הקדמה לספר הזוהר 19 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס

מתוך השידור החי הניתן בימי א’ ו ד’

מקורות:

הקדמה לספר הזוהר

אות כח

וזה שאמרו חז”ל עתידים המתים להחיות במומם, ואח”כ מתרפאים. דהיינו כנ”ל, שמתחילה עומד לתחיה אותו הגוף, שהוא הרצון לקבל המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו כמו שנתגדל תחת מרכבת העולמות הטומאה מטרם שזכו לטהרו במשהו ע”י תורה ומצות, שזהו בכל מומו, ואז אנו מתחילים בעבודה חדשה, להכניס כל הרצון לקבל המופרז הזה בצורת השפעה כנ”ל, ואז הוא נרפא, כי עתה השיג גם השואת הצורה. ואמרו הטעם, שהוא, שלא יאמרו אחר הוא, פירוש, שלא יאמרו עליו, שהוא בצורה אחרת מהיותו במחשבת הבריאה, שהרי שם עומד זה הרצון לקבל המופרז מכוון לקבלת כל הטוב שבמחשבת הבריאה, אלא שבינתים ניתן אל הקליפות וניתן לטהרה, אבל סוף כל סוף אסור שיהיה גוף אחר, שאם יהיה בשיעור פחות משהו, הרי הוא כמו אחר לגמרי, ואינו ראוי כלל לכל הטוב שבמחשבת הבריאה, כמו שכבר מקבל שם מבחינת מצב הא’. והבן היטב.

אות כט

ובכל המתבאר נפתח לנו הפתח ליישב שאלה הב’ הנ”ל, דהיינו מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה, במשך ימי שני חיינו הקצרים. ותדע, שעבודתנו במשך ע’ שנותינו מתחלקת לד’ חלוקות: חלוקה א) הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד’ העולמות אבי”ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו. ולפיכך, לא די אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה לקליפות הטמאות לא פחות מי”ג שנים, כלומר שהקליפות תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן, שהאורות שלהן הולכים ומגדילים את הרצון לקבל שלו, כי המלואים שהקליפות מספיקות אל הרצון לקבל, אינם אלא מרחיבים והולכים את התביעה של הרצון לקבל. למשל כשנולד אין לו תאוה אלא למנה, ולא יותר, אבל כשהס”א ממלאת לו המנה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא רוצה מאתים, ואח”כ כשנותנת לו הס”א את המלוי מאתים, מיד נרחב הרצון ורוצה ד’ מאות, ואם אינו מתגבר על ידי תורה ומצות לטהר את הרצון לקבל ולהפכו להשפעה, הרי הרצון לקבל שלו הולך ומתרחב במשך שנות חייו, עד שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. וזה נבחן שהוא מצוי ברשות הס”א והקליפות, שתפקידן להרחיב ולהגדיל את הרצון לקבל שלו ולעשותו מופרז בלי מצרים כל שהם. דהיינו בכדי להמציא להאדם כל החומר שהוא צריך לעבוד בו ולתקנו.

אות ל

חלוקה ב) הוא מי”ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שה”ס אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו, אלא שאינה מתחלת להתעורר רק אחר י”ג שנים (שהוא מטעם הנ”ל) ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות. ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו אין לו רצון לקבל אלא לגשמיות בלבד, ולפיכך אע”פ שהשיג הרצון לקבל המופרז מטרם י”ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו של הרצון לקבל, ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות כי למשל מטרם י”ג שנים חשק הרצון לקבל שלו לבלוע כל העושר והכבוד שבעוה”ז הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד רק כצל עובר חלף ואינו. משא”כ כשמשיג הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז, הוא רוצה לבלוע להנאתו כל הטוב והעושר שבעוה”ב הנצחי, שהוא בעדו קנין עדי עד ולנצחיות. הרי שעיקר הרצון לקבל המופרז אינו נגמר, אלא ברצון לקבל רוחניות.