עגלת קניות

close-icon

אין מוצרים בסל הקניות.

הזמנה מינימלית 300, סכום ההזמנה הנוכחי שלך הוא 0.00

תלמוד עשר הספירות | חלק א | פרק א | 7

סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

תלמוד עשר הספירות | חלק א | פרק א | 7

להאזנה

שיעור תורה בחכמת הקבלה על כתבי האריז"ל
בספר תלמוד עשר הספירות (תע"ס) חלק א'
שכתב וחיבר הרב יהודה לייב אשלג זצוק"ל
מחבר פירוש הסולם על ספר הזוהר הקדוש
מגיד שיעור: הרב שקד אליהו פנחס
ממרכז 'סולם יהודה' ללימודי קבלת אשלג

 

תמלול השיעור:

טוב בשם השם נעשה ונצליח.
ערב טוב לכולם,

מקווה שלג בעומר עבר לכם בטוב ובנעימים.
שלא קיבלתם כוויות.

כיף לראות את כולם יישר כוח על ההצטרפות.
טוב אז היום אנחנו בעזרת השם ובלא נדר

ממשיכים באות ג', בחלק א' של התעס.

כאשר אנחנו היום נפתח את אות נ' של האור פנימי

שתדבר על עניין הנקודה האמצעית.

 

כדי להבין את עניין הנקודה האמצעית,
אנחנו נצטרך להבין את עניין סדר ההשתלשלות.
בעצם מה שקורה,
אנחנו קראנו כבר וראינו,
שהצמצום נעשה בנקודה אמצעית.
ואמרנו ככה על הדרך,
שזה הבחינה ד'.

אבל מה זה אומר בעצם שזה הבחינה ד'?


אז בוא נבין כמה כללים לפני שנתחיל את הקריאה.
אחד הכללים הוא,

והכללים האלה הם כללים רוחניים מוחלטים וקבועים,
כמו שאמרתי בעבר כבר,

הם לפעמים משתנים במיקום מסוים בחוכמה,

אבל הכללים לא משתנים

אלא בכל מיקום החוכמה

יש כללים אחרים,

אבל הכללים הרוחניים הם כללים מוחלטים קבועים,

כי הם כללים רוחניים, שבאו מאת האלוקות,

והאלוקות היא אמת.

 

אתם יודעים מה ההבדל בין אמת לשקר?
האמת היא נצחית,
שקר הוא זמני.
אתם רואים שלשקר אין רגליים, הוא לא יכול לעמוד בקביעות
במקום אחד,
תמיד הוא מתגלה ונופל.
אז קודם כל,

אחד הכללים והחוקים
שאנחנו לומדים מהארי,
זה שרצון בעליון,
או נגיד בחירה בעליון,

הוא נעשה חוק מחויב בתחתון.

הרבש הביא על זה משל שבן אדם,

יש בני אדם שבראש חודש בראש חודש,

יש אנשים שצמים,
מין יום כיפור קטן. צמים,
אבל זה לא חובה זה לא הלכה,

זה מנהג טוב.

אז אדם בערב ראש חודש

או יום לפני, מתלבט,

אם מחר בראש חודש

אני אצום או לא אצום.
שאלה. הוא לא חייב.
היה והוא החליט
שכן, זה היה הרצון שלו,

וזו הייתה הבחירה שלו,

למחרת, באמצע הצום,

הוא כבר לא יכול להגיד טוב,

אני אבטל את הבחירה.
מאחר שהוא בחר במדרגה העליונה

ביום הקודם.


מה שנעשה מרצון בקומה העליונה,

נהיה חוק מחייב בקומה התחתונה.
וכך בכל דבר ועניין, עכשיו אנחנו יודעים
שבאינסוף, יש לנו את האינסוף,

יש את אור האינסוף המתפשט בתוכו.

האינסוף עצמו, המהות של האינסוף,

היא רצונו להיטיב לנבראיו.

זה גם נקרא מחשבת הבריאה. אמרתי לכם תמיד.
תקבילו את 3 המושגים האלה,

זה אותו דבר,
אינסוף, מחשבת הבריאה, ורצונו להיטיב לנבראיו,

זה היינו הך.
כי רצונו להיטיב לנבראיו

הוא מה שבעצם נבחן באינסוף,
וזו הייתה מחשבת הבריאה.
הוא רצה להטיב לנו.

 

עכשיו באות ב' למדנו,

שכדי להוציא לאור את שלמותו יתברך,

הוא היה צריך לברוא את הנבראים.

