קבלימוד | 3

(ח"ב פ"א או"פ ת'): הוא עולם הראשון המקבל מא"ס ב"ה ונקרא ג"כ קו אחד, שנמשך תיכף אחר הצמצום מא"ס ב"ה עד סמוך לעוה"ז. השם של אדם, מיוחס רק על ספירות דיושר שבעולם הראשון, שהוא אור הרוח, שפירושו אור השפעה, ולא על ספירות דעגולים שבו, שאין בהם אלא אור נפש בלבד, שפירושו אור של קבלה לעצמם, בלי יכולת להשפיע לזולתם. והוא השורש, לבחינת אדם שבעוה"ז.

(ח"ב הסת"פ ע"ט, [י"ט, ס"ד]): הוא האור שאינו מקובל בבחי"ד. פירוש, שהוא האור המיוחד למלא את בחי"ד,והיא אינה מקבלתו, מסבת המסך המעכב אותו ומחזירו לאחוריו. ופעולה זו מכונה בשם זווג דהכאה [עי' ח"ב הסת"פ י"ח; תש' כ"ג]. וכל כלי קבלה שבפרצופים, מהצמצום ואילך, נמשכים מאו"ח הזה, שהוא משמש להם במקום בחי"ד שבא"ס ב"ה.

(ח"ב הסת"פ צ"ד, [ק"ב/ב]), [פ"א או"פ כ']: הוא האור העליון הנמשך מא"ס ב"ה, ומושפע בפרצופים שמאחר הצמצום ואילך. והוא מכונה כן, להורות שאינו מושפע בכלים דעגולים, וכן בכל מדרגות שאין בהן כלום מעביות דבחי"ד, זולת בספירות דיושר בלבד על פי הכלל, אשר משפיע, אינו משפיע זולת בדבר העב יותר, שהוא העביות שבבחי"ד.

(ח"ב פ"א או"פ מ'): הוא אור המיועד להתלבש במדרגות אלא שמתעכב מחמת איזה גבול שבה. ויש בשם זה שתי משמעויות: א' שהוא הארה רחוקה. ב' שהוא הארה בטוחה, כלומר, שסוף סוף עתידה להתלבש שמה, כי האור 'מקיף' עליה מסביב, ואין מניח לה שום מקום שתמלט ממנו, עד שתהיה ראויה לקבלתו בשלימות. [ח"ב הסת"פ ע"ד, פ"ב או"פ ט' ד"ה ולפיכך]

(ח"ב פ"א או"פ מ'): הוא האור המלובש בכלי.

(ח"ב פ"ב עמ' נ"ד או"פ ד' שניה): המרחק שבין ב' הקצוות שבמדרגה, כלומר מבחינה הזכה יותר עד לבחינה העבה יותר, מכונה בשם 'אורך'. כיכן הוא גם אורך המדומה הגשמי, שרומז על השטח שבין קצהו העליון לקצהו התחתון.

(ח"ב פ"א או"פ ר'): ההתבוננות בדרכי גורם ונמשך, כדי לברר כל התוצאות הנולדות ויוצאות מאיזה דבר, מכונה בשם 'בינה'.

(ח"ב פ"א אות ג'),[ח"א תש' י"ב]: השואת הצורה שבין ב' רוחנים, היא דביקות, ושינוי צורה שביניהם עושה אותם 'בלתי דבוק' זב"ז.

(עי' ח"ב הסת"פ ע"ט, [ע"ח, פ"ג]): המסך שבכל מדרגה, מודד ועושה 'גבול' על המדרגה, בקומת האו"ח שהמסך מעלה (עי' לעיל אות ב') במדת עביותו. כי מסך בחי"ג מגביל קומת המדרגה, שלא תשיג אור כתר. ומסך דבחי"ב מגבילה גם מאור חכמה וכו'.

(ח"ב פ"ב או"פ א'): הוא כתר שבכל מדרגה. וכן בספירות ובעולמות.

