דבחי"א, נמצא משום זה שמסתלק האור, גם מהמקום שמשבולת הזקן עד סמוך לפה, ומשום זה עלתה גם המלכות של ראש, מהאזן לעינים, דהיינו לבחי"א של ראש, ושם אין נוהגת הכאה (כנ"ל באות קכ"ז), וע"כ אין שם או"ח היורד למטה, ולכן אין שום כלי נעשה לאור החכמה. ועד"ז כשנזדככה עד לשורש, ועלתה המלכות מעינים לגלגלתא, שהכתר של ראש מכונה גלגלתא, לא היתה שם ג"כ שום הכאה כנ"ל, ולכן אין שם או"ח היורד, וע"כ אינו יוצא כלי דכתר בגופא. באופן, שאין כלים בגוף לא לחיה שהיא אור החכמה, ולא ליחידה שהיא אור הכתר, מטעם שלא נעשתה הכאה שם בעת הזדככות המלכות, כמבואר. ואין כאן, אלא ג' כלים לבד, דהיינו: המלכות, שמקומה מחזה עד הטבור. והז"א, שמקומו משבולת ולמטה עד החזה. והבינה, שמקומה מתחת לפה עד לשבולת הזקן. וצריך שתדע כאן, שאין זווג דהכאה נוהג במלכות דגופא, אלא במלכות של ראש, דהיינו מפה ולמעלה. (הסת"פ פ"ו אות ה'). [ח"ו כ"א באו"פ]
בהיות המלכות דגופא איננה יכולה לקבל מאו"י כלום, אלא רק או"ח לבד, ואו"ח בלי או"י אין לו התפשטות והשפעה, וע"כ מסיים הפרצוף. (הסת"פ פ"ז אות ה')
משום שתחילת הכל צריכים לזווג דהכאה המגלה את האו"ח שממטה למעלה, לבחינת ע"ס של ראש ושרשי כלים. ואח"כ, כדי לגלות כלים גמורים, צריך האור חוזר להתפשט ממסך ולמטה, כנ"ל אות קמ"ב. ואח"כ, צריכים לע"ס המסיימות לפרצוף, שהן ע"ס דסוף. הרי שאין שום מדרגה נשלמת, זולת בג' הבחינות ראש תוך סוף. (הסת"פ פ"ה אות ד').
עליה פירושה הזדככות. וכשמזדככת המלכות דגופא לבחי"ג, נבחן שהמלכות עלתה לז"א. וכשמזדככת לבחי"ב, נבחן שעלתה לבינה. וכשמזדככת לבחי"א, נבחן שעלתה לחכמה. וכשמזדככת לבחינת שורש, נבחן שעלתה לכתר, שנקרא מאציל. (הסת"פ פ"י אות ז').
אור המקיף שנשאר מבחוץ לפרצוף ורוצה להאיר גם בפנימיית, הוא 'הגורם להזדככות'. (ח"ב הסת"פ ע"ד ד"ה וטעם).
אחר הסתכלות הב' באורות אח"פ (כנ"ל באות קמ"ב), הגורם שיסתלקו כל האורות מע"ס דגופא, הנה אח"כ נעשה זווג חדש והתפשטות שניה, שהיא חוזרת ומאירה וממלאת את הע"ס דגופא הנ"ל. וגם מוציא פרצוף חדש, המלבישו במקום ההוא. (ועי' לקמן אות קס"ח).
משום שעביות שבמלכות, אינה יכולה לעלות ממקום יציאתה ולמעלה אף משהו שע"כ האו"ח העולה ממנה ולמעלה, נבחן עוד לבחינת אור אלא כלפי האו"י נחשב ככלי, באופן שמספיק רק להתפיס במדרגה, ולהיות שורש לכלים בלבד.
עי' לעיל אות קמ"ב.
עי' לעיל אות קמ"ב.
כי עיקר בחי' הכלי היא העביות, דהיינו הרצון לקבל שבנאצל, אשר זה לא נתגלה בשיעור המספיק רק בבחי"ד בלבד.וג' הבחינות הראשונות אין בהן שיעור מספיק, אלא שנחשבות רק לגורמות שתתגלה הבחי"ד. לפיכך נחשבות ג' הבחינות הראשונות לאור, ורק הבחי"ד בלבד נחשבת לכלי. (פי"ב אות ב' [גם או"פ ב']).
עיין לעיל אות קנ"א.
מבחינת האו"ח העולה מהמסך ולמעלה.
מבחינת האו"ח היורד מהמסך ולמטה.
ע"י הזדככות המלכות דגופא. (כנ"ל אות קמ"ב).
עביות דבחי"א דאו"י מכונה בשם 'קבלה ע"י כתר'. עביות דבחי"ב מכונה הרחקה. עביות דבחי"ג מכונה בשם חלון ונקב צר. עביות דבחי"ד מכונה חלון ונקב צר עם הרחקה. (פ"א אות ד').
ההמשכה היא בעביות דבחי"ד והקבלה היא בזך לגמרי כבחינת שורש. [פי"א או"פ ג']
לאור החיה, ההמשכה היא בבחי"ג והקבלה היא בבחי"א. לאור הנשמה ההמשכה היא בבחי"ב וגם הקבלה בבחי"ב. לאור הרוח ההמשכה היא בבחי"א והקבלה היא בבחי"ג. לאור הנפש ההמשכה היא ע"י ז"א והקבלה היא בבחי"ד. [פי"א או"פ ג']
משום שבאו"י, הזך יותר חשוב יותר וגבוה יותר, ובאור חוזר הוא להיפך, שהעב יותר חשוב יותר. ולכן כשמלבישין זה לזה, נמצאת קומת כולם שוה, כי היותר שפל באו"י הוא היותר גבוה באו"ח וכן להיפך.
עי' לעיל אות קי"ט.
עי' לעיל אות קכ"א [ק"ה] ואות ק"כ.
עד המלכות דמלכות שנק' טבור.
עי' לעיל אות קמ"ב.
שבולת, הוא מלכות דבינה דגוף. חזה, היא מלכות דז"א דגוף. טבור, הוא מלכות דמלכות דגוף. (עי' לעיל אות קמ"ב).
בהתפשטות ב'. עי' לעיל אות קמ"ז.
כי כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, וכל המקבל מוכרח לקבל בדבר היותר זך. כמ"ש בהסת"פ בחלק ב' פ"ח אות פ"ו/א ע"ש כל ההמשך.
משום שאין אור החיה מקובל אלא בבחי"א, שהיא אור העיניים, מטעם הנ"ל באות קס"ו.
כל פרצוף מתחייב להיות לו ב' בחינות שורשים בעליון ממנו, שהם כתר מלכות דעליון שנקרא פה, ומלכות דמלכות דעליון שנקרא טבור. כי על ידי עליית הטבור דפרצוף הכתר אל הפה שלו, שפירושה שהמלכות דגופא נזדככה מכל עביותה ונשארת זכה כבחינת כלי דכתר, נבחנת בזה שבאה למקום הפה של ראש, להיותה זכה כמו הפה,כי מבחינת ממעלה למטה אין שום עביות בפה, כנודע. ומתוך שהפה הזה עומד ומשמש שם בבחינת מלכות של ראש המעלה או"ח ממטהל מעלה, שמבחינת ממטה למעלה יש בו עביות דבחי"ד, נמצא הטבור שעלה לשם, שנכלל גם הוא בזווג הזה של הפה בבחינת ממטה למעלה, שפירושה, שנכלל מעביות הזו שנמצאת שם. אמנם הטבור אינו יכול לקבל לתוכו העביות דבחי"ד, כמות שהיא בהפה, מחמת העלמת בחינה אחרונה ממנו בכח הזיכוך, כמ"ש זה במקומו, וע"כ הטבור מקבל שם רק העביות דבחי"ג בלבד. ותדע, שהתעבות הזאת שהשיג הטבור מהפה, מכונה בשם ירידה למקום החזה דפרצוף הכתר, כי אחר שנתעבה הטבור שהיא בחי' מלכות דגוף, שממעלה למטה, וקיבל לעביות דבחי"ג, הרי חזר ונעשה בזה לבחינת מלכות דגופא, המכונה חזה. ונמצא, שעל ידי השגת העביות האמורה, יצא הטבור מבחינת הפה, וחזר וירד סמוך לטבור, דהיינו המקום, שהיה שם מתחילה בטרם שנזדכך, דהיינו במקום החזה. ולא ירד לטבור ממש, מחמת שלא נתעבה בבחי"ד,אלא בבחי"ג כנ"ל, והחזה הוא מקום המלכות דבחי"ג דגוף דפרצוף הכתר. והנה נשתנתה צורת הטבור, מחמת הזדככותו ועלייתו לפה. כי בטרם העלייה היה לו העביות דבחי"ד, ואחר שעלה וחזר למקומו, נמצא שקיבל רק העביות דבחי"ג.ולפיכך נחשב עתה הטבור ההוא, לבחינת כלי מלכות חדשה. ונבחן משום זה, שיצא לחוץ מהפרצוף לגמרי דהיינו מפרצוף העליון שהוא פרצוף כתר. ומתוך כך, נעשה ראוי לזווג דהכאה, ולהתלבשות ע"ס דראש, אע"פ שעומד במקום החזה דפרצוף הכתר. ואע"פ שהחזה, שהוא מלכות דגופא, אינה ראויה להכאה כנ"ל (באות קמ"ב ד"ה באופן), להיותו מבחי' מלכות אחר שנתלבש בה האור מלמעלה למטה, כנ"ל באות ק"כ, עכ"ז אין ההתלבשות ההיא נוגעת כלל לטבור הנ"ל שעלה וירד לשם, כי הטבור ההוא הוא בחינת מלכות חדשה כנ"ל, אשר האור העליון עדיין לא נתלבש בה מעולם, וע"כ הוא ראוי לזווג דהכאה, כנ"ל אות ק"כ עש"ה ועי' להלן אות ר"י. ולפיכך, התפשט אור א"ס ב"ה אל בחינת המלכות החדשה הזאת דבחי"ג, העומדת במקום חזה דעליון, וע"י הכאה במסך שבה, יצאו הע"ס דאו"ח והלבישו לאור העליון עד קומת חכמה, כנ"ל אות קי"ט [קכ"ג], שאו"ח העולה ממלכות דבחי"ג אינו יכול להלביש את הכתר. באופן, שע"ס דראש החדש הזה, מלבישים לפרצוף הכתר, ממקום עמידת מלכות של ראש, דהיינו בחזה דפרצוף הכתר, עד מקום הפה שלו, כי שם מקום שורשו העליון, כנ"ל. כי לא יוכלו לעלות למעלה משורשם, ונמצא הראש דפרצוף הכתר נשאר משום זה מגולה. ואח"כ, יורד האו"ח ומתפשט גם מהמלכות של ראש ולמטה, לע"ס דתוך, כנ"ל באות קמ"ב [נ"ו, קמ"ד], ולע"ס דסוף כנ"ל באות קמ"ג. והנה הראש תוך סוף הזה, נקרא פרצוף 'ע"ב', הנולד ויוצא ע"י פרצוף העליון שלו הנקרא פרצוף הכתר או פרצוף גלגלתא. (ועי' היטב בהסת"פ כאן פרק י' כל ההמשך). [ח"ד פ"ד או"פ נ']
כבר נתבאר לעיל שהגורם העיקרי ללידת פרצוף הוא חוק ההזדככות הנוהג תמיד בע"ס דגופא, מחמת התלבשותו של אור עליון בתוכם כמ"ש בהסת"פ כאן פרק י' אות א', ולפיכך אחר שנתלבש האור העליון בע"ס דגופא דפרצוף ע"ב, גרם גם כאן להזדככות העביות שבמלכות דגופא שלו, שנקרא טבור דע"ב, ונזדכך על סדר המדרגה ממטה למעלה עד שנעשה זך כשורש, שנבחן לעליית הטבור דע"ב לפה שלו. והשיג שם עביות חדשה דבחי"ב, מחמת שבחינה אחרונה נעלמת תמיד בשעת הזיכוך, כנ"ל באות הקודם ד"ה ומתוך, עש"ה. וכאן בע"ב, שהעביות שלו מבחי"ג, נחשבת הבחי"ג לבחינה אחרונה, הנעלמת בכח הזיכוך. ולפיכך השיג הטבור מתוך התכללותו בפה רק העביות דבחי"ב לבד. התעבות הטבור לבחי"ב, מכונה בשם יציאה מפה וירידה למקום החזה דע"ב, ששם מקום בחי"ב דגופא, משום שהטבור נחשב בו לבחי"ג והחזה לבחי"ב. ומהטעמים שנתבאר היטב באות הקודם, נעשה הזווג דהכאה מחדש במלכות החדשה הזאת, דהיינו בטבור דע"ב שעלה וירד לחזה, ונעשה ע"כ מקום החזה למלכות של ראש. שמחזה ולמעלה עד הפה דע"ב, נתפשטו הע"ס של ראש בקומת בינה, ומחזה ולמטה, נתפשטו הע"ס דתוך והע"ס דסוף, ע"ד שנתבאר באות הקודם. והנה הראש תוך סוף דפרצוף הזה, שקומתו הוא רק עד הבינה, נקרא פרצוף ס"ג. [הסת"פ פי"א]
התלבשות העצמות בכלים גורמת תמיד הזדככות העביות שבמלכות. (הסת"פ פ"י כל ההמשך).
