הקדמה לספר הזוהר 22 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס

מתוך השידור החי הניתן בימי א’ ו ד’

מקורות:

הקדמה לספר הזוהר

ביאור העניין שהאדם הוא מרכז הבריאה
לג. ועתה נשארה לנו לבאר חקירה הו’, מה שאמרו חז”ל שכל העולמות העליונים ותחתונים לא נבראו אלא בשביל האדם. שלכאורה תמוה מאוד, שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה כלפי המציאות שלפנינו בעולם הזה, ומכל שכן כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית’ לברוא כל אלו בשבילו. ועוד יותר תמוה, למה לו לאדם כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים.

וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית’ להנות לנבראיו, היא במדה שהנבראים ירגישו אותו ית’ שהוא המשפיע והוא המהנה אותם, אשר אז יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב המשתעשע עם בנו החביב לו, בה במדה שהבן מרגיש ומכיר גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו כל האוצרות שהכין בשבילו. כמו שאומר הכתוב (ירמיה לא, יט) “הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'”. והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת את השעשועים הגדולים של השי”ת עם אותם השלמים שזכו להרגישו ולהכיר גדולתו בכל אותם הדרכים שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו וכו’, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.

ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנחת רוח והשעשועים האלו עם השלמים הללו, היה כדאי לו לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו.

לד. ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע למדרגה הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב”ה לפעול זה על סדר [1]ד’ מדרגות המתפתחות אחת מחברתה, הנקראות דומם צומח חי מדבר. והן באמת ד’ בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים מתחלק בהן. כי אף על פי שעיקר החפץ הוא בבחינה ד’ של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר שתתגלה בחינה ד’ בבת אחת, אלא בכח ג’ בחינות הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת בהן ועל ידיהן לאט לאט עד שנשלמה בכל צורתה שבבחינה ד’, כמבואר בתלמוד עשר הספירות חלק א’ פרק א’ אות נ’ ד”ה וטעם.

לה. והנה בחינה א’ של הרצון לקבל הנקרא דומם, שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל בעולם הזה הגשמי, אין שם אלא כח תנועה כולל לכל מין הדומם, אבל בפרטים שלו אינה ניכרת לעין שום תנועה. כי הרצון לקבל מוליד צרכים, והצרכים מולידים תנועות מספיקות עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים.

[1] ובקדמה לפנים מאירות מקביל רבנו את ד’ בחינות הדצח”מ לד’ מפלגות במין המדבר, אשר הבחי”א של הרצל”ק המועטת אינה שולטת על הפרטים אלא פועלת בכלליות ובבת אחת ונבחנת לדרגת הדומם.

במין האדם היא דרגת ‘המון העם’ המולידה את שאר פרטי האנושות ובכללות ההמון ג’ הנטיות קנאה, תאוה וכבוד, בדרך הכתוב: “הכל היה מן העפר” (קהלת ג, כ)

ובבחי”ב היא דרגת הצומח כבר מורגשת תנועה פרטית, יחד עם זאת כח המועיל והמזיק שבה כללי ומשותף לכל מיני הצמחים שבעולם.

ובמפלגת האדם שולטת במדרגה זו נטיית הכבוד, המושאלת ממין החי ובעליה מצטיינים בהשגת עשירות.

על סדר זה בחי”ג תחשב לדרגת החי המולידה בכל פרט הרגש חופשי פרטי, באופן שונה מחברו. והרגש זה מוגבל במקום ובזמן ואין ניכר בו הרגש זולתו.

במפלגת האדם הם בעלי נטיית הכבוד המצטיינים בהשגת ממשלה וכח זה כבר מצוי במהותם בפני עצמם ונבדלת למין האדם ככתוב: “כל שתה תחת רגליו”. (תהילים ח, ז)

ואחרונה היא הבחי”ד אשר במהותה משקפת את דרגת המדבר, בה נשלם הרצל”ק המורכב בה מכח המרגיש וכח השיכלי יחדיו, שאינו מוגבל במקום ובזמן ויכול להשכיל בכל הבריות באשר הן בכל המציאות והזמנים ובמעלתו הרבה אף ניכר בו הרגש זולתו.

וע”כ במין האדם יהיו אלו בעלי נטיית הקנאה לרכוש יישות זולתם, והם המצטיינים בהשגת החכמה והמשכלות. וכח זה הפועל בהם אינו מוגבל במקום ובזמן אשר ע”כ אין לו קצה וחסרונותיו הולכים ומתרבים ללא גבול ומכשירים אותו לתפקידו לקבלת האור האלוקי.

ד’ חלוקות בעבודת האדם המבואות כאן מקבילות לד’ חלוקות בהשגת ההשגחה המובאות בהקדמה לתע”ס:

ב’ חלקים בזמן ההסתרה (קיום התו”מ מבחירה)

חלוקה א’: זמן הגדלת הרצל”ק המופרז המקבילה לזמן ההסתר הכפול שאז נבחן האדם לרשע גמור ועבירותיו נבחנות לו כזדונות.

חלוקה ב’: זמן העבודה להגדיל את הרצל”ק הרוחני ע”י קיום תו”מ שלא לשמה. המקבילה לזמן ההסתר היחיד ואז נבחן לרשע שאינו גמור, שעברותיו כשגגות.

ב’ חלקים בזמן הגילוי (קיום התו”מ מידיעה)

חלוקה ג’: זמן העבודה בקיום תו”מ לשמה המקבילה לזמן גילוי השגחת שכר ועונש, ונבחן אז לצדיק שאינו גמור, וזוהי התשובה מיראה שזדונותיו נעשים לו כשגגות.

חלוקה ד’: העבודה בגמר התיקון המקבילה לזמן גילוי השגחת הנצחיות שאז נחשב לצדיק גמור שזכה לתשובה מאהבה ואף זדונותיו נהפכים לזכויות.

[1] מתייחס למילה ‘אורות’ בלשון זכר משום שבעברית הקדומה לא היה קשר ישיר בין סיומת -ים לבין מילים ממין זכר, או בין סיומת -ות לבין מילים ממין נקבה. לדוגמה: אב – אבות, אישה – נשים, פילגש – פילגשים. בנוסף לכך בלשון חז”ל, בגלל השפעת הארמית, שבה ברירת המחדל למינו של שם עצם היא נקבה, קיבלו המילים שנוספו לעברית צורה ריבוי נקבית (סיומת -ות).

[1] שם מבואר תכונת הרצל”ק אשר ללא תורה גדל תדיר בבחי’ ש “אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִן אִית לֵיהּ מְאָה בָּעֵי לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן תַּרְתֵּין מָאוָון, וְאִן אִית לֵיהּ תַּרְתֵּי מָאוָון בָּעֵי לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן אַרְבָּעָה מְאָה.” (קהלת רבא א, י)