ט | ספרא דצניעותא | הקלטות משיעורי הרב”ש | אות ז- ח, יב-יג

(00:00) דף ט טור ב אות יב
(11:50) דף י טור ב אות יג
(31:00) דף ו טור ב אות ז
(46:50) דף ז טור א אות ח 

אות ז

זהר

ז) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שיתא בראשית עלייהו, כלוהו לתתא, ותליין משבעה דגולגלתא עד יקירו דיקירותא, והארץ תניינא לאו בחושבן והא אתמר. ומההיא דאתלטייא נפקא, דכתיב מן האדמה אשר אררה יי’. היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. תליסר, תיילן בתליסר יקירו דיקירותא.

פירוש הסולם

ז) בראשית ברא וגו’: ​בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ הם שש תיבות, כנגד חג”ת נה”י, ובראשית עליהן, שהיא בינה. כולם הן למטה בבינה ובז”א, והן תלויות ונמשכות מז’ תיקוני גלגלתא, ומתפשטים עד היקר מכל יקר, שהוא י”ג תיקוני דיקנא דא”א, שמהם נמשך הכתוב הב’ היתה תהו ובהו וגו’ שבו י”ג תיבות, כמ”ש לפנינו. והמלה ​והארץ השניה, דהיינו והארץ שבה מתחיל הכתוב הב’, אינה בחשבון י”ג תיבות אלו כמו שלמדנו, משום שיצאה מן אותה הארץ שנתקלקלה, בחטא של עצה”ד, שנתערב בה המלכות דמדת הדין הקשה, שכתוב מן האדמה אשר אררה ה’. וע”כ אינה בחשבון י”ג, והם מתחילים מן היתה, דהיינו היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח, אלקים, מרחפת, על, פני, המים, שהם י”ג תיבות, ואלו י”ג תיבות תלויות מן י”ג תקונים שביקר מכל יקר, שהוא הדיקנא דא”א. ומתבארים לפנינו להלן (מאות י”ד עד אות י”ח.)

אות ח

זהר

ח) שיתא אלפי שנין, תליין בשיתא קדמאי, שביעאה עלייהו, דאתתקף בלחודוי. ואתחריב כלא בתריסר שעתי, דכתיב היתה תהו ובהו וגו’. תליסר יקים לון ברחמי, ומתחדשן בקדמיתא, וקמו כל אינון שיתא. בגין דכתיב ברא, ולבתר כתיב היתה, דהא הות ודאי, ולבסוף תהו ובהו וחשך, ונשגב יי’ לבדו ביום ההוא.

פירוש הסולם