המילה צריך אולי לא מדויקת,

אבל בשביל השלמות

שיתגלה רוב הטבתו,

היה צריך נבראים שיקבלו

את האור ואת ההטבה.
אז אם בעליון, שזה האינסוף,
היה רצון להיטיב לנבראיו.
ובתחתון כביכול באור

שמתפשט ממנו יתברך
מיד מתגלה הרצון לקבל,
ולכן באינסוף ובאור

המתפשט באינסוף,

שהוא ושמו אחד,

הוא, והאור ההוא,
והמקום שמתגלה בו האור,

נבחנים לדבר אחד שם.

אבל באור המתפשט ממנו,

כבר יוצא רצון לקבל,
אז שוב, יש לנו את האינסוף,
ואור המתפשט ממנו,
אנחנו תכף נראה

את ד' בחינות שיש באור ישר הזה.
איך האור הזה בעצם מתפתח בארבע שלבים,

כאשר השלב הרביעי

הוא השלב האגרסיבי ביותר,

והוא נבחן לרצון לקבל האמיתי.

אבל למה בעצם יוצא עם האור

הרצון לקבל?

כי זה מחוייב,
מתוקף שזה הרצון בעליון,

רצון בעליון להטיב לנבראיו

ברא את הרצון לקבל באור המתפשט מהם.
זה דבר אחד.

 

דבר שני, אנחנו צריכים לדעת, להבין ולהפנים
שאם היה נברא רק רצון לקבל,
אז היינו מנותקים, חלילה וחס,

מהאלוקות לגמרי,
בלי שום יכולת חיבור.

לכן באור המתפשט ממנו

וכל מדרגה שתתפשט מהעליון,

יגיע גם הרצון לקבל וגם הרצון להשפיע.
אחר כך אנחנו נלמד להשתמש ברצון להשפיע

על מנת לתקן את הרצון לקבל.
וזה שתי כוחות נפש שיש באדם.
הרצון להנות לתועלת עצמו,

מה שאנחנו קוראים אגואיזם בלשון לועזית,

והרצון להשפיע ולתת לאחר,

מה שאנחנו קוראים אלטרואיזם,

אגואיזם ואלטרואיזם.
אנוכיות ויכולת אהבת הזולת.

אהבת עצמי ואהבת הזולת.

אז יש לנו בעצם את האינסוף
והאור המתפשט ממנו,

כאשר האור מגיע עם,

טבוע בתוכו כבר

רצון לקבל.
עכשיו זה דבר ראשון.

 

דבר שני אנחנו למדנו בפתיחה.
שכדי שהכלי יהיה ראוי לתפקידו,

כדי שהוא יהיה, בעצם,
בעל דרישה אמיתית,

בבחינת הבה לי בנים אם לא מתה אני,
צריך מקודם שיסתלק ממנו האור.

הרי באינסוף הכלי ואור באים כאחד.
אנחנו חייבים לרוקן את האור מהכלי.
ואז הוא השתוקק אליו.
וזה החוק השני שאני רוצה להסביר.
שהתפשטות והסתלקות האור

עושה את הכלי ראוי לתפקידו.
על הסדר הזה של ד' בחינות דאור ישר,

שהאור מתפשט.

 

יש לנו שתי התפשטויות ושתי התגברויות,

שבעצם האור נעדר בעקבותיהן מהכלי.
התפשטות א' זה התפשטות הראשונה.
ושהוא תמיד מגיע, התפשטות מגיעה,

מהעליון, מהאלוקות, התפשט האור בבחינה א'

זה נקרא התפשטות א'.
בבחינה ב' נקרא התגברות,

שהנברא מתגבר ודוחה את האור החוצה,

לא רוצה לקבל

רק אם זה על מנת להשפיע.

בעקבות ההתגברות הזאתי,
יש התפשטות חדשה,

כי העליון לא מעניין אותו מה התחתון רוצה,
הוא תמיד מאיר.
כמו השמש, השמש תמיד מאירה בלי שום הגבלה.

אדם יכול להסתתר מאור השמש,
להיכנס לחדר, לשים שמשייה,

אבל זה לא ימנע מהאור להתפשט,

האור תמיד נמצא, תמיד קיים.

