יג | ספרא דצניעותא | הקלטות משיעורי הרב”ש | אות ט-יג

(00:00) דף ז טור ב אות ט
(15(05) דף ט טור א אות י
(18:35) דף ט טור ב אות יא
(25:00) דף ט טור ב אות יב
(34:35) דף י טור ב אות יג

אות ט

זהר

ט) גלופי דגליפין כחיזו דחויא אריך, ומתפשט לכאן ולכאן, זנבא ברישא. רישא אחיד אכתפין, אעבר וזעים, נטר וגניז. חד לאלף יומין זעירין אתגלייא, קולטרא בקטרוי, סנפירא בעדבוי, אתבר רישיה במיין דימא רבא, דכתיב שברת ראשי תנינים על המים. תרין הוו, חד אתחזרי, תנינם כתיב חסר. ראשי, כד”א ודמות על ראשי החיה רקיע.

פירוש הסולם

ט) גלופי דגליפין כחיזו וכו’: חקיקות החקיקות הוא כמראה נחש ארוך ומתפשט לכאן ולכאן, הזנב הוא בראש, הראש מתאחד בכתפים, עובר וזועם שומר וגונז. אחד לאלף ימים קטנים מתגלה ההשגחה בתקונו. הסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו. ראשו נשבר במים של ים הגדול, שכתוב, שברת ראשי תנינים על המים. שנים היו, והוחזרו אחד, שכתוב, תנינם, חסר הי’ דלשון רבים, ואע”פ שכתוב ראשי הוא לשון יחיד, כמו שאתה אומר, ודמות על ראשי החיה רקיע. הרי שנאמר ראשי עם י’ אע”פ שהיא ראש חיה יחידה, אף כאן בתנין, אע”פ שנאמר ראשי, הוא ראש של תנין אחד. קולטרא, פירושו השגחה, מלשון דעביד קומיס קליטר (וי”ר כ”ח) שפירושו ראש המשגיחים. בקטרוי, פירושו עשיה ותקון, מלשון, קטורי בירי (מועד קטן יוד ע”ב).
פירוש. המדובר הוא כאן, בסוד קו שמאל מבחינתו עצמו, שממנו נמשכים כל הדינים. ומדמהו לצורת תנין בים, ולצורת נחש ארוך להיותו נמשך מקו שמאל דבינה עד המלכות הנקראת ים. וע”כ הוא ארוך. ועוד, כיון שהחכמה מתגלית בקו שמאל, והחכמה נקראת ארוך, ע”כ קורא אותו, חויא אריך.
וזה אמרו. גלופי דגליפין, דהיינו קו שמאל שממנו כל החקיקות שהם הדינים. כחיזו דחויא אריך ומתפשט לכאן ולכאן, שהוא מתפשט לבינה ולמלכות, כנ”ל, וע”כ הוא ארוך מבינה עד מלכות. זנבא ברישא. הזנב שלו הוא בראש. כי בקו שמאל נהפכו המדרגות, כי הסדר הוא ג”ר בראש ו”ק לאחר כך בגוף, וגזרא דדינא בסיום, המכונה זנב, וכדי למחות הרשעים שהיו ממשיכים מג”ר דחכמה ממעלה למטה נעשה תקון בקו שמאל של הפיכת המדרגות שגזרא דדינא עלה למעלה באפן שהסיום והזנב נעשה לבחינת ראש, ואחר כך הו”ק ואח”כ לבסוף הג”ר, (כמ”ש לעיל פרשת וירא דף פ”ג ד”ה פנימיות ע”ש) הרי שזנבא ברישא. וז”ש, רישא אחיד אכתפין, שהראש שלו הוא בחינת כתפין, כלומר שנסתלקו ממנו הג”ר שהוא ראש, ולא נשאר ממנו רק בחינת ו”ק דחכמה שהוא נבחן לכתפין. אעבר וזעים. בשעה שעובר להשפיע חכמה הוא זועם בדינים, משום שאינו נגלה אלא על גזרא דדינא (כנ”ל וירא ס”ה ד”ה מה) ​בסו”ה ​בערב היא באה. נטיר וגניז. שעל ידי הזעם שלו שומר, שהרשעים לא יקרבו להמשיך ממנו, וגונז הג”ר דחכמה.
ונודע שהחכמה מכונה אלף ימים, ובחינת ו”ק דחכמה מכונה אלף ימים קטנים. והמלכות ה”ס אחד לאלף ימים אלו, ואין החכמה מתגלית בשום מדרגה אחרת זולתה. וז”ש, חד לאלף יומין זעירין, אתגליא קולטרא בקטרוי, שבמלכות, שה”ס אחד לאלף ימים קטנים, מתגלה ההשגחה, שה”ס חכמה, על ידי תקוניו ומשמיענו שחוץ ממנה אין החכמה מתגלה כלל, (כנ”ל בראשית א’ דף רע”ו ד”ה ועוד כמה). ומלכות זו בשעה שהיא מגלית חכמה נקראת סנפיר, שהעולם עומד עליו. שאין קיום לעולם זולת על ידי חכמה זו שהיא מגלית, וז”ש, סנפירא בעדבוי שהסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו של מלכות זו שה”ס חד לאלף וכו’ כמ”ש לעיל (ב”א י”ד ד”ה פירוש. ע”ש).
ונודע שבביאת קו האמצעי להכריע וליחד ב’ הקוין ימין ושמאל זה בזה, הוא עושה ב’ פעולות שמתחילה פועל במסך דמלכות דמדת הדין, ואח”כ פועל במלכות הממותקת במדת הרחמים, כנ”ל (פרשת לך דף י”ג ד”ה ונתבאר ע”ש, ואין להכפיל הדברים). שבמסך דמדת הדין שמצמצום א’ הרג את הנוקבא, ובמסך הממותק דמדת הרחמים מצמצום ב’ מחץ ראשו של הזכר, דהיינו שמיעטו מג”ר דג”ר והעמידו על ו”ק דג”ר, כמ”ש לעיל (פרשת בא דף ט”ו ד”ה ביאור, ע”ש).
וזה אמרו. תרין הוו, חד אתחזרו, שמבחינת קו שמאל הנ”ל נמשכו ב’ תנינים, שהם לויתן ובת זוגו, אבל בסבת המסך דחירק שהמשיך קו האמצעי סוד המלכות דמדת הדין נהרגה הנקבה, ונשאר תנין אחד, הזכר. אתבר רישיה במיין דימא רבא, דהיינו שנתמעט לבחינת ו”ק דג”ר, ע”י המסך דחירק שבקו אמצעי דצמצום ב’ שהוא מלכות הממותקת שזה נבחן כמו שנשבר ראשו, דהיינו הג”ר שלו, ונעשה בו נקב, (כנ”ל פרשת בא דף י”ג ד”ה פירוש) שזסו”ה, שברת ראשי תנינים על המים. שהכונה על תנין הזכר הנ”ל. ואין לשאול שכתוב תנינים לשון רבים. שהרי תנינם חסר כתיב. שיורה על תנין אחד. וכן ראשי הוא כמו ראשי החיה, שהוא ג”כ לשון יחיד.

