קבלימוד | 6

משום שדרכו מאז מטרם הצמצום למלאות גם את הבחי"ד, לכן גם עתה רוצה למלאותה, ונמצא 'שמכה במסך' המעכב בדרכו. (פ"א אות ג' ובאו"פ שם אות ע').

במקום שניכרת ההשפעה וההטבה של או"ח, מבלי שום עביות כלל, דהיינו באו"ח העולה מהמסך ולמעלה, נבחנות הבחינות שבו, בשם 'חלון' ו'נקב'. (פ"ד אות ב' ובאו"פ שם אות ח').

כי ע"י הזווג דהכאה, הנעשה במסך דמלכות של ראש דעליון, המעלה או"ח מהמסך ולמעלה, חוזרים ומתנוצצים אותם האורות גם אל המדרגה שמתחתיו. ולפיכך נמצא 'שהמסך שבמלכות דעליון, הוא המשפיע לתחתון'. (פרק ד' אות ט' ואו"פ אות ש').

כל שיעור קומה שהמלכות גורמת ע"יה או"ח העולה ממנה שיתלבש בראש, הרי זה נחשב לחלקה של המלכות עצמה, להיותה השורש למציאותו. וע"כ, כל הקומה הזו, שוב חוזרת ומתפשטת במלכות גופה, דהיינו שהמלכות עצמה מתרחבת לע"ס מינה ובה, ומקבלת אותה הקומה לג' בחינות עליונות שבה, עד למלכות שבה, שאינה ראויה לקבל מחמת הצמצום, ונעשתה ע"כ המלכות הזו לנקודה המסיימת, המכונה 'טבור'. (פ"ב אות ב' ובאו"פ שם אות ג').

התנוצצות האורות דראש מהמסך ולמטה, כנ"ל באות ק"ה, נקראת 'הארה דרך מסך' (פ"ב אות ב').

המושפע ובא בדרך עילה ועלול שבד' הבחינות דאור ישר, כגון בחי"ב המסובבת ועלולה ע"י בחי"א, ובחי"ג על ידי בחי"ב, מכונה זה בשם 'דרך מעבר'. והמושפע ובא דרך זווג ואו"ח, מכונה 'דרך התלבשות'. (פ"ד אות א', ועי' או"פ אות א').

ההתלבשות דע"ס דאו"י בע"ס דאו"ח, נקראת רק על שם הספירה העליונה שבאותה הקומה. אם היא כתר, נקראות כל הע"ס בשם כתר. ואם חכמה, נקראות חכמה וכדומה. (פ"ג אות ה' ובאו"פ שם).

עי' באו"פ פ"ג אות א'.

המסך שבין אצילות לבריאה הוא הסיום רגלין דאצילות שנעשה מצמצום ב', מעלות המלכות שהיא בחי"ד לבינה דנקודות דס"ג דא"ק. ובחי"ד זו היא בפנימית. ועליה מסך דבחי"ג שה"ס מלכות דמלכות דא"א, שהיא מלכות המסיימת רגלי א"א. ועליו מסך דבחי"ב, שנקרא התלבשות בבינה, לצורך ע"ס דבריאה. וב' העליונות, כתר וחכמה נעלמים וגנוזים תוך הבינה שבהן. (פרק ג' אות ב').

כיצד משפיע המסך דבחי"ב לבריאה, והמסך דבחי"א ליצירה. הוא משפיע ממעלה למטה (באו"פ פ"ג אות ו').

משום שמשפיע מלמעלה למטה, נבחן 'למסך סתום'. כלומר, שהגבול שבו הוא סגור, והע"ס שלמטה ממנה, אינן יכולות לינק מלמעלה מגבולו. משא"כ, כשהמסך משפיע ממטה למעלה, נבחן למסך פתוח, כי אין בכחו להגביל שם האורות, אע"פ שהוא מלביש באו"ח שלו, כנ"ל אות ק"ג. (פ"ד אות ג').

להיותה בחינת אצילות, ששורשה ממסך דבחי"ג, ואין מסך דבחי"ב שולט עליה, וע"כ 'בוקעת ומשברת' אותו. כלומר שכלפי דידה, נחשב המסך הזה לא לסתום, כנ"ל אות קי"ב, אלא לפתוח. ואע"פ שיורדת מתחתיה, אינה נגבלת בכך, אלא יכולה לחזור לאצילות תמיד. (פ"ז אות א' ובאו"פ אות ג').

משום שהמסך דבחי"ב ההוא, הוא השורש שלהם, והם למטה ממנו וכנ"ל אות קי"ב. (פ"ז אות א').

כי ב' הפכים המה מקצה אל הקצה, זה כולו להשפיע ולא לקבל כלל, וזה כולו לקבל. ואי אפשר לב' הפכים שיצאו זה מזה, אלא אם כן בדרך הדרגה, והבן. ולפיכך, אין האור יוצא מכלל מאציל להקרא בשם נאצל, עד שישתלשל בדרך ד' המדרגות חו"ב תו"מ דאו"י, כנודע. [ח"ד פ"א או"פ נ']

הם או"י ואו"ח. כי אור הסתכלות המקובל, דהיינו בג' בחינות הראשונות חו"ב ת"ת, הוא 'בחינת או"י' שבו. ואור הסתכלות שאינו מקובל, אלא שנדחה לאחוריו, דהיינו האור הראוי לבחי"ד, הוא 'בחינת או"ח' שבו. (פי"ב אות ג').

גם בד' בחינות דאו"י, נבחן שהמלכות דעליונה נעשית לכתר לתחתונה. כי מלכות דבחי"א, נעשה לשורש וכתר דבחי"ב. ומלכות דבחי"ב, נעשה לכתר לבחי"ג. באופן, שבינה דאו"י מוגבלת בעביות דבחי"ב שממעל לה במלכות דחכמה. וכן עביות דז"א, הוא ממעל לו במלכות דבינה. וע"כ נחשבות כל אחת מד' הבחינות האלו, אשר העביות מגיעה להם ממעלה למטה. (ועי' בח"ב בהסת"פ אות כ"ז וע"ש בכל ההמשך).

האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, הוא גורם להתפיס האו"י במדרגה. (פי"ב אות ד').

כי ה' רשימות נשארו במלכות מאורותיה שבאין סוף ב"ה גם לאחר הצמצום. כי שם היה אור א"ס ב"ה ממלא לגמרי את הבחי"ד והיתה מקבלת שם כל האור הראוי לה' הבחינות שלה. ומאחר שהמסך מעכב עתה לכל אותו האור הראוי למלאות הרשימות הללו, הנה נמצא שיש באו"ח הזה ה' בחינות כח"ב תו"מ, הנידחים מה' הרשימות שבמלכות. ותדע שה' הבחינות הללו שבאו"ח, הן העולות ומלבישות לה' הבחינות שבאו"י. (הסת"פ פ"ב אות ב').

