יד1 | ספרא דצניעותא | הקלטות משיעורי הרב”ש | אות יג

(00:27) דף יא טור א “מלובשים בהם”  (יג) 
(00:50) דף יא טור א “וכבר ידעת” (אות יג)
(05:55) דף יא טור ב “ונודע, שעם” (אות יג)
(15:05) דף יב טור א אות יד
(17:55) דף יב טור א אות טו
(19:50) דף יב טור ב אות טז
(38:05) דף יב טור ב “השערות מה הם” (טז)
(55:55) דף יג טור א “ומתוך שחכמה” (טז)
(57:20) דף יג טור א “ומקום התחלת” (טז)

אות יג

זהר

יג) ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, שליט דכר בנוקבא. דכתיב וצדיק יסוד עולם, נהיר יו”ד בתרין, ונהיר ומעבר לנוקבא. אתייחד יו”ד בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. אתחשכא נוקבא, ואתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי. אתא מפתחא דכליל בשית, ומכסיא פתחהא, ואחיד לתתא להאי ולהאי, ווי למאן דגלי פתחהא.

פירוש הסולם

יג) ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים: רומז שהזכר שהוא ז”א, ישלוט על על הנקבה, שהיא המלכות, שע”כ נקרא הזכר, מאור הגדול, והנוקבא מאור הקטן, שכתוב, וצדיק יסוד עולם, שהצדיק שהוא יסוד דז”א הוא היסוד של המלכות שנקראת עולם שמשמע, שלולא הצדיק לא היה קיום לעולם, וע”כ שולט עליה. ומפרש למה הוא כך. ואומר, הי’ שהוא חכמה ואו”א עלאין, האירה בשתי ההין, והאירה ועיברה את הה’ ראשונה עם הנוקבא. ואח”כ נתיחדה הי’ בפני עצמה, שנבדלה מן הה’ ועלתה במדרגותיה למעלה למעלה, ונתחשכה הנוקבא. ואמא האירה ונתפתחה בשעריה. ובא המפתח הכולל שש ספירות, שהוא ז”א, ומכסה הפתח דאמא. ונתאחד למטה, עם זו ועם זו, דהיינו עם הנוקבא ועם אמא. אוי למי שמגלה הפתח.
פירוש. נודע שמכח עלית המלכות לבינה בכל מדרגה, נבקעו כל המדרגות לב’ חצאים, שכו”ח נשארו במדרגה ובינה ותו”מ נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. (כנ”ל ב”א דף ד’ ד”ה ביאור) ואח”כ לעת גדלות, יורדת המלכות מבינה בכל מדרגה, וג’ ספירות בינה ותו”מ, שנפלו לתחתונה חוזרים ועולים למדרגתם (כנ”ל ב”א דף ר”צ ד”ה בגין) ולוקחים עמהם גם את התחתונה שהיו מלובשים בהם בשעת הנפילה, שעי”ז עולה כל תחתון לעליון, ומקבל האור דעליון, שזה הוא סוד העיבור (כנ”ל ב”א דף מ”ב ד”ה פירוש).
וכבר ידעת, שהי’ ה”ס חכמה, וכן היא או”א עלאין. והה’ ה”ס בינה, וכן ה”ס ישסו”ת. ונמצא שבעת ירידת הפרסאות, דהיינו המלכות, מכל מדרגה, הבינה ותו”מ דכל מדרגה חוזרות למקומם ומעלים עמהם גם המדרגה התחתונה, אל העליונה, נמצא שבינה, ותו”מ של הי’ חזרו אליה, והעלו עמהם גם מדרגת ה’ אל מדרגת הי’, ונעשו אחד. וכן על דרך זה חזרו בינה ותו”מ של הה’, והעלו עמהם גם מדרגת ו”ה, שהם זו”ן אל הה’, ונעשו אחד עם הה’, אשר הי’ כבר מחוברת עמה. ונמצא בזה, שהי’ מאירה לב’, ההין, ביחד, כי ה’ תחתונה שהיא מלכות כבר נתדבקה באמא, שהיא ה’ ראשונה, והארה זו נבחנת לעבור. וז”ש, נהיר י’ בתרין ונהיר ומעבר לנוקבא. שהי’ מאירה ומעברה את הנוקבא. אמנם גם הו’, שהיא ז”א דבוקה באמא, כנ”ל, ונבחן, אשר הו’ דבוקה בקו ימין דאמא, והה’ דבוקה בקו שמאל דאמא.
ונודע, שעם עלית בינה ותו”מ דכל מדרגה, שנעשו השמאל של המדרגה, נתעוררה מחלוקת בין ימין לשמאל, ונעשה פירוד ביניהם. (כנ”ל ב”א דף נ”ז ד”ה וזה) ואז נעשה פרוד בין י”ה, שהי’ שכולה ימין, נבדלה לעצמה ועלתה למעלה, וז”ש אתייחד י’ בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. והנוקבא הדבוקה בקו שמאל דאמא, נחשכה לגמרי, כי אין החכמה שבשמאל יכולה להאיר בלי התלבשות בחסדים שבימין, (כנ”ל ב”א דף רמ”ז ד”ה ימא דקאפו) וז”ש אתחשכא נוקבא, שלהיותה בחינת שמאל בלי ימין. היא נקבעה להיות תמיד בסוד החושך. כי ע”כ ה”ס לילה. ואח”כ הכריע ז”א אשר שם, באמא, את ב’ קוין ימין ושמאל שבאמא, ונעשה בה סוד הדעת, ואז חזרה והאירה. וז”ש ואתנהירת אמא ומתפתחא בתרעוי אתא מפתחא דכליל בשית, שהוא ז”א, ומכסיא פתחהא, דהיינו אחר הכרעת ז”א, שהוא מפתחא דכליל שית, את ב’ הקוין שלה שאז חזרה הי’ להאיר בה’, וה’ ספירות כח”ב תו”מ שלה שכל אחת כוללת עשר, נעשו לנ’ שערי בינה. ונודע ששער האחרון מבחינת הכלים דאמא, הוא גנוז במלכות דאמא, וה”ס מנעולא, ושער הנ’ הבלתי מושג, (כנ”ל בהקדמת ספר הזהר דף מ”ו ד”ה חד.) וע”כ הוא צריך כיסוי וגניזא. (כנ”ל בהקסה”ז דף קכ”ג אות קכ”ב ד”ה ב’). וע”כ נה”י דאמא מתלבשת בז”א, וז”א מכסה אותם. ואחיד לתתא. במלכות להאי ולהאי, בבינה ומלכות, שנתאחד בבינה להיותו מכריע בין ב’ קוין שלה, והוא מלביש נה”י שלה, ונתאחד במלכות שמזדווג עמה ומאיר אליה מג’ קוין שלו. ווי למאן דגלי פתחהא, כי כשהמנעולא שהיא המלכות דמדת הדין שבשער האחרון דאמא, מתגלה, הוא אובד כל הארותיו (כנ”ל ויצא י”ג ד”ה סתרא) ועונשו גדול מאד. והנה נתבאר בזה, שהמלכות נחשכה, וצריכה לז”א שיאיר אליה, ומטעם זה שליט דכר בנוקבא, וזהו שרצה להשמיענו.