זה בכלל.
טיפ טוב לחיים לדעת,
שהאור תמיד קיים.
אספר לכם ככה,
סיפור קטן לחיזוק ראייה חיובית,

מה זה האור תמיד קיים,

תמיד יש טוב,
וכדי לראות אותו,

אנחנו צריכים להיות קצת עמלים.
מסופר על איזה בן ישיבה אחד,

שהיה מרוכז מאוד בשלילה,
היה מתוסכל ומדוכא.
אז שלחו אליו את ראש הישיבה.
ראש הישיבה בא אליו וראה אותו בוכה.
והוא אומר לו,

אני לא יכול לחיות,

אני לא מסוגל ככה,

אני לא,

כמה קשיים שם…

בחור בן 16,
איזה קשיים כבר יש לו?
אבל אי אפשר לזלזל.
בן אדם אמיתי,
מביע את מצוקתו האמיתית.

 

מה עשה הראש ישיבה?
לקח מלוא חופניו מלח,
שם בכוס, ואמר לו שתה!
הוא ראה את העניין, הוא לא רצה לשתות'
אבל ראש ישיבה אומר, צריך לעשות,

הוא מנסה לשתות,

אוי, מלוח, מגעיל, אומר לו: שתה!
מנסה עוד פעם, מגעיל, לא רוצה,
טוב. מניח לו ראש הישיבה.

אמר לו תקשיב,

אני רואה שאתה באמת במצב קשה,
בואו נצא לטייל קצת, לנשום אוויר.
יצאו טיפה לטייל.

ב-1 השלבים הגיעו לאגם.
אותו דבר עשה פה,
הראש ישיבה לקח איתו.
בתרמיל מלח.
לקח מלא חופניו מלח.
וזרק לאגם.
אחר כך הוא לקח כוס,

מזג מתוך האגם הצלול,

ונתן לבחור לשתות.

הבחור ברך שהכל ושתה.
היה לו טעים.
אחרי כל ההליכה

הוא כבר נהיה צמא.
אפילו ביקש עוד כוס.
אמר לו הראש ישיבה אני לא מבין.
אני עשיתי אותה פעולה,

לקחתי חופן מלח,

זרקתי לכוס.
לקחתי חופן מלח, זרקתי לאגם.

למה פה נהנית

וביקשת עוד כוס,

ופה, לא, אמרת שאתה נדחה ולא יכול.
הבחור התפלא.
אמר, הראש ישיבה, אתה לא מבין?
בכוס המלח מרוכז,

אי אפשר לחיות עם זה,

אי אפשר לשתות את זה.

באגם, זה מפוזר בכל האגם.
אמר לו, זה בדיוק המסר.

אם אתה מרוכז במלח, בקשיים,
בצרות במה רע? במה קשה,
אי אפשר לחיות עם זה,
אי אפשר לבלוע חיים כאלה.
אבל תסתכל כמה טוב יש,

כמה אור יש,
אתה ממש עשיר,

יש לך עיניים, שיניים, ידיים, רגליים,

ראשי תיבות עשיר.
יש לך הורים טובים.
יש לך חברים,

יש לך מקום לישון וכן הלאה וכן הלאה.
לא חסר טוב למצוא.
חסר את היכולת לחפש אותו.
והאדם רואה רק מה שהוא רוצה.
אם אתה תרצה לראות טוב'
להיות בשמחה,
אתה תראה טוב ותהיה בשמחה.

ואם לא,
רק צרות וייסורים.

ועל זה נאמר בפרשת הקללות,

צח קללות, 98 קללות,
שבסוף כל הקללות מה כתוב,

למה יבוא עליך כל הקללות האלה,
תחת אשר לא עבדת את ה'

בשמחה ובטוב לבב.
אדם שעובד את השם בשמחה,

בוודאי שיש מקום השראה
לשכינה הקדושה ולאור האלוקי.
אדם שעובד בעצבות,
הרי שזה דוחה את כל האור כולו.
היצר הרע לא מעניין
אותו שתעשה עבירות.
זה הפינטס,

היצר הרע, מה רוצה,

את העצבות שבאה אחרי העברה.
הצד שיש אור תמיד.
אנחנו צריכים להיות מסוגלים,

על ידי ראייה נכונה,

לראות את האור הזה.

אז יש לנו שתי התגברויות
ושתי התפשטויות.
התפשטות א' האור כולו יורד,

זה נקרא בחינה א',
מה שמקבלת שם

זה הרצון לקבל.
והאור הזה נקרא אור חוכמה, אור חיה,

מחייה את כל המציאות.
כך יש התגברות של הנברא

שלא לקבל על האור את האור.