נודע שכל חידוש צורה, נחשב לתוספת על הצורה הראשונה. ולפיכך, אם בחי"ד שבמלכות נזדככה לבחי"ג, הרי זאת מלכות אחרת, שנתוספה על הראשונה, כי אין העדר ברוחני. אמנם כח הצמצום שבמלכות דבחי"ד, רוכב ג"כ על המלכות החדשה דבחי"ג, ולפיכך שייך בה זווג דהכאה. ועכ"ז, אינה נחשבת למלכות המסיימת, כמו המלכות דבחי"ד שבעליון, בטרם שהאו"י מתלבש באו"ח שלה. דהיינו, רק אחר שמתרחבת מינה ובה לע"ס דגופא, והאו"ח יורד להם ממעלה למטה, עם כל שיעור הקומה שהלביש בראש, עד למלכות דמלכות שנק' טבור, שאז נעשה הטבור לנקודה המסיימת. והטעם הוא, כי הצמצום הראשון, לא היה אלא על כלי מלכות, שכבר הלבישה לאורות, כנודע. (הסת"פ פ"ז אות ג').

עי' לעיל אות ק"ה.

הם ודאי הבחינות מלמעלה למטה, כי האו"ח שממטה למעלה אינו מגביל, כנ"ל אות קי"ב (באו"פ פ"ג אות ה').

כי ה' הרשימות כח"ב ז"א ומלכות הנמצאות בכלי המלכות (כנ"ל אות קי"ט), עומדות ממטה למעלה. כי בחי"ד היא כתר, ובחי"ג חכמה, ובחי"ב בינה, ובחי"א ז"א, והזכה לגמרי היא מלכות שבה. ומתוך שחסרה בה עביות דבחי"ד, נמצא אשר אם אפילו קבלה את האור ישר לתוכה, לא היה לה מקום להמשיך ולקבל את אור הכתר, מחמת חסרון בחי"ד שבה. אשר ע"כ גם עתה, שהמסך דחה והחזיר את האור הזה, הרי לא דחה אלא רק מחכמה ולמטה, דהיינו השיעור שהיתה יכולה לקבל. וע"כ אין האו"ח הזה יכול לעלות ולהלביש את הכתר, אלא רק מחכמה ולמטה, דהיינו כשיעור קומתו עצמו.ועד"ז, אם אין בה רק עביות דבחי"ב, נמצא שחסר בקומת או"ח של עצמו ב' הספירות, כתר וחכמה. ולפיכך, אינו יכול להלביש אתהכתר וחכמה דאו"י, אלא מבינה ולמטה וכו' עד"ז. (הסת"פ פ"ב אות ב', [ח"ב הסת"פ ע"ח]).

אע"פ שאור אח"פ הוא אור דחסדים, מ"מ נוהג בהם זווג דהכאה, משום שיש בהם הארת חכמה. [פי"א או"פ ז' ד"ה וז"ש]

כי האו"ח בלי או"י אין בו השפעה כלום, ומכונה אור נקבה, שמקבלת ואינו משפעת כלום, וע"כ מסיים הפרצוף. (הסת"פ פ"ז אות ב').

או"ח היורד ממעלה למטה, מכונה הבל היוצא לחוץ. (פי"א אות ז', ובאו"פ אות ח').

משום שאין הכאה בבחי"א, כי עביותה קלושה מאד. (פי"א אות ה', [אות ו' או"פ ה']).

האו"י ועיקר מציאותו של האו"ח, שניהם הם מאור הסתכלות, דהיינו אור החכמה, המתפשט מהא"ס שנק' כתר. ועי' לעיל אות קט"ז. ועיקר מציאותם של הכלים, הם ג"כ מאור הסתכלות, שהרי הם נעשים ע"י האו"ח, כנודע. (פי"א אות ו').

בחינת עביות שבכלים, שמקום גילויים הוא מהמסך ולמטה (כנ"ל אות קכ"ב), הם נעשים מהבלים היוצאים מאח"פ. (פי"א אות ז').

כי אח"פ הם רק בחינות מלכויות, שהמלכות שעלתה לבחי"ג של ראש נקרא חוטם, והמלכות שעלתה לבחי"ב של ראש נקראת אזן. לפיכך, אין בהם אור ישר כלום, אלא רק או"ח היורד לבד, שנקרא הבל היוצא לחוץ, שמהם נעשה רק בחינת העביות שבכלים, וע"כ לא נעשה מהם שום מציאות, כנ"ל אות קכ"ט. (פי"א אות ז' ובאו"פ אות ח').

אין מסך בעולם אצילות, כי מסך פירושו שדוחה האור מלהתלבש בכלי, ובכל מקום שיש מסך הוא מפסיק את הארת אור העליון מלהאיר עוד. ועם זה תבין, שאין מסך ממש אלא בסיום רגלין של כל פרצוף, כי משום זה נפסק אור הפרצוף ומסתיים מדרגתו. אבל המסכים שלמעלה מסיום רגלי הפרצוף, אינם אלא פעולות העולות מן המסך דסיום רגלין, שבפה דראש עושה זווג דהכאה, ובחזה הוא מפסיק התלבשות דאור ישר. וכן בחינות הזדככות המסך הנאמרות בפרצוף, כל אלו אינן כלל מסכים ממש, שהרי אין מפסיקים כלל הארת מדרגת הפרצוף, אלא שהן פעולות העולות מכח העביות והקשיות שבמסך דסיום רגלין. ומה שאנו מכנים אותם מסכים הוא רק לשבר את האזן.

האו"י המלובש בהאו"ח העולה עליהם ממטה למעלה, הם עצמות האור שבמדרגה. והאו"י המלובש באו"ח היורד מהמסך ולמטה, שנקראים ע"ס דגוף, הם בחינת 'אור של תולדה' מע"ס של ראש. (פ"ח אות ט'). האור שנמשך לתחתון מחמת שהטיב לעליון ה"ס אור של תולדה, ונקרא גוף. וכן ג' קוין דז"א הנמשכים לו מחמת דתלת מחד נפקי, נקראים גם כן אור של תולדה, ונקרא גוף.

משום שהאורות הקטנים בטלים בעליונים ואינם עולים בשם.

להיותן מבחינת ע"ס שקומתן שוה.

ע"י זווג דהכאה בקרקע האצילות יצאו ע"ס דבריאה, וע"י זווג דהכאה בקרקע דבריאה, יצאו ע"ס דיצירה. (פ"ב אות ב' ובאו"פ אות ג').

ע"י התלבשות אור א"ס בחכמה, דהיינו מזווג על המסך דבחי"ג. (פ"ג אות ד').

משום שהאו"ח הנדחה מהמלכות, אין בו אור הכתר, אלא רק מחכמה ולמטה, כנ"ל אות קכ"ג. ולפיכך אין בו במה להלביש את הכתר דאו"י ולקבל ממנו. (פ"ג באו"פ אות ב').

