יז | ספרא דצניעותא | הקלטות משיעורי הרב”ש | אות ג-ו

(00:10) חזרה מהתחלה (מאות ג)
(09:00) דף ד טור א “פירוש” (אות ה)
(10:18) דף ד טור ב “פירוש.” (אות ו)
(18:50) דף ה טור א “וז”ס ז’” (אות ו)
(20:20) דף ה טור א “וזה אמרו” (אות ו)
(24:00) שיחה עם תלמידים בענייני היום
(27:15) דף ה טור ב “וזה אמרו” (אות ו)

אות ג

זהר

ג) תאנא. ספרא דצניעותא, ספרא, דשקיל במתקלא. דעד דלא הוה מתקלא, לא הוו משגיחין אפין באפין, ומלכין קדמאין מיתו, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת.

פירוש הסולם

ג) תאנא ספרא דצניעותא וכו’: למדנו. ספר הצניעות הוא ספר השוקל במאזנים. כלומר, ספר המדבר ממשקל האורות במאזנים, נקרא ספר הצניעות, מטעם שהחכמה שבמאזנים מאירה כך ממטה למעלה, שהוא דרך צניעות. שזה סוד, ואת צנועים חכמה. כי מטרם שהיה משקל לא היו, הימין והשמאל שה”ס זכר ונקבה, משגיחים זה אל זה פנים בפנים, ומלכים הראשונים מתו וזיון שלהם לא נמצא, והארץ שה”ס מלכות, נתבטלה.
ביאור הדברים. נודע שהעולם לא היה יכול להתקיים עד ששיתף מדת הרחמים בדין, שפירושו, שהעלה המלכות שהיא מדת הדין, לבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו שתיהן יחד, ואז נתקיים העולם. וע”י עליה זו של המלכות בבינה נבקעה כל מדרגה לב’ חצאים, לכתר וחכמה, שנשארו במדרגה להיותם ממעל המלכות, ולבינה ותו”מ, שהם נפגמו ע”י המלכות שעלתה, ויצאו מן המדרגה. וכן נעשה בכל המדרגות. (כמ”ש באורך לעיל בראשית א’ דף ד’ ד”ה וביאור. עש”ה) ובזה נתתקן הקטנות בכל המדרגות. ולעת גדלות נעשה זווג ע”ב ס”ג דא”ק המוריד בחזרה את המלכות מבינה למקומה למטה, ונטהרו ג’ הספירות בינה ותו”מ מפגם הדין שבמלכות, והן חוזרות ועולות למדרגתן. ונעשו שם בחי’ שמאל של המדרגה, וכו”ח לימין המדרגה ואז נעשו ב’ כפות המאזנים, שכתר וחכמה שהם ימין המדרגה נעשו כף זכות, ובינה ותו”מ שנעשו לשמאל המדרגה נעשו כף חובה. והטעם שנקראו כף חובה, הוא משום שהמשכת אור השמאל ממעלה למטה הוא שורש כל החובות והנה נתבאר ב’ כפות המאזנים, שהם קו ימין המכונה כף זכות, וקו שמאל המכונה כף חובה. וסוד המשקל במאזנים, נעשה ע”י המסך דחירק שבקו אמצעי, הממעט את קו השמאל לבחינת ו”ק דחכמה, דהיינו שלא יאיר אלא ממטה למעלה, (כמ”ש באורך לעיל פרשת לך דף י”ג ד”ה ונתבאר ובד”ה ולפיכך ע”ש). וע”כ נבחן המסך דחירק לבחינת לשון המאזנים, כי בכחו נשתוו ב’ הכפות. כי מטרם שמיעט הארת החכמה שבשמאל לו”ק, היה הארת השמאל גדול מהימין, וע”כ היה עמו במחלוקת שרצה לבטלו, וע”י המסך דחירק שמיעטו לו”ק דחכמה, נעשו משקל שניהם שוה זה לזה, ואז נתיחדו ונכללו שניהם זה בזה.
וז”ש (להלן פקודי אות תרפ”ג) דשקלי במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא ואלין אקרון מאזנים, כי הדכר הוא בחינת קו ימין, והנוקבא הוא בחינת קו שמאל, ע”ד כתיב במאזנים לעלות, כי ע”י מסך דחירק מאיר הקו שמאל רק בבחינת ו”ק דחכמה, המאירה רק ממטה למעלה, כל אינון דשקילין דא עם דא ולא שקיל דא יתיר מן דא, סלקין ואתחברן כחדא, דהיינו כנ”ל, שהמסך דחירק משוה ב’ הכפות שתהיינה במשקל שוה ולא יהיה השמאל גדול מימין, ואז מתחברים שניהם. וז”ש בספר יצירה, שלש אמות אמ”ש, שהן ג’ קוין מים אש רוח. יסודן כף זכות, וכף חובה, ולשון חק מכריע בינתים. דהיינו כנ”ל שמים שה”ס כו”ח דימין, ה”ס כף זכות, ואש שה”ס בינה ותו”מ שבשמאל, ה”ס כף חובה. והמסך דחירק שבקו האמצעי, ה”ס לשון המאזנים. המשוה משקל שניהם שלא יהיה זה גדול מזה, ואז מתחברים זה בזה. ומשגיחים זה אל זה פנים בפנים. פנים, פירושו השפעה, שמשפיעים זה אל זה, שהימין משפיע חסדים לשמאל, והשמאל משפיע חכמה אל הימין.
וזה אמרו, דעד דלא הוה מתקלא, שמטרם שהיה המסך דחירק דקו האמצעי, השוקל את הימין והשמאל במאזנים שלא יהיה זה גדול מזה, לא הוו משגיחין אפין באפין, שלא היו משפיעים זה אל זה, כי השמאל היה גדול מן הימין, משום שהיה מתפשט ממעלה למטה, וע”כ היו אחור באחור זה עם זה, דהיינו שהיו במחלוקת, וכל אחד החזיר אחוריו כלפי חברו. ומשום זה, ומלכין קדמאין מיתו, שהם ז’ ספירות תחתונות שבעולם הנקודים, שלעת גדלות שנעשה הזווג דע”ב ס”ג דא”ק והוריד מהם בחזרה את המלכות מבינה, למקומה למטה. ועלו בינה ותו”מ בחזרה להמדרגה, ונעשו קו שמאל, ויצא בהם אור החכמה, הנה אז, האירה החכמה ממעלה למטה, דהיינו מאצילות לבי”ע ונשברו הכלים ומתו. (כמ”ש לעיל בפתיחה לחכמת הקבלה דף כ”א אות צ’ ע”ש, ובתלמוד ע”ס שיעור ז’ דף תכ”ט ד”ה הסיגים) והיה זה מטעם, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת,