(ח"ב עמ' מ"ב ד"ה וטעם [פ"א או"פ צ']): כלי קבלה אמיתיים שבכל מדרגה, המתפשטים מכח או"ח שבמסך, ממנו ולמטה, נקראים 'גוף' המדרגה, להיותם קודמים מהאורות. לאפוקי האורות המתפשטים לזווג דהכאה על המסך, שהם קודמים לכלים. [עי' ח"ב תש' כ"ה, ח"ב הסת"פ כ"ב, ח"ג תש' כ']

(ח"ב פ"א או"פ ח'): ספירות דעגולים מכונים בשם 'גלגלים',להיות האורות מתעגלים בהם, כלומר שאי אפשר להכיר בהם זכות ועביות.

(ח"ב פ"א או"פ צ'): הן אורות שקדמו לכלים, המלובשים באו"ח העולה להם ממסך ממנו ולמעלה, דהיינו ג' ספירות ראשונות כתר חכמה בינה, או שמכונים ראש של הפרצוף. [עי' תש' קי"ב, קי"ז]

כל המדומה והמוחש בחמשת החושים, או שתופס מקום וזמן, מכונה בשם 'גשמיות'. [עי' ח"ב פ"א אות ח']

(ח"ב פ"א או"פ ד' שניה [ד"ה עוד]): האורות הנמשכים מא"ס ב"ה אל הספירות התחתונות, המה עוברים בהכרח דרך הספירות העליונות, ומתוך שאין הרוחני נעדר ממקום א' בהיותו עובר למקום ב', אלא נשאר קיים גם במקום א' וגם במקום ב', וע"כ אנו מבחינים בכל ספירה ב' מיני אורות, אורות של בחינתן עצמן, ואורות שנשארו בהן, 'דרך מעבר'.

(ח"ב פ"א או"פ מ'): ההארה הפועלת בפרצוף, בשעה שאין לו לפרצוף כלי קבלה לאור ההוא, נקראת בשם 'הארה מרחוק'. שהמשמעות, אשר יש מרחק ושינוי רב, בין האור ובין כלים של הפרצוף המיוחסים לאותו אור. אשר ע"כ אין הכלים מוכשרים לקבל האור ההוא ולהלבישו, אלא מקבלים ממנו הארה מרחוק.

(ח"ב הסת"פ ע"ד): היא הזדככות העביות שבבחי"ד. להיות קומתו של האו"ח, שהמסך מעלה ומלביש על האור ישר, תלוי במדת גדלה של העביות שבבחי"ד (עי' לעיל אות ב', או"ח), שפירושו גודל השתוקקות שבה, לכן אחר שמדרגה נתמלאה באור שלה שהמשיכה, מתגבר האו"מ ומזכך את המסך עד איזה שיעור של מדת ההשתוקקות. וזהו מכונה שנזדככה מעביותה שהיתה בה, ונקרא ג"כ בשם 'הזדככות המסך'. להפכיות הצורה, מקצה אל הקצה, הוא מכונה 'הרחקה גמורה'.

(ח"ב פ"א ח'): כששינוי הצורה גדול כל כך עד שמגיע להפכיות הצורה, מקצה אל הקצה, הוא מכונה 'הרחקה גמורה'.

(ח"ב פ"ב או"פ ג'): כשאורות דז"ת, משמשים גם בראש שנקרא ג"ר, כי האורות דג"ר הראוים לראש, חסרים שמה, מכונה 'הרכנת ראש'. כלומר, שהראש מושפל למדרגה שוה עם הז"ת שנקראות גוף.