האצילות מקבלת במלבוש, דהיינו או"ח, מבחי"ג שנק' חכמה. והבריאה, ע"י מלבוש דבחי"ב, שנק' בינה. והיצירה, ע"י מלבוש דבחי"א, שנקרא ז"א או ת"ת. והעשיה, מקבלת ע"י המלכות דיצירה. (פרק ג' אות ב' ואות ג').

כל הבחינות שהאו"ח מלביש דגוף, ואף משהו לא יחסר. וע"כ, האו"ח הזה היורד ממעלה למטה, דומה לגמרי כמו 'חותם', שכל מה שנחקק עליו הוא מעתיק על הנחתם ממנו, שהן עה"ס דגוף. ועד"ז, מכל עליון לתחתון, כנודע. (פ"ח אות ט' ובאו"פ אות ח').

עיקר מציאות הכלים נעשו מאור ההסתכלות, כנ"ל אות קכ"ח. אמנם עוביותם וצורתם נעשו ע"י או"ח היורד מאזן חוטם פה ולמטה, כנ"ל אות קכ"ט. (פי"א אות ז').

כי בהתפשט אור א"ס ב"ה לעשות כלים, נבחן שם ד' בחינות דאו"י כנ"ל. ונודע שג' בחינות חו"ב ז"א נחשבים לאורות, ורק המלכות נחשבת לכלי. ונמצא ע"כ האורות קודמים להכלים. (פי"ב אות ה' ובאו"פ אות ב').

על ידי האו"ח שממסך ולמעלה. (פי"ב אות ד').

על ידי הסתכלות [הסתכלות ב'] באח"פ. כי בהזדככות הטבור לבחי"ג, נסתלק האור מהמקום שבין הטבור לחזה, כי בחי"ג דגופא מכונה חזה. ונמצא משום הזדככות הזו, עלתה המלכות של ראש, מפה לחוטם, כי בחי"ג של ראש נק' חוטם, ונעשה שם זווג דהכאה על בחי"ג, והאו"ח היורד מהחוטם ולמטה נתפשט עד החזה. ואח"כ, כשנזדככת גם המלכות דבחי"ג לבחי"ב, נמצא מסתלק האור גם מהמקום שמחזה עד שבולת הזקן, כי בחי"ב דגופא נבחנת שם. ונמצא משום הזדככות הזו, עלתה גם המלכות של ראש, מהחוטם אל האזן, שהיא בחי"ב של ראש, ונעשה שם זווג דהכאה על המסך דבחי"ב, והאו"ח היורד מהאזן ולמטה, מתפשט עד שבולת הזקן. ואח"כ כשנזדככה גם המלכות דבחי"ב דגופא, שנק' שבולת הזקן, אל עביות דבחי"א, נמצא משום זה שמסתלק האור, גם מהמקום שמשבולת הזקן עד סמוך לפה, ומשום זה עלתה גם המלכות של ראש, מהאזן לעינים, דהיינו לבחי"א של ראש, ושם אין נוהגת הכאה (כנ"ל באות קכ"ז), וע"כ אין שם או"ח היורד למטה, ולכן אין שום כלי נעשה לאור החכמה. ועד"ז כשנזדככה עד לשורש, ועלתה המלכות מעינים לגלגלתא, שהכתר של ראש מכונה גלגלתא, לא היתה שם ג"כ שום הכאה כנ"ל, ולכן אין שם או"ח היורד, וע"כ אינו יוצא כלי דכתר בגופא. באופן, שאין כלים בגוף לא לחיה שהיא אור החכמה, ולא ליחידה שהיא אור הכתר, מטעם שלא נעשתה הכאה שם בעת הזדככות המלכות, כמבואר. ואין כאן, אלא ג' כלים לבד, דהיינו: המלכות, שמקומה מחזה עד הטבור. והז"א, שמקומו משבולת ולמטה עד החזה. והבינה, שמקומה מתחת לפה עד לשבולת הזקן. וצריך שתדע כאן, שאין זווג דהכאה נוהג במלכות דגופא, אלא במלכות של ראש, דהיינו מפה ולמעלה. (הסת"פ פ"ו אות ה'). [ח"ו כ"א באו"פ]

בהיות המלכות דגופא איננה יכולה לקבל מאו"י כלום, אלא רק או"ח לבד, ואו"ח בלי או"י אין לו התפשטות והשפעה, וע"כ מסיים הפרצוף. (הסת"פ פ"ז אות ה')

משום שתחילת הכל צריכים לזווג דהכאה המגלה את האו"ח שממטה למעלה, לבחינת ע"ס של ראש ושרשי כלים. ואח"כ, כדי לגלות כלים גמורים, צריך האור חוזר להתפשט ממסך ולמטה, כנ"ל אות קמ"ב. ואח"כ, צריכים לע"ס המסיימות לפרצוף, שהן ע"ס דסוף. הרי שאין שום מדרגה נשלמת, זולת בג' הבחינות ראש תוך סוף. (הסת"פ פ"ה אות ד').

עליה פירושה הזדככות. וכשמזדככת המלכות דגופא לבחי"ג, נבחן שהמלכות עלתה לז"א. וכשמזדככת לבחי"ב, נבחן שעלתה לבינה. וכשמזדככת לבחי"א, נבחן שעלתה לחכמה. וכשמזדככת לבחינת שורש, נבחן שעלתה לכתר, שנקרא מאציל. (הסת"פ פ"י אות ז').

אור המקיף שנשאר מבחוץ לפרצוף ורוצה להאיר גם בפנימיית, הוא 'הגורם להזדככות'. (ח"ב הסת"פ ע"ד ד"ה וטעם).

אחר הסתכלות הב' באורות אח"פ (כנ"ל באות קמ"ב), הגורם שיסתלקו כל האורות מע"ס דגופא, הנה אח"כ נעשה זווג חדש והתפשטות שניה, שהיא חוזרת ומאירה וממלאת את הע"ס דגופא הנ"ל. וגם מוציא פרצוף חדש, המלבישו במקום ההוא. (ועי' לקמן אות קס"ח).

משום שעביות שבמלכות, אינה יכולה לעלות ממקום יציאתה ולמעלה אף משהו שע"כ האו"ח העולה ממנה ולמעלה, נבחן עוד לבחינת אור אלא כלפי האו"י נחשב ככלי, באופן שמספיק רק להתפיס במדרגה, ולהיות שורש לכלים בלבד.

עי' לעיל אות קמ"ב.

עי' לעיל אות קמ"ב.

כי עיקר בחי' הכלי היא העביות, דהיינו הרצון לקבל שבנאצל, אשר זה לא נתגלה בשיעור המספיק רק בבחי"ד בלבד.וג' הבחינות הראשונות אין בהן שיעור מספיק, אלא שנחשבות רק לגורמות שתתגלה הבחי"ד. לפיכך נחשבות ג' הבחינות הראשונות לאור, ורק הבחי"ד בלבד נחשבת לכלי. (פי"ב אות ב' [גם או"פ ב']).