ח) שיתא אלפי שנין וכו’: ששת אלפים שנה שהעולם עומד תלויות ונמשכות בשש תבות הראשונות שהם, ​ברא אלקים את השמים ואת הארץ השביעי שהוא בינה, הוא עליהם, שמתגבר בלבדו, דהיינו המלה בראשית המוקדמת להם. ונחרב הכל בי”ב שעות, שכתוב, ​היתה תהו ובהו וגו’. השלשה עשר, יקים אותם הי”ב שעות ברחמים. ומתחדשים כבתחילה, וקמים שוב כל אלו הששה. משום שכתב ברא, ואח”כ כתוב, היתה, שמשמע שעתה כבר איננה, והוא כי היתה ודאי בששה אלפי שני, ולבסוף, באלף הז’ היא תהו ובהו וחשך וגו’, כי נחרבה. וז”ש ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא, דהיינו באלף הז’.
פירוש. נודע שלתקון העולם, שתף מדת הדין במדת הרחמים, דהיינו שהעלה המלכות לבינה, שעי”ז השיגו זו”ן מוחין וכלים מן הבינה ונתקיים העולם, ולולא זה לא היה העולם מתקיים (כנ”ל ב”א דף ז’ ד”ה וכבר) וז”ש שיתא אלפי שנין תליין בשיתא קדמאי, שה”ס חג”ת נה”י של ז”א שנמתקו בכלים דבינה, שע”כ המה חסרי המלכות, ועטרת יסוד שה”ס מפתחא, דהיינו מלכות מבחינת בינה, היא עומדת במקום מלכות האמיתית דמדת הדין. ז”ש שביעאה עלייהו דאתתקף בלחודוי, שבחינת המלכות, שהיא ספירה השביעית, הוא מבחינת בינה שהוא ממעל חג”ת נה”י, כי הבינה לבדה מתחזקת במלכות לקיים העולם בשתא אלפי שני ע”י כלים ואורות שלה. ועליה רומזת המלה, בראשית. ונודע, ששורש תקון זה דעלית המלכות בבינה, הקטנות והגדלות וכל מיני מוחין, יוצאים מי”ב תקונים שבדיקנא דא”א, עד ונקה, שהיא בחינת המלכות, שבחינתה עצמה גנוזה, אלא שמקבלת מן י”ב תקונים של הדיקנא, כמ”ש להלאה, וע”כ נאמר עליה ונקה לא ינקה, כי כל אלו האורות של י”ב התקונים הם מכלים ואורות דבינה ומבחינה זו נקראת ונקה, ולא מכלים של עצמה, שהם עוד בסוד לא ינקה. ובאלף הז’ יחרבו כל אלו המוחין הנמשכים מן י”ב תקוני דיקנא. שז”ס חורבן העולם שיהיה באלף הז’. וז”ש ואתחריב כלא בתריסר שעתי, שכל מה שבתריסר שעתי, שהם י”ב תקונים דדיקנא הכוללים כל האורות והכלים דבי”ע יחרבו (כמ”ש בהקדמת ספר הזהר דף ע”ט ד”ה בן איש חי. ודף פ”א ד”ה והענין ע”ש כל ההמשך) תליסר יקים לון ברחמי, שמזל י”ג, שנאמר עליה בשתא אלפי שני לא ינקה, כנ”ל הנה אז תקבל תקונה המוחלט (כנ”ל בהקסה”ז דף פ”א ד”ה והענין) כי הב”ן ישוב להיות ס”ג ע”ש בההמשך, ואז וקמו כל אינון שיתא, שכל המוחין דשתא אלפי שני יחזרו ויקומו. כמ”ש שם.