(ח"ב הסת"פ צ"ז): הספירות נכללות זו מזו ב'דרך מעבר' (עי' לעיל תשובה ט"ו). ובהיות שהע"ס דאור ישר הנמשכות מכתר עד מלכות, אי אפשר שיופיעו במדרגה, זולת בהתלבשותן בע"ס דאו"ח הנמשכות ועולות ממלכות עד כתר, הנה אין לך ספירה מהן, שלא תהינה בה ב' ספירות מבחינת עצמה, אחת דאור ישר ואחת דאור חוזר, ועוד שמונה ספירות שנתכללו בה בדרך מעבר, שמקצתן עברו בה בדרך מעבר ממעלה למטה, ומקצתן עברו בה דרך מעבר ממטה למעלה.

(ח"ב פ"א או"פ כ'): ענין התלבשות ע"ס דראש המדרגה בע"ס דאו"ח, העולות ממלכות ממטה למעלה, מכונה בשם 'התקשרות'. מטעם, שנבחן כאן שהאורות קודמים לכלים, שאין עביות עולה עם או"ח הזה למעלה ממקומו, שהוא מלכות, אפילו משהו. ולפיכך, אין ע"ס דאו"ח הללו, נחשבות לכלים גמורים, הראוים להתלבשות העצמות בהם. וע"כ, מכונה התלבשות ההיא, רק בשם 'התקשרות'. כלומר, שהאור הישר מתקשר ושורה על הפרצוף, על ידי ע"ס דאו"ח אלו, אע"פ שאינו מתלבש ממש בהם. והתלבשות אור ישר בכלים, אינו אמור אלא באו"ח המתפשט למטה ממסך, אשר עביות של המלכות דראש, יכולה להתפשט ולרדת ולהלביש את הע"ס דאור ישר הבאות בו.

(ח"ב פ"ב או"פ מ'): פירושו, זה מסובב מזה. כי עיגול חיצון מתבאר שהוא הסבה והגורם לעגול הפנימי שבתוכו, המסובב והנמשך מהחיצון באופן, אשר 'זה תוך זה', מראה על היחס של 'סבה ומסובב', דהיינו 'עילה ועלול' שיש בהם.

(ח"ב הסת"פ י"ח): פעולת המסך, המעכב והמעלים את האור מבחי"ד, ומדחה את אור השייך לה, אל אחוריו לשורשו, הנה פעולה זו מכונה "זווג דהכאה'. שהוראת השם הזה מורה, שפעולה זו נושאת בתוכה ב' ענינים הפכיים. כי מצד אחד 'מכה' באור, שפירושו שדוחה ומעלים אותו מלהאיר. ומהצד השני 'מזדווג' עם האור, שפירושו שגורם לו רביה והרחבה יתירה, שהרי שיעור אור זה הנעלם ונדחה מבחי"ד, נהפך לאור מגולה גדול המלביש לאור ישר, שנקרא או"ח, שבלעדו אי אפשר כלל לאור א"ס ב"ה, שיתלבש בפרצוף.

(ח"ב הסת"פ י"ג): זעיר אנפין, פירושו פנים מוקטן, כי אור חכמה מכונה 'אור פנים', בסו"ה חכמת אדם תאיר פניו, ועל שם זה, נקרא פרצוף הכתר הכללי שבעולם אצילות, בשם 'אריך אנפין', שפירוש ופנים גדולים, מטעם שיש בו עצם אור חכמה. ולפיכך, בחי"ג, אשר עצמותה היא רק אור חסדים הנמשך מבינה, אלא שיש בו גם הארה מחכמה, אבל אינו עצמות אור חכמה, הוא מכונה משום זה, פנים מוקטן, דהיינו 'זעיר אנפין', כי אור פנים שלו, מוקטן וממועט בערך בחי"א.

(ח"ב פ"א או"פ צ'): ע"ס הנמשכות ממסך ולמטה, מכונות בשם גוף או 'ז"ת' (עי' לעיל תשובה י"א). כי בערך שכל הפרצוף נבחן לפעמים לעשר ספירות בלבד, יהיו ג' ספירות ראשונות כח"ב, בראש של פרצוף, ו'ז"ת' שהן חג"ת נהי"ם, בגוף של הפרצוף.