עיין לעיל אות קנ"א.

מבחינת האו"ח העולה מהמסך ולמעלה.

מבחינת האו"ח היורד מהמסך ולמטה.

ע"י הזדככות המלכות דגופא. (כנ"ל אות קמ"ב).

עביות דבחי"א דאו"י מכונה בשם 'קבלה ע"י כתר'. עביות דבחי"ב מכונה הרחקה. עביות דבחי"ג מכונה בשם חלון ונקב צר. עביות דבחי"ד מכונה חלון ונקב צר עם הרחקה. (פ"א אות ד').

ההמשכה היא בעביות דבחי"ד והקבלה היא בזך לגמרי כבחינת שורש. [פי"א או"פ ג']

לאור החיה, ההמשכה היא בבחי"ג והקבלה היא בבחי"א. לאור הנשמה ההמשכה היא בבחי"ב וגם הקבלה בבחי"ב. לאור הרוח ההמשכה היא בבחי"א והקבלה היא בבחי"ג. לאור הנפש ההמשכה היא ע"י ז"א והקבלה היא בבחי"ד. [פי"א או"פ ג']

משום שבאו"י, הזך יותר חשוב יותר וגבוה יותר, ובאור חוזר הוא להיפך, שהעב יותר חשוב יותר. ולכן כשמלבישין זה לזה, נמצאת קומת כולם שוה, כי היותר שפל באו"י הוא היותר גבוה באו"ח וכן להיפך.

עי' לעיל אות קי"ט.

עי' לעיל אות קכ"א [ק"ה] ואות ק"כ.

עד המלכות דמלכות שנק' טבור.

עי' לעיל אות קמ"ב.

שבולת, הוא מלכות דבינה דגוף. חזה, היא מלכות דז"א דגוף. טבור, הוא מלכות דמלכות דגוף. (עי' לעיל אות קמ"ב).

בהתפשטות ב'. עי' לעיל אות קמ"ז.

כי כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, וכל המקבל מוכרח לקבל בדבר היותר זך. כמ"ש בהסת"פ בחלק ב' פ"ח אות פ"ו/א ע"ש כל ההמשך.

משום שאין אור החיה מקובל אלא בבחי"א, שהיא אור העיניים, מטעם הנ"ל באות קס"ו.

כל פרצוף מתחייב להיות לו ב' בחינות שורשים בעליון ממנו, שהם כתר מלכות דעליון שנקרא פה, ומלכות דמלכות דעליון שנקרא טבור. כי על ידי עליית הטבור דפרצוף הכתר אל הפה שלו, שפירושה שהמלכות דגופא נזדככה מכל עביותה ונשארת זכה כבחינת כלי דכתר, נבחנת בזה שבאה למקום הפה של ראש, להיותה זכה כמו הפה,כי מבחינת ממעלה למטה אין שום עביות בפה, כנודע. ומתוך שהפה הזה עומד ומשמש שם בבחינת מלכות של ראש המעלה או"ח ממטהל מעלה, שמבחינת ממטה למעלה יש בו עביות דבחי"ד, נמצא הטבור שעלה לשם, שנכלל גם הוא בזווג הזה של הפה בבחינת ממטה למעלה, שפירושה, שנכלל מעביות הזו שנמצאת שם. אמנם הטבור אינו יכול לקבל לתוכו העביות דבחי"ד, כמות שהיא בהפה, מחמת העלמת בחינה אחרונה ממנו בכח הזיכוך, כמ"ש זה במקומו, וע"כ הטבור מקבל שם רק העביות דבחי"ג בלבד. ותדע, שהתעבות הזאת שהשיג הטבור מהפה, מכונה בשם ירידה למקום החזה דפרצוף הכתר, כי אחר שנתעבה הטבור שהיא בחי' מלכות דגוף, שממעלה למטה, וקיבל לעביות דבחי"ג, הרי חזר ונעשה בזה לבחינת מלכות דגופא, המכונה חזה. ונמצא, שעל ידי השגת העביות האמורה, יצא הטבור מבחינת הפה, וחזר וירד סמוך לטבור, דהיינו המקום, שהיה שם מתחילה בטרם שנזדכך, דהיינו במקום החזה. ולא ירד לטבור ממש, מחמת שלא נתעבה בבחי"ד,אלא בבחי"ג כנ"ל, והחזה הוא מקום המלכות דבחי"ג דגוף דפרצוף הכתר. והנה נשתנתה צורת הטבור, מחמת הזדככותו ועלייתו לפה. כי בטרם העלייה היה לו העביות דבחי"ד, ואחר שעלה וחזר למקומו, נמצא שקיבל רק העביות דבחי"ג.ולפיכך נחשב עתה הטבור ההוא, לבחינת כלי מלכות חדשה. ונבחן משום זה, שיצא לחוץ מהפרצוף לגמרי דהיינו מפרצוף העליון שהוא פרצוף כתר. ומתוך כך, נעשה ראוי לזווג דהכאה, ולהתלבשות ע"ס דראש, אע"פ שעומד במקום החזה דפרצוף הכתר. ואע"פ שהחזה, שהוא מלכות דגופא, אינה ראויה להכאה כנ"ל (באות קמ"ב ד"ה באופן), להיותו מבחי' מלכות אחר שנתלבש בה האור מלמעלה למטה, כנ"ל באות ק"כ, עכ"ז אין ההתלבשות ההיא נוגעת כלל לטבור הנ"ל שעלה וירד לשם, כי הטבור ההוא הוא בחינת מלכות חדשה כנ"ל, אשר האור העליון עדיין לא נתלבש בה מעולם, וע"כ הוא ראוי לזווג דהכאה, כנ"ל אות ק"כ עש"ה ועי' להלן אות ר"י. ולפיכך, התפשט אור א"ס ב"ה אל בחינת המלכות החדשה הזאת דבחי"ג, העומדת במקום חזה דעליון, וע"י הכאה במסך שבה, יצאו הע"ס דאו"ח והלבישו לאור העליון עד קומת חכמה, כנ"ל אות קי"ט [קכ"ג], שאו"ח העולה ממלכות דבחי"ג אינו יכול להלביש את הכתר. באופן, שע"ס דראש החדש הזה, מלבישים לפרצוף הכתר, ממקום עמידת מלכות של ראש, דהיינו בחזה דפרצוף הכתר, עד מקום הפה שלו, כי שם מקום שורשו העליון, כנ"ל. כי לא יוכלו לעלות למעלה משורשם, ונמצא הראש דפרצוף הכתר נשאר משום זה מגולה. ואח"כ, יורד האו"ח ומתפשט גם מהמלכות של ראש ולמטה, לע"ס דתוך, כנ"ל באות קמ"ב [נ"ו, קמ"ד], ולע"ס דסוף כנ"ל באות קמ"ג. והנה הראש תוך סוף הזה, נקרא פרצוף 'ע"ב', הנולד ויוצא ע"י פרצוף העליון שלו הנקרא פרצוף הכתר או פרצוף גלגלתא. (ועי' היטב בהסת"פ כאן פרק י' כל ההמשך). [ח"ד פ"ד או"פ נ']

