סדר סיבה ומסובב | 38

סדר סיבה ומסובב | הרב שגב רומנו

ביאור מקיף ומעמיק על סדר השתלשלות העולמות הרוחניים, כפי שביאר אדמו"ר הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל מחבר פירוש הסולם על הזוהר הקדוש | בסדרת שיעורים נפלאה, מבאר הרב שלב אחר שלב את יציאת עשר הספירות בדרך קודם ונמשך | כפי בכתב 'בעל הסולם' בספריו 'תלמוד עשר הספירות'.

 

שו"ת-צמצום ויציאת פרצוף גולגלתא

שאלות חזרה:

שאלה- האם ביטוש של האור פנימי גורם להסתלקות האור?

תשובה: נכון אך פרט אחד קטן חסר שהסתלקות האור היא ע"י הזדכות המסך. היות והאור מקיף כל השפע שלא יכל להתקבל לנברא, וזאת משום שהיה לו מסך עבה והוא צריך להזדכך כדי לקבל עוד אור, להשוות צורתו לאור. האור הוא זך, ומטרתו היא לזכך את המסך, אבל הנברא, המסך הוא זה שגרם לו את כל הקומה הגדולה של האור, לכן קשה לנברא לוותר על העוביות.

שאלה: האם יהיה העדר?

נכון הוא לא מפסיד באמת, אין העדר. אבל זה בעצם מחלוקת, רעיונית כן, העוביות של המסך היא בעצם כל הרצונות הגדולים והנברא לא רוצה לוותר על הרצונות שלו, רצונות זה הכלים שלו, מצד שני אם ימשיך להיות לו אז הוא לא יכל לקבל עוד תוספת אור, לכן צריך לעבור הזדכות, ונשאר לו גם הכלים שהיו לו בזמן העוביות, נשאר לו כלים של הכתר מזמן העוביות של ד', מזדכך לג', יוצר קומת חכמה ממשיך האור מקיף אומר לו תקבל עוד, מכה בו, מזכך אותו, מכה בו ואומר לו גדל על כל נברא ונברא יש לו מלאך מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל.

למה צריך להכות אותו? למה מכה בו? כי יש סתירה, הפכים. הבורא ית' אור אין סוף הוא זך. רוצה להשפיע לנברא, אבל הנברא עבה אז בורח ממנו האור. אז מכה בו זה אומר סתירה, יש הופכיות בין הנברא לבורא עד שמזכך אותו ונדבקים אחד בשני. זה הפירוש מכה בו ואומר לו גדל. נקרא זיכוך של המסך ע"י ביטוש. ביטוש בארמית זה הכאה.

שאלה- מה ההבדל בין ביטוש, זיווג והכאה?

תשובה: באמת אין הבדל, בהכאה מתייחסים רק לצד של ההכאה, זיווג זה שנוצר פה איזה שהוא חיבור, עוד אור, קומות נוספות של אור.

שאלה: מה הגורם להיווצרות הפרצוף הראשון, גולגלתא? מאיפה הוא נולד? הכתר של עולם הכתר?

תשובה: הפרצוף הראשון נולד ככה: האור ישר, אור אין סוף, השפע, מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו האור הולך ומשתלשל בד' בחינות:

הכתר – הרצון להשפיע שיש באור, השורש של כל האורות. מתוך זה הוא מטביע בנברא את כל הרצון לקבל את האור עם כל השפע.

חכמה – שם יש את הרצון לקבל עם כל האור, אב היות והטביעו בו את הרצון לקבל זה לא בא ממנו, זה לא בבחירתו, לכן זה רצון לקבל מאוד זך, הנברא מרגיש בשלב זה שהוא מתנתק מהאור, הוא כבר לא חלק מאור אין סוף אלא הוא כבר הולך להיות נברא ולכן הוא עושה תנועה של תשובה, לשוב אל השורש שלו ולהיות דבוק בכתר. זאת הבינה.

בינה – נקראת עולם של התשובה ולכן נקראת גם כן אמא כי הרצון הזה לחזור לשורש עורר בה אור של חסדים, אהבה.

זעיר אנפין [התפארת] – היא בעצם סוג של פשרה אצל הנברא, הוא לא יכול להישאר במצב של רק להשפיע הוא צריך לקבל כדי חיות, לקבל כדי חיות את אור החכמה בא מאבא, הרצון לחסדים, אהבה להשפיע בא מאמא. וזה יוצר את הזעיר אנפין שהוא מורכב גם מאהבה וגם מיראה. שתי המידות האלה זה שורש של כל המידות. כל המידות בנפש שלנו משתלשלות או מימין או משמאל, או יראה או אהבה. בשלב זה הנברא טועם את הטעם של התענוג הגדול ואז הוא רוצה להמשיך את כל האור, זה נקרא כבר כלי של המלכות בחינה ד'.