משום, שהבחינה אחרונה נעלמת תמיד בכח ההזדככות והעליה לפה, וע"כ הטבור שעולה לשם ומקבל עביות חדשה, מפסיד תמיד בחי' אחרונה שהיתה לו בטרם הזדככותו, שהיא המלכות הקודמת שלו, הנמצאת תמיד מטבור עד החזה דכל פרצוף. ולפיכך, כשיוצא מפה ויורד למקומו כבתחילה, נמצא יורד רק למקום החזה בלבד, ושם נעשה הזווג החדש, בשביל פרצוף השני לו התחתון, כנ"ל באות קס"ח ד"ה ותדע. ונמצא לנו משום זה הכלל, שחזה דעליון הוא מלכות של ראש לתחתון, שנקרא פה לתחתון.
עי' לקמן אות ר"י.
התלבשות העצמות בכלים גורמת תמיד הזדככות העביות שבמלכות. (הסת"פ פ"י כל ההמשך).
משום שהשורש העליון דכל תחתון, הוא הפה דראש העליון, כנ"ל באות קס"ט. וע"כ אינו יכול להתעלות למעלה משורשו.
המה כינויים של כח"ב ז"א ומלכות הללו, אשר הז"א ומלכות מהם, נפרדו והיו לכלים מקיפים, ומורים על חסרון חיה יחידה אשר שם.
משום השיתוף דמדת הרחמים בדין, שפירושו עליית המלכות וכח הצמצום שבה, בתוך הבינה, ונתכללו שתיהן יחדיו. ויצא משום זה הז"א והמלכות הקודמים, למתחת נקודת הצמצום, ואינם יכולים לקבל שום אור. וע"כ נעשו למקיפים, שמקבלים האור אך מרחוק.
הם מרמזים ביחוד, על ז"א ומלכות דבחי"ד, שנפרדו ונעשו למקיפים, שמחמת זה, מעולם הנקודים ואילך, נחסרו חיה ויחידה הפנימיים בכל הפרצופין.
משום, שהאור מקובל תמיד בכלים היותר זכים.
נרנח"י (פרק ה' אות ב').
מוח עצמות גידין בשר עור.
כתונת מכנסים מצנפת ואבנט.
בית חצר שדה ומדבר.
מטעם הזדככות המסך, הנוהגת בכל מדרגה מהם.
ז"א ומלכות דבינה (או"פ פ"י אות א' ד"ה ובאמור).
שורש נשמה גוף דעתיק, מלביש לשורש נשמה גוף דא"ק, מחמת שלבוש והיכל דב"ן דא"ק נפרדו מהפנימיים דא"ק ואינם שם, והיו למקיפים, וכן בכל הפרצופין שמשם ואילך. (פרק י' אות ג').
מפרצוף ב"ן דא"ק ואילך, ששם נעשתה ההתחלה לשיתוף מדת הרחמים בדין.
פרצוף ב"ן דא"ק. משא"כ הפרצופין הקודמים, שהם מבחי"ד האמיתית, המה מיוחדים לעצמם לבדם, במה שאין בהם שיתוף דמדה"ר בדין, כמו בכל ע"ס הכוללות.
כי באמת הן רק ד' בחינות, אלא, כשאנו מחשבים עמהם גם השורש שנקרא כתר, הן נחשבות לה' בחינות. (פ"ז אות ט').
משום, שגם הכתר עצמו אין בו אלא שורשים של ד' הבחינות חו"ב תו"מ, וגם הוא מתחיל מחכמה. (פ"ח אות [ז'], ט').
ב"ן דא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (פ"ח אות א').
המה כולם נכללים בה' פרצופים דא"ק, כי הא"ק נחשב לע"ס הראשונות שיצאו בראש הקו לאחר הצמצום. (ע"ח ש"ג פ"א [מאות א']).
נרנח"י הפרטים, המלובשים בספי' כח"ב זו"ן דכל פרצוף, יוצאים ע"י זווגי דהכאות בדרך זיכוכה של המלכות, וע"כ המה עומדים זה למעלה מזה. אמנם ד' פרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, יוצאים על ידי עליית הטבור לפה, שקנתה שם עביות חדשה וירדה למקומה, כנ"ל באות קס"ח עש"ה. ע"כ החזה דעליון נעשה לפה של התחתון, ונמצאים עומדים זה למטה מזה. (הסת"פ פרק י"ג אות א').
העולמות משונים זה מזה בשינויים מרובים, כמ"ש בחלקים הבאים, מה שאינם כלל בין הפרצופין. ואכמ"ל.
הן ע"ס שקומתן שוה, ומכונים: עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא.
הן נקראות נרנח"י, או כח"ב זו"ן, דהיינו ע"ש ספירה העליונה שבקומה.
יתבאר בחלקים הבאים, בע"ה.
משום שאין כלים אלא לבינה וזו"ן, שנקראים שבולת חזה טבור. ונמצא שמשבולת ולמטה, שמשם מתחיל הגוף, אין שם אלא הכלי דז"א, והכלי דמלכות, שהם ז' ספירות, שהז"א כולל חג"ת נה"י, ועם המלכות, הרי הן ז' ספירות חג"ת נהי"ם.
אין שום הבחן במדרגות מצד ד' הבחינות דאו"י, להיותן תמיד בחינות התפשטות מא"ס ב"ה, כי אין שום חידוש אור בעולמות, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה כנודע.
כי ד' האותיות הוי'ה, הן רומזות לחו"ב תו"מ, וגם הספירות העליונות שבד' העולמות אבי"ע, הן חו"ב תו"מ, וע"כ נקרא כל עולם ע"ש הספירה העליונה שבו. (פ"ח אות א').
בשעה, שאנו רוצים להקביל העולמות המשותפים במדת הרחמים, כלפי פרצופי א"ק שאין בו השיתוף הזה דמדה"ר, אנו מכנים הספירות כח"ב תו"מ בשם שורש נשמה גוף לבוש היכל. ונחשב בו כל בחינות הא"ק לשורש, וכל האצילות לנשמה, וכל הבריאה לגופין. וכשאנו מחשבים אמנם העולמות ביחסים עצמם, אנו מכנים אותם, בשם נרנח"י. שנמצא היחידה, בא"ק. והחיה, שהוא אור החכמה, באצילות. והנשמה, בבריאה. והרוח, ביצירה. והנפש, בעשיה. וכבר ידעת, שביחס שנגל"ה, נמצאים העולמות אבי"ע חסרים מיחידה וחיה, כנ"ל אות קע"ז, ולפיכך אין באצילות אלא נשמה. ולכן נקרא כאן בשם נשמה כנ"ל. (פרק ח' אות ג').
בחינת המסך והמלכות בטרם שנעשה הזווג דהכאה, מכונה בשם 'נקודה'. ואחרי שנעשה הזווג דהכאה, והלבשת הע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, אז נקראים יחד בשם 'ספירה' (פרק ז' אות ב').
עיין לעיל אות קצ"ב.
ע"ס של ראש וע"ס של תוך, כמ"ש לעיל באות קמ"א וקמ"ב. וע"ס של סוף, באות קמ"ג.
משום שהמלכות דראש, הנקראת כתר, אינה מסיימת ואינה עושה הסוף על האור, אלא להיפך, שנעשית להתחלה ושורש לכל האורות שבפרצוף. (פרק א' אות ד').
משום שיש בו כח מאציל וכח נאצל כלהלן אות ר"י.
משום, שהמלכות של הראש אינה עושה סיום על האור, אלא להיפך, שעושה התחלה לאור ע"י האו"ח העולה ממנה. (כנ"ל אות ר"ד).
כשהע"ס דאו"י מתלבשות באו"ח העולה מזווג דהכאה במסך דבחי"ד המלבישו לאו"י עד הכתר, נקרא 'התלבשות א"ס בכתר'. ואם קומת האו"ח היא מבחי"ג, נקראת 'התלבשות א"ס בחכמה'. ואם היא מבחי"ב, נקראת 'התלבשות א"ס בבינה'. ומבחי"א, נקראת 'התלבשות א"ס בז"א או בת"ת'. ואע"פ שיש בכל התלבשות, ע"ס דאו"י ואו"ח, מכל מקום, כל התלבשות נקראת רק ע"ש הספירה העליונה שבקומה. (פ"ג אות ד', [או"פ א' ד"ה ושם]).
משום שרחוקים זה מזה כרחוק שמים מן הארץ, ואי אפשר שיצאו זה מזה אלא ע"י אמצעי המחברם (פרק ו' אות ד').
כי מיחס ניצוץ בורא שבו אין לו כלום מבחינת שבתחתון, כלהלן באות שלאחר זה.
זה הכלל, כשהתחתון עולה למקום העליון, הריהו לגמרי כמו העליון גופו, ושניהם נעשים כגוף אחד ממש. שהרי כל ההבדל והפירוד הרוחני הוא רק מפאת שינוי הצורה שביניהם, ששינוי הצורה שנתהוה ברוחני, מחלקו לשנים. וכשאתה אומר תחתון ועליון, פירושו מדרגה זכה ומדרגה עבה, כדמיון הטבור והפה, שמשום שינוי הצורה של העביות שבטבור, להיותו מבחינת ממעלה למטה, נחשב לנבדל לעצמו מהמדרגה הזכה שנקראת פה, ושפל ממנו, ומכונה תחתון הימנו. ולפיכך, כשאתה אומר שהטבור עלה לפה, הרי פירושו שנזדכך לגמרי כמו הפה, וא"כ, הם שבים להיות אחד ממש, כי אין ביניהם שום דבר, שיעשו אותם לשתי בחינות. אמנם, משום ההתכללות והיחוד הזה, נמצא שנכלל ג"כ הטבור מהעביות הנוהגת בפה, דהיינו העביות שממטה למעלה שיש שם, כנ"ל באות קס"ח, להיותם גוף אחד. ואז, נתעוררו הרשימות שנשארו בו בטבור מקודם הזיכוך, שהרשימות הללו הן מבחינות ממעלה למטה, והן נשתתפו ונתחברו עתה, עם העביות שממטה למעלה שבפה עצמו, ושוב נולדה מזה צורה חדשה בטבור, שונה מצורת הפה, ושפל הימנו בהרבה. כי העביות שממטה למעלה הנוהגת בפה, נבחנת לבחינת א"ס, כנ"ל אות ר"ו, מפני שעדיין לא נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה לאו"י, כנ"ל באות ק"כ. אמנם עביות שממעלה למטה, שפירושו שכבר נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה, הרי כח הצמצום רוכב עליה בכל תוקף (כנ"ל באות ק"ך). אלא, בהיות הרשימות שבטבור שקטות, דהיינו בעת שנטהרו לגמרי מכל עביותה, נחשבות שם כמו שאינן במציאות כלל. אמנם עתה, שנכלל הטבור בפה ונתעבה הימנו, אע"פ שהיא רק עביות מבחינת ממטה למעלה, אמנם הרשימות השקטות והנחות שבטבור, קמו משום זה לתחיה, והוכר שוב משום זה בטבור, בחינת הממעלה למטה שלו בשיעור מסוים, ונעשה שוב שינוי צורה בין הפה לטבור, כי ניכרת שפלותו. וזה מכונה בשם יציאה וירידה מהפה ולמטה, למקום בחי"ג דגופא כנ"ל, באות קס"ח, והבן זה. ולפיכך, גם אחר ירידת הטבור מפה ולמטה למקומו בגופא דעליון, נמצאות בו בהכרח, ב' מציאויות, דהיינו העביות שבו, והרשימות שבו. והנה מציאות העביות שבו, היא לגמרי מהפה דעליון, דהיינו העביות שממטה למעלה, שהטבור השיג ולקח הימנו, ע"י התכללותו עמו לגוף אחד כנ"ל. אמנם, מציאות הרשימות שבו, הרי זאת חלקו של הטבור עצמו, דהיינו של התחתון עצמו. ותדע ששתי המציאויות הללו, מכונות ניצוץ בורא וניצוץ נברא. כי מציאות העביות שבו מכונה ניצוץ בורא, להיותו לגמרי מהפה של העליון, והעליון כלפי התחתון, מכונה תמיד מאציל או בורא. ומציאות הרשימות שבו, מכונה ניצוץ נברא, כי התחתון נקרא נאצל או נברא כלפי העליון, כנודע. וניצוץ בורא האמור, נבחן לשורש לתחתון בכח ולא בפועל, כי הוא ודאי כל השורש העיקרי של התחתון, כי אם לא היתה בו העביות ההיא בטבור, אז לא היה עליו שום זווג דהכאה, אחר שכבר נזדכך לגמרי כנ"ל. אלא מתוך שקיבל העביות מהפה כנ"ל, נעשה ראוי ומוכשר להכאה, ולהוציא ע"ס בקומה חדשה לפרצוף תחתון כנ"ל באות קס"ח. הרי שניצוץ בורא האמור, אע"פ שהוא כל השורש לתחתון, מ"מ עדיין אינו נבחן לשורש בפועל, כי עיקר התחתון הוא ממציאות הטבור שעלה לפה וחזר וירד משם ולחוץ, כנ"ל אות קס"ח. ולפיכך, רק הניצוץ נברא שבו, דהיינו רשימותיו של הטבור, שנתעוררו ונתעבו מחמת העביות שבפה, רק הן בלבד נחשבות לשורש ד' הבחינות בפועל ממש, להיותן עצם מציאות התחתון כמבואר. (פרק ה' אות ה' ופרק ו' אות ד', [פ"ד או"פ נ']).