(ח"ב הסת"פ כ"ה), [ח"ג פ"ו או"פ ג']: העביות שבפרצוף מבחי"ד שברצון (עי' עביות, לקמן אות נ"ג), מכונה בשם 'חומר' של פרצוף. והוא שם מושאל מחומר גשמי מדומה, שיש בו ג' קוטרים אורך רוחב ועומק. וששה קצוות, מעלה מטה מזרח מערב צפון דרום.

(ח"ב פ"ב או"פ ו'): היא אור חכמה, בסו"ה החכמה תחיה את בעליה.

(ח"ב הסת"פ ו'): הזך יותר שבכל כלי נבחן ל'חיצוניות' הכלי, והוא בחינת כלי לאו"מ המאיר בו מרחוק.

(ח"ב פ"א או"פ ר'): ידיעת התוצאות התכליתיים, מכל פרטים שישנם בכל מציאות, נקראת בשם 'חכמה'.

(ח"ב פ"ב או"פ ע'): הכח מבחינת עביות המסך, הנבחן בע"ס דראש מדרגה או בע"ס דעגולים, הנה כח עביות זה המתפעל בהם עם האו"ח העולה אליהם ממסך, נקרא בשם 'חלון'. פירוש: כי או"ח הנדחה מבחי"ד מחמת עביותה, נעשה לבחינת כלי קבלה לאור העליון, במקום בחי"ד שהיתה כלי קבלה בא"ס ב"ה. והוא מטעם, שהאו"ח הוא באמת כלול מעביות דבחי"ד, מחמת שהיא המשיכה אותו אצלה מא"ס ב"ה (עי' הסת"פ ח"ב אות ע"ט ד"ה וזה). אמנם אין עביות זו ניכרת, רק בכלים דגוף, להיותם מתפשטים ממטה למסך, דהיינו למטה מבחי"ד של ע"ס דראש. וע"כ עביות דבחי"ד שבמסך שולטת בהם, ולפיכך נחשבים לכלים גמורים להתלבשות האור העליון בהם. משא"כ בע"ס דראש, שהן בהכרח למעלה מבחי"ד שלהן, אלא שאו"ח עולה אליהן ממטה למעלה, ואין עביות דבחי"ד שבמסך יכולה להתכלל ולעלות עם האו"ח למעלה ממקומה, לט"ס ראשונות ממנה. ולפיכך, אין האו"ח הזה נעשה שם לבחינת כלים גמורים, אלא לבחינת שרשים לכלים בלבד. וע"כ נקראת התלבשות ט"ס באו"ח זה, רק בשם התקשרות (עי' לעיל אות כ"א). ועם כל זה, כלפי ט"ס דראש, נבחן גם האו"ח הזה, לבחינת 'כח של עביות', כי על כן נעשה לכח התקשרות עכ"פ, להתפיס אותם בנאצל. והנה כח זה מכונה בשם 'חלון'. כי בכניסת או"ח ואו"י להאיר את הכלים הזכים דעגולים, שאין בהם הכר של עביות כל עיקר, הרי כח של עביות שיש באו"ח, הוא שפל בהרבה מהם, וע"כ פחות ומשפיל את דופני הכלים דעגולים, 'דרך כניסתו בהם'. בדומה לנקב וחור שישנו בחדר, שהוא פחת וחסרון בכותל החדר, אמנם הוא דרך כניסה לאור השמש. וכן כאן, הפחת והחסרון שנעשה בדופני הכלים דעגולים, מכח עביות שבאו"ח, אינו נחשב בהם כלל לחסרון, אלא לחלון, כי זולתו לא היה להם שום אור, שהרי אינם מקבלים שום אור, אלא דרך הקו, בכח מסך שבו.

(ח"ב פ"ב או"פ ו'): אור המלובש בספירת כתר נקרא בשם 'יחידה'.