מלכות – בחינה ד' נפסלה לקבל בצמצום היא פסלה את עצמה לקבל, לכן אז היא הכילה חוק של צמצום היא לא יכולה לעבור אותו, אבל זו לא הייתה מטרת הבריאה, אלא מטרת הבריאה הייתה להיטיב לנבראיו, מתקנת את עצמה במסך וזה אומר- כח התגברות בנפש, לא לקבל ע"מ לקבל, לא לקבל בצורה טמאה, לא בצורה אגואיסטית, אלא לקבל ע"מ להשפיע. לקבל עם ההבנה והידיעה והאמונה הפשוטה שהבורא הוא עושה הכל, זה לא בזכות, אלא זה בחסד זה נקרא אור חסדים, המסך מחזיר אור חסדים והאור חסדים זה אור שהוא תמיד הכלי להלביש את החכמה, את עצם התענוג. בלי שיפרדו אז עכשיו יש לנו כלים מתוקנים, המסך נולד מהצמצום. והמסך עושה אור חוזר וזה נקרא להחזיר את האור לשורשו, כמו שבשורש הוא רק ע"מ להשפיע, גם עכשיו הוא רק ע"מ להשפיע, וזה נקרא אור חסדים, אור של דבקות. נדבק האור בכלי, כעת הנברא יכול לקבל את האור בקדושה. כל האור חוזר הזה שדברנו עכשיו זה עשר ספירות דראש. שורשי כלים. הקבלה בפועל, בעוביות היא בגוף. וזה נקרא התפשטות מהפה עד הטבור. ואז יש פרצוף שלם.

הראש של גולגלתא דא"ק זה עשר ספירות של אור ישר, ההשתלשלות, שורש א ב ג ד תקנה את עצמה במסך, אור חוזר, עשר ספירות דאור חוזר ילבישו את העשר ספירות דאור ישר זה נקרא שורשי כלים, ראש. נקרא גם קבלה בכח, קבלה בפועל מתפשט מהפה לטבור מה שהיא גרמה בראש בכח זוכה בו בפועל, מתפשט הפה לטבור הטבור זה לשון טוב אור עד כאן האור טוב מכאן ולמטה אסור לקבל אותו זה עשר כוחות של סיום אז זה ההגדרה של פרצוף. עשר ספירות דראש. עשר ספירות דתוך ועשר ספירות דסוף. ככה יצא פרצוף עשר ספירות דסוף – עשר ספירות של כוחות סיום, מהטבור ולמטה. זה הגדרה של פרצוף שלם – ראש תוך סוף.

עד הטבור מגיע עצם האור. מטבור ולמטה זה רק כוחות סיום והם צריכים מעט אור כדי לחיות. כדי שיהיה כלים, להחיות את הכלים. גם כלים, בוא נמשיל את זה בנפש: האדם לפני שהוא מתחיל לעבוד על עצמו הוא בחינה של מקבל ע"מ לקבל נקרא ספירות דעיגולים, פירושו שאין מסך.

יש ספירות דיושר שזה עם מסך וקו, נקרא לקבל ביושר ובצדק, ע"פ מסך.

ויש ספירות דעיגולים, הספירות דעיגולים זה הטבעיים שלנו, זה האינסטינקטים הטבעיים החייתיים, כשהם לא מחונכים בכלל אין עליהם שום מסך אין הבדל בין אדם לבהמה. אדם ובהמה תושיע ה'. הגוף שלנו הוא לא שונה מהבהמות.

*[האדם מחליט ע"י הכוחות של הנשמה שלו המצפון, מאיפה בא לו יושר וצדק? מאיפה הוא יודע שזה לא בסדר? הנשמה שלו יודעת, הנשמה שלו באה ממקום זך ונקי שיודע, נכון הדבר שבן אדם יכול לטשטש את הנשמה ולהעמיס עליה ערמות של עפר מהגוף שהוא לא ירגיש את הקולות האלה, אבל באופן טבעי ילד בלי ללמד אותו יודע שזה לא בסדר שהוא גונב הוא יודע את זה, הוא מרגיש, הוא יודע שזה לא בסדר שהוא עושה עבירה. אלא לאט לאט זה מיטשטש,]

