הקדמה לספר הזוהר 25 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס

מתוך השידור החי הניתן בימי א’ ו ד’

מקורות:

הקדמה לספר הזוהר

ה’ העולמות א”ק ואבי”ע ודרך השגתם על ידי עבודת האדם

חלוקה א
מג. והנה האדם בעת שנולד, יש לו תכף בחינת נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחורים של הנפש, שפירושו בחינה אחרונה שלה, המכונה מפאת קטנותה, בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם, כלומר בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו בלבו של אדם.

כלל ופרט שווים ברוחניות
ודע הכלל הזה, שכל הנוהג בכלל המציאות כולו, נוהג בכל עולם, ואפילו בכל חלק קטן שאך אפשר להפרט, שיש באותו עולם. באופן, כמו שיש ה’ עולמות בכלל המציאות, שהם ה’ ספירות כח”ב תו”מ כנ”ל, כן יש ה’ ספירות כח”ב תו”מ בכל עולם ועולם, וכן יש ה’ ספירות בכל חלק קטן שבאותו עולם.

והנה אמרנו, שעולם הזה נחלק על דצח”מ, והם כנגד ד’ הספירות חו”ב תו”מ: כי דומם נגד מלכות, וצומח נגד תפארת, וחי נגד בינה, ומדבר נגד חכמה, והשורש של כולם הוא נגד כתר. אמנם, כאמור, שאפילו פרט אחד מכל מין ומין שבדצח”מ, יש בו גם כן ד’ בחינות דצח”מ. באופן שגם בפרט אחד שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד יש בו גם כן דצח”מ, שהם ד’ חלקי הרצון לקבל שבו, שבהם מלובשת הנקודה מן הנפש דקדושה.

חלוקה ב
מד. ומטרם י”ג שנה לא יצויר שום גילוי אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י”ג שנה, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה, כי מצות אינן צריכות כונה (פסחים קיד, ב), ואפילו המעשים בלי כונה מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו, אלא רק בשיעור דרגה הא’ שבו, המכונה דומם. ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי”ג אברים של הנקודה שבלב שהיא הדומם דנפש דקדושה.

וכשנשלם בכל תרי”ג מצוות מבחינת המעשה, נשלמו בזה כל תרי”ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה, שרמ”ח איבריה הרוחניים נבנים על ידי קיום רמ”ח מצות עשה, ושס”ה גידיה הרוחניים נבנים על ידי קיום שס”ה מצות לא תעשה, עד שנעשית לפרצוף שלם דנפש דקדושה. ואז הנפש עולה ומלבשת את ספירת המלכות, אשר בעולם עשיה הרוחני.

וכל פרטי דומם צומח חי הרוחניים שבעולם ההוא, הנמצאים כנגד ספירת המלכות ההיא דעשיה, משמשים ומסייעים את פרצוף הנפש דאדם שעלה שם, דהיינו בשיעור שהנפש משכלת אותם, שהמושכלות ההן נעשות לה מזון רוחני, הנותן לה כח להתרבות ולהתגדל עד שתוכל להמשיך אור ספירת המלכות דעשיה בכל השלמות הרצויה ולהאיר בגוף האדם. ואור השלם ההוא מסייע לו לאדם להוסיף יגיעה בתורה ומצות, ולקבל יתר המדרגות.

וכמו שאמרנו, שתכף עם לידת גופו של האדם נולדה ומתלבשת בו נקודה מאור הנפש, כן כאן, כשנולד לו פרצוף הנפש דקדושה, נולדת עמה גם נקודה ממדרגה העליונה ממנה, דהיינו בחינת אחרונה [הבחינה האחרונה] מאור הרוח דעשיה המתלבשת בפנימיות פרצוף הנפש. וכך הוא הדרך בכל המדרגות, שכל מדרגה שנולדה, יוצאת בה תכף בחינה אחרונה ממדרגה העליונה אליה. כי זה כל הקשר בין עליון לתחתון עד רום המעלות. וכך בסגולת נקודה זו שיש בה מעליונה, היא נעשית מסוגלת לעלות למדרגה העליונה, ואכמ”ל.

מה. ואור הנפש הזה מכונה בשם אור הדומם דקדושה דעולם עשיה, והוא להיותו מכוון נגד הטהרה של חלק הדומם מהרצון לקבל שבגוף האדם כנ”ל, וכן פעולת הארתה ברוחניות דומה לבחינת מין הדומם שבגשמיות, שנתבאר לעיל (אות לה) שאין לו תנועה פרטית לחלקיו אלא רק תנועה כוללת מקיפה לכל הפרטים בשוה, כן האור של פרצוף הנפש דעשיה, אף על פי שיש בו תרי”ג אברים, שהם תרי”ג מיני שינוי צורות בדרכי קבלת השפע, מכל מקום אינם נכרים בו אלו השינויים, אלא רק אור כולל שפעולתו מקיפה את כולם בשוה, בלי הכר הפרטים שבו.