(ח"ב הסת"פ נ"ט): השתנות צורה המושגת ברוחני, מכונה בשם 'יציאה לחוץ' הימנו. להיות שינוי הצורה המתהווה בחלק מפרצוף, נבחן שחלק זה יצא מפרצוף ולחוץ, ע"ד מדליק מנר לנר ואין הראשון חסר, כי אין העדר ברוחני. וא"כ נמצא, כי כשמתחיל החלק לשנות צורתו, הנה יחד עם השתנות זו, מתחיל להתפרד מפרצוף, ולצאת לחוץ מפרצוף לרשות חדשה בפני עצמו. באפן, שהשתנות הצורה ו'יציאה לחוץ' היינו הך הם. [עי' ח"ו הסת"פ י"ח ד"ה ופעולה]

(ח"ב פ"א או"פ ה' שניה): התעבות פירושה 'ירידה', כלומר שירד ממדרגתו. והזדככות פירושה עליה, כי נתעלה בהשואת הצורה לא"ס ב"ה. וזה הכלל, כל הזך יותר הוא עליון יותר, וכל העב יותר הוא תחתון יותר.

(ח"ב פ"א או"פ ה'): כשאור עליון יורד לכלים שיש בהם מעביות דבחי"ד, שפירושו השתוקקות, שהרי ממשיכה אותו בהשתוקקותה, נבחן שהאור יורד 'ביושר', כלומרבהתאם גמור למדת העביות והשתוקקות שבה. בדומה לדבר כבד הנופל לארץ מלמעלה, הריהו נופל בקו ישר גמור מלמעלה למטה, ובמרוצה גדולה, מחמת כח המושך שיש בארץ אליו. משא"כאם דבר קל נופל לארץ, שאין שם מקום לפעולת כח המושך עליו, אז הוא מתעגל באויר באטיות, עד שנח עליה. כן הדבר כאן, כי בכלים שאין בהם עביות, כמו כלים דעגולים, נבחן שהאור הבא לשם בכח הספירות דיושר, הוא מתעגל, כי אין שם עביות, שפירושו השתוקקות, אשר ימשיכו אליהם בכח המשכה. משא"כ בכלים דיושר, שיש שם עביות, הממשיך את האור בכח גדול, נמצא האור יורד במרוצה ביושר מדויק, בדומה לקו 'ישר'.

(ח"ב פ"א או"פ ר'): השראת השורש על המדרגה, נקרא בשם כתר, מלשון מכתיר, שפירושו מסבב, להיותו הזך יותר מכל המדרגה, ונמצא משום זה, מסבב על הפרצוף כולו ממעל לו.

(ח"ב פ"א או"פ ו'): המשכת אורות בסדר המדרגה, בסדר סבה ומסובב, מכונה 'לאט לאט'.

(ח"ב פ"א או"פ ל'), [או"פ ח"ב פ"א אות ג' שניה]: מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון, ולפיכך נמצאת מלכות 'מחברת' כל עליון עם תחתון שלו, כלומר שנעשתה ביניהם השואת הצורה. ועי"ז נעשה 'חיבור' בין כל המדרגות, מעולם אדם קדמון עד סוף עשיה. וענין זה נוהג בכלים דיושר שנקראים קו, ולא בכלים דעגולים. ולפיכך, כל חיבור העיגולים זה בזה נעשה ע"י הקו.

(ח"ב פ"א או"פ ד'): האור היורד ממדרגתו, מכונה בשם מים או 'מימי אור'.

(ח"ב פ"א או"פ ר'): בחינה אחרונה נקראת 'מלכות', על שם שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות.

(ח"ב הסת"פ ק"ב/ב): אור המתפשט בכלים בסדר מדרגה, מזך אל עב, מכונה 'ממעלה למטה'. ואור זה נקרא אור ישר.

