מאמר ל | הדרישה מאסיפת חברים | ב | סולם יהודה

עבודת הכפייה והדרך אל השמחה האמיתית בעבודת ההשפעה

בשיעור עמוק ומחכים מבאר הרב שליט”א את המאמר של רבנו הרב”ש זצ”ל העוסק בסוגיית חוסר השמחה בעבודת ה’. הרב מתאר מצב שבו האדם עובד את בוראו כפי יכולתו, מקיים מצוות ולומד תורה, אולם חש בלבו העדר שמחה. מצב זה מעיד על חוסר הגעה למטרה האמיתית, והוא הכשל היסודי בעבודת הצורה.

כאשר הגוף מסרב לעבוד בעניינים של השפעה

הרה”ח מסביר בשם רבנו הרב”ש, שיש מצב שבו הגוף כלל איננו רוצה לעבוד בעניינים של השפעה. ברצון הטבעי של האדם אין כל חשק לצאת מגבולות האהבה העצמית ולפעול על מנת להשפיע לבורא יתברך. במצב כזה מלמדנו רבנו, שאין לאדם ברירה אלא ללכת עם הגוף בדרך של כפייה.

הרב מביא דוגמה מוחשית כדי להמחיש את הרעיון — אדם חולה המזקיק לניתוח דחוף, ואם לא יבצע את הניתוח ימות מיד. במצב כזה לא שואלים אותו אם הוא מסכים, אלא קושרים אותו, מרדימים אותו, ועושים לו את הניתוח בעל כורחו. כך גם בעבודת ה’ — כאשר האדם מבין שללא הכפייה על גופו הוא נמצא בסכנה רוחנית של מוות, הוא מוכרח לפעול גם כנגד רצונו הטבעי. רעיון זה מבואר בהרחבה גם בשיעורי וידאו נוספים בקבלה חסידית.

הכלל היסודי — אין שמחה במעשי כפייה

הרב מדגיש כלל חשוב ביותר — בזמן שהאדם עושה מעשים בכפייה, אין הוא יכול להיות בשמחה. זאת משום שהשמחה היא תוצאה של הנאה ממשהו מסוים, ובמקום שיש הנאה אין שייך כפייה. לכן במצב של עבודת כפייה לא נולדת בחינת שמחה והנאה.

עולה מכאן שאלה עמוקה — אם כך, כיצד ניתן לקיים את הוראת חז”ל שצריכים לעבוד את ה’ בשמחה? הרי מצד אחד האדם מוכרח לעבוד בכפייה כדי להתגבר על רצון הקבלה שלו, ומצד שני הכפייה עצמה מונעת את השמחה.

שני שלבים בעבודה — הכפייה והסיוע מלמעלה

רבנו הרב”ש מלמדנו בדרכי כתבי בעל הסולם שהעבודה נחלקת לשני שלבים. השלב הראשון הוא עבודת הכפייה — האדם כופה על עצמו לעשות מעשי השפעה, גם כאשר הגוף מתנגד בכל תוקף. בשלב זה הוא מכניע את הרשע שבו, את הרצון לקבל על מנת לקבל, ופועל כנגד טבעו הראשוני.

לאחר שהאדם מסיים את שלב הכפייה ומתייגע, מגיע השלב השני — סיוע משמיים. “הבא ליטהר מסייעין אותו”, מביא הרב ממאמרי חז”ל. כאשר רואים מלמעלה שהאדם כופה את עצמו ומתייגע בעבודה קשה, מתעורר רחמי שמיים עליו, ונותנים לו מלמעלה את השמחה. זה סוד מאמר הזוהר הקדוש — בנשמתא קדישא — שהאדם זוכה לקבל נשמה קדושה כשכר על עמלו.

לפום צערא אגרא — השכר כפי הצער

הכלל הגדול בעבודת הקבלה הוא “לפום צערא אגרא” — כגודל הצער והיגיעה בעבודה, כך גודל השכר. הרבי שליט”א מסביר שעל ידי ההתגברות והכפייה העצמית, זוכה האדם לנשמה קדושה שמאירה בקרבו ומביאה לו את השמחה האמיתית. שמחה זו אינה פרי יגיעת הגוף אלא מתנה מלמעלה, מצד ההתעוררות הדלעילא הבאה כתגובה להתעוררות הדלתתא של האדם.

הסכנה של חוסר השתוות הצורה וחוסר אמונה

הרב מעמיק ומבאר שכאשר האדם עוסק במעשי השפעה אך איננו בשמחה, יש בכך חיסרון כפול. ראשית, חסרה כאן השתוות הצורה עם הבורא — שכן הבורא יתברך בזמן שהוא משפיע יש לו שמחה, ואם האדם משפיע ואין לו שמחה, חסרה ההשתוות. אך יש כאן טעם חמור עוד יותר — כאשר האדם מגיע למצב של עצבות, הוא מאבד את הטעם בחיים ורואה הכל בצבע שחור.

במצב כזה, כפי שמביא במושגים הקבליים, האדם דומה למי שמרכיב משקפיים שחורות, ועל כל דבר שמסתכל רואה רק שחור. גם הטוב נראה לו שחור, גם התיקון נראה שחור. מצב זה מחמיר את העניין — האדם נופל לבחינת כפירה חס ושלום, שכן הוא מבטא בפועל כאילו הבורא איננו מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומיטיב.

למעלה מהדעת — מפתח השמחה האמיתית

הפתרון שמציע רבנו הרב”ש הוא העבודה של למעלה מהדעת. האדם צריך להאמין באמונה שלמה שהכל מאת הבורא, גם כאשר אינו רואה זאת. עליו לקבל על עצמו שמה שהוא עושה כעת — גם אם בכפייה ובלי חשק — זה הדבר הטוב ביותר בעולם. במקום ההתבוננות על החסר ועל הקושי, האדם מעלה את עצמו לדרגת האמונה שלמעלה מהדעת, ומזה נולדת השמחה האמיתית.

הרב מזמין את הלומדים להעמיק בסוגיא זו בשיעורי הזום השבועיים, המתקיימים בימי שני ורביעי בשעה 20:30, שם ניתן לקבל הסברים נוספים ולשאול שאלות. השיעור מבאר יסוד חשוב בעבודת ההשפעה — שהשמחה האמיתית איננה פרי מאמץ עצמי בלבד, אלא מתנה משמיים הניתנת למי שמתייגע בכפייה עצמית לשם שמים.