יב | ספרא דצניעותא | הקלטות משיעורי הרב”ש | אות ז-יא

(00:00) דף ז טור ב אות ט
(03:20) הסבר: חושך, חלל פנוי
(07:45) דף ח טור א “פירוש. ” (אות  ט)
(10:30) דף ח טור א “וזה אמרו ” (אות  ט)
(12:20) פרשת וירא דף פג טור ב “פנימיות הדברים”  (אות רפו)
(13:30) פרשת וירא דף סג טור ב אות ריד
(23:55) פרשת וירא דף סד טור ב אות רטז
(26:20) פרשת וירא דף סה טור א אות ריז
(28:05) פרשת וירא דף פג טור ב “גזרת דינה המובא”  (אות רפו)
(32:45) דף ח טור א “וזה אמרו”  (אוט ט)
(37:15) דף ז טור ב אות ט
(51:20) דף ט טור א אות י
(53:20) דף ט טור ב אות יא

אות ז

זהר

ז) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שיתא בראשית עלייהו, כלוהו לתתא, ותליין משבעה דגולגלתא עד יקירו דיקירותא, והארץ תניינא לאו בחושבן והא אתמר. ומההיא דאתלטייא נפקא, דכתיב מן האדמה אשר אררה יי’. היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. תליסר, תיילן בתליסר יקירו דיקירותא.

פירוש הסולם

ז) בראשית ברא וגו’: ​בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ הם שש תיבות, כנגד חג”ת נה”י, ובראשית עליהן, שהיא בינה. כולם הן למטה בבינה ובז”א, והן תלויות ונמשכות מז’ תיקוני גלגלתא, ומתפשטים עד היקר מכל יקר, שהוא י”ג תיקוני דיקנא דא”א, שמהם נמשך הכתוב הב’ היתה תהו ובהו וגו’ שבו י”ג תיבות, כמ”ש לפנינו. והמלה ​והארץ השניה, דהיינו והארץ שבה מתחיל הכתוב הב’, אינה בחשבון י”ג תיבות אלו כמו שלמדנו, משום שיצאה מן אותה הארץ שנתקלקלה, בחטא של עצה”ד, שנתערב בה המלכות דמדת הדין הקשה, שכתוב מן האדמה אשר אררה ה’. וע”כ אינה בחשבון י”ג, והם מתחילים מן היתה, דהיינו היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח, אלקים, מרחפת, על, פני, המים, שהם י”ג תיבות, ואלו י”ג תיבות תלויות מן י”ג תקונים שביקר מכל יקר, שהוא הדיקנא דא”א. ומתבארים לפנינו להלן (מאות י”ד עד אות י”ח.)

אות ח

זהר

ח) שיתא אלפי שנין, תליין בשיתא קדמאי, שביעאה עלייהו, דאתתקף בלחודוי. ואתחריב כלא בתריסר שעתי, דכתיב היתה תהו ובהו וגו’. תליסר יקים לון ברחמי, ומתחדשן בקדמיתא, וקמו כל אינון שיתא. בגין דכתיב ברא, ולבתר כתיב היתה, דהא הות ודאי, ולבסוף תהו ובהו וחשך, ונשגב יי’ לבדו ביום ההוא.