כבר נתבאר לעיל שהגורם העיקרי ללידת פרצוף הוא חוק ההזדככות הנוהג תמיד בע"ס דגופא, מחמת התלבשותו של אור עליון בתוכם כמ"ש בהסת"פ כאן פרק י' אות א', ולפיכך אחר שנתלבש האור העליון בע"ס דגופא דפרצוף ע"ב, גרם גם כאן להזדככות העביות שבמלכות דגופא שלו, שנקרא טבור דע"ב, ונזדכך על סדר המדרגה ממטה למעלה עד שנעשה זך כשורש, שנבחן לעליית הטבור דע"ב לפה שלו. והשיג שם עביות חדשה דבחי"ב, מחמת שבחינה אחרונה נעלמת תמיד בשעת הזיכוך, כנ"ל באות הקודם ד"ה ומתוך, עש"ה. וכאן בע"ב, שהעביות שלו מבחי"ג, נחשבת הבחי"ג לבחינה אחרונה, הנעלמת בכח הזיכוך. ולפיכך השיג הטבור מתוך התכללותו בפה רק העביות דבחי"ב לבד. התעבות הטבור לבחי"ב, מכונה בשם יציאה מפה וירידה למקום החזה דע"ב, ששם מקום בחי"ב דגופא, משום שהטבור נחשב בו לבחי"ג והחזה לבחי"ב. ומהטעמים שנתבאר היטב באות הקודם, נעשה הזווג דהכאה מחדש במלכות החדשה הזאת, דהיינו בטבור דע"ב שעלה וירד לחזה, ונעשה ע"כ מקום החזה למלכות של ראש. שמחזה ולמעלה עד הפה דע"ב, נתפשטו הע"ס של ראש בקומת בינה, ומחזה ולמטה, נתפשטו הע"ס דתוך והע"ס דסוף, ע"ד שנתבאר באות הקודם. והנה הראש תוך סוף דפרצוף הזה, שקומתו הוא רק עד הבינה, נקרא פרצוף ס"ג. [הסת"פ פי"א]

התלבשות העצמות בכלים גורמת תמיד הזדככות העביות שבמלכות. (הסת"פ פ"י כל ההמשך).

משום, שהבחינה אחרונה נעלמת תמיד בכח ההזדככות והעליה לפה, וע"כ הטבור שעולה לשם ומקבל עביות חדשה, מפסיד תמיד בחי' אחרונה שהיתה לו בטרם הזדככותו, שהיא המלכות הקודמת שלו, הנמצאת תמיד מטבור עד החזה דכל פרצוף. ולפיכך, כשיוצא מפה ויורד למקומו כבתחילה, נמצא יורד רק למקום החזה בלבד, ושם נעשה הזווג החדש, בשביל פרצוף השני לו התחתון, כנ"ל באות קס"ח ד"ה ותדע. ונמצא לנו משום זה הכלל, שחזה דעליון הוא מלכות של ראש לתחתון, שנקרא פה לתחתון.

עי' לקמן אות ר"י.

התלבשות העצמות בכלים גורמת תמיד הזדככות העביות שבמלכות. (הסת"פ פ"י כל ההמשך).

משום שהשורש העליון דכל תחתון, הוא הפה דראש העליון, כנ"ל באות קס"ט. וע"כ אינו יכול להתעלות למעלה משורשו.

המה כינויים של כח"ב ז"א ומלכות הללו, אשר הז"א ומלכות מהם, נפרדו והיו לכלים מקיפים, ומורים על חסרון חיה יחידה אשר שם.

משום השיתוף דמדת הרחמים בדין, שפירושו עליית המלכות וכח הצמצום שבה, בתוך הבינה, ונתכללו שתיהן יחדיו. ויצא משום זה הז"א והמלכות הקודמים, למתחת נקודת הצמצום, ואינם יכולים לקבל שום אור. וע"כ נעשו למקיפים, שמקבלים האור אך מרחוק.

הם מרמזים ביחוד, על ז"א ומלכות דבחי"ד, שנפרדו ונעשו למקיפים, שמחמת זה, מעולם הנקודים ואילך, נחסרו חיה ויחידה הפנימיים בכל הפרצופין.

משום, שהאור מקובל תמיד בכלים היותר זכים.

נרנח"י (פרק ה' אות ב').

מוח עצמות גידין בשר עור.

כתונת מכנסים מצנפת ואבנט.

בית חצר שדה ומדבר.

מטעם הזדככות המסך, הנוהגת בכל מדרגה מהם.

ז"א ומלכות דבינה (או"פ פ"י אות א' ד"ה ובאמור).

שורש נשמה גוף דעתיק, מלביש לשורש נשמה גוף דא"ק, מחמת שלבוש והיכל דב"ן דא"ק נפרדו מהפנימיים דא"ק ואינם שם, והיו למקיפים, וכן בכל הפרצופין שמשם ואילך. (פרק י' אות ג').

מפרצוף ב"ן דא"ק ואילך, ששם נעשתה ההתחלה לשיתוף מדת הרחמים בדין.

פרצוף ב"ן דא"ק. משא"כ הפרצופין הקודמים, שהם מבחי"ד האמיתית, המה מיוחדים לעצמם לבדם, במה שאין בהם שיתוף דמדה"ר בדין, כמו בכל ע"ס הכוללות.

כי באמת הן רק ד' בחינות, אלא, כשאנו מחשבים עמהם גם השורש שנקרא כתר, הן נחשבות לה' בחינות. (פ"ז אות ט').

משום, שגם הכתר עצמו אין בו אלא שורשים של ד' הבחינות חו"ב תו"מ, וגם הוא מתחיל מחכמה. (פ"ח אות [ז'], ט').

ב"ן דא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (פ"ח אות א').

המה כולם נכללים בה' פרצופים דא"ק, כי הא"ק נחשב לע"ס הראשונות שיצאו בראש הקו לאחר הצמצום. (ע"ח ש"ג פ"א [מאות א']).

נרנח"י הפרטים, המלובשים בספי' כח"ב זו"ן דכל פרצוף, יוצאים ע"י זווגי דהכאות בדרך זיכוכה של המלכות, וע"כ המה עומדים זה למעלה מזה. אמנם ד' פרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, יוצאים על ידי עליית הטבור לפה, שקנתה שם עביות חדשה וירדה למקומה, כנ"ל באות קס"ח עש"ה. ע"כ החזה דעליון נעשה לפה של התחתון, ונמצאים עומדים זה למטה מזה. (הסת"פ פרק י"ג אות א').