אות יד

זהר

יד) פרקא תניינא. דיקנא מהימנותא. דיקנא לא אדכר בגין דהיא יקירותא דכלא מאדנין נפקת, בסחרנהא דבסיטא, סליק ונחית חוטא חוורא. בתליסר מתפרש.

פירוש הסולם

יד) פרקא תניינא דיקנא מהימנותא וכו’: פרק השני. בו מתבאר זקן האמונה. כלומר שהמלכות הנקראת אמונה מקבלת ממנו כל תקוניה עד גמר התקון. הזקן אינו נזכר בתורה ובנביאים וכתובים, שכתוב עיני ה’ אזני ה’ וכן לחייו כערוגת הבושם, אבל זקן אינו נזכר. משום שהוא היקר מכל. והוא יוצא מן האזנים, שמשם הזקן מתחיל, ומקפת מסביב צורת הפנים, שעולה ויורד חוט לבן מסביב פניו. כלומר שהזקן בכללו, נראה כמו חוט לבן עם שערות לבנות, שמסבבות הפנים שמהן, עולות, שמאירות ממטה למעלה, ומהן, יורדות, שמאירות ממעלה למטה. והוא מתבאר בשלשה עשר תקונים. כמ”ש לפנינו. בוסיטא דאנפוי, פירושו צורת הפנים, כמ”ש באדרת נשא קכ”ח.

אות טו

זהר

טו) ביקירא דביקירותא ההיא, כתיב לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. אדם לבר הוא. אדם לא כליל הכא. כ”ש איש. בתליסר נביעין מבועין מתפרשן, ארבע בלחודוי אסתמרו. תשעה אשקיון לגופא.