פירוש הסולם

ח) שיתא אלפי שנין וכו’: ששת אלפים שנה שהעולם עומד תלויות ונמשכות בשש תבות הראשונות שהם, ​ברא אלקים את השמים ואת הארץ השביעי שהוא בינה, הוא עליהם, שמתגבר בלבדו, דהיינו המלה בראשית המוקדמת להם. ונחרב הכל בי”ב שעות, שכתוב, ​היתה תהו ובהו וגו’. השלשה עשר, יקים אותם הי”ב שעות ברחמים. ומתחדשים כבתחילה, וקמים שוב כל אלו הששה. משום שכתב ברא, ואח”כ כתוב, היתה, שמשמע שעתה כבר איננה, והוא כי היתה ודאי בששה אלפי שני, ולבסוף, באלף הז’ היא תהו ובהו וחשך וגו’, כי נחרבה. וז”ש ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא, דהיינו באלף הז’.
פירוש. נודע שלתקון העולם, שתף מדת הדין במדת הרחמים, דהיינו שהעלה המלכות לבינה, שעי”ז השיגו זו”ן מוחין וכלים מן הבינה ונתקיים העולם, ולולא זה לא היה העולם מתקיים (כנ”ל ב”א דף ז’ ד”ה וכבר) וז”ש שיתא אלפי שנין תליין בשיתא קדמאי, שה”ס חג”ת נה”י של ז”א שנמתקו בכלים דבינה, שע”כ המה חסרי המלכות, ועטרת יסוד שה”ס מפתחא, דהיינו מלכות מבחינת בינה, היא עומדת במקום מלכות האמיתית דמדת הדין. ז”ש שביעאה עלייהו דאתתקף בלחודוי, שבחינת המלכות, שהיא ספירה השביעית, הוא מבחינת בינה שהוא ממעל חג”ת נה”י, כי הבינה לבדה מתחזקת במלכות לקיים העולם בשתא אלפי שני ע”י כלים ואורות שלה. ועליה רומזת המלה, בראשית. ונודע, ששורש תקון זה דעלית המלכות בבינה, הקטנות והגדלות וכל מיני מוחין, יוצאים מי”ב תקונים שבדיקנא דא”א, עד ונקה, שהיא בחינת המלכות, שבחינתה עצמה גנוזה, אלא שמקבלת מן י”ב תקונים של הדיקנא, כמ”ש להלאה, וע”כ נאמר עליה ונקה לא ינקה, כי כל אלו האורות של י”ב התקונים הם מכלים ואורות דבינה ומבחינה זו נקראת ונקה, ולא מכלים של עצמה, שהם עוד בסוד לא ינקה. ובאלף הז’ יחרבו כל אלו המוחין הנמשכים מן י”ב תקוני דיקנא. שז”ס חורבן העולם שיהיה באלף הז’. וז”ש ואתחריב כלא בתריסר שעתי, שכל מה שבתריסר שעתי, שהם י”ב תקונים דדיקנא הכוללים כל האורות והכלים דבי”ע יחרבו (כמ”ש בהקדמת ספר הזהר דף ע”ט ד”ה בן איש חי. ודף פ”א ד”ה והענין ע”ש כל ההמשך) תליסר יקים לון ברחמי, שמזל י”ג, שנאמר עליה בשתא אלפי שני לא ינקה, כנ”ל הנה אז תקבל תקונה המוחלט (כנ”ל בהקסה”ז דף פ”א ד”ה והענין) כי הב”ן ישוב להיות ס”ג ע”ש בההמשך, ואז וקמו כל אינון שיתא, שכל המוחין דשתא אלפי שני יחזרו ויקומו. כמ”ש שם.

אות ט

זהר

ט) גלופי דגליפין כחיזו דחויא אריך, ומתפשט לכאן ולכאן, זנבא ברישא. רישא אחיד אכתפין, אעבר וזעים, נטר וגניז. חד לאלף יומין זעירין אתגלייא, קולטרא בקטרוי, סנפירא בעדבוי, אתבר רישיה במיין דימא רבא, דכתיב שברת ראשי תנינים על המים. תרין הוו, חד אתחזרי, תנינם כתיב חסר. ראשי, כד”א ודמות על ראשי החיה רקיע.