מבואר היטב לעיל בדיבור הסמוך.
קרקע אצילות הוא בחינת פה דראש של העליון בערך הבריאה (כמ"ש בע"ח שמ"ז סוף פרק ב'). ויש גם שם בחינת עליית הטבור לפה, שנתעבה בפה ההוא וחזר וירד למקומו, ונעשה מלכות של ראש הבריאה, דהיינו שנעשה עליו זווג דהכאה, והתלבשות ע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, כנ"ל אות קמ"א [קל"א/א]. ולפיכך גם כאן נמצאות ב' המצאויות כנ"ל באות ר"י, שהן ניצוץ בורא וניצוץ נברא. אשר ניצוץ בורא, שהיא העביות שממטה למעלה מפה דעליון, (כנ"ל באות ר"י ד"ה ותדע עש"ה), היא נבחן למלכות דמלכות דאצילות, שירדה ונעשתה עתיק לבריאה, 'לבחינת שורש בכח'. וניצוץ נברא, שהיא הרשימות כנ"ל, נבחנות שנעשה אריך אנפין דבריאה, שהיא בחינות 'שורש הד' בחינות בפועל' ממש. [פ"ז אות א' דה"ר בסוף, פ"ח אות י"א עם או"פ]
מבחינת ניצוץ בורא נק' אני אחרון (פ"ז אות י').
מבחינת ניצוץ נברא נקרא אני ראשון.
אע"פ שהמלכות דעליון היא המשפעת כל הע"ס דתחתון, מ"מ נבחן שכל בחינה נוטלת בדיוק שכנגדה בעליון. כי הכתר דתחתון נמשך מכתר דעליון, והחכמה דתחתון מחכמה דעליון, והבינה שבתחתון מהבינה דעליון, וכו'. אלא שהמלכות דעליון מעתיקה אותם ומביאתם לתחתון, על ידי האו"ח שלו. (פרק ח' אות י').
להיות בו העביות דבחי"ד, שקומת האו"ח שלו עולה ומלביש עד הכתר דאו"י. (פ"ט אות ו' ואות ח').
זה יתבאר בשיעורים הבאים בע"ה, ואכמ"ל. [פ"ז או"פ ד', חט"ז אות רל"א]
להיותו בחינת כתר וראש, והגוף שלו נעלם ומלובש בד' הפרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. (פ"י אות ה').
משום שנעשה עליה הצמצום, ואינה מקבלת מקבלת או"י כלום. ונודע שהע"ס דאו"י הן העצמות ועיקר האורות, ולפיכך נבחן שאין לה שם הארה משורשה ועצמותה, כלומר מצד שהיא מלכות דאור ישר. אלא רק ע"י זווג דהכאה, נעשית לכתר דאו"ח, וע"כ מכונה אספקלריא דלית לה מגרמה ולא מידי. מגרמא, פירושו מעצמותה, דהיינו מצד שהיא מלכות דאור ישר, לית לה שום הארה משם, כמבואר. (פ"ז אות ב').
בחינת ניצוץ בורא היורד להיות עתיק בתחתון (כמ"ש היטב לעיל באות ר"י), ה"ס הנקודה היורדת מעליון לבחינת ראש להתחתון. (פ"ז אות ב' [ובאו"פ ד']).
יתבאר בחלקים הבאים בע"ה. [בחלק ט"ו]
עי' לעיל אות ר"י. [פ"ז או"פ ג', אות ה' ואו"פ מ']
להיותה בחינת מלכות דעליון, דהיינו פה המעלה או"ח ומלביש לכל הע"ס דאו"י, ומתפיסם בפרצוף. וחוק הוא בעליונים, שכל מדרגה הגורמת תוספת אור לעליונים, הרי כל תוספת אור ההוא חוזר ומושפע, למדרגה שגרמה אותו. ולפיכך, מתוך שהמלכות בסגולת האו"ח שבה, מתפיסה לע"ס דאו"י בפרצוף, ע"כ חוזרות כל הע"ס ההן ומושפעות במלכות ההיא. ונמצא שהמלכות, אע"פ שהיא תחתונה שבע"ס, מ"מ היא מקבלת ויונקת מכל הע"ס כולן. ועי' בהסת"פ פרק ט' אות ב'. (פ"ו אות ו').
משום שאין לך בחינת חידוש הארה בעולמות שלא יהיה נמשך מהא"ס ב"ה. [פ"א או"פ ב' שניה, פ"ב או"פ ב']
משום שבכל המדרגות בכל מקום שהן, הן נמשכות בשוה מא"ס ב"ה (פרק ב' אות ג' [ואו"פ ט', פ"ט או"פ א'] ).
משום שהיא בחינת מלכות ממעלה למטה, שכבר היא בבחינת הלבשה לאורות, ע"כ רוכב עליה כח הצמצום, ואינה יכולה ע"כ לקבל מאו"י כלום. (כמ"ש לעיל באות ק"כ ע"ש).
מפני שנאצלת ועלולה הימנה. כי כן משתלשלות כל המדרגות מראש הקו עד סוף עשיה, בדרך עילה ועלול, שכל אחת נולדת על ידי זו שלמעלה הימנה. ולפיכך נקרא כל עליון בשם מאציל או בורא לתחתון אליו, וכן התחתון נקרא נאצל או נברא מהעליון ממנו (פ"ז אות י').
כי מלבד, שהמלכות דעליון היא השורש לכל בחינות שבתחתון, הנה עכ"ז, כל בחינה שבתחתון נמשכת בדיוק רק מבחינה שכנגדה בעליון. כתר דתחתון מכתר דעליון, חכמה מחכמה דעליון, כנ"ל (אות רט"ו ע"ש). הרי שכל בחינה שבתחתון, יש לה ב' שרשים. שורש אחד בבחינה שכנגדה בעליון, ושורש ב' במלכות שהיא השורש הכללי לתחתון.
הן מכונות עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא (פ"ה אות ב').
להיות שמה מקום החושך, כנ"ל באות ס"ה.
משום, שהעור אינו מקבל לתוכו מאו"י שבפרצוף, מחמת הצמצום שעליה. (כנ"ל אות ס"ה).
מפני שאין העדר ברוחני, וכיון שמתגלה הקדושה פעם באיזו בחינה, שוב איננה זזה משם לעולם. (פ"ז אות ג').
האדם יכול להשיג אפילו למעלה מנפש דאצילות. (פ"י אות ז').
כי כל עליון הוא בהכרח מדרגה אחת גבוהה מהתחתון. והנה אם יש לו נפש לתחתון, ונתוספה לו הארה מנפש דעליון, נמצא שהארה זאת גבוהה ממנו במדרגה אחת, והמדרגה הגבוהה מהנפש, נקראת רוח, וכו' עד"ז. (פ"י אות ו' ובאו"פ אות ד').
כל האורות של המלכות, נקראים נפש, ואפילו היחידה שבה.
עי' לעיל אות קצ"ג, ר"א, ר"ב.
הע"ס דאו"י, הן ד' הבחינות דהתפשטות אור א"ס ב"ה. הע"ס דאו"ח, הן האורות המוחזרים והנדחים מהמלכות, כנ"ל אות קי"ט. והע"ס שקומתן שוה, הן הע"ס דאו"י המתלבשות בע"ס דאו"ח מתוך זווג דהכאה אחת, כנ"ל אות קצ"ד. והע"ס דזו למעלה מזו, הן היוצאות מד' זווגי דהכאה, הנעשים במלכות בדרך זיכוכה, דהיינו בעת עלייתה מטבור עד הפה, כנ"ל באות קמ"ב. והע"ס דזו למטה מזו, הן יוצאות מה' זווגי דהכאה, אחר ביאת המלכות בכל פעם אל הפה וקיבלה שם עביות חדשה, כנ"ל באות קס"ח. והע"ס דראש, הן מהמלכות ולמעלה בטרם ביאתה לכלל הלבשה, כנ"ל אות קמ"א. והע"ס דתוך, הן מהמלכות ולמטה, כנ"ל באות קמ"ב. והע"ס דסוף, הן או"ח בלי או"י, משום שהן מהמלכות ולמטה אחר שבאה בהלבשת האורות, וע"כ הן המסיימות לפרצוף, כנ"ל באות קמ"ג. וה' הבחינות שבכלי מלכותהן מהרשימות מא"ס, שנשארו במלכות לאחר הצמצום, כנ"ל באות קי"ט. וד' בחינות שרשי כלים בכח, הן מבחינות ניצוץ בורא, כנ"ל אות ר"י. וד' בחינות שרשי כלים בפועל, הן מבחינות ניצוץ נברא, כנ"ל באות ר"י. ודע, שבענין הע"ס של זו למעלה מזו, שהן הע"ס הפרטיות שבכל פרצוף, אין שם כלים לחיה יחידה. משום שהע"ס הללו יוצאות ע"י זווג דהכאה בדרך זיכוכה של המלכות, כנ"ל (באות צ"ה ואות קמ"ב). ומתוך שבחי"א עביותה קלושה מאד, אין הזווג דהכאה נוהג בה כל כך, כי אינה מעלה או"ח בשיעור שיספיק להתלבשות האו"י במדה שהממעלה למטה שלו יעשה לכלי. ואצ"לשאין נוהג זווג דהכאה בשעה שנזדככה לגמרי, כמו בחינת הכתר. ולפיכך, אין שם אלא ג' כלים, שהם מבחי"ב ובחי"ג ובחי"ד. אבל מבחינת כתר ומבחי"א אין שם כלים, והאורות חיה יחידה, צריכים להתלבש בפנימיות הנשמה, דהיינו, האור של הבינה (כנ"ל אות קס"ג, [קפ"ד]). [פט"ו או"פ א'] וצריך שתזכור כאן להבחין בבחינת ההמשכה, ובבחינת הקבלה, הנמצאות בכל ספירה (כנ"ל באות קנ"ז וקנ"ח עש"ה). ונמצא לפי"ז, כי מה שאמרנו כאן, שאין כלים לאור היחידה ואור החיה, היינו רק כלי קבלה, אבל כלי המשכה יש לה. כי כלי ההמשכה דאור החיה הוא בחי"ג, וכלי ההמשכה דאור היחידה הוא בחי"ד, שבחינות אלו נמצאות בשלימות בפרצופי א"ק. וע"כ אמרנו כאן, שאורות חיה ויחידה ישנם, אלא שמתלבשים בנשמה. אמנם מעת השיתוף דמדה"ר בדין ואילך, דהיינו מב"ן דא"ק ואילך (כנ"ל באות קע"ו [קפ"ו]),שחסרו בחי"ג ובחי"ד מהפרצופין והיו למקיפין, שנקראו לבוש והיכל, נמצאו חסרים גם כלי ההמשכה מחיה יחידה, שבכל הפרצופין. ונמצא שגם האורות דחיה ויחידה אינם בפרצוף. כי אין כאן בחי"ד שתמשיך אור יחידה ואין כאן בחי"ג הממשיכה אור החיה,וזכור זה. ודע, שדבר חסרון זו"ן האמור, הוא רק בערך א"ק. אמנם בערך עצמם,ודאי שיש להם ע"ס שלימות, כמ"ש במקומם.