אות ד

זהר

ד) עד דרישא דכסופא דכל כסופין, לבושי דיקר אתקין, ואחסין.

פירוש הסולם

ד) עד דרישא דכסופא וכו’: עד שהראש, חמדת כל החמודות, שהוא ראש דנוקבא דעתיק, הנקרא רישא דלא אתיידע, התקין לבושי יקר, והנחיל אותם לכל פרצופי אצילות.
פירוש. כי כדי שיוכל קו האמצעי לעורר את המסך דחירק שבו, שישוה את הארת ב’ הקוין ימין ושמאל זה בזה, ויאירו זה בזה, היה צריך לעזר מלמעלה. כי מאחר שכבר ירדה המלכות מבינה, ונטהרו ג’ הכלים בינה ותו”מ שהם קו השמאל, מכל בחינת פגם, א”כ איך יכול קו האמצעי למעט שוב את הקו שמאל בכח המסך דחירק שלו, שהיא בחינת החזרת המלכות לבינה, (כנ”ל פרשת לך דף י”ג ד”ה ונתבאר ע”ש). ולפיכך התקין רדל”א את עצמו, שהמלכות לא תרד מבינה שלו לעולם, ואין בו בחינת הטהרה של קו שמאל כלל. וע”כ הוא נקרא רישא דלא אתיידע, כי לא נודע בו הארת החכמה וכולו ימין, שהוא חסדים. ובזה נחלש גם כח השמאל של מטה וקו אמצעי יכול למעטו. והחסדים שברדל”א נמשכים לקו אמצעי, היוצאים ע”י מסך דחירק שבו, והם מכונים לבושי יקר, שע”י קו האמצעי הממשיכם, מתלבש בהם הארת החכמה שבשמאל, ואז יכולה להאיר. (כמ”ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף י”ז, ד”ה אתלבש בלבוש יקר ע”ש). וז”ש, עד דרישא דכסופא דכל כסופין לבושי דיקר אתקין, שהתקין את עצמו, שלא תרד המלכות מבינה שלו לעולם, שעי”ז ממשיך ממנו קו האמצעי את לבושי יקר בשביל החכמה שבקו שמאל. ואחסין שהנחיל כח זה להפרצופין שמתחתיו, אשר המלכות לא תצא מן הבינה בבחינת ג”ר של כל מדרגה, (כמ”ש בהקדמת ספר הזהר דף מ”ד ד”ה וטעם) וכיון שקו האמצעי יש לו עזר זה מרישא דלא אתיידע, אז הוא יכול למעט קו השמאל במסך דחירק שלו, שלא יאיר אלא ממטה למעלה, דהיינו בבחינת ו”ק דחכמה, שאז משקל ימין ושמאל שוים זה לזה ומתחברים שניהם, ומשגיחים זא”ז פנים בפנים כנ”ל.