) ממטה למעלה (ח"ב הסת"פ ק"ג): אור הנמשך בסדר מדרגה, מעב אל זך ממנו עד לזך ביותר, נקרא 'ממטה למעלה'. ואור זה נקרא בשם או"ח.

[עי' ח"ב תש' נ', פ"ב או"פ מ'] : גורם לגילוי מדרגה, מכונה שמסבב אותה. והוא מלשון סבה ומסובב, כי סבה פירושו גורם, ומסובב פירושו שנמשך ונולד מאותו הגורם והסבה.

(ח"ג פ"א ב'), [ח"א תש' ס"ו; ח"ב פ"א או"פ ב', הסת"פ נ"ו, נ"ז, תש' פ"ב, ח"ד הסת"פ ס"א]: 'כח צמצום' המתעורר בנאצל כלפי אור עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחי"ד, דהיינו שברגע שמגיע ונוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר הכח ההוא, ומכה בו ודוחה אותו לאחוריו, הנה הכח הזה נקרא 'מסך'. וצריך שתבחין ההפרש בין בחינת מסך שיש בנאצל, לבין בחינת צמצום שבו, שהם ב' ענינים נבדלים לגמרי. כי כח צמצום שנעשה על בחי"ד, הוא מכוון כלפיהכלי שבנאצל, שהיא השתוקקות לקבל. שפירושו, כי מחמת הרצון להשואת הצורה למאציל, עיכב עצמו מלקבל בשעת ההשתוקקות לקבל, כי השתוקקות שבו שנקראת בחי"ד, היא כח עליון שאין הנאצל יכול לבטלו או למעטו במקצת, אלא שיכול לעכב עצמו, שלא לרצות לקבל, אע"פ שמשתוקק מאד. וכח העיכוב הזהשורה תמיד על בחי"ד שבנאצל, מלבד בשעה שממשיך אור חדש. אז מחויב בהכרח לבטל את כח העכוב, דהיינו הצמצום שבו, ומתגלה בו השתוקקות אחר האור העליון, שבזה כחו יפה להמשיך אליו את האור. וכאן מתחילה פעולתו של מסך שבנאצל, כי כל השתוקקות ממשיכה אור עליון בשלימות, כמו שהיה בא"ס ב"ה, להיותו כח עליון, שאין שום שליטה לתחתון למעט אותו כנ"ל, ולפיכך יורד האור כדי למלא הבחי"ד. אמנם באותו רגע שהאור נוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר ה'מסך', ומכה באור ומחזירו לאחוריוכנ"ל, ונמצא בזה שמקבל רק אור של ג' בחינות, ובחי"ד אינה מקבלתו. והנך רואה שפעולת המסך אינה נוהגת, רק בשעת ביאת אור בלבד, אחר שנתבטל כח צמצום לשעתו, כדי להמשיך אור חדש, כמבואר. ופעולת צמצום אמנם היא תמידית, לעכב את עצמו שלא להמשיך אור. הרי שצמצום ומסך הם ב' בחינות נפרדות זו מזו לגמרי, ותדע שמסך הוא תולדה מצמצום.

(ח"ב פ"א או"פ מ'): עי' תשובה ד'.

(ח"ב פ"א או"פ י'): כששני רוחניים שוים בצורתם לגמרי, מבלי שינוי כל שהוא, אז חוזרים לאחד ממש, וקטן 'מתבטל' בגדול.

(ח"ב פ"א או"פ צ'): ירידת אור בכח עביות, שפירושה בכח השתוקקות שיש בנאצל, נקראת 'נמשך' או המשכה.

(ח"ב הסת"פ צ"ה), [ח"ב פ"ב או"פ ו', דה"ר ד']: אור שאינו בא אל פרצוף בבחינת השפעה מאור א"ס ב"ה, אלא הוא מקבל ממדרגה עליונה ממנו הסמוכה לו, נקרא בשם אור נפש או אור נקבה.