 יחסי אורות נרנח”י שבכלי כח”ב תו”מ
מו. ודע, אף על פי שהספירות הן אלקיות ואין בהן שום שינוי והבדל מראש הכתר שבעולם א”ק עד סוף ספירת המלכות שבעולם עשיה, מכל מקום יש הבדל גדול כלפי המקבלים. כי הספירות נבחנות לאורות וכלים, והאור שבספירות הוא אלקיות גמורה, כנ”ל. אבל הכלים, הנקראים כח”ב תו”מ, שבכל עולם מג’ עולמות התחתונים הנקראים בריאה יצירה עשיה, אינם בחינת אלקיות, אלא הם בחינת כיסוים המעלימים אור אין סוף ברוך הוא שבתוכם, ומודדים קצבה ושיעור אל הארתו, כלפי המקבלים, שכל אחד מהם יקבל רק לפי שיעור הטהרה שבו.

ומבחינה זו, אף על פי שהאור עצמו אחד הוא, מכל מקום אנו מכנים האורות שבספירות בשם נרנח”י. כי האור מתחלק לפי תכונות הכלים. כי המלכות, היא הכיסוי היותר עב המעלמת על אור אין סוף ברוך הוא, והאור שהיא מעבירה ממנו ית’ למקבלים הוא רק בשיעור קטן, המיוחס לטהרת הדומם של גוף האדם לבד, ועל כן נקרא נפש.

והכלי דת”ת הוא יותר זך מכלי המלכות, והאור שהוא מעביר מאין סוף ברוך הוא מיוחס לטהרת חלק הצומח דגוף האדם, כי פועל בו יותר מאור הנפש, ונקרא אור הרוח. וכלי דבינה יותר זך מת”ת, והאור שהוא מעביר מאין סוף ברוך הוא, מיוחס לטהרת חלק החי שבגוף האדם, ונקרא אור הנשמה. והכלי דחכמה זך מכולם, והאור שהוא מעביר מאין סוף ברוך הוא מיוחס לטהרת חלק המדבר שבגוף האדם, ונקרא אור חיה, שלפעולתו אין שיעור, כמו שיתבאר לפנינו.
חלוקה ב (המשך)

מז. וכאמור שבפרצוף הנפש, שקנה האדם בכח העסק בתורה ומצות שלא בכונה, כבר מלובשת שם נקודה מאור הרוח. ובהתחזק האדם לעסוק בתורה ומצות בכונה הרצויה, הולך ומטהר את החלק הצומח מבחינת רצון לקבל שבו, ובשיעור הזה הוא הולך ובונה את הנקודה דרוח לבחינת פרצוף, שעל ידי רמ”ח מצות עשה בכונה, מתפשטת הנקודה ברמ”ח אבריה הרוחניים, ועל ידי קיום שס”ה מצות לא תעשה, מתפשטת הנקודה בשס”ה גידיה.

וכשנשלמת בתרי”ג האברים כולם, היא עולה ומלבשת את ספירת התפארת שבעולם העשיה הרוחני, המעבירה לו מאין סוף ברוך הוא אור יותר חשוב, הנקרא אור הרוח, שהוא מכוון לפי טהרת חלק הצומח שבגוף האדם. וכל פרטי דומם צומח וחי שבעולם עשיה המתיחסים לקומת התפארת, מסייעים לפרצוף הרוח של האדם לקבל האורות מספירת התפארת בכל השלמות, על דרך שנתבאר לעיל באור הנפש, עיין שם.

ומכונה משום זה צומח דקדושה, וכן טבע הארתו כערך צומח הגשמי, שנתבאר לעיל, שכבר יש לו שינויי תנועה הניכרים בכל פרט ופרט שבו לפי עצמו, כן אור הצומח הרוחני, כבר כחו גדול להאיר בדרכים מיוחדים לכל אבר ואבר מתרי”ג האברים שבפרצוף הרוח, וכל אחד מהם מראה כח הפעולה המיוחס לאותו האבר. גם עם יציאת פרצוף הרוח יצאה עמו נקודה של המדרגה העליונה ממנו דהיינו נקודה של אור הנשמה, שהיא מתלבשת בפנימיותו.