העולמות משונים זה מזה בשינויים מרובים, כמ"ש בחלקים הבאים, מה שאינם כלל בין הפרצופין. ואכמ"ל.

הן ע"ס שקומתן שוה, ומכונים: עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא.

הן נקראות נרנח"י, או כח"ב זו"ן, דהיינו ע"ש ספירה העליונה שבקומה.

יתבאר בחלקים הבאים, בע"ה.

משום שאין כלים אלא לבינה וזו"ן, שנקראים שבולת חזה טבור. ונמצא שמשבולת ולמטה, שמשם מתחיל הגוף, אין שם אלא הכלי דז"א, והכלי דמלכות, שהם ז' ספירות, שהז"א כולל חג"ת נה"י, ועם המלכות, הרי הן ז' ספירות חג"ת נהי"ם.

אין שום הבחן במדרגות מצד ד' הבחינות דאו"י, להיותן תמיד בחינות התפשטות מא"ס ב"ה, כי אין שום חידוש אור בעולמות, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה כנודע.

כי ד' האותיות הוי'ה, הן רומזות לחו"ב תו"מ, וגם הספירות העליונות שבד' העולמות אבי"ע, הן חו"ב תו"מ, וע"כ נקרא כל עולם ע"ש הספירה העליונה שבו. (פ"ח אות א').

בשעה, שאנו רוצים להקביל העולמות המשותפים במדת הרחמים, כלפי פרצופי א"ק שאין בו השיתוף הזה דמדה"ר, אנו מכנים הספירות כח"ב תו"מ בשם שורש נשמה גוף לבוש היכל. ונחשב בו כל בחינות הא"ק לשורש, וכל האצילות לנשמה, וכל הבריאה לגופין. וכשאנו מחשבים אמנם העולמות ביחסים עצמם, אנו מכנים אותם, בשם נרנח"י. שנמצא היחידה, בא"ק. והחיה, שהוא אור החכמה, באצילות. והנשמה, בבריאה. והרוח, ביצירה. והנפש, בעשיה. וכבר ידעת, שביחס שנגל"ה, נמצאים העולמות אבי"ע חסרים מיחידה וחיה, כנ"ל אות קע"ז, ולפיכך אין באצילות אלא נשמה. ולכן נקרא כאן בשם נשמה כנ"ל. (פרק ח' אות ג').

בחינת המסך והמלכות בטרם שנעשה הזווג דהכאה, מכונה בשם 'נקודה'. ואחרי שנעשה הזווג דהכאה, והלבשת הע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, אז נקראים יחד בשם 'ספירה' (פרק ז' אות ב').

עיין לעיל אות קצ"ב.

ע"ס של ראש וע"ס של תוך, כמ"ש לעיל באות קמ"א וקמ"ב. וע"ס של סוף, באות קמ"ג.

משום שהמלכות דראש, הנקראת כתר, אינה מסיימת ואינה עושה הסוף על האור, אלא להיפך, שנעשית להתחלה ושורש לכל האורות שבפרצוף. (פרק א' אות ד').

משום שיש בו כח מאציל וכח נאצל כלהלן אות ר"י.

משום, שהמלכות של הראש אינה עושה סיום על האור, אלא להיפך, שעושה התחלה לאור ע"י האו"ח העולה ממנה. (כנ"ל אות ר"ד).

כשהע"ס דאו"י מתלבשות באו"ח העולה מזווג דהכאה במסך דבחי"ד המלבישו לאו"י עד הכתר, נקרא 'התלבשות א"ס בכתר'. ואם קומת האו"ח היא מבחי"ג, נקראת 'התלבשות א"ס בחכמה'. ואם היא מבחי"ב, נקראת 'התלבשות א"ס בבינה'. ומבחי"א, נקראת 'התלבשות א"ס בז"א או בת"ת'. ואע"פ שיש בכל התלבשות, ע"ס דאו"י ואו"ח, מכל מקום, כל התלבשות נקראת רק ע"ש הספירה העליונה שבקומה. (פ"ג אות ד', [או"פ א' ד"ה ושם]).

משום שרחוקים זה מזה כרחוק שמים מן הארץ, ואי אפשר שיצאו זה מזה אלא ע"י אמצעי המחברם (פרק ו' אות ד').

כי מיחס ניצוץ בורא שבו אין לו כלום מבחינת שבתחתון, כלהלן באות שלאחר זה.

זה הכלל, כשהתחתון עולה למקום העליון, הריהו לגמרי כמו העליון גופו, ושניהם נעשים כגוף אחד ממש. שהרי כל ההבדל והפירוד הרוחני הוא רק מפאת שינוי הצורה שביניהם, ששינוי הצורה שנתהוה ברוחני, מחלקו לשנים. וכשאתה אומר תחתון ועליון, פירושו מדרגה זכה ומדרגה עבה, כדמיון הטבור והפה, שמשום שינוי הצורה של העביות שבטבור, להיותו מבחינת ממעלה למטה, נחשב לנבדל לעצמו מהמדרגה הזכה שנקראת פה, ושפל ממנו, ומכונה תחתון הימנו. ולפיכך, כשאתה אומר שהטבור עלה לפה, הרי פירושו שנזדכך לגמרי כמו הפה, וא"כ, הם שבים להיות אחד ממש, כי אין ביניהם שום דבר, שיעשו אותם לשתי בחינות. אמנם, משום ההתכללות והיחוד הזה, נמצא שנכלל ג"כ הטבור מהעביות הנוהגת בפה, דהיינו העביות שממטה למעלה שיש שם, כנ"ל באות קס"ח, להיותם גוף אחד. ואז, נתעוררו הרשימות שנשארו בו בטבור מקודם הזיכוך, שהרשימות הללו הן מבחינות ממעלה למטה, והן נשתתפו ונתחברו עתה, עם העביות שממטה למעלה שבפה עצמו, ושוב נולדה מזה צורה חדשה בטבור, שונה מצורת הפה, ושפל הימנו בהרבה. כי העביות שממטה למעלה הנוהגת בפה, נבחנת לבחינת א"ס, כנ"ל אות ר"ו, מפני שעדיין לא נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה לאו"י, כנ"ל באות ק"כ. אמנם עביות שממעלה למטה, שפירושו שכבר נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה, הרי כח הצמצום רוכב עליה בכל תוקף (כנ"ל באות ק"ך). אלא, בהיות הרשימות שבטבור שקטות, דהיינו בעת שנטהרו לגמרי מכל עביותה, נחשבות שם כמו שאינן במציאות כלל. אמנם עתה, שנכלל הטבור בפה ונתעבה הימנו, אע"פ שהיא רק עביות מבחינת ממטה למעלה, אמנם הרשימות השקטות והנחות שבטבור, קמו משום זה לתחיה, והוכר שוב משום זה בטבור, בחינת הממעלה למטה שלו בשיעור מסוים, ונעשה שוב שינוי צורה בין הפה לטבור, כי ניכרת שפלותו. וזה מכונה בשם יציאה וירידה מהפה ולמטה, למקום בחי"ג דגופא כנ"ל, באות קס"ח, והבן זה. ולפיכך, גם אחר ירידת הטבור מפה ולמטה למקומו בגופא דעליון, נמצאות בו בהכרח, ב' מציאויות, דהיינו העביות שבו, והרשימות שבו. והנה מציאות העביות שבו, היא לגמרי מהפה דעליון, דהיינו העביות שממטה למעלה, שהטבור השיג ולקח הימנו, ע"י התכללותו עמו לגוף אחד כנ"ל. אמנם, מציאות הרשימות שבו, הרי זאת חלקו של הטבור עצמו, דהיינו של התחתון עצמו. ותדע ששתי המציאויות הללו, מכונות ניצוץ בורא וניצוץ נברא. כי מציאות העביות שבו מכונה ניצוץ בורא, להיותו לגמרי מהפה של העליון, והעליון כלפי התחתון, מכונה תמיד מאציל או בורא. ומציאות הרשימות שבו, מכונה ניצוץ נברא, כי התחתון נקרא נאצל או נברא כלפי העליון, כנודע. וניצוץ בורא האמור, נבחן לשורש לתחתון בכח ולא בפועל, כי הוא ודאי כל השורש העיקרי של התחתון, כי אם לא היתה בו העביות ההיא בטבור, אז לא היה עליו שום זווג דהכאה, אחר שכבר נזדכך לגמרי כנ"ל. אלא מתוך שקיבל העביות מהפה כנ"ל, נעשה ראוי ומוכשר להכאה, ולהוציא ע"ס בקומה חדשה לפרצוף תחתון כנ"ל באות קס"ח. הרי שניצוץ בורא האמור, אע"פ שהוא כל השורש לתחתון, מ"מ עדיין אינו נבחן לשורש בפועל, כי עיקר התחתון הוא ממציאות הטבור שעלה לפה וחזר וירד משם ולחוץ, כנ"ל אות קס"ח. ולפיכך, רק הניצוץ נברא שבו, דהיינו רשימותיו של הטבור, שנתעוררו ונתעבו מחמת העביות שבפה, רק הן בלבד נחשבות לשורש ד' הבחינות בפועל ממש, להיותן עצם מציאות התחתון כמבואר. (פרק ה' אות ה' ופרק ו' אות ד', [פ"ד או"פ נ']).