פירוש הסולם

ט) גלופי דגליפין כחיזו וכו’: חקיקות החקיקות הוא כמראה נחש ארוך ומתפשט לכאן ולכאן, הזנב הוא בראש, הראש מתאחד בכתפים, עובר וזועם שומר וגונז. אחד לאלף ימים קטנים מתגלה ההשגחה בתקונו. הסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו. ראשו נשבר במים של ים הגדול, שכתוב, שברת ראשי תנינים על המים. שנים היו, והוחזרו אחד, שכתוב, תנינם, חסר הי’ דלשון רבים, ואע”פ שכתוב ראשי הוא לשון יחיד, כמו שאתה אומר, ודמות על ראשי החיה רקיע. הרי שנאמר ראשי עם י’ אע”פ שהיא ראש חיה יחידה, אף כאן בתנין, אע”פ שנאמר ראשי, הוא ראש של תנין אחד. קולטרא, פירושו השגחה, מלשון דעביד קומיס קליטר (וי”ר כ”ח) שפירושו ראש המשגיחים. בקטרוי, פירושו עשיה ותקון, מלשון, קטורי בירי (מועד קטן יוד ע”ב).
פירוש. המדובר הוא כאן, בסוד קו שמאל מבחינתו עצמו, שממנו נמשכים כל הדינים. ומדמהו לצורת תנין בים, ולצורת נחש ארוך להיותו נמשך מקו שמאל דבינה עד המלכות הנקראת ים. וע”כ הוא ארוך. ועוד, כיון שהחכמה מתגלית בקו שמאל, והחכמה נקראת ארוך, ע”כ קורא אותו, חויא אריך.
וזה אמרו. גלופי דגליפין, דהיינו קו שמאל שממנו כל החקיקות שהם הדינים. כחיזו דחויא אריך ומתפשט לכאן ולכאן, שהוא מתפשט לבינה ולמלכות, כנ”ל, וע”כ הוא ארוך מבינה עד מלכות. זנבא ברישא. הזנב שלו הוא בראש. כי בקו שמאל נהפכו המדרגות, כי הסדר הוא ג”ר בראש ו”ק לאחר כך בגוף, וגזרא דדינא בסיום, המכונה זנב, וכדי למחות הרשעים שהיו ממשיכים מג”ר דחכמה ממעלה למטה נעשה תקון בקו שמאל של הפיכת המדרגות שגזרא דדינא עלה למעלה באפן שהסיום והזנב נעשה לבחינת ראש, ואחר כך הו”ק ואח”כ לבסוף הג”ר, (כמ”ש לעיל פרשת וירא דף פ”ג ד”ה פנימיות ע”ש) הרי שזנבא ברישא. וז”ש, רישא אחיד אכתפין, שהראש שלו הוא בחינת כתפין, כלומר שנסתלקו ממנו הג”ר שהוא ראש, ולא נשאר ממנו רק בחינת ו”ק דחכמה שהוא נבחן לכתפין. אעבר וזעים. בשעה שעובר להשפיע חכמה הוא זועם בדינים, משום שאינו נגלה אלא על גזרא דדינא (כנ”ל וירא ס”ה ד”ה מה) ​בסו”ה ​בערב היא באה. נטיר וגניז. שעל ידי הזעם שלו שומר, שהרשעים לא יקרבו להמשיך ממנו, וגונז הג”ר דחכמה.
ונודע שהחכמה מכונה אלף ימים, ובחינת ו”ק דחכמה מכונה אלף ימים קטנים. והמלכות ה”ס אחד לאלף ימים אלו, ואין החכמה מתגלית בשום מדרגה אחרת זולתה. וז”ש, חד לאלף יומין זעירין, אתגליא קולטרא בקטרוי, שבמלכות, שה”ס אחד לאלף ימים קטנים, מתגלה ההשגחה, שה”ס חכמה, על ידי תקוניו ומשמיענו שחוץ ממנה אין החכמה מתגלה כלל, (כנ”ל בראשית א’ דף רע”ו ד”ה ועוד כמה). ומלכות זו בשעה שהיא מגלית חכמה נקראת סנפיר, שהעולם עומד עליו. שאין קיום לעולם זולת על ידי חכמה זו שהיא מגלית, וז”ש, סנפירא בעדבוי שהסנפיר שהעולם עומד עליו הוא בחלקו של מלכות זו שה”ס חד לאלף וכו’ כמ”ש לעיל (ב”א י”ד ד”ה פירוש. ע”ש).
ונודע שבביאת קו האמצעי להכריע וליחד ב’ הקוין ימין ושמאל זה בזה, הוא עושה ב’ פעולות שמתחילה פועל במסך דמלכות דמדת הדין, ואח”כ פועל במלכות הממותקת במדת הרחמים, כנ”ל (פרשת לך דף י”ג ד”ה ונתבאר ע”ש, ואין להכפיל הדברים). שבמסך דמדת הדין שמצמצום א’ הרג את הנוקבא, ובמסך הממותק דמדת הרחמים מצמצום ב’ מחץ ראשו של הזכר, דהיינו שמיעטו מג”ר דג”ר והעמידו על ו”ק דג”ר, כמ”ש לעיל (פרשת בא דף ט”ו ד”ה ביאור, ע”ש).
וזה אמרו. תרין הוו, חד אתחזרו, שמבחינת קו שמאל הנ”ל נמשכו ב’ תנינים, שהם לויתן ובת זוגו, אבל בסבת המסך דחירק שהמשיך קו האמצעי סוד המלכות דמדת הדין נהרגה הנקבה, ונשאר תנין אחד, הזכר. אתבר רישיה במיין דימא רבא, דהיינו שנתמעט לבחינת ו”ק דג”ר, ע”י המסך דחירק שבקו אמצעי דצמצום ב’ שהוא מלכות הממותקת שזה נבחן כמו שנשבר ראשו, דהיינו הג”ר שלו, ונעשה בו נקב, (כנ”ל פרשת בא דף י”ג ד”ה פירוש) שזסו”ה, שברת ראשי תנינים על המים. שהכונה על תנין הזכר הנ”ל. ואין לשאול שכתוב תנינים לשון רבים. שהרי תנינם חסר כתיב. שיורה על תנין אחד. וכן ראשי הוא כמו ראשי החיה, שהוא ג”כ לשון יחיד.