או"ח היורד (ח"ד פ"ד סעיף ג'): בשעת הזדככות המסך מבחינה לבחינה, למשל מבחי"ד לבחי"ג שנעשה הזווג דהכאה בבחי"ג, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ג תוך הבחי"ד הריקנית מאורה, והארה זו מכונה, בשם 'או"ח היורד'.
כללות האור, הנדחה מטבור ולמטה של כל פרצוף, מפאת זווג דהכאה במסך, במלכות של ראש הפרצוף, מכונה בשם 'או"מ'.
ד' הקומות חכמה בינה ז"א ומלכות, היוצאות על ידי זווג שבזמן הזדככות, נקרא 'אור הבא דרך חזרה'. והוא מטעם שהאורות הולכים אז ומסתלקים, והזווגים שנעשים, הם רק מטעם שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע, לכן נמצא מזדווג עם המסך במדרגות שהוא בא בדרך זיכוכו. וע"כ אינם נבחנים לאורות רחמים שנקרא או"י, אלא לבחינת דין, שנקרא או"ח.
(ח"ד פ"ד סעיף ג'): כח המסך והאו"ח שבו, שישנם בכלי מלכות, מכונה 'אור המלכות'. גם אור הזך של הרשימו דמלכות, מכונה ג"כ אור המלכות.
(ח"ד פ"ו סעיף ב'): אחר הסתלקות עה"ס דאו"י מתוך עה"ס דאו"ח שהלבישו אותן, נשאר האו"ח למטה בבחינת 'אור עב וגס', להיותם ריקים מאור. ואז מתגלה עביותם, וניכרים לבחינת כלי. אמנם מטרם שנתפשט האו"י מתוך האו"ח, היו שניהם כמו מעורבים זה בזה.
(ח"ד פ"ג סעיף ט'): התפשטות א' ממלכות של ראש דא"ק, ממעלה למטה, עד מלכות של גוף דא"ק, נקראת 'עקודים'. והוא מטעם שכל עה"ס עקודות שם בכלי אחד של המלכות, כי לשאר ט"ס ראשונות, עוד לא היו כלים. והוא בחינת אור ישר ורחמים, ונקרא אור הא'.
(ח"ד פ"ג סעיף ב') : האורות דעקודים אחר שנסתלקו, הניחו רשימות אחריהם בתוך המקומות שהיו שם. והם או"י, כמו כללות האור שלהם.
(ח"ד פ"ג אות י"א) : עי' ניצוצות הנופלים
(ח"ד פ"ג סעיף ו') : זה החלק מהכלי, שאינו מיועד לקבלה או להשפעה, נקרא בשם 'אחורים'. ועי' דרך אחורים.
(ח"ד פ"ג סעיף ו') : כשנזדכך המסך דבחי"ד ונסתלקה משם קומת כתר, ומניחה לבחי"ד בחושך בלי אור, הנה כח הדין הזה מכונה בשם 'אחורים'. והוא נשאר חקוק שם בכלי דבחי"ד, עד שמקבל תיקונו. וכן כל הקומות.
אספקלריא דלא נהרא (ח"ד פ"ד סעיף א'): המלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מב' טעמים: א' משום שאור המלכות לא השאיר רשימה אחר הסתלקותו, כמו שאר האורות. הב' הוא, משום שבהתפשטות ב' נתחלפו האורות, ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו', עד שאור מלכות בא בכלי דז"א, ונשאר כלי מלכות בלי אור.
ביטול (ח"ד פ"ד סעיפ ז'): אחר שנסתלק האור מהכלי, וטרם שמקבל תיקונו, שיהיה ראוי שוב להלבשת האור, הנה נבחן אז, בחינת "ביטול" לכלי. בדומה אל כלי שנתבטל מתשמישו.
(ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'): ענין התלבשות האורות בכלים, צריכים להיות מתחילה בבחינת "כח" ואח"כ בחינת "פועל". ובחינת התלבשות עשר הספירות מבחינת כח, מכונה ראש. ובחינת התלבשות עה"ס מבחינת פועל, מכונה בשם "גוף".
גורם לכלי (ח"ד פ"א אות ט'): התפשטות האור והסתלקותו אחר כך "גורם מציאות כלי". [הסת"פ נ"ח - ס"ה]
דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'): מתוך שהאור מוגבל ומדוד רק בשיעור עביות המסך, שלפי גודל העביות, כן גודל קומת האור, לפיכך נבחנת העביות שהיא הכלי ובית קבול לאור. ובחינת העביות, נבחנת משום זה, לבחינת דופן הכלי, כי כל הכלי אינו רק הדפנות שלו. וד' הבחינות, שיש בעביות, נבחנות כמו ארבע קליפות שבעובי הדפן, המלבישות זו על זו, שנבחנות לפנימיות וחיצוניות. כי בחינת העביות היותר אשר בדופן הכלי, שהיא הממשיכה והיא המודדת השפע, נבחנת לפנימיות הכלי, ושאר הבחינות הזכות הימנה נבחנות לחיצוניות הכלי. ואם יש שם עביות דבחי"ד, הרי היא פנימיות הכלי, ובחי"ג חיצוניות אליה, ובחי"ב חיצוניות על בחי"ג, ובחי"א חיצוניות על בחי"ב. וכולן יחד מכונות בשם דופן.
דרך אחורים (ח"ד פ"ג סעיף ו'): בחינות החיצוניות שבדופן הכלי (עי' דופן), מכונות גם בשם אחורים של הכלי. כי רק צד פנימיות של הכלי נבחנת למאירה, מחמת, שהאור מוגבל ומקושר בה, אבל החיצוניות, שאינה משמשת להמשכת האור, נבחנת שאינה מאירה ונקראת אחורים. ולפיכך הקומות היוצאות על המסך בשעת הזדככותו, מכונות שיוצאות "דרך אחורים", כי אלו יוצאות על ג' בחינות הזכות מבחינה ד', שהן חיצוניות אליה, ונמצאות יוצאות דרך חיצוניות ואחורים של בחיה"ד.
דרך צדדים (ח"ד פ"ה סעיף א'): באור החסדים, יש ב' צדדים: ימין ושמאל. כי ריבוי של חסדים, מכונה צד ימין, וצמצום החסדים, מכונה צד שמאל. ומכונים בשם צדדים, להורות ששניהם שוים במעלתם, כדמיון ב' צדדים בקומה אחת. כי כמו שיש תיקונים חשובים בריבוי החסדים, כן יש תיקונים חשובים בצמצום החסדים. ובמקום שהשפע מתגלה, בצירוף ב' הצדדים יחד, מכונה זה "דרך צדדים".
ה' חסדים (ח"ד פ"ו סעיף ח'): ה' הבחינות כח"ב ז"א ומלכות, הן נבחנות לפעמים, בשם ה' חסדים. דהיינו במקום, שאין אור החכמה בג"ר כח"ב, אלא רק אור החסדים לבד, מכונות אז ה' הבחינות בשם ה' חסדים: חג"ת נצח והוד.
ה' קצוות (ח"ד פ"ו סעיף ח'): ה' חסדים הנ"ל באות י"ח, הנקראים: חג"ת נ"ה, עש"ה, שהם באמת ה' הבחינות: כח"ב ז"א ומלכות, אלא משום שאין בג' בחינות הראשונות אור החכמה, אלא אור חסדים בלבד, הן נקראות: חג"ת נ"ה, המציינות שג' בחינות כח"ב דז"א, הן רק באור החסדים, ובחינת עצמו מכונה נצח, והתכללות המלכות בז"א, מכונה בשם הוד. ולפיכך הן מכונות "ה' קצוות", להורות, שכל קצה יורה על בחינה מיוחדת של ה' הבחינות: כח"ב זו"ן דאור ישר, הנכללות בז"א, על דרך שנתבאר. אמנם היסוד ז"א אינו קצה מיוחד, שהרי אין יותר מה' בחינות דאו"י, כנ"ל. אלא היסוד ז"א, הוא בחינת התכללות של כל ה' הקצוות יחד. באופן שיש ב' פעמים ה' הבחינות הנ"ל, אצל ז"א: א' בפרטיות שכל בחינה נבדלת לעצמה מבחינת קצה מיוחד, שנקראות חג"ת נ"ה. הב' בכללות, שכולן נכללות יחד, ומעורבות זו בזו, שנקרא יסוד ז"א.
הגבלת האור (ח"ד פ"א סעיף ה'): כל המדות והשיעורים וריבוי הצורות שבאור, המה באים מן העביות שבמסך ומהזדככותו, שהוא מוציא אז קומות בצורות שונות זו מזו, כנודע. ולפיכך מכונה זה בשם "הגבלת האור".
הגבלה בכח (ח"ג פי"ב סעיף ג'): כח העיכוב, שבמסך מלכות דראש, המעכב על אור העליון מלהתפשט במלכות, הנה העיכוב הזה הוא רק ב"כח" ולא ב"פועל", שהרי אפילו התלבשות על ט"ס הראשונות אשר שם, היא ג"כ רק התלבשות ב"כח". והן ההתלבשות והן דחית האור, אינן נגלות ב"פועל" אלא רק בגוף. [1 - או"פ ז', ח'; 2 - או"פ ל']
הגבלה בפועל (ח"ג פי"ב סעיף ג'): הגבלת המסך, שבמלכות של ראש, היא רק בבחינת "כח", ואינה מתגלה בפועל, זולת במסך שבמלכות דגוף שנקרא טבור. עי' אות כ"ו.
הסתכלות א': עי' חלק ג' תשובה ל"ו.
הסתכלות ב': עי' חלק ג' תשובה ל"ז
התלבשות בכח: עי' הגבלה בכח.
התלבשות בפועל (ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'): כל הנעשה בזווג דהכאה של אור העליון במסך שבמלכות של ראש, דהיינו דחית האור ממלכות ולמטה, והלבשת האור לט"ס ממלכות ולמעלה, אין זה נגלה שם בפועל, רק במסך שבמלכות דגוף, שנקרא טבור, שמטבור ולמטה נדחה האור, ובט"ס שמטבור ולמעלה הוא מתלבש.
חושק למקורו (ח"ד פ"ג אות י'): כשהאור חושק להשואת הצורה, להיות זך כמו המאציל, ונמצא חפץ משום זה להסתלק מהתלבשות בכלים הנה הסתלקות זו, מכונה "חושק למקורו". ודבר זה נמשך, ע"י הכאת או"פ ואו"מ זה בזה. וצריך שתבין, שאין הכוונה על אור העליון בעצמותו, אלא הכוונה היא על עה"ס דאור ישר, שהנה כבר בבחינת יחס משותף מאור ולבושו, כי על כן נקראות בשם ספירות. אכן בעצמותו של אור העליון אין לנו שום הגה ודיבור כלל כי אין מושג באור בלי לבוש או כלי.
חזרה למאציל (ח"ד פ"ג סעיף א'): הסתלקות האור המסובב מן הזדככות המסך, מכונה "חזרה" למאציל, דהיינו למלכות של ראש שהיא המאציל לעה"ס, הנקראות גוף. כי על ידי עליתן שמה, נמצאות מתחדשות ומתפשטות שנית, בבחינת התפשטות ב'. ועל דרך זה, בכל התפשטות חדשה, שהיא יוצאת רק ע"י חזרת אורות למאציל, באופן שכל חזרת אורות למאציל, היא כדי לסבב פרצוף חדש.
חסד פרטי (ח"ד פ"ו סעיף ח'): עי' ה' חסדים. וה' קצוות שחג"ת נ"ה דז"א, הן ה' בחינות כח"ב זו"ן דאו"י. שמשום חוסר אור החכמה בג"ר דז"א, המה רק ה' חסדים. אמנם היסוד דז"א אינו בחשבון ה' חסדים, משום שאין יותר מה' בחינות, אלא היסוד הוא בחינת התכללות ה' בחינות יחד והתערבותן זו בזו. ואינו קצה פרטי, שיהיה נבחן ל"חסד פרטי" מה' החסדים.
