הקדמה לספר הזוהר 24 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס

מתוך השידור החי הניתן בימי א’ ו ד’

מקורות:

הקדמה לספר הזוהר

ה’ העולמות א”ק ואבי”ע ודרך השגתם על ידי עבודת האדם
מא. ועדיין נשאר לבאר, סוף סוף למה לו לאדם כל אלו עולמות העליונים שברא ית’ בשבילו, ואיזה צורך יש לו לאדם בהם.

וצריך שתדע שמציאות כל העולמות נחלקת לה’ עולמות בדרך כלל, ונקראים: א) אדם קדמון, ב) אצילות, ג) בריאה, ד) יצירה, ה) עשיה. אמנם בכל אחד מהם יש פרטים עד אין קץ. והם בחינת ה’ הספירות כח”ב תו”מ. כי עולם א”ק הוא כתר, ועולם האצילות הוא חכמה, ועולם הבריאה הוא בינה, ועולם היצירה הוא תפארת, ועולם העשיה הוא מלכות.

והאורות המלובשים באלו ה’ עולמות נקראים יחנר”נ, שאור היחידה מאיר בעולם אדם קדמון, ואור החיה בעולם אצילות, ואור הנשמה בעולם הבריאה, ואור הרוח בעולם היצירה, ואור הנפש בעולם עשיה.

וכל אלו העולמות וכל אשר בהם, נכללים בהשם הקדוש י”ה ו”ה וקוצו של יוד. כי עולם הא’ שהוא א”ק אין לנו תפיסה בו, ועל כן מרומז רק בקוצו של יוד של השם, ועל כן אין אנו מדברים ממנו, ואנו מזכירים תמיד רק ד’ עולמות אבי”ע. והי’ היא עולם אצילות, וה’ עולם הבריאה, ו’ עולם היצירה, ה’ תתאה היא עולם עשיה.

מב. והנה נתבארו ה’ עולמות שהם כוללים כל המציאות הרוחנית הנמשכת מאין סוף ברוך הוא עד עולם הזה. אמנם הם כלולים זה מזה, ויש בכל עולם מהם כללות ה’ העולמות כנ”ל, ה’ ספירות כח”ב תו”מ, שבהן מלובשים ה’ אורות נרנח”י, שהן כנגד ה’ העולמות, כנ”ל.

ומלבד ה’ הספירות כח”ב תו”מ שבכל עולם ועולם, יש גם ד’ בחינות דצח”מ רוחניים, אשר נשמת האדם היא בחינת מדבר אשר שם, ובחינות החי הן המלאכים שבאותו עולם, ובחינות הצומח נקראות בשם לבושים, ובחינות הדומם נקראות בשם היכלות. ונבחנות כמלבישות זו את זו. כי בחינת המדבר שהיא נשמות בני אדם, מלבישות על ה’ ספירות כח”ב תו”מ, שהן אלקיות שבאותו עולם (וענין י’ הספירות שהן אלקיות יתבאר להלן בהמבוא לספר הזוהר). ובחינות החי שהן המלאכים, מלבישות על הנשמות. והצומח שהם הלבושים, מלבישים על המלאכים. ובחינות הדומם שהן היכלות, מסבבות על כולם.

וענין ההתלבשות הזו משוערת, בענין שהם משמשים זה לזה ומתפתחים זה מזה, כעין שבארנו בדצח”מ הגשמיים שבעולם הזה (לעיל אותיות לה-לח), וכמו שאמרנו שם שג’ הבחינות דומם צומח חי לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחינה ד’ להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם, ועל כן אין תפקידן אלא לשמש את האדם ולהועילו. כן הוא בכל העולמות הרוחניים, אשר הג’ בחינות דומם צומח וחי אשר שם, לא יצאו שם, אלא כדי לשמש ולהועיל את בחינת המדבר אשר שם, שהיא נשמת האדם. על כן נבחן, שכולם מלבישים על נשמת האדם, שפירושו, לתועלתו.

חלוקה א
מג. והנה האדם בעת שנולד, יש לו תכף בחינת נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחורים של הנפש, שפירושו בחינה אחרונה שלה, המכונה מפאת קטנותה, בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם, כלומר בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו בלבו של אדם.