מבואר היטב לעיל בדיבור הסמוך.

קרקע אצילות הוא בחינת פה דראש של העליון בערך הבריאה (כמ"ש בע"ח שמ"ז סוף פרק ב'). ויש גם שם בחינת עליית הטבור לפה, שנתעבה בפה ההוא וחזר וירד למקומו, ונעשה מלכות של ראש הבריאה, דהיינו שנעשה עליו זווג דהכאה, והתלבשות ע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, כנ"ל אות קמ"א [קל"א/א]. ולפיכך גם כאן נמצאות ב' המצאויות כנ"ל באות ר"י, שהן ניצוץ בורא וניצוץ נברא. אשר ניצוץ בורא, שהיא העביות שממטה למעלה מפה דעליון, (כנ"ל באות ר"י ד"ה ותדע עש"ה), היא נבחן למלכות דמלכות דאצילות, שירדה ונעשתה עתיק לבריאה, 'לבחינת שורש בכח'. וניצוץ נברא, שהיא הרשימות כנ"ל, נבחנות שנעשה אריך אנפין דבריאה, שהיא בחינות 'שורש הד' בחינות בפועל' ממש. [פ"ז אות א' דה"ר בסוף, פ"ח אות י"א עם או"פ]

מבחינת ניצוץ בורא נק' אני אחרון (פ"ז אות י').

מבחינת ניצוץ נברא נקרא אני ראשון.

אע"פ שהמלכות דעליון היא המשפעת כל הע"ס דתחתון, מ"מ נבחן שכל בחינה נוטלת בדיוק שכנגדה בעליון. כי הכתר דתחתון נמשך מכתר דעליון, והחכמה דתחתון מחכמה דעליון, והבינה שבתחתון מהבינה דעליון, וכו'. אלא שהמלכות דעליון מעתיקה אותם ומביאתם לתחתון, על ידי האו"ח שלו. (פרק ח' אות י').

להיות בו העביות דבחי"ד, שקומת האו"ח שלו עולה ומלביש עד הכתר דאו"י. (פ"ט אות ו' ואות ח').

זה יתבאר בשיעורים הבאים בע"ה, ואכמ"ל. [פ"ז או"פ ד', חט"ז אות רל"א]

להיותו בחינת כתר וראש, והגוף שלו נעלם ומלובש בד' הפרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. (פ"י אות ה').

משום שנעשה עליה הצמצום, ואינה מקבלת מקבלת או"י כלום. ונודע שהע"ס דאו"י הן העצמות ועיקר האורות, ולפיכך נבחן שאין לה שם הארה משורשה ועצמותה, כלומר מצד שהיא מלכות דאור ישר. אלא רק ע"י זווג דהכאה, נעשית לכתר דאו"ח, וע"כ מכונה אספקלריא דלית לה מגרמה ולא מידי. מגרמא, פירושו מעצמותה, דהיינו מצד שהיא מלכות דאור ישר, לית לה שום הארה משם, כמבואר. (פ"ז אות ב').

בחינת ניצוץ בורא היורד להיות עתיק בתחתון (כמ"ש היטב לעיל באות ר"י), ה"ס הנקודה היורדת מעליון לבחינת ראש להתחתון. (פ"ז אות ב' [ובאו"פ ד']).

יתבאר בחלקים הבאים בע"ה. [בחלק ט"ו]

עי' לעיל אות ר"י. [פ"ז או"פ ג', אות ה' ואו"פ מ']

להיותה בחינת מלכות דעליון, דהיינו פה המעלה או"ח ומלביש לכל הע"ס דאו"י, ומתפיסם בפרצוף. וחוק הוא בעליונים, שכל מדרגה הגורמת תוספת אור לעליונים, הרי כל תוספת אור ההוא חוזר ומושפע, למדרגה שגרמה אותו. ולפיכך, מתוך שהמלכות בסגולת האו"ח שבה, מתפיסה לע"ס דאו"י בפרצוף, ע"כ חוזרות כל הע"ס ההן ומושפעות במלכות ההיא. ונמצא שהמלכות, אע"פ שהיא תחתונה שבע"ס, מ"מ היא מקבלת ויונקת מכל הע"ס כולן. ועי' בהסת"פ פרק ט' אות ב'. (פ"ו אות ו').

