ידיים רוחניות לפי הקבלה | הרב שקד אליהו פנחס | סולם יהודה | לימוד קבלה בירושלים

ידיים ככלי הקבלה במשנת הקבלה

בשיעור מעמיק זה פותח הרה”ח הרב שקד אליהו פנחס שליט”א צוהר להבנת אחד היסודות המרכזיים בתורת הקבלה – משמעות הידיים ברוחניות. הרב מבאר באריכות כיצד שפת המקובלים בנויה על עיקרון של ענף ושורש, וכיצד אברי הגוף הגשמיים מסמלים מהויות רוחניות עמוקות. שיעור זה הוא חלק מסדרה רחבה של שיעורי הרב שקד אליהו פנחס בהפצת תורת הסוד.

שפת ענף ושורש – המפתח להבנת הקבלה

הרב פותח את השיעור בהזכרת יסוד חשוב שעליו נבנית כל תורת הקבלה – שפת ענף ושורש. שפה זו אינה מדברת על האברים הגשמיים כפשוטם, אלא על המהות הרוחנית שהם מסמלים. כאשר הקבלה מזכירה שמיים, ארץ, ידיים או רגליים, אין הכוונה לחפצים גשמיים, אלא לכוחות רוחניים שונים. השמיים מסמלים את רצון ההשפעה ואת מעלת החשיבות, ואילו הארץ מסמלת את הרצון לקבל ואת ירידת המדרגה. הבנה זו היא המפתח לפיענוח הצופן הקבלי הטמון בכתבי המקובלים, וניתן להעמיק בה דרך מושגים קבליים מרכזיים.

הידיים כסמל לכלי הקבלה של האדם

רבנו שליט”א מסביר כי הידיים, ובדומה להן הרגליים, מסמלות בקבלה את כלי הקבלה של האדם – את האנוכיות והרצון לקבל. הידיים הן הכלי שבאמצעותו האדם לוקח את אשר רצונו חפץ, והרגליים הן הכלי שבאמצעותו הוא הולך אל מבוקשו. שני אברים אלו משרתים את הרצון לקבל הטבעי הקיים בכל אדם.

חיות טהורות וטמאות – מבט קבלי

הרב מרחיב ומביא דוגמה מאלפת מעולם החי. הבהמה, שיש לה ארבע רגליים על האדמה, מסמלת רצון לקבל גס וקשה לתיקון. לכן בשרה דורש תהליכים מרובים של שחיטה, מליחה והכשרה, עד שניתן להופכו למאכל המותר באכילה. העוף, שיש לו רק שתי רגליים על הקרקע ולעיתים מתעופף, מסמל רצון לקבל מעודן יותר, ולכן הכשרתו פשוטה יותר. הדג, החי במים ואין לו ידיים ורגליים כלל, מסמל את הדרגה הגבוהה ביותר של טהרה – אין לו כלי קבלה גשמיים, ולכן אין צורך בשחיטה או בהכשרה מיוחדת.

סוד הדגים והגאולה

במהלך השיעור חושף הרבנו רעיון עמוק במיוחד הקשור למהות הדגים. דג בגימטרייה שווה לשם הוי”ה, ויש בו רמז למשיח בן יוסף הניצול “מי דאג” – מי שחושב על הקדושה ושומר עליה. ביום השביעי, יום השבת, האדם הופך את פנימיותו לבחינת השפע, לבחינת דגים. עניין זה קשור עמוקות לסודות עבודת השבת ולהמתקת הדינים, נושאים שניתן להעמיק בהם דרך כתבי בעל הסולם ובמאמרי הקבלה החסידית.

הקושיה – אם ידיים הן כלי קבלה, מהי ברכת הידיים?

הרב מציג קושיה חזקה ששאל אחד השומעים בשיעור קודם. אם הידיים מסמלות את הרצון לקבל ואת האנוכיות, כיצד יתכן שהתורה מספרת על יעקב אבינו ששיכל את ידיו וברך את אפרים ומנשה? כיצד יתכן שמשה רבנו הניף את ידיו במלחמת עמלק – וכאשר הרים ידיו ישראל גוברים וכאשר ידיו ירדו עמלק גובר? יתרה מזאת, מה פשר המנהג הקדוש לנשק את ידי הצדיק?

אין דבר רע – יש שימוש רע בדבר

תשובת הרב היא יסוד גדול בעבודת השם – אין דבר רע בעולם, אלא יש שימוש רע בדבר. העיקרון הזה הוא חוקיות ברורה בתורת הקבלה. הרב מדגיש שמשפט זה כה חשוב, עד שראוי לרשום אותו ולשנן אותו. כל דבר שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, יש בו אפשרות לשימוש לשם שמיים. הרב מביא דוגמה מעניין שינוי השם – אין דבר כזה “שם רע”, אלא יש שימוש רע בשם. כל אדם יונק את השפע הרוחני שלו מהשם שלו, ולכן שינוי שם הוא עניין מורכב מאוד שהמקובלים נזהרו בו עד מאוד.

הצדיק המקדש את אבריו

הצדיק האמיתי לוקח את כל ארבעה עשר אבריו – שתי ידיים, שתי רגליים, שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי שיניים, שתי כליות וכבד – והופך אותם לכלי שרת לעבודת השם. במקום להשתמש בידיים לקבלה אנוכית, הצדיק משתמש בהן לברכה ולהשפעה – כיעקב אבינו שברך את נכדיו, וכמשה רבנו שהרים אותן בתפילה. הידיים המקודשות הופכות לכלי שפע, והן שייכות לבחינת הקדושה. עניין זה דומה למנהג נישוק ספר התורה – כפי שהאדם נושק את הספר הקדוש שמקודש בעצמו, כך הוא נושק את ידי הצדיק שקידש את עצמו במעשיו. ניתן להעמיק במשנת הצדיקים גם דרך שיעורי וידאו בקבלה חסידית נוספים.

מקליפה לקדושה – תיקון כלי הקבלה

הרבנו שליט”א מבאר כי על אף שהידיים מסמלות בשורשן את הרצון לקבל, כאשר הן נמצאות אצל אדם המכוון לקבל על מנת להשפיע, הן הופכות לכלים של השפעה וקדושה. הקליפה והקדושה אינן שני דברים נפרדים לגמרי, אלא תלויות בכוונת הלב ובאופן השימוש. כלי שמשמש לקבלה אנוכית הוא קליפה, ואותו כלי עצמו, כשמכוונים אותו להשפעה ולעבודת השם, הופך לכלי קדוש. זהו עומק תורת הקבלה – לא לברוח מן העולם, אלא לתקן אותו ולקדשו. עיקרון זה עומד גם בבסיס תיקון המידות והתפילה, כפי שניתן לחזות בשיעורי קבלה אונליין בזום של ימי שני ורביעי בשעה 20:30.

הוראה מעשית בעבודת השם

בסיום השיעור מאחל הרבנו שליט”א ברכה לכל הציבור – שנזכה כולנו להשתמש בכל מה שיש לנו בצורה נכונה, מתוקנת ומבורכת. ההוראה המעשית היוצאת מן השיעור היא להתבונן בכל פעולה שאנו עושים עם ידינו – האם אנו משתמשים בהן לקבלה אנוכית, או שמא אנו מקדשים אותן בעבודת השם, בנתינה, בתפילה ובברכה. כל יד שמושטת לעזרת הזולת, כל יד שמתרוממת לתפילה, כל יד שעוסקת בתורה – הופכת מכלי קבלה לכלי שפע וקדושה.