אות י

זהר

י) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, היינו דכתיב כי הוא אמר ויהי, הוא בלחודוי. לבתר אתחזרו חד יהו”י יה”ו וי’ בתראה שכינתא לתתא. כמה דה’ שכינתא אשתכח ובחד מתקלא אתקלו.

פירוש הסולם

י) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור : היינו שכתוב, כי הוא אמר ויהי, שכתוב אמירה בויהי, להראות, אשר ויהי, הוא בפני עצמו, והמלה יהי אור הוא בפני עצמו, כי יהי אור הוא אבא וקו ימין, ויהי אור הוא אמא וקו שמאל. ואח”כ חזרו ימין ושמאל להיות אחד, על ידי קו האמצעי, שה”ס ז”א שהכריע ביניהם בכח המסך דחירק, כנ”ל. ונתיחדו יהי עם ויהי ונעשה מהם צירוף יהו”י, כי האותיות השוות אינם נכפלות, יה”ו, ה”ס אבא ואמא וז”א המכריע ומיחדם. וי’ האחרונה שביהו”י, היא השכינה למטה, כמו ה’ היא השכינה ובמשקל אחד נשקלו, כי י’ ה”ס הי’ שנכנסה לאור י”ה ונעשה לאויר, דהיינו המלכות שעלתה לבינה (כמ”ש לעיל ב”א מ”ג ד”ה יהי) וע”כ היא השכינה כמו ה’, ויהו”י הוא אחד כמו י”ה ו”ה. שפירושו, אבא ואמא וז”א והמלכות.

אות יא

זהר

יא) והחיות רצוא ושוב, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. אמרו צדיק כי טוב. האי, במתקליה סלקא. קדמאה בלחודוי. וכלא לחד אתחזרי. אחתא ומודעתא כלילן דא בדא ביו”ד ה”א, כתרין רחימין דמתחבקן.

פירוש הסולם

יא) והחיות רצוא ושוב: דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב. פירוש, כשהחיות, שה”ס הארות החכמה שבשמאל, הן ברצוא, להמשך ממעלה למטה הם פוגעים בדינים של קו אמצעי אז הם ושוב, שמחזירים הארתם ממטה למעלה, כדי להתיחד בחסדים. וז”ש וירא אלקים את האור כי טוב, שע”י קו האמצעי, נעשה האור טוב כי הוא שב ומתיחד עם הימין, וז”ש אמרו צדיק כי טוב, כי הצדיק הוא קו אמצעי שבנו”ה שהם ימין ושמאל ועושה אותה בבחינת טוב כנ”ל. פסוק זה וירא אלקים כי טוב, עולה במאזנים, שהוא קו האמצעי השוקל ומשוה ב’ האורות ימין ושמאל שיהיו שוים ויתיחדו זה בזה, (כנ”ל אות ג’ בסולם) אבל פסוק הראשון יהי אור ויהי אור היו הימין והשמאל בפני עצמם, שעוד לא נתיחדו במאזנים. וכולם חזרו לאחד אח”כ, ע”י קו האמצעי, שהאחות שה”ס חכמה, ומודע שה”ס בינה, הנרמזים ביהי אור ויהי אור כנ”ל, נכללו על ידו זה בזה, בסוד י”ה, שהוא חכמה ובינה, שהם כתרים האהובים המתחבקים. ומה שמכנה חו”ב אחתא ומודעתא, הוא בסו”ה, אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא. שהחכמה נקראת אחות משום שאסורה עליו כאחותו, כמ”ש חז”ל, וכל החכמה המתגלה באצילות, הוא ע”י הדעת שבבינה שחזרה להיות חכמה, וע”כ נקראת הבינה מודע, ע”ש הדעת.