מאמר ל | הדרישה מאסיפת חברים | א

מאמר משנת תשמ"ח (1987) | הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל

חז"ל (אבות פרק א', ו') אמרו "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". ויש להבין, מהו הסמיכות "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ל-"קנה לך חבר". ובספר "מתן תורה" (דף ל') כתוב שם "דענין המצוה של ואהבת לרעך כמוך, הוא בכדי להגיע לאהבת ה'". שהוא הדבקות בו יתברך. וזה לשונו "הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו למטרה הנרצית. משום שהעבודה במצות שבין אדם למקום יתברך היא קבועה ומסויימת, ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. מה שאם כן המצות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע, ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה. ועל כן סגולתם יותר בטוחה, ומטרתם יותר קרובה", עד כאן לשונו. ופירושו הוא, היות שהאדם צריך להגיע לזכות לבחינת השתוות הצורה, כלומר, שכל רצונו ומחשבתו יהיו רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. וזה נמשך מסיבת תיקון הצמצום, שענינו הוא, שמצד הבורא, שברא את העולמות, היה על הכוונה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. כמבואר בחז"ל, שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שבריאת העולם דומה למלך שיש לו כל טוב, ואין לו אורחים. זאת אומרת, שיש הנאה מזה שהאורחים אוכלים אצלו. אלא מטעם שלא תהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכין לקבל הנאה ותענוג על הכוונה להנות להבורא. אולם מדרגה א' הוא, משפיע עמ"נ להשפיע. והאדם צריך להנות בעת שהוא משפיע, כדוגמת הבורא, שיש לו הנאה. כמו שאמרו חז"ל (זהר, חלק א', בראשית, דף קט"ו) וזה לשונם "לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא". רואים אנו, שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה ביום שנברא העולם. כלומר, בזה שרצונו להשפיע היתה לו שמחה. נמצא לפי זה, אם האדם עושה מעשים דלהשפיע, ואין לו שמחה, אין כאן השתוות הצורה. הגם שבמעשה הוא משפיע, ועסק באהבת הזולת, אבל המעשה הזה צריך להיות בשמחה, כדוגמת הבורא שיש לו שמחה. אם כן חסרה כאן ההשתוות של שמחה. לכן צריך האדם לעשות כאן ב' דברים: א) אפילו שהגוף לא רוצה לעבוד בעניני השפעה, צריכים ללכת עמו בדרך הכפיה. אבל יש כלל, בזמן שהאדם עושה מעשים בכפיה, אין האדם יכול להיות בשמחה, היות שהיה יותר מאושר, אם לא היה צריך לעשות את המעשים. מכל מקום האדם מוכרח לעבוד על דרך הכפיה. וזה נקרא, שהוא כופה ומכניע את הרע שבו. אמנם כנ"ל, כאן חסרה השמחה, מה שצריכה להיות על כל מעשה ומעשה דלהשפיע. ועל שמחה אין האדם יכול לכוף עצמו, שיהיה שמחה במקום שהוא מעשה של כפיה. כי שמחה היא תוצאה מזה שהאדם נהנה. ובמקום שיש הנאה, לא שייך לומר "כפיה". לכן מכפיה לא נולדת בחינת שמחה והנאה. ב) בזמן שאנו אומרים, שצריכים לעבודת ה' שמחה, וכנ"ל, ששמחה היא רק תוצאה מדבר שהאדם נהנה. אי לזאת, היות שהאדם יכול רק לעשות מעשים של כפיה, שזה נקרא "מעשה". "מעשה" נקרא דבר שאין השכל מסכים לזה. וזה נקרא, בזמן שהאדם מתחיל לכוף עצמו, הוא נכנס בבחינת "הבא לטהר". ומה חסר עוד. רק דבר