הכוחות של הנשמה שזה בא מהקו מתחילים להחיות את העיגולים. כשעושים תשובה אנחנו לא מבטלים את העיגולים [האינסטינקטים הטבעיים, הכוחות הבהמיים שלנו] אלא מחנכים אותם, משתמשים איתם בצורה מתוקנת. לדוגמא: באכילה. לא מפסיקים לאכול לחלוטין, אלא אוכלים בקדושה. יש מה מותר לאכול ומה אסור לאכול, יש ברכות, לפני ואחרי, יש נטילת ידיים. זה מסכים כשהוא עוצר את עצמו מלקבל את התענוג מיד ומתייחס אל הבורא, ההתייחסות אל הבורא היא החזרת האור אל הבורא. ככל שהוא מכוון את זה יותר הקומה של האור היא יותר גדולה ולפי המניעה שלו מלקבל לעצמו ככה הוא מחזיר אור יותר גדול אם הוא רצה לקבל בעוביות הכי גדולה שזה ד' , כלומר לבלוע את כל העולם ויחזיר את האור אז הוא נדבק בכתר. ברצון הרצונות. וזה נקרא אור חוזר עד הכתר, הקו הוא קבלה דרך מסך, העיגולים קבלה בלי מסך.

אם כן אז עדיף לבטל את עיגולים לחלוטין? לא! צריך להחיות אותם זה הכוחות של הסוף.

הכוחות של הסוף הם בחינת עיגולים הם בחינת האינסטינקטים הטבעיים שיש לנו, אבל מצד היושר, לאחר תיקון המסך [כוחות של גבול, גבולות, גבורות]. טז יש חסדים, אהבה, האדם מקבל ע"מ להשפיע בתוך. ויש כוחות של גבורות של סיום הנקראים סוף. לעשות סוף על הדברים- גבולות. בנפש זה יראה ואהבה. היראה באה מהכוחות סיום, לפי כוח היראה ככה הוא זוכה לאהבה יותר גדולה. האדם לא יכול להגיד: "אני אעבוד את ה' רק מאהבה, הכל טוב, בורא עולם אוהב אותי". כך אין לאדם מסך, אין לו כוחות סיום, אין לו אור חוזר, האדם לא נדבק באור, וכך אין לו אורות של אהבה.

אין השוואת צורה בינו לבין הבורא האור לא יכול לנחות בו,

מה נקרא נחת רוח לבורא? הבורא אפשר לעשות לו נחת רוח? חסר לו משהו?

אני מבין שלאדם שחסר דברים אז אפשר לעשות לו נחת רוח, הרוח שלו לא הייתה רגועה, הייתה בתזזית והנחתתי לו את הרוח לתוך הכלים שלו, לתוך הנפש, השבתי לו את הנפש ע"י זה שעשיתי בשבילו משהו טוב. חייכתי אליו, נחמתי אותו, קניתי לו מה שהוא אוהב וכו', אבל איך

אצל הבורא ית', שלא חסר לו כלום איך אפשר לעשות לו נחת רוח?

נחת רוח אנחנו לא עושים באמת לבורא, אנחנו עושים לעצמנו. אנחנו מנחיתים את האור של הבורא לתוך הכלים של העולם העכור הזה. זה נקרא נחת רוח. יותר היה מדויק להגיד נחת רוח של הבורא אל תוך העולמות כי בורא עולם לא צריך כלום. נכון שמצד הגילוי לנו לנבראים הוא מראה את עצמו כאליו יש קטנות יש גדלות יש חסרונות, בעולמות לא מצדו ח"ו לא בעצמות אלא בכלים בהתראות שלו לנבראים.

זה נקרא ההתגלות אל הנבראים אחרי הצמצום, אשר הצמצום היה רק מצד הנבראים ולא מצד הבורא, האור הסתלק רק מצד הגילוי לנבראים, ולכן מכאן מובן שכל העסק בחכמת הקבלה, מהפרצוף הראשון בעולם אדם קדמון עד עולם עשייה דעשייה, הקליפות הכי נמוכות, הכל הוא רק מצד האדם. זאת אומרת שבתוך מערכת האדם יש המון חסרונות על מנת שיהיה לאדם מקום לבחירה ובהתראות של הבורא דרך המערכת הזאת, נראה שכביכול שיש חסרון. ועל זה כתוב בתהילים: "עורה ה' למה תישן" וזה קשה איך דוד המלך מדבר כך לבורא עולם, למה תישן? אלא, מצד הנברא נראה לדוד המלך שהבורא נמצא כביכול בחוסר השגחה, כמו אדם הישן ולא משגיח על ילדיו. זה רק מצד הגילוי לנברא, בבורא עצמו אין שום שינוי. כלל גדול כל ההשגות של הנברא הם לו בבורא עצמו, אלא רק דרך כלים, והכלים שבורים. בהתחלה הכלים נוצרו מתוקנים, בורא עולם שבר אותם, וכל בריאת האדם היא באה לתקן את השבירה. כתוב בעץ חיים שהאדם בא לתקן את השבירה של בורא עולם, וכך בורא עולם סידר לנבראים כדי שתהיה בחירה.