כלל ופרט שווים ברוחניות
ודע הכלל הזה, שכל הנוהג בכלל המציאות כולו, נוהג בכל עולם, ואפילו בכל חלק קטן שאך אפשר להפרט, שיש באותו עולם. באופן, כמו שיש ה’ עולמות בכלל המציאות, שהם ה’ ספירות כח”ב תו”מ כנ”ל, כן יש ה’ ספירות כח”ב תו”מ בכל עולם ועולם, וכן יש ה’ ספירות בכל חלק קטן שבאותו עולם.

והנה אמרנו, שעולם הזה נחלק על דצח”מ, והם כנגד ד’ הספירות חו”ב תו”מ: כי דומם נגד מלכות, וצומח נגד תפארת, וחי נגד בינה, ומדבר נגד חכמה, והשורש של כולם הוא נגד כתר. אמנם, כאמור, שאפילו פרט אחד מכל מין ומין שבדצח”מ, יש בו גם כן ד’ בחינות דצח”מ. באופן שגם בפרט אחד שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד יש בו גם כן דצח”מ, שהם ד’ חלקי הרצון לקבל שבו, שבהם מלובשת הנקודה מן הנפש דקדושה.

חלוקה ב
מד. ומטרם י”ג שנה לא יצויר שום גילוי אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י”ג שנה, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה, כי מצות אינן צריכות כונה (פסחים קיד, ב), ואפילו המעשים בלי כונה מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו, אלא רק בשיעור דרגה הא’ שבו, המכונה דומם. ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי”ג אברים של הנקודה שבלב שהיא הדומם דנפש דקדושה.

וכשנשלם בכל תרי”ג מצוות מבחינת המעשה, נשלמו בזה כל תרי”ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה, שרמ”ח איבריה הרוחניים נבנים על ידי קיום רמ”ח מצות עשה, ושס”ה גידיה הרוחניים נבנים על ידי קיום שס”ה מצות לא תעשה, עד שנעשית לפרצוף שלם דנפש דקדושה. ואז הנפש עולה ומלבשת את ספירת המלכות, אשר בעולם עשיה הרוחני.

וכל פרטי דומם צומח חי הרוחניים שבעולם ההוא, הנמצאים כנגד ספירת המלכות ההיא דעשיה, משמשים ומסייעים את פרצוף הנפש דאדם שעלה שם, דהיינו בשיעור שהנפש משכלת אותם, שהמושכלות ההן נעשות לה מזון רוחני, הנותן לה כח להתרבות ולהתגדל עד שתוכל להמשיך אור ספירת המלכות דעשיה בכל השלמות הרצויה ולהאיר בגוף האדם. ואור השלם ההוא מסייע לו לאדם להוסיף יגיעה בתורה ומצות, ולקבל יתר המדרגות.

וכמו שאמרנו, שתכף עם לידת גופו של האדם נולדה ומתלבשת בו נקודה מאור הנפש, כן כאן, כשנולד לו פרצוף הנפש דקדושה, נולדת עמה גם נקודה ממדרגה העליונה ממנה, דהיינו בחינת אחרונה מאור הרוח דעשיה המתלבשת בפנימיות פרצוף הנפש. וכך הוא הדרך בכל המדרגות, שכל מדרגה שנולדה, יוצאת בה תכף בחינה אחרונה ממדרגה העליונה אליה. כי זה כל הקשר בין עליון לתחתון עד רום המעלות. וכך בסגולת נקודה זו שיש בה מעליונה, היא נעשית מסוגלת לעלות למדרגה העליונה, ואכמ”ל.

מה. ואור הנפש הזה מכונה בשם אור הדומם דקדושה דעולם עשיה, והוא להיותו מכוון נגד הטהרה של חלק הדומם מהרצון לקבל שבגוף האדם כנ”ל, וכן פעולת הארתה ברוחניות דומה לבחינת מין הדומם שבגשמיות, שנתבאר לעיל (אות לה) שאין לו תנועה פרטית לחלקיו אלא רק תנועה כוללת מקיפה לכל הפרטים בשוה, כן האור של פרצוף הנפש דעשיה, אף על פי שיש בו תרי”ג אברים, שהם תרי”ג מיני שינוי צורות בדרכי קבלת השפע, מכל מקום אינם נכרים בו אלו השינויים, אלא רק אור כולל שפעולתו מקיפה את כולם בשוה, בלי הכר הפרטים שבו.