(ח"ב הסת"פ פ"ז), [ח"ב פ"ב או"פ ו']: כלים שבעשר ספירות, נקראים כח"ב זו"ן. ואורות שבע"ס, נקראים 'נפש רוח נשמה חיה יחידה'. וטעם מתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', שהוא בהיפך מכלים, ששם נגלה מתחילה כתר, ואח"כ חכמה, וכו' עד מלכות שהיא לבסוף. קריאתם מתתא לעילא, דהיינו נרנח"י, ולא מעילא לתתא, דהיינו יחנר"ן, הוא משום דסדר כניסת האורות בפרצוף כן הוא, דהיינו מתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', שהוא בהיפך מכלים, ששם נגלה מתחילה כתר, ואח"כ חכמה, וכו' עד מלכות שהיא לבסוף.

(ח"ב פ"ב או"פ ו'): האור המתלבש בכלי דבינה, נקרא בשם 'נשמה'. ונקרא כן מלשון נשימה, להיות נשמה בחינת מקור לז"א שהוא בחינת אור רוח, הנושם משם חיותו, על דרך עליה וירידה, בסו"ה והחיות רצוא ושוב, ומלשון הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, והבן.

[עי' ח"ב תש' מ"ב, פ"ב או"פ מ']: גורם לגילוי מדרגה, מכונה בשם סובב למדרגה ההיא.

(ח"ב פ"א או"פ ז' שניה): בחי"ד נקראת סוף או 'סיום', להיותה מפסקת אור העליון שלא יתפשט אליה, ומסיימת ע"כ את המדרגה.

(ח"ב פ"א אות ג'): קרבת הצורה לחבירו מכונה 'סמוך' לחבירו.

(ח"ב הסת"פ ה', [ו']): גדלות הרצון לקבל בהשתוקקות גדולה, נקרא 'עביות' מרובה, והשתוקקות מועטת נקראת 'עביות' מועטת. והיא בחינת כלי המשכת השפע שבכל פרצוף, ומכונה ע"כ פנימיות הכלי.

(ח"ב פ"א או"פ ד' שניה): הארת מדרגה תחתונה, מחויבת לעבור דרך העליונה ממנה. כלומר, כיון שהתחתונה מסובבת ויוצאת מן העליונה,נחשבת כמו שעוברת דרך העליונה. וכיון שעוברת דרך העליונה, הרינקבעת שמה, ונקראת שמה אור 'עובר', ואינה זזה משם. אלא בחינת ענף ממנה יוצא ובא למקומו, דהיינו לתחתונה, בדומה למדליק נר מנר ואין הראשון חסר. ועד"ז תבין כל העתקת האורות מדרגא לדרגא. כי אין האור נעדר ממקומו הא' בביאתו למקום ב', כדדך הגשמיים, אלא כמבואר.

(ח"ב הסת"פ פ"ו/ב), [פ"ב או"פ ט'] : ב' הבחנות עקריות יש לנו להבחין בכל פרצוף, שהן: בחינת כלי המשכת שפע שבו, ובחינת כלי קבלת שפע שבו. והן הפכיות זו לזו מקצה אל הקצה. כי מדת גדלו של שפע תלויה במדת עביות של כלי המשכה, כי אור הגדול יותר שבפרצוף הנקרא יחידה, צריך לכלי המשכה העב יותר, דהיינו מבחי"ד שבבחי"ד. והיפוכו בחינת כלי קבלה, כי האור הגדול יותר הנקרא יחידה אינו מתלבש זולת בכלי הזך יותר. ולפיכך, כשאנו מבחינים כלי המשכת השפע, אנו מבחינים אותם תחת השמות פנימיות וחיצוניות. וכל כלי הפנימי יותר הוא עב יותר וממשיך קומה גדולה ביותר כנ"ל, וכל החיצון יותר הוא זך יותר וממשיך קומה קטנה ביותר. וכשאנו מבחינים בחינת כלי קבלת האורות שבפרצוף, אנו מכנים אותם בשמות 'עליון ותחתון'. אשר כל העליון יותר הוא זך יותר ומלובשת בו קומה גדולה ביותר, וכל התחתון יותר הוא עב יותר ומלובשת בו קומה קטנה ביותר.