אות יב

זהר

יב) שיתא נפקין מענפא דשרשא דגופא, לישן ממלל רברבן. לישן דא, סתים בין יו”ד וה”א, דכתיב זה יאמר לה’ אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו ליי’ ובשם ישראל יכנה יכנה ממש. זה יאמר לה’ אני: אחתא. וכלא אתמר ביה”ו. כלא כלילן בלישן סתים לאימא. דהא אתפתחת ליה דנפיק מינה. אבא יתיב ברישא, אימא באמצעיתא ומתכסייא מכאן ומכאן ווי למאן דגלי ערייתהון.

פירוש הסולם

יב) שיתא נפקין מענפא וכו’: שש ספירות חג”ת נה”י יוצאות מן הענף של שורש הגוף, שהוא לשון מדברת גדולות, כי הלשון היא ענף יוצא מפנימיות הגוף ממטה למעלה אל הפה דראש, והוא ספירת הדעת דהיינו קו האמצעי המכריע ומיחד חכמה ובינה, כנ”ל (משפטים אות תקכ”ט) ואומר שם שהוא פשיטותא דתפארת וכו’ ע”ש בסלס). לשון הזה סתום בין יו”ד וה”א, שהם חכמה ובינה. שכתוב, זה יאמר להוי”ה אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו להוי”ה ובשם ישראל יכנה. יכנה ממש. זה יאמר לה’ אני, הוא האחות, דהיינו חכמה בסוד שאסורה כאחותו, שאין בה השגה. וזה יקרא בשם יעקב, היינו מודע, שהיא בינה, שבה מתחיל הארת החכמה, וע”כ נאמר בשם יעקב, כי בשם, פירושו השגה. וזה יכתוב לה’, הוא דעת, ובשם ישראל יכנה, היא התפשטות הדעת לז”א, שאז נקרא ז”א ישראל. דהיינו יכנה ממש כנ”ל. והכל נאמר ביה”ו. דהיינו בחכמה בינה דעת כמבואר. הכל כל ג’ אלו, חכמה בינה דעת, כלול בלשון הסתום באמא, שהדעת המכריע בין ב’ קוין חכמה בינה שבאמא, כולל בעצמו חב”ד, כי נפתחה ממנו, ויוצא ממנה. אבא ישב בראש אמא באמצע, ומתכסה מכאן ומכאן, אוי למי שמגלה ערותם.
פירוש. כיון שב’ קוין דאמא היו במחלוקת והיתה משום זה בסוד ם סתומה ולא נפתחה מסתימתה אלא על ידי הלשון שה”ס קו האמצעי, שעל ידו האירו בה ג’ קוין חב”ד, ונודע שכל האורות שהתחתון גורם לעליון זוכה בהם התחתון. כמ”ש לעיל, דכיון דתלת דאמא מחד נפקי, שיוצאים מדעת שה”ס ז”א שעלה בסוד קו האמצעי לאמא לבחינת קו אמצעי ע”כ חד בתלת קיימא, זוכה הדעת בג’ מוחין חב”ד אלו, ויוצאים ומתפשטים לז”א למטה. (כנ”ל בראשית א’ דף רפ”ז ד”ה תלת) וז”ש, דהא אתפתחת ליה, שאמא נפתחה מן הדעת שהוא הלשון וע”כ כלא כלילן בלישן סתים לאמא, שהוא דעת. דנפיק מינה, שהוא יוצא עם חב”ד אלו למקומו בז”א עצמו. ומה שמכנהו לישן סתים, הוא משום שהוא סותם הג”ר דקו שמאל דבינה, שממעט ממנו הג”ר דג”ר כנודע. ומה שמכנה את הדעת ענפא דשרשא דגופא, הוא משום שהדעת הוא באמת ז”א שנקרא גוף, שעלה למ”ן לאמא, וז”א מכונה גוף, וע”כ נבחן לענף יוצא בראש מן שורש הגוף, שהוא ז”א.
וזה אמרו, אבא יתיב ברישא, שהוא נקרא או”א עלאין, והוא י’ דהויה. אמא באמצעיתא, שהיא נקראת ישסו”ת, והיא ה’ דהויה, וז”א שה”ס ו’ דהויה הוא למטה, ומתכסיא מכאן ומכאן, שהחכמה שבאמא מתכסה מצד מעלה מאו”א עלאין, שהם חסדים מכוסים לגמרי מהארת חכמה, ומצד מטה מז”א, שגם הוא סוד חסדים מכוסים. וע”כ ווי למאן דגלי ערייתהון, דהיינו מי שרוצה לגלות ולהמשיך החכמה שבקו שמאל דאמא ממעלה למטה, שגורם בזה להפריד או”א עלאין מישסו”ת דהיינו פירוד בין י”ה, ופירוד בין י”ה אל הו’, וענשו מרובה.

אות יג

זהר

יג) ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, שליט דכר בנוקבא. דכתיב וצדיק יסוד עולם, נהיר יו”ד בתרין, ונהיר ומעבר לנוקבא. אתייחד יו”ד בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. אתחשכא נוקבא, ואתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי. אתא מפתחא דכליל בשית, ומכסיא פתחהא, ואחיד לתתא להאי ולהאי, ווי למאן דגלי פתחהא.