אות ה

זהר

ה) האי מתקלא תלי באתר דלא הוה, אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו. מתקלא קאים בגופיה. לא אתאחד, ולא אתחזי. ביה סליקו, וביה סלקין דלא הוו, והוו, ויהויין.

פירוש הסולם

ה) האי מתקלא תלי וכו’: מאזנים אלו תלוים במקום שלא היו, דהיינו בראש דעתיק שנתתקן שהמלכות לא תרד מבינה שלו לעולם, שזהו שורש המתקלא וכן נתתקן בראש כל מדרגה, כנ”ל בדבור הסמוך. ונבחן שתלוים שם. נשקלו בו אלו שזיוניהם לא נמצאו, דהיינו ז’ מלכים שמתו מחמת שזיוניהון לא נמצאו נתתקנו בכח זה ששורש המתקלא נתלה בראש דכל מדרגה. ועצם המאזנים עומדים בגוף, דהיינו בקו אמצעי, שהוא ת”ת, שבו מציאות הדין של המסך דחירק. והדין הזה אינו מתאחד ואינו נראה במאזנים, כי אלו היה נראה היה מתבטל אפילו הו”ק דחכמה, אלא שפועל למעט השמאל אע”פ שאינו נראה בו. במאזנים האלו, עולים האורות דשמאל ממטה למעלה. ובו עולים, שלא היו, והיו, ויהיו.
פירוש המתקלא התלויה בראש כל מדרגה, נבחן שתלויה במקום שלא היו, כי אין שם מקום המלכות והדין שלה, אלא שנתתקנה שם כדי לתקן התחתונים, דהיינו לתת כח אל קו האמצעי שבגוף, כנ”ל. והמתקלא העומד בגוף כל המדרגה נבחן דהוו, כי בת”ת היא מציאת המסך דחירק בחזה שלו. והמתקלא העומד בסיום המדרגה, דהיינו בעטרת יסוד, שהוא קו האמצעי דנה”י, נבחן, דיהויין, כי הדין דמסך דחירק, אינו מתגלה בעטרת יסוד אלא אחר כריתת הערלה, וע”כ אומר בו לשון עתיד. דהיינו שמתגלים בו ע”י תקון.

אות ו

זהר

ו) סתרא גו סתרא, אתתקן ואזדמן, בחד גולגלתא, מלייא טלא דבדולחא. קרומא דאוירא אזדכך וסתים, אינון עמר נקי תליין בשקולא. רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי. אשגחא פקיחא דלא נאים, ונטיר תדירא. אשגחותא דתתא באשגחותא דנהירו דעלאה. תרין נוקבין דפרדשקא, דאתער רוחא לכלא. [עי’ 1, 2 – ד”ה תיקון ו’, 3]