אות י

זהר

י) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, היינו דכתיב כי הוא אמר ויהי, הוא בלחודוי. לבתר אתחזרו חד יהו”י יה”ו וי’ בתראה שכינתא לתתא. כמה דה’ שכינתא אשתכח ובחד מתקלא אתקלו.

פירוש הסולם

י) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור : היינו שכתוב, כי הוא אמר ויהי, שכתוב אמירה בויהי, להראות, אשר ויהי, הוא בפני עצמו, והמלה יהי אור הוא בפני עצמו, כי יהי אור הוא אבא וקו ימין, ויהי אור הוא אמא וקו שמאל. ואח”כ חזרו ימין ושמאל להיות אחד, על ידי קו האמצעי, שה”ס ז”א שהכריע ביניהם בכח המסך דחירק, כנ”ל. ונתיחדו יהי עם ויהי ונעשה מהם צירוף יהו”י, כי האותיות השוות אינם נכפלות, יה”ו, ה”ס אבא ואמא וז”א המכריע ומיחדם. וי’ האחרונה שביהו”י, היא השכינה למטה, כמו ה’ היא השכינה ובמשקל אחד נשקלו, כי י’ ה”ס הי’ שנכנסה לאור י”ה ונעשה לאויר, דהיינו המלכות שעלתה לבינה (כמ”ש לעיל ב”א מ”ג ד”ה יהי) וע”כ היא השכינה כמו ה’, ויהו”י הוא אחד כמו י”ה ו”ה. שפירושו, אבא ואמא וז”א והמלכות.

אות יא

זהר

יא) והחיות רצוא ושוב, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. אמרו צדיק כי טוב. האי, במתקליה סלקא. קדמאה בלחודוי. וכלא לחד אתחזרי. אחתא ומודעתא כלילן דא בדא ביו”ד ה”א, כתרין רחימין דמתחבקן.