אומר הרמח"ל שאם בן אדם לא יודע שכל מה שהוא בא לעולם הזה זה בשביל לבחור, ובשביל לייחד את ה' אז הוא לא הבין בכלל מה הוא עושה כאן, כמה קבלה שהוא ילמד אם הוא לא עושה את זה אם הוא לא מבין את זה- לא יודע קבלה.

שאלה:

תשובה: המלכות רוצה לקשט את עצמה? המלכות היא שורש כל הנבראים, עיקר הנבראים זה האדם. מהו הקישוט? בורא עולם רצה להיטיב לנבראיו והמלכות ב"אין סוף" הייתה בסוד לפני הצמצום, "הוא שמו אחד" אם כן, אין מה להוסיף לה, כבר קיבלה את הכל.

אלא המלכות רוצה תוספת הקישוט, כלומר היא לא רוצה רק להיות מקבל בצורה מתוקנת אלא בחירה ופירושו שהנברא לפני התוספת קישוט היה בעצם ?הוא שמו אחד" וזה אומר שהכלים בטלים לאור. אין בחירה, מקבלים את כל השפע והם אחד עם האור בלי בחירה, מה הכוונה תוספת קישוט? הבחירה, ובכך היא עושה את הנברא לשותף במעשה בראשית. לפני הקישוט זה כמו האדם הראשון לפני הנסירה, זכר ונקבה בראם, קרא את שמם אדם, ביחד, יצירה אחת. רמז לאור אין סוף מחשבת הבריאה שהבורא חשב להיטיב לנבראיו זה אור אין סוף, כלול שם כל ההטבה של הנבראים עם הנבראים. אבל בסוד- אחד. כמו אדם אחד. מדוע בורא עולם מספר לנו בספר בראשית שאת אדם הראשון הוא לא ברא כמו את השור ואת הפרה? את הכבש האיל והכבשה? את העז ועיזה? למה את כולם ברא זכר ונקבה, וכשהוא הגיע לאדם עשה אותם אחד ואחר כך מפריד אותם ואחר כך מחבר אותם, למה צריך את זה? זהו רמז למצבים ביננו לבין הבורא. זה בעצם המצבים של לפני הבריאה ושמו אחד, זה אדם אחד, הצמצום, הפלת תרדמה, הפרדה, מסכים, אז המלכות נבנית, המלכות שהיא שורש לנבראים, הנבנים והופכים להיות כמו שכל הנביאים, ארבעים ושמונה נביאים לא הפסיקו לדבר- שעם ישראל צריך להיות עם הבורא כאישה טובה לבעלה. [איזה עם בעלה היא לא במצב של מקבל בצורה של ביטול, כמו עובר שהוא בבטן של אמא שלו, זה היה המצב לפני הצמצום, כמו עובר.] או מקבלים כמו עכשיו, מצב של עבדים, אנחנו עובדים, עבדים. אנחנו לא בוחרים אלא מצב של בחירה מוחלטת פנים בפנים, זוגיות הכי מושלמת. הוא רוצה להשפיע לה ומשפיע לה את כל השפע היא יש לה יכולת לקבל את כל השפע ובצורה של בחירה. זו התוספת קישוט.

רמוז בחלק שני בתע"ס בהסתכלות פנימית, שהתוספת קישוט שהיא רצתה להידמות למאציל, לעצמותו. מה זה לעצמותו? מה יש הבדל? "הוא שמו אחד" אז במה היא רצתה עוד להידבק? לא במתנה אלא בנותן המתנה. ואז מה ההבדל להיות דבוק באור אין סוף או בעצמותו? המחשבה והחושב הם אחד, זה ההבדל. שהחושב הוא בחר לחשוב אם היא דבוקה במחשבה היא לא בחרה.

 

לעמוד שיעורי הקבלה של הרב שגב רומנו

לרכישת ספר 'מילון הסולם' של הרב שגב רומנו

לשיעורי קבלה וחסידות מכל מרבני המרכז

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל שיעורי הוידיאו שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.