פירוש הסולם

ו) סתרא גו סתרא וכו’: סתר בתוך סתר נתתקן ונזדמן בגלגולת אחת שהיא כתר של א”א המלאה טל הבדולח, שהוא חכמה סתימאה דא”א. ונמצא שחכמה דא”א שהוא סתר אחד יצאה ונתקנה בתוך הכתר דא”א, שהוא סתר ב’. ובדרך זה נזדמן הארת ראש הא’ שנקרא רדל”א, להאיר לתחתונים הקרום של האויר, שבין גלגלתא לחכמה סתימאה, נזדכך וסותם. אלו שערות הראש דא”א הנקראות צמר נקי, תלויות במשקל. רצון הרצונות מתגלה, במצח דא”א, ע”י תפלות התחתונים. השגחה מעין פקוחה, שלא ינום, ושומר תמיד, נתקנה בעינים דא”א והשגחה של הפרצופין שלמטה תלויה בהשגחה זו העליונה דא”א. וב’ נקבים של ממלא מקום השלטון, שה”ס החוטם, המעורר רוח חיים לכל. פרדשקא פירושו ממלא מקום השר, כמו פרדכש (מגילה י”ב ע”ב). 
פירוש. אחר שביאר, שהמתקלא תלוי בראש עתיק הנקרא רדל”א, ששם הוא השורש, ועיקר עמידת המתקלא היא בגוף דעתיק, כמ”ש מתקלא קאים בגופיה, ממשיך לבאר כאן איך המתקלא עומד בגוף דעתיק, שהוא חג”ת נהי”מ שלו. אמנם גם חג”ת נהי”מ דעתיק נעלמים מבחינת עצמם, אבל הם מתגלים ע”י התלבשותם בא”א, ועושים בו ז’ תקונים המכונים ז’ תקוני גלגלתא גם צריך שתדע שאע”פ שאמרנו שהמתקלא עומד בת”ת דגוף, ושם מתלבשת החכמה בחסדים במשקל השוה והחכמה מאירה בשלמות הראויה, הנה זה רק לבחינת יציאת החכמה בלבדה, אבל עוד אין החכמה מתגלית להאיר שם, אלא רק בנה”י של הגוף באופן שמקום יציאת החכמה הוא בחג”ת, ושם עודה מכוסה, ומקום גילוי הארת החכמה היא בנה”י, והיינו במלכות בעיקר, שהיא כוללת נה”י. ומשום זה נחלקת כל מדרגה לג’ חלקים, המרומזים בג’ אותיות ם’ ל’ צ’ דצלם. שמקום תלית המתקלא נק’ ם’ דצלם. שה”ס הראש. ומקום יציאת החכמה נקרא ל’ דצלם, שה”ס חג”ת. ומקום גילוי הארת החכמה נקרא צ’ דצלם. שה”ס נהי”מ, והם נכללים זה בזה, ויש מל”צ דמ’ ויש מל”צ דל’ ויש מל”צ דצ’. באפן שיש מל”צ בחג”ת דעתיק, ומל”צ בנה”י שלו. 
וז”ס ז’ תקוני גלגלתא שנתקנו ע”י חג”ת נה”י דעתיק. שמחג”ת שלו מאירים פנימית הראש דא”א, שהם ג’ תקונים, גלגלתא, וחכמה סתימאה וקרומא דאוירא. ומנה”י דעתיק מאירים ד’ תקונים שבחיצוניות הראש דא”א, שהם עמר נקי, ומצחא, פקיחו דעיינין, וב’ נוקבי דפרדשקא, שה”ס החוטם. 
וזה אמרו. בחד גלגלתא, שהוא כתר דא”א, ששם מאיר חסד דעתיק. הוא תקון הא’ ובחינת ם דצל”ם שבחג”ת דעתיק. מלייא טלא דבדולחא, שהוא חכמה דא”א, ששם מאיר גבורה דעתיק, הוא תקון הב’, ובחינת צ’ דצלם דחג”ת דעתיק. קרומא דאוירא אזדכך וסתים, שהוא הקרום הסותם את חכמה דא”א שלא תתגלה לחוץ ממנו, ושם מאיר ת”ת דעתיק שהוא קו האמצעי, וזהו תקון ג’, ובחינת ל’ דצלם שבחג”ת דעתיק, שבו עומד המתקלא כנ”ל. וז”ש, אזדכך וסתים כי להיותו בחינת קו אמצעי ול דצלם, הרי הוא מיחד ב’ הקוין זה בזה והחכמה מתתקנת בלבוש יקר דחסדים ויכולה להאיר בשלמות. וז”ש אזדכך, שהי’ יוצאת מאויר שלה וחזרה להיות אור, (כנ”ל ב”א מ”ה ד”ה כד) כי ע”י המתקלא שבה נשלמה אור החכמה. ועכ”ז, וסתים, שלא נפתחה סתימתה הסותמת את החכמה דא”א, והוא מטעם הנ”ל שאע”פ שהמתקלא עומד בחג”ת מכל מקום אין שם רק מקום יציאת החכמה, ולא מקום גילוי לחכמה, וגילוי החכמה אינה אלא רק בנה”י. ע”כ נשארה שם החכמה סתומה ע”י הקרום, אע”פ שנזדכך והשלים אור החכמה. ומסבה הזו היה הכרח, שנהי”מ דעתיק ששם מקום גילוי החכמה יאיר עוד ד’ תקונים בא”א, ואז מתגלה החכמה בתקון האחרון המכונה חוטמא, שהוא המלכות. וכבר ידעת שגם