פירוש הסולם

יא) והחיות רצוא ושוב: דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב. פירוש, כשהחיות, שה”ס הארות החכמה שבשמאל, הן ברצוא, להמשך ממעלה למטה הם פוגעים בדינים של קו אמצעי אז הם ושוב, שמחזירים הארתם ממטה למעלה, כדי להתיחד בחסדים. וז”ש וירא אלקים את האור כי טוב, שע”י קו האמצעי, נעשה האור טוב כי הוא שב ומתיחד עם הימין, וז”ש אמרו צדיק כי טוב, כי הצדיק הוא קו אמצעי שבנו”ה שהם ימין ושמאל ועושה אותה בבחינת טוב כנ”ל. פסוק זה וירא אלקים כי טוב, עולה במאזנים, שהוא קו האמצעי השוקל ומשוה ב’ האורות ימין ושמאל שיהיו שוים ויתיחדו זה בזה, (כנ”ל אות ג’ בסולם) אבל פסוק הראשון יהי אור ויהי אור היו הימין והשמאל בפני עצמם, שעוד לא נתיחדו במאזנים. וכולם חזרו לאחד אח”כ, ע”י קו האמצעי, שהאחות שה”ס חכמה, ומודע שה”ס בינה, הנרמזים ביהי אור ויהי אור כנ”ל, נכללו על ידו זה בזה, בסוד י”ה, שהוא חכמה ובינה, שהם כתרים האהובים המתחבקים. ומה שמכנה חו”ב אחתא ומודעתא, הוא בסו”ה, אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. שהחכמה נקראת אחות משום שאסורה עליו כאחותו, כמ”ש חז”ל, וכל החכמה המתגלה באצילות, הוא ע”י הדעת שבבינה שחזרה להיות חכמה, וע”כ נקראת הבינה מודע, ע”ש הדעת.

אות יב

זהר

יב) שיתא נפקין מענפא דשרשא דגופא, לישן ממלל רברבן. לישן דא, סתים בין יו”ד וה”א, דכתיב זה יאמר לה’ אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו ליי’ ובשם ישראל יכנה יכנה ממש. זה יאמר לה’ אני: אחתא. וכלא אתמר ביה”ו. כלא כלילן בלישן סתים לאימא. דהא אתפתחת ליה דנפיק מינה. אבא יתיב ברישא, אימא באמצעיתא ומתכסייא מכאן ומכאן ווי למאן דגלי ערייתהון.