פירוש הסולם

טו) ביקירא דביקירותא ההיא וכו’: ביקר מכל יקר ההוא, דהיינו הזקן, כתוב, לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ז”א מכונה אדם ויסוד ז”א מכונה איש. אדם לחוץ מא”א הוא, שז”א הנקרא אדם מלביש את א”א מבחוץ מטבורו ולמטה, ומכ”ש איש, שהוא יסוד דז”א, שהוא אפילו מחוץ לז”א. כי נה”י הס לבר מגופא כל שכן שהוא מחוץ לא”א, ולפיכך אין להם התכללות בדיקנא זו דא”א. בשלשה עשר עינות מבועים מתבאר הזקן, ורק ארבעה תקונים מהם נשתמרו, שלא ישפיעו למטה לז”א, ותשעה תקונים מהם משקים את הגוף, שהוא ז”א.

אות טז

זהר

טז) מקמי פתחא דאדנין, שארי יקירו לאתתקן, נחית בשפירי ברישא דשפוון. מהאי רישא להאי רישא קאים. ארחא דנפיק תחות תרין נוקבין דפרדשקא, לאעברא חובה, דכתיב ותפארתו עבור על פשע. תחות שפוון אסחר שערא לרישא אחרא. ארחא אחרא נפיק תחותוי.חפי תקרובתא דבוסמא, לרישא דלעילא. תרין תפוחין אתחזן לאנהרא בוצינין. מזלא דכלא, תלייא עד לבא, ביה תליין עלאין ותתאין.