חצי עובי דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'): עי' דופן. שהחיצוניות ופנימיות אשר בדופן הכלי, נחשבות לשני חצאים של הדופן שבכלי. דהיינו חצי "עובי הדופן" העב יותר. נקרא פנימיות הכלי, והוא משמש לאו"פ. וחצי עביות שבדופן, שאינו עב כל כך, נקרא חיצוניות הכלי, והוא משמש לאו"מ.
טבור (ח"ד פ"א סעיף ח'): מלכות דגוף, שמשם מתחילה הגבלה ודחית האור בפועל מכונה בשם "טבור".
טעמים (ח"ד פ"ג סעיף י"א): התפשטות האור ממעלה למטה, דהיינו, מפה דא"ק עד הטבור, מכונה בשם "טעמים", מלשון וחיך אוכל יטעם.
ימין ושמאל: עי' דרך צדדים, באות י"ז.
כח עשר הספירות (ח"ד פ"א סעיף ה'): עשר הספירות של ראש, אין הספירות ניכרות בהן, אלא שהן בחינת "כח עה"ס" לבד, שפירושו, שורש. כמו הגרעין, שהוא שורש לאילן, ואין האילן ניכר בו. עי' ח"ב תשובה נ"ה [ח"ב תש' נ"ה].
כלי לאו"מ (ח"ד פ"ה סעיף ג'): חצי עובי דופן החיצוני שבכלי, משמש לאור מקיף. עי' חצי עובי דופן, אות ל'.
כלי מלכות (ח"ג פ"א סעיף ב'): בחי"ד דאו"י, שהיא בחינת העביות, שעליה היה הצמצום שלא תקבל במדתה הגדולה, היא נקראת "כלי מלכות".
כללות ה' קצוות (ח"ד פ"ו סעיף ח'): ביסוד דז"א, יש כללות של כל ה' קצוות חג"ת נ"ה של ז"א. עי' ה' קצוות אות י"ט.
להחיות הכלי (ח"ד פ"ב אות ח'): הארה מועטת, שאין בה כדי הרוחה אלא כדי הספקה לקיים צורת הכלי על היכנה, הנה הארה זו מכונה "להחיות הכלי".
לובן העליון (ח"ד פ"א סעיף ג'): בטרם שהאור מתלבש בכלים הוא מכונה בשם "לובן העליון", שהוראתו, שאין בו גוון כלל, כי כל הגוונים אינם רק מצד הכלים.
מאציל (ח"ד פ"ג סעיף ד'): המלכות של ראש, נבחנת למאציל כלפי עה"ס שנקראות גוף. וכן כל מדרגה עליונה, כלפי התחתונה הימנה, נקראת "מאציל". [עי' פ"ג או"פ א']
מוגבל (ח"ד פ"ה סעיף ג'): כשהאור אחוז ותלוי במדת עביות שבכלי, שאינו יכול להתפשט שם לא פחות ולא יותר ממדת עביות שבו, נקרא, שהוא "מוגבל" תוך הכלי. ועי' הגבלת האור באות כ'.
מכים ומבטשים (ח"ד פ"א סעיף ג') : האורות, שהמה הפוכים בטבעם זה לזה, והמה באים להתלבש בנושא אחד, כגון או"מ ואו"פ, שאותה מדת עביות שבמסך,אשר ממשיכה ומגדילה את האוה"פ, נמצאת דוחה ומעכבת את האוה"מ, מלהתלבש בפרצוף, ומתוך ששניהם באים להתלבש בפרצוף, ע"כ המה "מכים ומבטשים" זה בזה, עד שהאוה"מ מתגבר ומזכך את העביות המעכבת שבמסך, והאוה"פ מסתלק משם, והאוה"מ קונה לו כלים חיצונים בפרצוף, שהוא מאיר בתוכם.
מעורב (ח"ד פ"ו סעיף ב'): כשאורות מתדבקים זה בזה מטעם השואת צורתם זה לזה, מכונה זה בשם חיבור האורות, אבל אם יש ביניהם שינוי צורה, אלא שמתחברים, משום איזה קשר שיש ביניהם, המשוה אותם יחד, הרי זה נקרא בשם "מעורבים יחד". כי שינוי הצורה שביניהם אינו נותן אותם להתדבק יחד לאחד ממש, אלא שנשאר בהכרח הבדל ביניהם. אמנם השואת המעלה שקנו, מערבת אותם זה בזה יחד, עד שאינו ניכר דל בפני שוע. כגון או"י המלובש באו"ח, כיון, שאו"י אינו יכול להאיר משהו, זולת לפי גדלו של או"ח, נבחנים משום זה, שהמה מעורבים יחד, כי העביות שבאו"ח, יש לה אותה המעלה והחשיבות כמו הזכות שבאו"י, וע"כ העביות והזכות מעורבות זו בזו, ושינוי הצורה שביניהן אינו ניכר.
מקבלים (ח"ד פ"ג סעיף ג'): עשר הספירות דגוף מכונות תמיד בשם "מקבלים", כי האור מגיע להן ממעלה למטה.
מקור האורות (ח"ד פ"ו סעיף ט"ו): המלכות של ראש נחשבת "מקור האורות", מפאת או"ח, שהיא מעלה, ומלבשת לע"ס של ראש והיא מביאתן לתוך הגוף.
ניצוצות (ח"ד פ"ג סעיף י'): הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה. והארות האמורות, לא יארעו זולת באו"ח.
ניצוצות הנופלים (ח"ד פ"ג סעיף י"א): כשיורדת הארת הזווג, הנעשה בזמן הזדככות המסך, מהבחינה העליונה לבחינה תחתונה הריקנית מאור שלה, כגון, שנזדכך המסך מבחי"ג לבחי"ב, ונתרוקנה בחי"ג מאורה, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ב, לתוך הבחיה"ג הריקנית, ומתוך שרשימה הנשארת בבחי"ג היא הפכית אל ההארה היורדת, ע"כ מכים ומבטשים זה בזה. אמנם האוה"ח היורד, מתגבר על הרשימה, שכבר פסק הזווג שלה, והאור החוזר יורד לתוך הכלי, והרשימה שאינה יכולה להיות עמו יחד בנושא אחד היא מסתלקת משם. והנה הארת הזווג היורדת לכלי הריקן, מכונה בשם "ניצוצות הנופלים" והוא מטעם, כי עד מהרה נפסק הזווג גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, כנודע, ונמצאות ההארות מתכבות, והרשימה חוזרת ויורדת לכלי שלה. כי עתה, אין שום מעלה לאו"ח היורד על הרשימה, כי זה וזה נמצאים לאחר הסתלקות הזווג שלהם, וכיון שאור הרשימה לאין ערך הרבה מהאו"ח היורד, לכן, מתגברת עתה הרשימה עליהם ומבטלת להארת הניצוצין הנופלים לכלי שלה כדי שיוכל להתלבש שם. וענין זה מכונה הכאה ובטישה, כי פעם מתגבר האוה"ח היורד, ופעם מתגברת הרשימה, כמבואר.
נקודות (ח"ד פ"ג סעיף י"א): ד' הקומות היוצאות על ידי זווג דהכאה, בשעת הזדככות המסך, נקראות "נקודות" ונקראות או"ח שהן דין.
סביבות (ח"ד פ"ה סעיף א'): כל פרצוף נחלק לשנים: שהוא ממלכות דגוף ולמעלה, ששם מקום עמידת כל האורות, ונקרא ע"כ, פנים. וחלק ב' הוא ממלכות דגוף ולמטה, שהאור ישר נדחה משם ואינו מאיר, ונקרא ע"כ אחור. אמנם יש בחינת הארה העוברת מצד הפנים של הפרצוף, ומאירה לצד האחור של הפרצוף. ואופן ההארה הזאת, מכונה דרך "סביבות". כי בדרך יושר אין חלק הפרצוף, אשר מטבור ולמטה, יכול לקבל האור, כנ"ל. רק בדרך סביבות, שהוא בחינת תיקון מיוחד, שיתבאר במקומו.
סובל (ח"ד פ"א סעיף ה'): "סובל", פירושו, במקום שהכלי ראוי להלביש את האור, אלא אינו מלבישו מטעם בחירתו עצמו. והוא ענין דק מאד, ונאמר רק על ע"ס של ראש, שאין שם הלבשה בפועל, כנ"ל (עי' התלבשות בכח). והנה זה לא יעלה על הדעת כלל, אשר הכלים דגוף ראוים יותר להלבשת האורות מהכלים של הראש, ועכ"ז אין הלבשה בראש אלא בגוף, והוא מטעם, שאו"ח דראש אינו סובל בחינת הלבשה, להיותו עומד בבחינת מלמטה למעלה, שעמידה זו היא בחינת התנגדות להלבשה, שאינו סובל ההלבשה. והבן מאד.
סיום העליה (ח"ד פ"ו סעיף כ"א): כשהמסך מתחיל להזדכך מבחינה לבחינה, כגון מבחי"ד לבחי"ג, יש להבחין שם, בחינת ההמשך של הזדככות, דהיינו, בטרם שמגיע לנקודת עביות שבבחי"ג, אשר נמצא הפרצוף בלי אור לגמרי, כי הזווג שבבחי"ד כבר נפסק, ואל הזווג דבחי"ג עדיין לא הגיע. ויש להבחין בחינת "סיום העליה", דהיינו, אחר שגמר הזדככות מכל עביות דבחי"ד, והגיע לעביות דבחי"ג, אשר אור העליון, שאינו פוסק אפילו רגע, נמצא מזדווג בה ומוציא קומה חדשה דחכמה. שעתה חזר האור להתפשט בפרצוף כמקודם, אלא בקומת חכמה, הנמוכה מקומה הקודמת.
עובי דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'): כל חומר בית הקבול של הכלי הוא עביות שבו, כנודע, וע"כ, ד' הבחינות של עביות נבחנות כמסבבות זה על זו, והן עושות יחד את דופן הכלי, והעב מחבירו, הוא יותר פנימי ממנו (עי' חצ' עובי דופן, אות ל').
עליות האורות (ח"ד פ"ב סעיף ד'): עי' חזרת אורות למאציל, אות כ"ח.
עלית הכתר למאציל: היינו, על ידי הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג
עלית חכמה למאציל: היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ג לבחי"ב
עלית בינה למאציל: היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ב לבחי"א
עלית ז"א למאציל: היינו על ידי הזדככות מבחי"א לבחינת כתר
היינו על ידי הזדככות מבחינת כתר אל בחינת מלכות של ראש, שאין שם מבחינת עביות שממעלה למטה ולא כלום. ואז מושוה צורתה אל מלכות של ראש, והיא נכללת שם.
פה (ח"ד פ"א סעיף ג'): מלכות של ראש, שעביות דמסך משמשת שם ממטה למעלה, נקראת "פה"
פניהם למטה (ח"ד פ"ג סעיף ג'): כשהאור מושפע להתאחז ולהתלבש לפי מדת גודלה של עביות שבמסך, מכונה זה "פניהם למטה", כי פניותיהם של האורות הוא לבא ולהתלבש בעביות המכונה, למטה.
פניהם למעלה (ח"ד פ"ג סעיף ג'): בשעת הזדככות המסך, אשר הזווגים הולכים ונעשים, בכל פעם בבחינה הזכה יותר, עד שנפסק הזווג לגמרי, מכונה זה "פניהם למעלה", כלומר שמסתלקים ופונים את עצמם מן העביות אל הזכות. כי ממעלה למטה, פירושו, מזכות אל עביות. וממטה למעלה פירושו מעביות אל זכות.
פנים ואחור (ח"ד פ"ה סעיף א'): ההתלבשות והדחיה, המתפעלות בזווג דהכאה שבמלכות דראש, אינן מתגלות שם, אלא במלכות של הגוף, שנקרא טבור. שהתלבשות נעשית מטבור ולמעלה, ודחית האור נעשית מטבור ולמטה. וע"כ, מקום התלבשות שבגוף נקרא "פנים", והמקום, שנדחה האור משם, נקרא "אחור".
קלקול ע"מ לתקן (ח"ד פ"ד אות ח'): "קלקול ע"מ לתקן", פירושו, אשר כלפי מי שאינו יודע את התיקון הגדול שנעשה כאן, הוא חושב אותו לקלקול, ואילו היה יודע את הפעולה הנעשית בזה, היה רואה את הקלקול הזה, שהוא כולו רק תיקון, ולא היה כאן בחינת קלקול מעולם. וזה דומה, לטיפש, הרואה לחייט, שלוקח חתיכה יפה של בד, וחותך אותה לגזרים, שמפני שאינו יודע ומבין את הפעולה הנעשית כאן, הוא תוהה בעצמו, שהחייט מקלקל חתיכת בד יפה כל כך. ואילו היה יודע המלאכה, ודאי, שלא היה מעלה על דעתו, שיש כאן אף שמץ של קלקול. אלא שמתחילתו עד סופו יש כאן רק תיקון בלבד. והבן היטב.