משום שאין לך בחינת חידוש הארה בעולמות שלא יהיה נמשך מהא"ס ב"ה. [פ"א או"פ ב' שניה, פ"ב או"פ ב']

משום שבכל המדרגות בכל מקום שהן, הן נמשכות בשוה מא"ס ב"ה (פרק ב' אות ג' [ואו"פ ט', פ"ט או"פ א'] ).

משום שהיא בחינת מלכות ממעלה למטה, שכבר היא בבחינת הלבשה לאורות, ע"כ רוכב עליה כח הצמצום, ואינה יכולה ע"כ לקבל מאו"י כלום. (כמ"ש לעיל באות ק"כ ע"ש).

מפני שנאצלת ועלולה הימנה. כי כן משתלשלות כל המדרגות מראש הקו עד סוף עשיה, בדרך עילה ועלול, שכל אחת נולדת על ידי זו שלמעלה הימנה. ולפיכך נקרא כל עליון בשם מאציל או בורא לתחתון אליו, וכן התחתון נקרא נאצל או נברא מהעליון ממנו (פ"ז אות י').

כי מלבד, שהמלכות דעליון היא השורש לכל בחינות שבתחתון, הנה עכ"ז, כל בחינה שבתחתון נמשכת בדיוק רק מבחינה שכנגדה בעליון. כתר דתחתון מכתר דעליון, חכמה מחכמה דעליון, כנ"ל (אות רט"ו ע"ש). הרי שכל בחינה שבתחתון, יש לה ב' שרשים. שורש אחד בבחינה שכנגדה בעליון, ושורש ב' במלכות שהיא השורש הכללי לתחתון.

הן מכונות עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא (פ"ה אות ב').

להיות שמה מקום החושך, כנ"ל באות ס"ה.

משום, שהעור אינו מקבל לתוכו מאו"י שבפרצוף, מחמת הצמצום שעליה. (כנ"ל אות ס"ה).

מפני שאין העדר ברוחני, וכיון שמתגלה הקדושה פעם באיזו בחינה, שוב איננה זזה משם לעולם. (פ"ז אות ג').

האדם יכול להשיג אפילו למעלה מנפש דאצילות. (פ"י אות ז').

כי כל עליון הוא בהכרח מדרגה אחת גבוהה מהתחתון. והנה אם יש לו נפש לתחתון, ונתוספה לו הארה מנפש דעליון, נמצא שהארה זאת גבוהה ממנו במדרגה אחת, והמדרגה הגבוהה מהנפש, נקראת רוח, וכו' עד"ז. (פ"י אות ו' ובאו"פ אות ד').

כל האורות של המלכות, נקראים נפש, ואפילו היחידה שבה.

עי' לעיל אות קצ"ג, ר"א, ר"ב.

הע"ס דאו"י, הן ד' הבחינות דהתפשטות אור א"ס ב"ה. הע"ס דאו"ח, הן האורות המוחזרים והנדחים מהמלכות, כנ"ל אות קי"ט. והע"ס שקומתן שוה, הן הע"ס דאו"י המתלבשות בע"ס דאו"ח מתוך זווג דהכאה אחת, כנ"ל אות קצ"ד. והע"ס דזו למעלה מזו, הן היוצאות מד' זווגי דהכאה, הנעשים במלכות בדרך זיכוכה, דהיינו בעת עלייתה מטבור עד הפה, כנ"ל באות קמ"ב. והע"ס דזו למטה מזו, הן יוצאות מה' זווגי דהכאה, אחר ביאת המלכות בכל פעם אל הפה וקיבלה שם עביות חדשה, כנ"ל באות קס"ח. והע"ס דראש, הן מהמלכות ולמעלה בטרם ביאתה לכלל הלבשה, כנ"ל אות קמ"א. והע"ס דתוך, הן מהמלכות ולמטה, כנ"ל באות קמ"ב. והע"ס דסוף, הן או"ח בלי או"י, משום שהן מהמלכות ולמטה אחר שבאה בהלבשת האורות, וע"כ הן המסיימות לפרצוף, כנ"ל באות קמ"ג. וה' הבחינות שבכלי מלכותהן מהרשימות מא"ס, שנשארו במלכות לאחר הצמצום, כנ"ל באות קי"ט. וד' בחינות שרשי כלים בכח, הן מבחינות ניצוץ בורא, כנ"ל אות ר"י. וד' בחינות שרשי כלים בפועל, הן מבחינות ניצוץ נברא, כנ"ל באות ר"י. ודע, שבענין הע"ס של זו למעלה מזו, שהן הע"ס הפרטיות שבכל פרצוף, אין שם כלים לחיה יחידה. משום שהע"ס הללו יוצאות ע"י זווג דהכאה בדרך זיכוכה של המלכות, כנ"ל (באות צ"ה ואות קמ"ב). ומתוך שבחי"א עביותה קלושה מאד, אין הזווג דהכאה נוהג בה כל כך, כי אינה מעלה או"ח בשיעור שיספיק להתלבשות האו"י במדה שהממעלה למטה שלו יעשה לכלי. ואצ"לשאין נוהג זווג דהכאה בשעה שנזדככה לגמרי, כמו בחינת הכתר. ולפיכך, אין שם אלא ג' כלים, שהם מבחי"ב ובחי"ג ובחי"ד. אבל מבחינת כתר ומבחי"א אין שם כלים, והאורות חיה יחידה, צריכים להתלבש בפנימיות הנשמה, דהיינו, האור של הבינה (כנ"ל אות קס"ג, [קפ"ד]). [פט"ו או"פ א'] וצריך שתזכור כאן להבחין בבחינת ההמשכה, ובבחינת הקבלה, הנמצאות בכל ספירה (כנ"ל באות קנ"ז וקנ"ח עש"ה). ונמצא לפי"ז, כי מה שאמרנו כאן, שאין כלים לאור היחידה ואור החיה, היינו רק כלי קבלה, אבל כלי המשכה יש לה. כי כלי ההמשכה דאור החיה הוא בחי"ג, וכלי ההמשכה דאור היחידה הוא בחי"ד, שבחינות אלו נמצאות בשלימות בפרצופי א"ק. וע"כ אמרנו כאן, שאורות חיה ויחידה ישנם, אלא שמתלבשים בנשמה. אמנם מעת השיתוף דמדה"ר בדין ואילך, דהיינו מב"ן דא"ק ואילך (כנ"ל באות קע"ו [קפ"ו]),שחסרו בחי"ג ובחי"ד מהפרצופין והיו למקיפין, שנקראו לבוש והיכל, נמצאו חסרים גם כלי ההמשכה מחיה יחידה, שבכל הפרצופין. ונמצא שגם האורות דחיה ויחידה אינם בפרצוף. כי אין כאן בחי"ד שתמשיך אור יחידה ואין כאן בחי"ג הממשיכה אור החיה,וזכור זה. ודע, שדבר חסרון זו"ן האמור, הוא רק בערך א"ק. אמנם בערך עצמם,ודאי שיש להם ע"ס שלימות, כמ"ש במקומם.