בנהי”מ יש מל”צ. וע”כ יש ב’ בחינות נו”ה, א) מכונים נצח והוד הנסתרים להיותם בחינת ם’ דצלם שבצ’, והם ב’ התקונים עמר נקי, שה”ס ב’ אודנין, ורעוא דרעוין, שהוא המצח, והמצח ה”ס קו אמצעי בב’ אודנין. ב) הם נצח והוד הנגלים, שהם בחינת ל דצלם דצ’, ששם מתחיל הגילוי, הנקרא, אשגחא פקיחו דלא נאים. ותקון הד’ ה”ס ב’ נוקבי דפרדשקא, ששם מאירים יסוד ומלכות דעתיק, והם צ’ דצלם שבצ’, וע”כ שם מקום גילוי החכמה. וזכור שהכרח התחלקות של מל”צ, הוא מכח המתקלא, שמקום תליתה הוא בם’, ומקום עמידתה הוא בל’, ושם עודה מכוסה, ומקום גילויה הוא בצ’. 
וזה אמרו. אינון עמר נקי תליין בשקולא, שהם שערות דא”א העולים וצומחים מב’ אודנין דא”א, שבהם מאירים נו”ה דעתיק הנסתרים, להיותם ם דצלם דצ’, שבהם אין הי’ יוצאת מאויר. ואויר הזה שבם’ נקרא אוירא דכיא, וע”כ מכונים השערות עמר נקי. ומשום שאין החכמה מתגלה שם, נמצאים הנצח והוד, שהם ימין ושמאל, שהם שקולים שוה בשוה. כי במקום שמתגלה החכמה, הוא מתארכת ומתגדלת על קו ימין עד שקו האמצעי צריך לשקול אותם בכח המסך דחירק שיהיו שוה בשוה. משא”כ כאן בנו”ה הנסתרים גם בבחינת השמאל מאירים רק חסדים, וע”כ הם שקולים. וז”ש תליין בשקולא, שבחינת הוד שבהם אינה ארוכה יותר מבחינת הנצח שבהם. והוא כמ”ש (באדרת נשא קכ”ח ע”ב) דלא נפיק נימא מנימא ושערא משערא. וזה הוא תקון הד’. 
וז”ש, רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי, שהוא מצח דא”א, ששם מאיר יסוד דעתיק, שהוא קו האמצעי של נו”ה הנסתרים שלו. שבסבת הארת יסוד דעתיק שם נפנה המצח משערות, שהם כחות דין, ונתגלה בו רצון הרצונות. והוא תקון ה’. וז”ש, אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא שהוא עינים דא”א, שבהם מאירים נצח והוד הנגלים דעתיק, והוא ל דצלם דצ’, ששם מקום עמידת המתקלא ויציאת החכמה, אבל עוד לא מקום גילוי, וז”ש, אשגחותא דלתתא באשגחותא דנהירו דעלאה, השגחה, רומז על אור החכמה, הנקראת ראיה, ואומר, שהחכמה המתגלה למטה בחוטם דא”א, מקובלת מכאן, מעינים דא”א, שבהם מקום יציאת החכמה, להיותה בחי’ ל דצלם דצ’. כמבואר. והואתקון הששי דא”א. וזה אמרו, תרין נוקבין דפרדשקא דאתער רוחא לכלא, שהוא חוטם דא”א, שבו מאירים יסוד ומלכות דעתיק, שהם בחינת צ’ דצלם שבצ’. וע”כ יש בחוטם ב’ נקבים, כנגד הארת יסוד ומלכות דעתיק, ושם הוא מקום גילוי החכמה. וע”כ נקרא החוטם בשם פרדשקא, שפירושו ממלא מקום של השליט, משום שעיקר השולט על יציאת החכמה, הוא בעינים דא”א, שה”ס ל דצלם, אלא משום ששם אין מקום לגילוי, ששם בחינת ג”ר, ואין החכמה מתגלית אלא בכלים דו”ק, וע”כ נתגלתה בחוטם, שהוא ו”ק, ובחינת צ’ דצלם דצ’. נמצא, שהחוטם הוא פרדשקא, וממלא מקום של העינים. וזה הוא תקון השביעי. 
והנך מוצא שמשום שעתיק רצה לגלות החכמה ע”י א”א הוכרחו ז’ ספירות תחתונות חג”ת נהי”מ, לעשות ולתקן ז’ תקוני גלגלתא הללו בא”א. שהם הארות ג’ בחינות מל”צ שבחג”ת דעתיק, בפנימיות ראש דא”א, שהם גלגלתא וחכמה סתימאה ואוירא. וג’ בחינות מל”צ שבנה”י דעתיק, והמלכות שלו, העושים ד’ תקונים בחצוניות הראש, שהם עמר נקי, ורעוא דרעוין, ואשגחא פקיחא, וב’ נוקבי דפרדשקא. שאין החכמה יכולה להתגלות אלא בתקון האחרון הזה. וז”ש דאתער רוחא לכלא, שממנו יוצא רוח החכמה לכל פרצופין התחתונים. (ועי’ בתלמוד עשר ספירות שיעור י”ג מאות נ’ עד אות צ”ב, ששם נתבארו ז’ תיקוני גלגלתא האלו באריכות.)