הקדמה לספר הזוהר 3 | שידור חי

הקדמה לספר הזוהר

שיעור תורה מהרב שקד אליהו פנחס מתוך השידור החי הניתן בימי א, ג, ו ד’

הקדמה לספר הזוהר

אות א

רצוני בהקדמה זו, לברר איזה דברים פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם לידי ידיעה ברורה ומספקת.

שאלה א) מה מהותנו.

שאלה ב) מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה.

שאלה ג) הנה כשאנו מסתכלים על עצמנו אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל שעשה אותנו, הרי אנו מחויבים להימצא ברום המעלות שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם תצאנה פעולות שלמות.

ד) לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית’ הטוב ומטיב שאין למעלה הימנו ית’ ואיך ברא מלכתחילה כל כך הרבה בריות שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן, והלא מדרך הטוב להטיב, ועכ”פ לא להרע כל כך.

ה) איך אפשר שמהנצחי שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות.

אות ב

ובכדי לברר כל זה בשלמות. צריכים אנו להקדים איזו חקירות, ולא ח”ו במקום האסור, דהיינו בעצמותו של הבורא ית’, אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל, ואין לנו משום זה שום מחשבה והגה בו ית’. אלא במקום שהחקירה היא מצוה, דהיינו החקירה במעשיו ית’, כמצוה לנו בתורה, דע את אלקי אביך ועבדהו, וכן אומר בשיר היחוד ממעשיך הכרנוך.

והנה חקירה הא’ היא, איך יצויר לנו שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו דבר חדש שלא יהיה כלול בו ית’ מטרם שבראו, בו בעת שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר שלא יהיה כלול בו ית’, וכן השכל הפשוט מחייב. כי כלום יש לך נותן מה שאין בו.

חקירה הב’, אם תמצא לומר שמבחינת כל יכלתו, ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש שאין לו שום מציאות בו ית’. נשאלת השאלה, מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית’, אלא היא מחודשת.

חקירה הג’, במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם היא חלק אלוה ממעל, באופן שאין הפרש בינו ית’ לבין הנשמה, אלא שהוא ית’ “כל”, והנשמה “חלק”. והמשילו זה לאבן הנחצבת מהר, שאין הפרש בין האבן לבין ההר אלא שזה “כל” וזו “חלק”. ולפי”ז יש לחקור, הא תינח, אבן הנחלקת מהר שהיא נפרדת מההר על ידי גרזן המוכן לכך, ונפרד על ידו ה”חלק” מה”כל” אבל איך יצוייר זה בו ית’ וית’, שיפריד חלק מן עצמותו ית’, עד שיצא מעצמותו ית’ ויהיה “חלק” נבדל הימנו, דהיינו לנשמה, עד שיתכן להבינה רק כחלק מעצמותו ית’.

אות ג

חקירה הד’, כיון שמרכבת הס”א והקליפות רחוקה מקדושתו ית’ מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית’. ולא עוד אלא שקדושתו ית’ תקיים אותה.

חקירה הה’, ענין תחית המתים. כיון שהגוף הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא”כ מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים, וכי לא יוכל הקב”ה לענג את הנשמות בלעדו. ויותר תמוה מ”ש חז”ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו אחר הוא, ואח”ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין, מה איכפת לו להקב”ה שיאמרו אחר הוא. עד שבשביל זה הוא יחזור ויברא את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם.

חקירה הו’, במה שאמרו ז”ל, אשר האדם הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות העליונים ועוה”ז הגשמי וכל מלואם, לא נבראו אלא בשבילו (זהר תזריע דף מ’, אות קי”ג) וחייבו את האדם להאמין שבשבילו נברא העולם (סנהדרין לז.) שלכאורה קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה בערך מציאות העוה”ז, ומכ”ש בערך כל העולמות העליונים שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב”ה לברוא כל אלו בשבילו. וכן, למה לו לאדם כל זה.

אות ד

ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא להסתכל בסוף המעשה, כלומר בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, כי רק מי שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. ויודע אני שיש מתחכמים פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית’ ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה, כי מחמת האפסיות שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית’ לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן הפעוטות והמגונות. אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו. אבל בה בעת שאנו מחליטים, אשר הבורא ית’ השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת, וכל פעולה מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו של בגד מקולקל, אם איזה חייט לא יוצלח תפר אותו? ועי’ כגון זה (במסכת תענית כ’) מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון וכו’ נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו’, אמר לו כמה מכוער אותו האיש וכו’, אמר לו לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית וכו’ עש”ה. הרי שמתחכמים האלו לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו אין מתאים לו ית’ להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך. אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו לברא בריות מלכתחילה, בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם כמונו, ולא עוד אלא להשליך אותן אחר גיוו מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט, כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת כזה על מחויב המציאות ית’ וית’.