פירוש הסולם

יג) ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים: רומז שהזכר שהוא ז”א, ישלוט על על הנקבה, שהיא המלכות, שע”כ נקרא הזכר, מאור הגדול, והנוקבא מאור הקטן, שכתוב, וצדיק יסוד עולם, שהצדיק שהוא יסוד דז”א הוא היסוד של המלכות שנקראת עולם שמשמע, שלולא הצדיק לא היה קיום לעולם, וע”כ שולט עליה. ומפרש למה הוא כך. ואומר, הי’ שהוא חכמה ואו”א עלאין, האירה בשתי ההין, והאירה ועיברה את הה’ ראשונה עם הנוקבא. ואח”כ נתיחדה הי’ בפני עצמה, שנבדלה מן הה’ ועלתה במדרגותיה למעלה למעלה, ונתחשכה הנוקבא. ואמא האירה ונתפתחה בשעריה. ובא המפתח הכולל שש ספירות, שהוא ז”א, ומכסה הפתח דאמא. ונתאחד למטה, עם זו ועם זו, דהיינו עם הנוקבא ועם אמא. אוי למי שמגלה הפתח.
פירוש. נודע שמכח עלית המלכות לבינה בכל מדרגה, נבקעו כל המדרגות לב’ חצאים, שכו”ח נשארו במדרגה ובינה ותו”מ נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. (כנ”ל ב”א דף ד’ ד”ה ביאור) ואח”כ לעת גדלות, יורדת המלכות מבינה בכל מדרגה, וג’ ספירות בינה ותו”מ, שנפלו לתחתונה חוזרים ועולים למדרגתם (כנ”ל ב”א דף ר”צ ד”ה בגין) ולוקחים עמהם גם את התחתונה שהיו מלובשים בהם בשעת הנפילה, שעי”ז עולה כל תחתון לעליון, ומקבל האור דעליון, שזה הוא סוד העיבור (כנ”ל ב”א דף מ”ב ד”ה פירוש).
וכבר ידעת, שהי’ ה”ס חכמה, וכן היא או”א עלאין. והה’ ה”ס בינה, וכן ה”ס ישסו”ת. ונמצא שבעת ירידת הפרסאות, דהיינו המלכות, מכל מדרגה, הבינה ותו”מ דכל מדרגה חוזרות למקומם ומעלים עמהם גם המדרגה התחתונה, אל העליונה, נמצא שבינה, ותו”מ של הי’ חזרו אליה, והעלו עמהם גם מדרגת ה’ אל מדרגת הי’, ונעשו אחד. וכן על דרך זה חזרו בינה ותו”מ של הה’, והעלו עמהם גם מדרגת ו”ה, שהם זו”ן אל הה’, ונעשו אחד עם הה’, אשר הי’ כבר מחוברת עמה. ונמצא בזה, שהי’ מאירה לב’, ההין, ביחד, כי ה’ תחתונה שהיא מלכות כבר נתדבקה באמא, שהיא ה’ ראשונה, והארה זו נבחנת לעבור. וז”ש, נהיר י’ בתרין ונהיר ומעבר לנוקבא. שהי’ מאירה ומעברה את הנוקבא. אמנם גם הו’, שהיא ז”א דבוקה באמא, כנ”ל, ונבחן, אשר הו’ דבוקה בקו ימין דאמא, והה’ דבוקה בקו שמאל דאמא.
ונודע, שעם עלית בינה ותו”מ דכל מדרגה, שנעשו השמאל של המדרגה, נתעוררה מחלוקת בין ימין לשמאל, ונעשה פירוד ביניהם. (כנ”ל ב”א דף נ”ז ד”ה וזה) ואז נעשה פרוד בין י”ה, שהי’ שכולה ימין, נבדלה לעצמה ועלתה למעלה, וז”ש אתייחד י’ בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. והנוקבא הדבוקה בקו שמאל דאמא, נחשכה לגמרי, כי אין החכמה שבשמאל יכולה להאיר בלי התלבשות בחסדים שבימין, (כנ”ל ב”א דף רמ”ז ד”ה ימא דקאפו) וז”ש אתחשכא נוקבא, שלהיותה בחינת שמאל בלי ימין. היא נקבעה להיות תמיד בסוד החושך. כי ע”כ ה”ס לילה. ואח”כ הכריע ז”א אשר שם, באמא, את ב’ קוין ימין ושמאל שבאמא, ונעשה בה סוד הדעת, ואז חזרה והאירה. וז”ש ואתנהירת אמא ומתפתחא בתרעוי אתא מפתחא דכליל בשית, שהוא ז”א, ומכסיא פתחהא, דהיינו אחר הכרעת ז”א, שהוא מפתחא דכליל שית, את ב’ הקוין שלה שאז חזרה הי’ להאיר בה’, וה’ ספירות כח”ב תו”מ שלה שכל אחת כוללת עשר, נעשו לנ’ שערי בינה. ונודע ששער האחרון מבחינת הכלים דאמא, הוא גנוז במלכות דאמא, וה”ס מנעולא, ושער הנ’ הבלתי מושג, (כנ”ל בהקדמת ספר הזהר דף מ”ו ד”ה חד.) וע”כ הוא צריך כיסוי וגניזא. (כנ”ל בהקסה”ז דף קכ”ג אות קכ”ב ד”ה ב’). וע”כ נה”י דאמא מתלבשת בז”א, וז”א מכסה אותם. ואחיד לתתא. במלכות להאי ולהאי, בבינה ומלכות, שנתאחד בבינה להיותו מכריע בין ב’ קוין שלה, והוא מלביש נה”י שלה, ונתאחד במלכות שמזדווג עמה ומאיר אליה מג’ קוין שלו. ווי למאן דגלי פתחהא, כי כשהמנעולא שהיא המלכות דמדת הדין שבשער האחרון דאמא, מתגלה, הוא אובד כל הארותיו (כנ”ל ויצא י”ג ד”ה סתרא) ועונשו גדול מאד. והנה נתבאר בזה, שהמלכות נחשכה, וצריכה לז”א שיאיר אליה, ומטעם זה שליט דכר בנוקבא, וזהו שרצה להשמיענו.