הקדמה לספר הזוהר 16 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס

מתוך השידור החי הניתן בימי א’ ו ד’

מקורות:

הקדמה לספר הזוהר

מהות הגוף – רצון לקבל, מהות הנפש – רצל”ק מתוקן בעמ”נ להשפיע

כ. ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא’, ששאלנו, מה מהותנו. כי מהותנו היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר מהרצון לקבל (כנ”ל באות ז), אלא לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה במציאות הב’, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא כפי שעומד וקיים במצב הא’ באין סוף ברוך הוא, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו (כנ”ל באות יג).

ואע”פ שעוד לא הגענו בפועל למצב הג’, ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום אין זה פוגם במשהו בעיקר מהותנו, משום שמצבנו הג’ מתחייב לנו בהחלט גמור מצד מצב הא’, לפיכך כל העומד לגבות כגבוי דמי. ומחוסר [1]זמן הנחשב לחסרון, הוא רק במקום שיש ספק של משהו אם ישלים את הצריך להשלים באותו זמן, וכיון שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו כמו שכבר באנו למצב הג’.

ואותו הגוף בצורתו הרעה הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו עומדים להתבטל לגמרי יחד עם כל מערכת הטומאה שהיא מקורם, וכל העומד להשרף כשרוף דמי, ונחשב כמו שלא היה מעולם. אמנם הנפש המלובשת בגוף ההוא שמהותה היא גם כן בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו ממערכת ד’ העולמות אבי”ע דקדושה (כנ”ל באות יא), היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל ח”ו בת חילוף. ותשלום הענין הוא להלן מאות ל”ב ואילך.

כא. ואל יסור לבך אחר דעת הפילוסופים האומרים, שעצם מהותה של הנפש היא חומר שכלי, והויתה באה רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת והן כל הויתה, וענין השארת הנפש אחר פטירת הגוף תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות שקבלה, עד שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש. אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב, וכל מי שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש שהשכל הוא קנין ואינו עצם הקונה.

אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים והן חומר העצמים הגשמיים אינו לא פחות ולא יותר מבחינת רצון לקבל (ואע”פ שאמרנו שהנפש היא כולה רצון להשפיע, הוא רק מכח תיקונים של לבוש אור חוזר המקובל לה מעולמות העליונים שמשם באה אלינו, ש[2]ענין לבוש הזה מבואר היטב בפתיחה לחכמת הקבלה (באותיות יד, טו, טז, יט), אמנם עצם מהותה של הנפש היא גם כן רצון לקבל, עיין שם ותבין זה.

וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד, כי הרצון שבכל מהות, מוליד לו צרכים, והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם אשר הרצון לקבל מחייב אותם. וכשם שרצונות בני אדם שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם שונים זה מזה.

למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה בכל מלואו הבהמי, ואע”פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מכל מקום דיו לעבד להיות כרבו (ברכות נח, ב), והוא כשכל בהמי, להיות השכל משועבד ומשמש לרצון הבהמי.

ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם רק בכדי למלאות להם הרצון ההוא בכל מלואו האפשרי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם למלאות להם הרצון הזה בכל מלואו.

[1] זמן הרוחני פירושו, מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה. קודם ואח”כ, פירושם, סבה ומסובב

לד) ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון ‘זמן’ מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחניים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ”ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם ‘זמן’ ברוחניות. וענין ‘קודם ואח”כ’ פירושו תמיד כמו סבה ומסובב. (תע”ס ח”א, הסת”פ אות לד)

[2] שם מבאר עניין כלים חדשים בפרצופין דקדושה שנעשו במקום הבחי”ד אחר הצמצום א’, והלבשת האו”ח בכלים המתוקנים בגוף הפרצוף לאחר הצ”א בעקבות הזיווג דהכאה שהיה במסך דראש.