(ח"ב פ"ב או"פ ב' שניה), [ח"א פ"א או"פ ה']: אור חכמה נקרא 'עצמות', משום שהוא עצמותו וחיותו של נאצל.

(ח"ב הסת"פ [ו'], פו/ב): בחינת עביות שבפרצוף, נקרא 'פנימיות' שלו, להיותן מקום המשכת השפע.

עי' ח"ב תשובה נ"ה. [הסת"פ ו']

(ח"ב פ"א או"פ ב'): כלים דיושר מכונים בשם 'צנורות', להיותם ממשיכים ומגבילים את האור בגבולים שבהם, כמו צנור המגביל את המים העוברים בתוכם.

(ח"ב פ"א או"פ ב' [בסוף]): עשר ספירות של כלים דיושר, מבחינת כלים שלהן נקראות צנור, ומבחינת האור הנמצא בהן נקראות קו. ורק עשר ספירות דעולם אדם קדמון מכונות בשם קו אחד, משא"כ עולם האצילות יש בעשר ספירות שבו ג' קוין.

(ח"ב פ"ב או"פ ג'): בשעה שאורות דראש מלובשים בכלים של ראש, מכונה פרצוף 'שקומתו זקופה'.

(ח"ב פ"א או"פ ע'): או"ח בשיעור מדתו עצמו, עושה 'קצבה' על האור העליון, משום שהאור אינו שורה בנאצל זולת ע"י הלבשתו של או"ח.

ח"ב פ"ב או"פ א'): מלכות של כל מדרגה או של עולם, מכונה בשם קרקע של עולם, או של מדרגה.

(ח"ג פ"ו או"פ ח'): ט"ס של אור עליון, המתפשטות לזווג דהכאה על מסך שבמלכות להעלות או"ח, נקראות 'ראש' מדרגה, משום שאורות אלו קודמים למסך ואו"ח, ואין עביות המסך יכולה לעלות אליהם (עי' ח"ב תשובה כ"א, [הסת"פ כ"ב]).

(ח"ב פ"ב אות ד'): האור המתלבש בכלי דז"א, נקרא 'רוח' משום שדרכו לעלות אל בינה, לשאוב שפע, ולרדת למלכות להשפיע בה, כדוגמת הרוח הרצוא ושוב (עיין תשובה מ"ט). [ח"ב פ"ב או"פ ו']

מלת רוחניות המובאת בספרי הקבלה, משמעותה שהיא מופשטת מכל המקרים הגשמיים, דהיינו מקום וזמן ודמיון וכו'. ולפעמים מורה רק על בחינת האור העליון שבכלי. אע"פ שגם כלי הוא רוחני מכל התנאים. [עי' ח"א פ"א או"פ הקדמה ד"ה צריכים, הסת"פ הקדמה; ח"ב פ"א או"פ ו']

(ח"ב פ"א או"פ מ'): השתנות צורה, בשיעור מרובה ביותר.

(ח"ב פ"א או"פ ז'): שורש של כל התפשטות אור, מכונה 'תחילת התפשטות' או כתר.

(ח"ב פ"א או"פ ו'): אור יורד בלי השתלשלות על סדר מדרגות של ד' בחינות, כי אין בו יותר מבחינה אחת מהן, מכונה שיורד תיכף. ואם משתלשל על סדר בחינות, נקרא 'לאט לאט'.

(ח"ב פ"א או"פ ז' שניה): בחינה אחרונה שבכל מדרגות, דהיינו בחי"ד שבבחי"ד, מכונה תכלית כולם, להיותה עבה שבכולם, המכונה סוף, ומשום שכל המדרגות באות רק לתקן אותה.