שיעורר לו שמחה. על זה יש לפרש, שזה נותנים לו מלמעלה, שזה נקרא "מסייעין אותו". ומה הסיוע. אומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". ובזמן שזכה לזה, כבר יש לו שמחה. נמצא לפי זה, מה שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בשמחה, הכוונה, שהאדם צריך לעורר ע"י המעשים שעושה, את האתערותא דלעילא, שרק ע"י סיוע מלמעלה הוא יכול להגיע לבחינת שמחה, בזמן שהוא עוסק במעשים דלהשפיע. ובאמת נשאלת כאן שאלה, בשביל מה צריכים לעשות מעשים דהשפעה בשמחה. ואמרנו, שהטעם הוא פשוט, שאין כאן השתוות הצורה. מטעם שהבורא, כשהוא משפיע, יש לו שמחה. מה שאם כן אם האדם כשהוא משפיע, ואין לו שמחה, חסר כאן בענין השתוות הצורה. אולם יש כאן טעם יותר חמור מההשתוות הצורה. כי בזמן שהאדם בא במצב של עצבות, כלומר, שרואה שאין לו טעם בחיים, היות שכל מה שהוא מסתכל, הוא רואה שחור, הן בגשמיות והן ברוחניות, שזה דומה כמו האדם המרכיב לעינים שלו משקפיים שחורים, שעל כל מה שהוא מסתכל, הוא רואה רק שחור. האדם במצב הזה נמצא בבחינת כפירה להשגחת ה', היות שאין יכול לומר, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא נמצא אז בבחינת חוסר אמונה. כבר אין כאן ענין של השתוות הצורה, אלא ענין חוסר אמונה, רק נמצא במצב של כפירה. לפי זה יוצא, שעל האדם מוכרח להיות תמיד בשמחה, ולהאמין למעלה מהדעת, שכל מה שה' עושה, הוא רק בבחינת טוב ומטיב. ורק אנו צריכים להאמין גם כן, שזה מה שאנו צריכים, להאמין למעלה מהדעת. הלא לפי שכלנו, היה יותר טוב אם הקב"ה היה מתנהג עמנו בבחינת השגחה גלויה. אבל כבר דברנו מזה הרבה פעמים, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שאין לומר, שאין הקב"ה יכול לתת הכל בתוך הכלים של קבלה, הנקרא "בתוך הדעת". כלומר, שגם הגוף הגשמי יבין, שהבורא מתנהג עם כל העולם כולו רק לטוב. אם כן למה בחר דוקא בכלים של למעלה מהדעת. אלא שהבורא בחר הכלים האלו, שדוקא כלים האלו יותר מוצלחים, שעל ידיהם נגיע לשלימות האמיתית. שאז יקויים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". ואמרו חז"ל "בשתי יצריך. ביצר טוב וביצר הרע". שאז גם הגוף מרגיש את הטוב ועונג, מה שהבורא נותן להנבראים, ולא צריך אז להאמין על זה למעלה מהדעת. נמצא, שהעיקר הוא מה שדורשים, שהאדם יהיה בשמחה בעת עבודתו בעבודה דלהשפיע, בזמן שהוא לא רואה מה יהיה מזה לקבלה עצמית, הנקרא "בתוך הדעת", היות אחרת הוא נמצא בבחינת כפירה חס ושלום. ובהאמור יוצא, שהאדם מוכרח לעבוד עבודת הקודש למעלה מהדעת, כי הם כלים המוכנים להביא את האדם לשלימותו. וכנ"ל, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לקבל שמחה מהנהגת ה', שהיא בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא בחינת "ימין".

 

לרכישה מוזלת של 'ספר המאמרים' של הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל

לצפייה בסריקת מאמרי הרב"ש תשמ"ח (1987) בספריית הקבלה של האתר

לשיעורים נוספים במאמרי אדמו"ר ברוך שלום אשלג זצ"ל

לשיעורי וידאו בכתבי אשלג מבעל הסולם ובנו הרב"ש זצ"ל

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל שיעורי הוידיאו שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.