פירוש הסולם

יב) שיתא נפקין מענפא וכו’: שש ספירות חג”ת נה”י יוצאות מן הענף של שורש הגוף, שהוא לשון מדברת גדולות, כי הלשון היא ענף יוצא מפנימיות הגוף ממטה למעלה אל הפה דראש, והוא ספירת הדעת דהיינו קו האמצעי המכריע ומיחד חכמה ובינה, כנ”ל (משפטים אות תקכ”ט) ואומר שם שהוא פשיטותא דתפארת וכו’ ע”ש בסלס). לשון הזה סתום בין יו”ד וה”א, שהם חכמה ובינה. שכתוב, זה יאמר להוי”ה אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתוב ידו להוי”ה ובשם ישראל יכנה. יכנה ממש. זה יאמר לה’ אני, הוא האחות, דהיינו חכמה בסוד שאסורה כאחותו, שאין בה השגה. וזה יקרא בשם יעקב, היינו מודע, שהיא בינה, שבה מתחיל הארת החכמה, וע”כ נאמר בשם יעקב, כי בשם, פירושו השגה. וזה יכתוב לה’, הוא דעת, ובשם ישראל יכנה, היא התפשטות הדעת לז”א, שאז נקרא ז”א ישראל. דהיינו יכנה ממש כנ”ל. והכל נאמר ביה”ו. דהיינו בחכמה בינה דעת כמבואר. הכל כל ג’ אלו, חכמה בינה דעת, כלול בלשון הסתום באמא, שהדעת המכריע בין ב’ קוין חכמה בינה שבאמא, כולל בעצמו חב”ד, כי נפתחה ממנו, ויוצא ממנה. אבא ישב בראש אמא באמצע, ומתכסה מכאן ומכאן, אוי למי שמגלה ערותם.
פירוש. כיון שב’ קוין דאמא היו במחלוקת והיתה משום זה בסוד ם סתומה ולא נפתחה מסתימתה אלא על ידי הלשון שה”ס קו האמצעי, שעל ידו האירו בה ג’ קוין חב”ד, ונודע שכל האורות שהתחתון גורם לעליון זוכה בהם התחתון. כמ”ש לעיל, דכיון דתלת דאמא מחד נפקי, שיוצאים מדעת שה”ס ז”א שעלה בסוד קו האמצעי לאמא לבחינת קו אמצעי ע”כ חד בתלת קיימא, זוכה הדעת בג’ מוחין חב”ד אלו, ויוצאים ומתפשטים לז”א למטה. (כנ”ל בראשית א’ דף רפ”ז ד”ה תלת) וז”ש, דהא אתפתחת ליה, שאמא נפתחה מן הדעת שהוא הלשון וע”כ כלא כלילן בלישן סתים לאמא, שהוא דעת. דנפיק מינה, שהוא יוצא עם חב”ד אלו למקומו בז”א עצמו. ומה שמכנהו לישן סתים, הוא משום שהוא סותם הג”ר דקו שמאל דבינה, שממעט ממנו הג”ר דג”ר כנודע. ומה שמכנה את הדעת ענפא דשרשא דגופא, הוא משום שהדעת הוא באמת ז”א שנקרא גוף, שעלה למ”ן לאמא, וז”א מכונה גוף, וע”כ נבחן לענף יוצא בראש מן שורש הגוף, שהוא ז”א.
וזה אמרו, אבא יתיב ברישא, שהוא נקרא או”א עלאין, והוא י’ דהויה. אמא באמצעיתא, שהיא נקראת ישסו”ת, והיא ה’ דהויה, וז”א שה”ס ו’ דהויה הוא למטה, ומתכסיא מכאן ומכאן, שהחכמה שבאמא מתכסה מצד מעלה מאו”א עלאין, שהם חסדים מכוסים לגמרי מהארת חכמה, ומצד מטה מז”א, שגם הוא סוד חסדים מכוסים. וע”כ ווי למאן דגלי ערייתהון, דהיינו מי שרוצה לגלות ולהמשיך החכמה שבקו שמאל דאמא ממעלה למטה, שגורם בזה להפריד או”א עלאין מישסו”ת דהיינו פירוד בין י”ה, ופירוד בין י”ה אל הו’, וענשו מרובה.

אות יג

זהר

יג) ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, שליט דכר בנוקבא. דכתיב וצדיק יסוד עולם, נהיר יו”ד בתרין, ונהיר ומעבר לנוקבא. אתייחד יו”ד בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. אתחשכא נוקבא, ואתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי. אתא מפתחא דכליל בשית, ומכסיא פתחהא, ואחיד לתתא להאי ולהאי, ווי למאן דגלי פתחהא.