רושם חותם (ח"ד פ"ב סעיף ב'): על ידי התלבשות האור בכלי נעשו כמה הבחנות באור, מתוך יחס משותף מהאור והכלי. ואם האור מסתלק משם, מ"מ נשארות כל אותן הצורות וההבחנות, שהיו שם מטרם הסתלקות, אף משהו לא יחסר, והשארה זאת, מכונה בשם "רושם חותם". כי כן טבע החותם, אם מניחים אותו על השעוה, הוא משאיר שמה כל צורתו לפרטיו ואותיותיו בלי חוסר משהו.
רשימה (ח"ד פ"ב סעיף ב'): עי' רושם חותם אות ס"ד. ודע שרשימה זו שהאורות משאירים מעצמם אחר הסתלקותם, היא הגרעין והשורש ללידת פרצוף שני הימנו. כי כן כל עלול יוצא ונולד ע"י עילתו, ועד"ז נמשכות כל ההארות שבעולמות, לתחתונים. והן עצמן עוברות מהעילה אל העלול הנולד הימנן, כדוגמת הניצוץ נשמה העובר מהאב אל הבן, ונשאר קבוע בנשמת הבן ואינו זז ממנו לעולם. כמו שנתבאר, באו"פ ח"ד פ"ב אות ג' ועש"ה, והבן זה וזכרהו. כי הוא המפתח, להבין בו הגורם המחייב את המסובב, להשתלשל מן הסבה שלו, בכל ההשתלשלות של יציאת הפרצופין והעולמות זה מזה, מראש עד סוף.
תגין (ח"ד פ"ג סעיף י"א): עי' ניצוצות הנופלים, אות מ"ז. שנתבאר שם, מתוך אשר האוה"ח היורד לתוך הכלי הריקן בא עתה מהארת הזווג הנעשה בבחינה העליונה, והרשימה שבכלי ההוא, היא מאחר הסתלקות הזווג, ע"כ מתגבר האוה"ח על הרשימה, ויורד לכלי, והרשימה מוכרחה לעלות משם ממעל לכלי, ע"ש. והנה הארה זו שהרשימה מאירה אל הכלי בהיותה למעלה מהכלי, נקראת בשם "תגין".
מה הם ב' הענינים שבאצילות. א' הוא התפשטות הרוחניות, דהיינו, ה' בחינות אורות הנקראים נרנח"י. ב' הוא, ה' בחינות כלים, הנקראים: כח"ב ז"א ומלכות. ויש להבדיל ביניהם בכל מלה בזאת החכמה, כי אין לך אור בלי כלי, והמה הפכיים זה לזה, בכל הופעותיהם, כי סדר גילוי הכלים, הוא ממעלה למטה: כח"ב ז"א ומלכות וסדר גילוי האורות הוא להיפך ממטה למעלה: נרנח"י. וחסרון כלים התחתונים שבפרצוף, גורם חסרון אורות העליונים שם, באופן שבשכחה מועטת שיש להכיר את ההפכיות שביניהם, יתבלבל הענין תיכף ומיד. (פרק א' אות ב')
מהיכן התחיל גילוי הויות הכלים. הויות כלים מתחילה מעת התחלת האור להתפשט ממעלה למטה, דהיינו מפה דא"ק ולמטה, אמנם עדיין אינם ניכרים, רק אחר כך, שחזר האור מהם למאציל, והכלים נשארו ריקנים, ואז ניכרת עביותם (פ"א אות ג').
מהו הגורם להעשות כלים. התפשטות האור והסתלקותו משם גורמת להעשות כלי (פ"א אות ט'). [הסת"פ נ"ח עד ס"ה]
למה אין הכלים ניכרים, מטרם הסתלקות האור מתוכם. להיות מדת גדלו של האור נמשכת במדת הריבוי של עביות המסך, לכן נמצאות העביות והזכות בחשיבות שוה, ונבחנות כמעורבות זב"ז, שאין להפריש ולהכיר איזה הבדל ביניהן (פ"ו אות ב').
אחר שנתפשט ויצא אוה"י מתוך הכלים וחזר למקורו, ונשארו בלי אור, אז הוכרה עביותן לבחינת שפלות וגרעון, ובזה הוכרו הכלים (פ"ו אות ב').
הכלים שהם התפשטות או"ח ממסך ומלכות של ראש ולמטה נבחנים לעביות, אפילו בטרם התפשטותם לגוף, אלא, שאינם ניכרים בטרם שנסתלק האור מתוכם, כנ"ל באות ע"א, וכשנסתלק האור מתוכם, אז הוכרה העביות, שהיתה בהם, בעודם במלכות של ראש, וגם עביות יתרה, שהשיגו עתה מחדש, דהיינו, מה שנשארו בחושך בלי אור, שזהו בחינת דין ועביות שלא היתה בהם בטרם שנתפשטו לגוף (פ"ו אות ב').
כי כן המשמעות של עלית או"ח ממטה למעלה, מפאת הזווג של הכאה הנעשה שם. כי פירושו של ממטה למעלה, הוא התנגדות אל התלבשות,"שאינו סובל" שיתלבש בו האור (פ"א אות ה').
כי ענין הזדככות סובב רק על כח העיכוב והגבול, שיש במסך מתוך העביות הכלולה בו, שזה מגיע לו מחמת הביטוש דאו"מ, בבחינת עיכובו זה, המפריע לאו"מ הרוצה להתפשט למטה מהמסך. ואין ענין הביטוש דאו"מ מגיע כלל אל הכלים, כי הם באמת משתוקקים לו, אלא כח המסך מפריש ביניהם (פ"ב או"פ סעיף כ').
לכך לא נעשה, רק כלי א' של כתר אחר ההסתלקות, משום שההסתלקות היתה בבת אחת וברגע אחד. ואע"פ, שאנו מבחינים שם עשר ספירות, הרי זה כדמיון כלי שהחלקים בו אינם שוים (פ"א סעיף י', [י"א]).
למה אינה ניכרת בעה"ס דגוף מציאות היותן יוד אורות. משום שאין כאן אלא כלי אחד והסתלקות אחת, כלעיל אות ע"ה (פ"א סעיף ו').
למה כלים של ראש אינם בחינת כלי קבלה בפועל. להיותם מבחינת ממטה למעלה, כנ"ל אות ע"ג, ע"ש (פ"א אות ז' ואו"פ סעיף נ').
בקומה שלמה, נבחנות ד' הבחינות זו למעלה מזו. למעלה, פירושו, זכות. למטה, פירושו, עביות. וכשהמדובר הוא מכלי המשכה שבפרצוף בלבד, נבחנות ד' הבחינות, שהן זו לפנים מזו, שכל העבה יותר, היא פנימית יותר (פרק ה' אור פנימי סעיף ג').
א' הוא, אור העב הנשאר אחר ההסתלקות, והם לצורך עצמו של הפרצוף. ב' הוא, הרשימות והניצוצין הנשארים באור העב הנ"ל, והם לצורך פרצוף ב' הבא אחריו (פ"ב או"פ סעיף ד', [ג']).
מפני, שבעקודים התחילו הויות הכלים, ואין שם יותר מכלי מלכות. אבל אחר הסתלקות האורות דפרצוף זה, כבר הוכנו כאן כלים לצורך פרצוף ב', ונמצאים הכלים קודמים לאורות של פרצוף ב'. ומתוך שבסדר ההסתלקות יצאו כאן מלמעלה למטה, כי כשנזדככה בחי"ד לבחי"ג נגלה כלי דכתר וכשנזדככה בחי"ג לבחי"ב נגלה כלי דחכמה וכו', הרי נמצאים עומדים כן, גם בפרצוף ב'. ועד"ז בכל הפרצופים, שכולם הוכנו על דרך זה (פ"ו אות ה').
כלי לצורך עצמו היה לו, דהיינו, האור העב שנשאר למטה אחר הסתלקות האוה"י. ומה שנאמר שלא עשה כלי, הפירוש הוא לצורך הנוקבא דכתר של הפרצוף הב'. כי כלי זה נעשה מהניצוצין היורדים מהזווג הנעשה בבחינה העליונה, ולפני הכתר, אין שום בחינת עביות, שאור העליון יכה עליו. וע"כ לא נפלו ניצוצין לכלי דכתר, ולא עשה כלי לפרצוף הב' (פ"ד או"פ אות ט').
משום שכן היתה תחילת גילוים והתהוותם, כי גילוי הכלים בא ע"י הסתכלות ב' והסתלקות. והנה מתחילה נגלה כלי דכתר, ע"י הזדככות לבחי"ד לבחי"ג, אח"כ ע"י הזדככות מבחי"ג לבחי"ב נגלה הכלי דקומת חכמה, וכשנזדכך מבחי"ב לבחי"א נגלה הכלי דבינה, וכו', הרי שהכלים העליונים יצאו מתחילה, ולבסוף יצאו התחתונים. אמנם האורות יצאו ונתגלו בהיפך, כי מתחילה בהתפ"א יצא רק אור הנפש, וכשנזדכך לבחי"ג, שנעשה הזווג בחוטם, יצאה בחינת אור הרוח, וכשנזדכך לבחי"ב, שנעשה הזווג באזן, יצא אור נשמה, וכשנזדכך לבחי"א, שנעשה הזווג בעינים, יצא אור חיה וכשנזדכך לבחינת כתר, יצא אור יחידה. הרי שהאורות התחתונים יצאו תחילה ואח"כ העליונים.
כי האור הזך יותר מתלבש בכלי הזך יותר, מטעם השואת הצורה, כנודע (פ"ו סעיף ט"ו).
היינו ד' הקומות שיצאו בעת הזדככות בביאת המסך בבחינות שבאמצע זיכוכו (פ"ב אות א').
כי אותן התפשטויות, שיצאו בזווגים בשעת הסתלקות, נחשבות ג"כ להסתלקות, מפני שכן הוא הדרך של הסתלקות, שאור העליון מזדווג עמו על דרכו ואין זו נבחנת להתפשטות אמיתית. בדמיון לאדם, ההולך ומסתלק מן הבית, שהוא חונה בהכרח במקומות הפסיעות שהוא עושה, אבל אינן נחשבות כלל לבחינות חניות והפסק הליכתו, מפני שדרך הסתלקות מן הבית כן הוא. וע"כ נחשבים לאו"ח ודין (פ"ג או"פ סעיף ג').
הוא מב' טעמים: א' כי כל הקומות הללו נבחנות לאו"ח, כנתבאר לעיל אות פ"ה. וב' הוא, מפני שכל היורד למטה ממקום הזווג, הוא או"ח ולא אור ישר (פ"ד או"פ סעיף ב').
ב' מיני או"ח נבחנים מיד בעת זווג דהכאה: א' הוא אור הנדחה מלהתפשט בכלי מלכות, מפאת הכאת המסך, ואו"ח זה נבחן לאו"מ. ב' הוא דאו"ח הנולד על ידי יחס משותף מבחינת ההסתלקות והפרישה דבחי"ד מהאור, המתחבר עם האור הנדחה הנ"ל, והוא האוה"ח העולה ממטה למעלה ומלביש לע"ס דאו"י של ראש. מין ג' הוא, האוה"ח הקבוע, במלכות של ראש, שהוא נעשה שם בבחינת מקור שממנו מושפעים ונובעים האורות והכלים לגוף. מין ד' הוא, או"ח המתפשט ממלכות של ראש ולמטה, וממשיך ומלביש, לע"ס דאו"י המתפשטות עמו. והאוה"ח הזה נבחן, שהוא מעורב עם האור הישר. ואינו ניכר לבחינת לבוש וכלי, מטעם שחשיבותו שוה לאו"י. מין ה' הוא, ההארה המועטת של או"י המושפעת למטה מטבור, שנקראת אור נקבה. והוא נקרא ג"כ או"ח. מין ו' הוא, או"ח המסיים לכל ספירה וספירה, מע"ס שמטבור ולמטה, עד שמסיים הפרצוף כולו. מין ז' הוא, האוה"ח שנקרא אור העב, הנשאר למטה בלי אור, אחר הסתלקות דאו"י. כי אז ניכרת העביות שבמהותו עצמו, מבחינת מה שהיתה נכללת בו עוד מטרם שנתפשט מן הפה ולמטה. מין ח' היינו, או"ח שנתוספה לו עביות כפולה על עביותו, מחמת שנשאר אחר הסתלקות למטח בלי אור. והחושך הזה שהשיג עתה הוא עביות חדשה, מה שלא היה בו בטרם שנתפשט מהפה ולמטה. מין ט' הוא או"י שבקומות היוצאות בשעת ההזדככות, הנחשב לאו"ח ודין, מחמת יציאתן בזמן של הסתלקות. מין י' הוא, או"ח היורד מהארת הזווג שבבחינה העליונה, לכלי שמתחתיה הריקן מאורו, הבא בזווג דהכאה עם הרשימה שיש שם בכלי ההוא. מין י"א הוא, הניצוצין הנופלים לכלים שהופרשו מהאוה"ח היורד הנ"ל, שהם התגברו על הרשימה, מטעם שהארת הזווג מאירה עליהם. מין י"ב הוא, הניצוצין הנ"ל אחר שנכבו, דהיינו, אחר שנסתלקה הארת הזווג מהבחינה העליונה, כי אז מתגברת הרשימה עליהם (הסת"פ ח"ד אות ז').