פירוש הסולם

טז) מקמי פתחא דאודנין וכו’: תקון ראשון הוא, שמלפני הפתח של האזנים התחיל היקר, שהוא הזקן, להתתקן, דהיינו מכנגד נקבי האזנים, ויורד ביופי למטה, עד תחילת השפתים. ב) השערות שבראש השפתים, מראש הזה שבשפה הימנית, לראש הזה, שבשפה השמאלית. ג) נמצא דרך הפנוי משערות, היוצא תחת ב’ נקבי החוטם להעביר הפשעים, שכתוב ותפארתו עבור על פשע. ד) השערות שמתחת השפתים שהשערות חוזרים להיות ראש אחר. ה) דרך אחר פנוי משערות יוצא תחתיו, דהיינו באמצע השערות שבשפה התחתונה. ו) מנחת בשמים, דהיינו שערות, חופה, על הפנים, מלמטה עד ראש שפה עלאה. ז) ב’ תפוחים, דהיינו לחיים הפנוים משערות, נראים, להאיר הנרות. ח) מזל הכל, היינו השערות הנמשכות התלויות עד הלב. בו תלוים העליונים והתחתונים. והיינו השטח העליון של הדיקנא, שנקרא מזל עליון.
ביאור הדברים. תחלה צריכים לדעת סוד השערות מה הם. והענין הוא, כי נודע שאעפ”י שפרצופי אצילות הם בבחינת ו”ק דחכמה, עכ”ז אי אפשר שתצא ו”ק דחכמה בלי הג”ר. אלא תחילה יוצא בהם גם הג”ר דחכמה, ואח”כ מסתלקות הג”ר מהם ונשארים בו”ק דחכמה. (כנ”ל בראשית א’ דף פ’ ד”ה אמנם) והנה האו”ח שהיה מלביש לג”ר אלו לא נסתלק עמהם אלא נשאר בראש, ומחמת עוביותו, מכה שנשאר ריק מן האור שלו, לא היה יכול להשאר בפנימיות הכלים, ויצא לחוץ בבחינת מותרי מוחא, ונחלק כמו הסדר דצמצום ב’, אשר כתר וחכמה שבהם עלו ונאחזו בגלגלתא. שהיא בחינת ם’ דצלם, וע”כ מכנה אותם הספרא דצניעותא לעיל (באות ו’) עמר נקי, שהמסך נמצא ממטה להם בסיום הגלגלתא, ואין כח במסך להעלות דינים למעלה ממקום מציאותו. וג’ בחינות בינה ותו”מ שלו מתתקנים מחכמה סתימאה דא”א, והם נאחזים אחר סיום הגלגלתא, דהיינו בלחי התחתון, שהוא בחינת זו”ן דראש. אמנם לפי שב’ רישין דא”א, גלגלתא וחכמה סתימאה כלולים זה מזה, יש בכל אחד מהם ב’ הבחינות נמצא שגם חכמה סתימאה כלולה מגלגלתא, וע”כ מאיר בדיקנא גם הגלגלתא שבחכמה סתימאה. וח’ תקונים הראשונים, הם מהארות חכמה סתימאה וה’ האחרונים הם מגלגלתא.
ומתוך שחכמה סתימאה דא”א נעלמה ונסתמה, נמצאת הדיקנא דא”א, שמקבל ממנה שהוא המשפיע כל מדרגות המוחין לפרצופי אצילות. והם מקבלים ממנו אותם הסדרים שנסדרו בי”ג תקונים של הדיקנא. ונבאר תחילה ח’ תקוני דיקנא הנמשכים מחכמה סתימאה. ותדע, שהם סדר ג’ בחינות נרנח”י של נפש רוח נשמה, והכללות שלהם.
מקום התחלת הדיקנא הוא בתחילת לחי התחתון, אחר שנסתיימו שערות רישא בפאתי הראש בסיום עצם הגלגלתא, שמקום זה מכוון נגד נקבי האזן. וזהו תקון הא’ של הדיקנא. וז”ש מקמי פתחא דאודנין שארי יקירו לאתתקן, ששם שורש הדיקנא שנתתקנה להיות בלחי התחתון כנ”ל. ותקון הב’ הוא לעלות לבינה בבחינת עבור. וז”ש נחית בשפירו ברישא דשפוון מהאי רישא להאי רישא, כי השערות נמשכות מלחי התחתון, שמקמי פתחא דאודנין, שהם זו”ן, ועולות על השפה העליונה, שהוא מקום לחי העליון, ובחינת גלגלתא, שהוא בינה, ונבחן זה לבחינת עיבור שערות דיקנא שהם זו”ן, בבחינת שפה עלאה, שהיא בינה. והם מקבלים שם בזה, בחינת ו”ק דעיבור, הנקרא נ”ר דנפש. ואחר זה, נמשך רוח החכמה מב’ נקבי החוטם, ששם מקום גילוי החכמה (כנ”ל אות ו). להשערות דשפה העליונה, ועושה שם דרך באמצע שערות השפה, שהוא פנוי משערות, כי החכמה מסלקת כל הדינים. וז”ש, ארחא דנפיק תחות תרין נוקבין דפרדשקא, שהרוח של החוטם, שהוא חכמה, מטהר את הדרך מן השערות. לאעברא חובה, כי סליחת עונות נמשכות מהארת החכמה. (כנ”ל פרשת נח דף מ”ב ד”ה ות”ח) והארת חכמה זו, היא בחי’ ג”ר דעיבור, דהיינו נשמה חיה יחידה דנפש. והוא תקון ג’.
אחר זה מגיע זמן הלידה שבשערות דבחינת זו”ן שנתעברו בבינה, שהיא שערות שפה העליונה, יוצאות ויורדות למקומם, שהוא לחי התחתון, דהיינו תחת שפה התחתונה. וז”ש, תחות שפוון אסחר שערא לרישא אחרא, שהשערות שהיו בשפה עלאה נמשכו ובאו למקומם בלחי התחתון ונעשה שם שערות שפה אחרת, שהוא בחינת שערות זו”ן עצמם, ובהתפשטות הזו שמתחת השפה תתאה, קנו בחינת ו”ק דרוח, דהיינו נפש רוח דרוח. והוא תקון הד’. ואחר זה נמשך רוח החכמה מב’ נקבי החוטם, דרך ארחא דשפה עלאה ועבר על השערות שמתחת שפה תתאה, ועשה שם דרך פנוי משערות כמו בשפה עלאה, וז”ש ארחא אחרא נפיק תחותוי, והארת חכמה שבדרך הזה, ה”ס ג”ר דרוח, דהיינו יחידה חיה נשמה של הרוח. והוא תקון החמשי.
אחר זה נעשה שוב עבור לבחינת נשמה, ועלו שוב השערות שבלחי התחתון אל השפה העליונה, שהיא מקום סיום. גלגלתא ובחינת בינה. וקבלה שם תחילה ו”ק דנשמה, דהיינו נפש רוח דנשמה. וז”ש חפי תקרובתא דבוסמא, שכן נקראת הדיקנא, על שם הכתוב, ולחייו כערוגות הבשם, לרישא דלעילא, דהיינו לשפה עלאה, וקבלה שם בחינת ו”ק דנשמה, והוא תקון הששי. אחר זה נתגלה רוח החכמה בבחינת פנים, בסוד ב’ תפוחי הפנים שזו היא בחינת ג”ר דנשמה, דהיינו יחידה חיה נשמה של הנשמה. וז”ש, תרין תפוחין אתחזן לאנהרא בוצינין, כדי להאיר הספירות, המכונות בוצינין בבחי’ ג”ר. שז”ס חכמת אדם תאיר פניו. וזהו תקון השביעי. ואחר זה, נמשכים הו”ק דנשמה והארות הג”ר דנשמה, למטה למקומם בלחי התחתון, וז”ש מזלא דכלא תליא עד לבא, שהוא הכולל של כל התקונים הקודמים. ביה תלין עלאין ותתאין כי כל המוחין דאצילות נמשכים ממנו. והוא תקון השמיני. ונתבארו ח’ תקוני דיקנא המאירים מח”ס.