פירוש הסולם

יג) ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים: רומז שהזכר שהוא ז”א, ישלוט על על הנקבה, שהיא המלכות, שע”כ נקרא הזכר, מאור הגדול, והנוקבא מאור הקטן, שכתוב, וצדיק יסוד עולם, שהצדיק שהוא יסוד דז”א הוא היסוד של המלכות שנקראת עולם שמשמע, שלולא הצדיק לא היה קיום לעולם, וע”כ שולט עליה. ומפרש למה הוא כך. ואומר, הי’ שהוא חכמה ואו”א עלאין, האירה בשתי ההין, והאירה ועיברה את הה’ ראשונה עם הנוקבא. ואח”כ נתיחדה הי’ בפני עצמה, שנבדלה מן הה’ ועלתה במדרגותיה למעלה למעלה, ונתחשכה הנוקבא. ואמא האירה ונתפתחה בשעריה. ובא המפתח הכולל שש ספירות, שהוא ז”א, ומכסה הפתח דאמא. ונתאחד למטה, עם זו ועם זו, דהיינו עם הנוקבא ועם אמא. אוי למי שמגלה הפתח.
פירוש. נודע שמכח עלית המלכות לבינה בכל מדרגה, נבקעו כל המדרגות לב’ חצאים, שכו”ח נשארו במדרגה ובינה ותו”מ נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. (כנ”ל ב”א דף ד’ ד”ה ביאור) ואח”כ לעת גדלות, יורדת המלכות מבינה בכל מדרגה, וג’ ספירות בינה ותו”מ, שנפלו לתחתונה חוזרים ועולים למדרגתם (כנ”ל ב”א דף ר”צ ד”ה בגין) ולוקחים עמהם גם את התחתונה שהיו מלובשים בהם בשעת הנפילה, שעי”ז עולה כל תחתון לעליון, ומקבל האור דעליון, שזה הוא סוד העיבור (כנ”ל ב”א דף מ”ב ד”ה פירוש).
וכבר ידעת, שהי’ ה”ס חכמה, וכן היא או”א עלאין. והה’ ה”ס בינה, וכן ה”ס ישסו”ת. ונמצא שבעת ירידת הפרסאות, דהיינו המלכות, מכל מדרגה, הבינה ותו”מ דכל מדרגה חוזרות למקומם ומעלים עמהם גם המדרגה התחתונה, אל העליונה, נמצא שבינה, ותו”מ של הי’ חזרו אליה, והעלו עמהם גם מדרגת ה’ אל מדרגת הי’, ונעשו אחד. וכן על דרך זה חזרו בינה ותו”מ של הה’, והעלו עמהם גם מדרגת ו”ה, שהם זו”ן אל הה’, ונעשו אחד עם הה’, אשר הי’ כבר מחוברת עמה. ונמצא בזה, שהי’ מאירה לב’, ההין, ביחד, כי ה’ תחתונה שהיא מלכות כבר נתדבקה באמא, שהיא ה’ ראשונה, והארה זו נבחנת לעבור. וז”ש, נהיר י’ בתרין ונהיר ומעבר לנוקבא. שהי’ מאירה ומעברה את הנוקבא. אמנם גם הו’, שהיא ז”א דבוקה באמא, כנ”ל, ונבחן, אשר הו’ דבוקה בקו ימין דאמא, והה’ דבוקה בקו שמאל דאמא.
ונודע, שעם עלית בינה ותו”מ דכל מדרגה, שנעשו השמאל של המדרגה, נתעוררה מחלוקת בין ימין לשמאל, ונעשה פירוד ביניהם. (כנ”ל ב”א דף נ”ז ד”ה וזה) ואז נעשה פרוד בין י”ה, שהי’ שכולה ימין, נבדלה לעצמה ועלתה למעלה, וז”ש אתייחד י’ בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. והנוקבא הדבוקה בקו שמאל דאמא, נחשכה לגמרי, כי אין החכמה שבשמאל יכולה להאיר בלי התלבשות בחסדים שבימין, (כנ”ל ב”א דף רמ”ז ד”ה ימא דקאפו) וז”ש אתחשכא נוקבא, שלהיותה בחינת שמאל בלי ימין. היא נקבעה להיות תמיד בסוד החושך. כי ע”כ ה”ס לילה. ואח”כ הכריע ז”א אשר שם, באמא, את ב’ קוין ימין ושמאל שבאמא, ונעשה בה סוד הדעת, ואז חזרה והאירה. וז”ש ואתנהירת אמא ומתפתחא בתרעוי אתא מפתחא דכליל בשית, שהוא ז”א, ומכסיא פתחהא, דהיינו אחר הכרעת ז”א, שהוא מפתחא דכליל שית, את ב’ הקוין שלה שאז חזרה הי’ להאיר בה’, וה’ ספירות כח”ב תו”מ שלה שכל אחת כוללת עשר, נעשו לנ’ שערי בינה. ונודע ששער האחרון מבחינת הכלים דאמא, הוא גנוז במלכות דאמא, וה”ס מנעולא, ושער הנ’ הבלתי מושג, (כנ”ל בהקדמת ספר הזהר דף מ”ו ד”ה חד.) וע”כ הוא צריך כיסוי וגניזא. (כנ”ל בהקסה”ז דף קכ”ג אות קכ”ב ד”ה ב’). וע”כ נה”י דאמא מתלבשת בז”א, וז”א מכסה אותם. ואחיד לתתא. במלכות להאי ולהאי, בבינה ומלכות, שנתאחד בבינה להיותו מכריע בין ב’ קוין שלה, והוא מלביש נה”י שלה, ונתאחד במלכות שמזדווג עמה ומאיר אליה מג’ קוין שלו. ווי למאן דגלי פתחהא, כי כשהמנעולא שהיא המלכות דמדת הדין שבשער האחרון דאמא, מתגלה, הוא אובד כל הארותיו (כנ”ל ויצא י”ג ד”ה סתרא) ועונשו גדול מאד. והנה נתבאר בזה, שהמלכות נחשכה, וצריכה לז”א שיאיר אליה, ומטעם זה שליט דכר בנוקבא, וזהו שרצה להשמיענו.