א' הוא, עצם בחי"ד, שעליה נעשה צמצום א', שנקראת מלכות. ב' הם כלים דראש, שהם רק בחינות שורשי כלים. ג' הם כלים שמפה ולמטה, שהמה מעורבים עם האורות. ד' הם הכלים הנ"ל, שמפה ולמטה אחר הסתלקות, הניכרים לאור עב. ה' הם כלים ריקנים מאורותיהם ויש בהם רשימות. ו' הם כלים ריקנים מאורותיהם ואין בהם רשימות. ז' הם כלים שהוכנו לצורך בחינות זכרים דהתפ"ב. ח' הם כלים שהוכנו לצורך בחינות נקבות דהתפ"ב. ט' הם כלים שממטה לטבור, שאינם ראוים לקבל או"י. י' הם כלים חיצונים, לקבלת אורות מקיפים (בהסת"פ אות נ"ו).
הזדככות מעביות, מכונה, עליה, והזדככות הגמורה, עד שנעשה זך כמו המאציל, מכונה עליות האורות למאציל, כי השוואת הצורה מחברת ומיחדת הרוחניים.
אור מלכות, שפירושו, המסך והאור החוזר הכלול בו, בשעה שהוא מזדכך ועולה למאציל, הריהו עובר דרך כל הספירות, ומדי עברו בתוכן, הוא נכלל מכל הרשימות, שנשארו בהן מאורותיהן, חוץ מבחינה אחרונה. וע"כ, כשמגיע למאציל, דהיינו, למלכות דראש, שהזווג לא נפסק משם לעולם, נמצא נכלל גם הוא באותו הזווג, ומקבל משם עביות שממטה למעלה, שעי"ז שוב מתעוררות ומתעבות הרשימות שבו, בעביותן עצמן, שהוא ממעלה למטה. ואז, יורד המסך למקומו לגוף, למקום החזה, ומחזה ולמעלה מוציא ע"ס דראש, ומחזה ולמטה מתפשט שוב לע"ס דגוף, כבתחילה. וזה מכונה התפשטות ב', או פרצוף ב', להיותו משונה מפרצוף א', כי חומר הכלים דפרצוף א' הוא מן עביות דבחי"ד כולה, ופרצוף ב' זה, הנה חומר כלים שלו כולם מעביות דבחי"ג. מטעם, שהמסך שעלה למלכות דראש, לא היה נכלל כלום מעביות דבחי"ד, משום שלא הניחה רשימה אחר הסתלקותה (פ"ג או"פ סעיף א).
כבר ידעת, שאע"פ, שכל עיקר זווג דהכאה הוא במסך שבמלכות של ראש, עכ"ז כל הדחיה והעיכוב שבמסך ההוא, אינה כלל בפועל ממש, אלא רק בבחינת ה"כח". וע"כ לא יתכן, להבחין שם כלל ענין של או"פ ואו"מ, כי אור המוגבל בכלי נקרא או"פ, ואור שאינו מוגבל בכלי נקרא או"מ. וכיון שעדיין אין כאן, לא הלבשה, ולא דחיה מבחי"ד, א"כ מאין תהיה כאן הבחנה של או"פ ואו"מ. ולפיכך, נמצאים האו"פ והאו"מ מחוברים יחד בפה, דהיינו, במלכות של ראש. אלא אחר כך, כשההלבשה והדחיה שבראש, יצאו מן ה"כח" אל ה"פועל" בגוף, במסך שבטבור, שממסך שטבור ולמעלה, דהיינו, בט"ס ראשונות שבגוף, נתלבשו האורות בכלים, וממסך שבטבור ולמטה, דהיינו במלכות שבגוף, נדחו האורות ולא נתלבשו, ונתגלו כאן או"פ ואו"מ בפועל ממש, שהאורות שבאו בכלים שמטבור ולמעלה המה או"פ, והאור שהיה ראוי לבא מטבור ולמטה, ונדחה משם, מחמת עיכובו של המסך שבטבור, הוא או"מ. ולפיכך נעשו הכאה וביטוש בין או"פ, דהיינו המסך ואו"ח המלביש לאו"י, ובין או"מ. כי או"מ, שהתחיל להרגיש כאן, הכח הדוחה שבעביות המסך, הכה ובטש בו, כדי לזככו, ולבטל את כח הגבול שבו, שיכול לבא גם הוא לפנימיות הפרצוף. ותדע שכאן גבר או"מ על או"פ, ואותו מסך שבטבור, נזדכך ועלה לפה, ושם נתחדש, עד שהוציא ממנו ולמטה, התפשטות חדשה של רת"ס, שנקרא פרצוף ע"ב דא"ק. הרי שגבר או"מ על כח הגבלה שבמסך, כי עתה עבר ממנו ולמטה, בפרצוף שלם וגמור, שנקרא ע"ב, כנ"ל. והבן זה (פ"א או"פ סעיף ז').
כי מדת גדלו וכל הויתו של או"פ תלוי בגודל מדת העביות והעיכוב שיש במסך. אשר או"מ נדחה ונשאר מחוץ לפרצוף, מחמת אותו העיכוב והעביות, אשר במסך. באופן, שריבוי עביות נמצא מרחיק את האוה"מ לפי גודל מדתו, ונמצא מקרב ומגדיל את או"פ לפי גודל מדתו. הרי שהמה הפכיים מקצה אל הקצה.
מתחילה התגבר ודאי או"פ, שהרי, ט"ס ראשונות התלבשו שם באו"ח של המסך, בפועל ממש, וגם נשאר כן אפילו לאחר הסתלקות, כי אין העדר ברוחני, כמ"ש לעיל. ולאחר כך, התגבר האוה"מ על האוה"פ עד שזיכך את המסך לגמרי, והשוה צורתו למאציל, דהיינו למלכות של ראש, ששם או"מ ואו"פ מחוברים יחד (כנ"ל אות צ"א) ,ושם קיבל כח עד שיצאה ממנו ולמטה התפשטות ב' שנקראת פרצוף ע"ב (כנ"ל אות צ"א, עש"ה).
בשעת הזווג בבחינה עליונה נמצא האור החוזר היורד משם לתוך הכלי הריקן, מתגבר על הרשימה הנמצאת שם. ואע"פ, שהרשימה גדולה הרבה מהאוה"ח היורד, עכ"ז כיון שהרשימה היא אחר הסתלקות הזווג שלה, והאוה"ח היורד נמשך מהארת הזווג, על כן מתגבר עליה, ואח"כ, שנזדכך המסך גם מהבחינה העליונה, וגם שם נסתלק הזווג, חוזרת הרשימה, ומתגברת על או"ח היורד, דהיינו על הניצוצות שנפלו לכלי שלה, והרשימה יורדת שוב אל הכלי שלה כבתחילה, ומבטלת את כחם של הניצוצות, עד שחוזרים ומתחדשים אח"כ בהתפ"ב (פ"ג או"פ סעיף פ' ופ"ד או"פ סעיף ז').
כי אין זווג דהכאה עוד במסך, אחר שנזדכך מבחינת כתר. שהרי אפילו בבחי"א אין שם עביות מספיקה לזווג דהכאה ממש, אלא רק לירידת ניצוצין בלבד, ומכ"ש למעלה מכתר (פ"ד או"פ סעיף מ').
כל הספירות, כלולות במסך שעלה למאציל, כי רשימותיהן נכללות בו, מידי עברו בהן בדרך עליתו, כנ"ל אות צ', חוץ מבחי"ד שאיננה בו, משום שלא הניחה ממנה רשימה. ולפיכך, לא קיבל מהמאציל רק עביות דבחי"ג, שקומתה רק עד חכמה. שבערך הכלים נמצא חסר בחינת מלכות, ובערך האורות נמצא חסר אוד הכתר (פ"ד או"פ סעיף נ').
א' היא הסת"א, שממנה רק שורשים לאורות וכלים. ב' היא הסת"ב, שממנה גמר כלים. ג' היא הכאת או"פ באו"מ, וממנה עליות האורות למאציל. ד' היא הכאת הרשימה עם האוה"ח היורד, וממנה הכלים להתפ"ב. ה' היא הכאת אור המלכות עם הרשימה, שבשביל, שאין רשימה אל מלכות, נעשתה ההכאה עם האור שלה, שהיא בחינת אור הזך מהרשימות (בהסת"פ אות ב').
היחס שלהן הוא כיחס אב אל בנים, שניצוץ אחד מן האב נמשך אל הבן, ואינו זז ממנו לעולם, כן עצמותן של הרשימות עוברות אל פרצוף ב', המכונה בן לפרצוף א', והן נעשות בו לחלק מבנינו ועצמותו של הפרצוף (פ"ב סעיף ג' ובאו"פ סעיף ג').
להיותן השארית, מהתפשטות האור ישר ממעלה למטה (פ"ב או"פ סעיף ב').
כי הרשימות הללו, הן מאו"י, כדברי הרב כאן פרק ב' אות י', והבחינה האחרונה אינה מקבלת כלל או"י, מחמת המסך שעליה, כנודע (פ"ב אות ו').
מחמת הכאה ובטישה דאו"ח היורד עם הרשימה, מסבת הפכיותם, התגבר האור החוזר היורד על הרשימה, ונכנס לתוך הכלי, ומאירה לכלי הארה מועטת, בסוד "תגין" (פ"ד או"פ סעיף ז'). [1 - או"פ פ']
הרשימה דכתר, נשארת בבחינת כלי דכתר, כלומר, באור העב שנשאר למטה, שלא יכול לעלות למעלה יחד עם אור הכתר, כמ"ש הרב (פ"ב אות י'), ומ"ש שהכתר לא עשה בחינת כלי, היינו לצורך התפ"ב (פ"ד או"פ סעיף ט').
א' הן, הרשימות הנשארות מבחינת התלבשות. ב' הן, הרשימות מבחינת המשכה. ג' הן, הרשימות המלובשות בכליהן. ד' הן, הרשימות שאינן מלובשות בכלים שלהן, אלא חופפות ממעל לכלי בסוד תגין. ה' הן, הרשימות שחזרו לכליהן אחר שיצאו משם. ו' הן, הרשימות הכלולות מאור עב ואור זך, בלי שום הכר להבדיל ביניהן. ז' הן, הרשימות מבחינת האור הזך בלבד, שמהן נעשו הזכרים דהתפ"ב. ח' הן, הרשימות מבחינת האור העב בלבד, שמהן נעשו כלים לזכרים דהתפ"ב. ט' היא, הרשימה דאור מלכות, שהיא רק בחינת אור זך הנשאר מאור שלה, אמנם בחינת האור העב שבה נעלם, ולא נשאר ממנו שום רשימה, דהיינו הרשימה מבחינת ההמשכה שבה, שעליה אומר הרב, אשר המלכות לא השאירה רשימה. י' הן, הרשימות שנתכללו במסך מדי עברו בספירות, בדרך עליתו למאציל, שהן נתחדשו שם בזווג חדש להתפ"ב. י"א הן, הרשימות שנשארו מט"ס ראשונות, שיצאו בשעת הזדככות המסך. י"ב הן, הרשימות מבחינות האחרונות, מן אותן הקומות הנ"ל (הסת"פ אות מ').
הגם שההסתלקות היתה בבת אחת וברגע אחד, אמנם כיון שאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע א', ומתוך, שבהכרח בא המסך בדרך הזדככותו, בד' המדרגות של עביות, לכן נמצא אור העליון מזדווג עמו, בביאתו לכל בחינה ובחינה (פרק ג' או"פ סעיף ו').
א' הוא, שהעיכוב והגבול, והעביות, באים במסך כאחד, ואין להבחין משהו לדבר מהמסך, בשעה, שאינו כלול בעביות, כי אז אינו במציאות כלל. ב' היא, בחינת עיכוב ב"כח" שיש במסך ממלכות של ראש. ג' היא, בחינת עיכוב ב"פועל" שיש במסך שבמלכות דגוף. ד' היא, התכללות המסך בעביות מג' הבחינות הראשונות, בעת עליתו. ה' הוא, שב' הפעולות: דחית האור מבחי"ד, והלבשת האור בט"ס, שתיהן קשורות במסך. כי כשם שהוא מדחה האור מבחינה אחרונה, כן הוא מקשר ומלביש האורות שממנה ולמעלה. ו' היא, עביות שממטה למעלה, המתחדשת במסך מפאת עליתו וביאתו במלכות של ראש. ז' היא, עביות שממעלה למטה, המתחדשת במסך ע"י הרשימות שנכללו בו, בעת עברו בספירות של הגוף, בזמן הזדככותו (הסת"פ אות ע"ט).
הגבלה, פירושה, התלבשות בכלים, המשוערת לפי מדת גדלה של העביות, לא פחות ולא יותר. וע"כ בראש, שאפילו הדחיה דמסך לא היתה אלא ב"כח", מכ"ש התלבשות. ואינו נוהג שם אלא בבחינת "כח", ואין כאן איזה גילוי להגבלה כל עיקר (פ"א אות ה').
משעת יציאת האורות מפה ממעלה למטה עד הטבור. ועוד אינו ניכר, עד שעת חזרת האורות אל המאציל, כי עתה התחילו הויות ההלבשה של העביות, והיתה העביות והאוה"י שבתוכה במעלה אחת, עד שלא היה הכר מהמתלבש להמלבוש, בטרם, שהאור הישר חזר למאציל, כי אז נשארה העביות למטה בלי אור, וניכרת בחינת הגבלה שבעביות, ובחינת הדין שבה (פ"א אות ה').
כי הזווג נעשה שם, ע"י המסך המחזיר האור לאחוריו, שאינו מניחו להתפשט ממנו ולמטה, הרי שהאור מסתיים על הבחינה ההיא, וע"כ נקראת, בחינה אחרונה, או בחינה תחתונה (פ"ג או"פ סעיף ו').
עי' פ"ו או"פ מ' שניה ד"ה וזה.
הן, רק או"ח בלי או"י, ורק הארה מועטת מקבלים מאו"י, בבחינת אור נקבה, שמקבלת ואינה משפעת. וע"ס הללו נבחנות, שהן עשר בחינות סיום, שכל אחת מהן מסיימת הספירה שכנגדה, שבע"ס דכללות הפרצוף (פ"א או"פ סעיף פ'). [פ"ה או"פ ב']
זהו מטעם ערך הפוך שיש בין כלים לאורות: כי כל החסרונות שבפרצוף, כשם שנוגעים בכלים בבחינה התחתונה מהם, כן נוגעים באורות בבחינה העליונה שבהם, שבחוסר הכלי היותר תחתון יחסר משום זה האור היותר עליון, ואם יחסרו ב' הכלים התחתונים, גורם זה חסרון לב' האורות היותר עליונים. באופן, שחסרון האור מכלי המלכות, מראה שחסר מהאורות של פרצוף אור הכתר, וכן להיפך. וחסרון אור בב' הכלים התחתונים, ז"א ומלכות, מראה, על חסרון ב' האורות העליונים: כתר וחכמה, וכן תמיד. והטעם הוא פשוט, כי התלבשות האורות בכלים, מדודים בעביות שבמסך, המזדווג עם האור העליון, וע"כ, בעלית המסך ממלכות לז"א, שהוא בחי"ג, ונעשה הזווג בבחי"ג, הרי נשארה מלכות בלי אור, משום שמקום הזווג עלה לז"א, וגם חסר אור הכתר, משום שבמסך מבחינת ז"א יוצאת רק קומת חכמה. ואם מקום הזווג נתעלה אל בחי"ב לבינה, הרי נשאר גם כלי דז"א בלי אור, ויש לך עתה, ב' כלים תחתונים בלי אור, וכנגד זה יחסרו ב' האורות העליונים אור הכתר ואור החכמה, כי מזווג הנעשה במסך דבחי"ב, יוצאת רק קומת בינה לבד. ועד"ז תמיד (פ"ב או"פ סעיף ח').
משום, שהמסך דבחי"ד נזדכך לראשונה, וע"כ, תיכף נעלמה קומת כתר. אבל קומת מלכות יצאה ע"י עלית המלכות למקום הכתר, וא"כ היא מסתלקת לאחרונה (פ"ו סעיף י"ד).
כי ההארה של העליון המגיעה לתחתון, נחשבת לו למדרגה אחת גבוהה מבחינתו עצמו. אם הוא בבחינת נפש, נחשבת לו ההארה שמקבל לבחינת רוח, ואם הוא עצמו בחינת רוח נחשבת לו ההארה לבחינת נשמה. וכו'. וההארה שמקבל מעלי עליונו, נחשבת לו, לב' מדרגות גבוהות מבחינתו עצמו. אם הוא בחינת נפש, נחשבת לו ההארה לנשמה. ואם הוא עצמו רוח, נחשבת לו ההארה, לבחינת חיה. וכו'. לפיכך כאן שז"א הוא בחינת נפש, נחשבת לו ההארה שמקבל מבינה, לרוח, שהיא העליון שלו. וההארה שמקבל מעלי עליונו, דהיינו מחכמה, נחשבת לו לנשמה. וכו' עד"ז.
מפני שמקובל מפה, הוא אור הנפש. והמקובל מהחוטם, הוא אור הרוח. וכו'. אמנם בכלים הוא להיפך, כי קומת כתר היא מפה, וקומת חכמה מחוטם, וכו'. והיינו ערך הפוך מכלים לאורות.
כי הרוח נמשך מחוטם, שהוא בחינת ז"א דראש, דהיינו בחי"ג, ונודע, שכולל ששת הספירות חג"ת נה"י, שכולן הן ו' חלקים מהרוח (פ"ו או"פ סעיף ע').
עי' אות י"ט.
בהתחשב ע"פ הארתן, ודאי הוא שהארתן מועטת, והן רק או"ח ודין. אע"פ שלפי מוצאם של הזווגים ההם, נבחנים לרנח"י. [הסת"פ כ"א - ל"ה]
בקומה דבחינה ג', שחכמה בכלי דכתר, ובינה בכלי דחכמה, שמתקרבת לקבל רק ממדרגה אחת למטה מבחינתה (פרק ו' סעיף ט"ו).
כשעלתה מלכות לחכמה, ונעשה הזווג בבחי"א בעינים (שם). [או"פ כ']
כי עביות דבחי"א קלושה מאד ואין או"ח שלה מגיע לגוף. [או"פ ל']
ע"י הזדככות המסך (פ"ה או"פ סעיף מ').
בע"ס דראש, ורק למעלה מעולם הנקודים (פ"ה אות ז').
עי' פ"ו או"פ סעיף ס' ד"ה כלומר.
תוכנת 'קבלימוד' לשינון כתבי בעל הסולם – למד קבלה בקלות!
אתה רוצה ללמוד קבלה אבל מתקשה עם החומר? תוכנת 'קבלימוד' של מרכז סולם יהודה ללימודי קבלה תעזור לך!
זהו כלי דיגיטלי ייחודי שמנגיש את כתבי בעל הסולם ומקל על השינון וההטמעה שלהם. תוכל ללמוד בכל מקום ובכל זמן, בקצב שלך. הכל מגיע בממשק ידידותי וקל לשימוש.
'קבלימוד' – הדרך הקלה ללמוד את תלמוד עשר הספירות
תלמוד עשר הספירות (תע"ס) הוא אחד מספרי הקבלה החשובים ביותר. הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל, הידוע כ"בעל הסולם", חיבר את היצירה המונומנטלית הזו.
תע"ס מפרט בצורה מעמיקה ושיטתית את סודות הבריאה, מבנה העולמות, ודרכי העבודה הרוחנית. לשלוט בתוכנו זה הכרחי למי שרוצה להבין לעומק את תורת הנסתר. הם מקשים על הגישה והלימוד שלו, במיוחד למתחילים.
'קבלימוד' פותרת בעיה זו ועוזרת ללמוד קבלה בקלות. התוכנה מנגישה את תע"ס ושאר כתבי בעל הסולם, ומספקת כלים לשינון והטמעה של החומר.
מאפייני 'קבלימוד' – כלים שיקלו עליך את לימוד הקבלה
תוכנת 'קבלימוד' מעניקה פתרון לאתגרים הקשורים לשינון כתבי בעל הסולם וללימוד קבלה בכלל. הנה כמה מהמאפיינים הייחודיים שלה:
- ממשק ידידותי: אתה יכול לנווט בקלות בין חלקים ופרקים שונים, ולהתמצא בטקסט הבלתי מוכר.
- זמינות ל-Windows ול-Mac: ללא קשר למחשב שלך, תוכל להתקין את התוכנה ולהתחיל ללמוד מיד.
- גישה לטקסט המלא: 'קבלימוד' מכילה את כל הנוסח המקורי של תע"ס וכתבים נוספים של בעל הסולם.
- כלי תרגול וחזרה: רכיבים חזותיים ושמיעתיים מתאימים לסגנון הלמידה שלך, ועוזרים לך לתרגל שוב ושוב.
- מעקב התקדמות: אתה יכול לעקוב אחרי ההישגים שלך, להציב מטרות חדשות ולשמור על המוטיבציה.
למה שינון כתבי בעל הסולם כל כך חשוב?
הבסיס של 'קבלימוד' הוא ההכרה בכך ששינון עמוק של כתבי המקובלים הכרחי להתקדמות רוחנית אמיתית.
הרעיון הוא להפוך את המילים והמושגים של כתבי בעל הסולם לשגורים בפיך, כך שתוכל לחוות ולראות את המציאות דרך העדשה שהם מספקים.
התוכנה מעודדת את התהליך הזה, ומספקת לך סביבת למידה תומכת שבה אתה יכול להתקדם בקצב שלך, עם הקפדה על דיוק ונאמנות למקור.
לימוד קבלה מעולם לא היה קל יותר
חלמת תמיד להעמיק בפנימיות התורה ובסודות הבריאה, אבל לא ידעת מאיפה להתחיל? זו ההזדמנות שלך!
'קבלימוד' הופכת את העולם המרתק של חכמת הקבלה וכתבי בעל הסולם לנגיש וידידותי למשתמש.
הורד עכשיו את 'קבלימוד' והצטרף למסע מרתק של גילוי עצמי, הרחבת תודעה וחיבור עם השורשים העמוקים ביותר של המציאות. עם הכלים והליווי הנכונים, כל אחד יכול לעשות את זה – גם אתה!
מרכז סולם יהודה שמח ללוות אותך בכל שלב של הדרך. אנחנו מזמינים אותך לשתף אותנו בהתקדמות שלך, בשאלות ובתובנות שעולות.
ביחד, נלך בדרך העולה בית א-ל ונחשוף את האור הגנוז בתוך תורת הנסתר.
לא בטוח? אין בעיה – נסה את 'קבלימוד' בחינם
עדיין מתלבט? אנחנו מציעים לך להתנסות בתוכנה בעצמך – ללא עלות וללא התחייבות!
הורד גרסת ניסיון של 'קבלימוד' והתחל ללמוד כבר היום. נשמח לשמוע ממך על החוויה!
זו יכולה להיות תחילתו של מסע מופלא. צא לדרך עם 'קבלימוד' ותגלה את סודות הקבלה וכתבי בעל הסולם בדרך חדשה ומרעננת.
אתה תראה שללמוד קבלה לא חייב להיות קשה או מאיים – זה יכול להיות מרתק, מהנה ומעורר השראה!
אז למה אתה מחכה? התחל ללמוד קבלה עוד היום עם 'קבלימוד' של מרכז סולם יהודה, והצטרף לקהילה הגדלה של אנשים הבוחרים בדרך האור הפנימי. אנחנו כאן בשבילך, בכל צעד ושעל.