ההתגברות הזאתי היא,
למה היא מגיעה?
מתוקף האור שהתפשט בתוך הנברא בבחינה א'

והאור שבו.

הבחינה א' רצתה
להשוות צורתה כטבע האור.
היא ראתה שכל האור

שהיא מלאה בו

הוא להשפיע,

וגם רצתה להשפיע.

אבל מה יכולה להשפיע, כלום!

אז היא אמרה,

לפחות אני לא אקבל.

הבורא לא מקבל מאף אחד.

גם אני לא אקבל.
ואם היא לא רוצה לקבל,

אין כפיה ברוחניות,

מיד מסתלק האור.

זה נקרא התגברות א'.
יש התפשטות א' בבחינה א',
ואז מיד יש שינוי צורה,
ונהיה בחינה ב'.

בחינה ב' לא מתקבל לא חוכמה,
כי אין רצון.
ואין כפייה ברוחני.
באור אין כפייה, בכלים כן יש כפיה.
ושם, מתוקף ההתגברות הזאת

ורצונה של המלכות להשפיע,

נמשך אליה אור חסדים.
נמשך מאליו מהמאציל אור חסדים,

חסדים, כמו שאתה אומר שאני עושה חסדים לאחר.

חסדים זה תענוג שנמשך,

אור שנמשך
מתוקף התעלות הרצון

של הבחינה א' בסופה.
וזה מגיע לתוך בחינה ב'.

כי תמיד, שינוי צורה מייצר עוד מצב

יש לנו מצב א' מצב ב'.

ואז בחינה ב' בסופה,

שוב יש בתוך הבחינה ב'

ארבע השתלשלויות,

ובסופה היא מתעוררת
בעצם ואומרת רגע,

אני לא מקבלת

את האור שהבורא רוצה לתת לי,

אז אני עושה נגד רצונו יתברך!

איך אני עושה לו נחת רוח בזה?

ונוסף לכך, אי אפשר
לחיות בלי אור חיה.
זה אור שמחייה את המציאות,

זה כמו שאדם יכנס מתחת למים,

ויגיד אני לא רוצה לצאת.'
אני לא רוצה לקבל מאף אחד,

לא לשמוע, לא לראות, לא לנשום,

זה זה בלתי אפשרי.
מחוייב המציאות לקבל אור חיה.
אז היא מוכנה לקבל.
אבל עדיין מקבלת אור חסדים רק בהארת חוכמה.
וזה נבחן לבחינה ג' כבר.
לאחר כך משמה, מה שנקרא עם האוכל בא התאבון,

טיפה מקבל הארת חוכמה.

ויש פער עצום ביו הארת חוכמה לאור חוכמה,

נבראת הבחינה ד'.
אלא, שמה, שוב בחינה ד' דורשת את כל האור חכמה,

ואלה הד' בחינות דאור ישר

שנלמד היום באות נו.

 

אותה בחינה ד',
שהיא מרוקנת מאור

ודורשת עוד פעם את האור חוכמה

שהיה בבחינה א'

עליה נעשה צמצום,

והיא נקראת הנקודה האמצעית.

זה מה שנרצה ללמוד היום.
בסדר.
נסביר גם למה בדיוק
נקראת אמצעית, ועוד.
טוב, אז רק למען הסדר הטוב,

נחזור בכמה מילים

על האותיות הראשונות.

אז הוא הסביר לנו, בעצם,

שלפני הצמצום

היה אינסוף ממלא כל המציאות.

זה השלב הראשון.

תיאר לנו את המציאות הבראשיתית,

שנקראת אינסוף.

 

הוא אמר לנו, דע,

שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,

היה אור עליון פשוט
ממלא את כל המציאות.
אותה מציאות
שקראנו לה בחינה א' שבאינסוף.

אינסוף מחולק לשני חלקים,

לפני הצמצום ואחרי הצמצום.

לפני הצמצום בעצם אנחנו קוראים לזה.
אינסוף או אור אינסוף,

ואחר הצמצום אנחנו כבר נראה שנקרא לזה
ד' בחינות,

שאנחנו נתחיל ללמוד אותם היום.
ולא היה שם באותו מקום,

שהוא מקום פנוי,

בבחינת אוויר ריקני וחלל.

אמרנו שזה שתי החסרונות שהיו בעולם.

חלל. בעצם מה שאנחנו נלמד באותיות הבאות

זה בעצם הבחינה הד' הזאת,

שנתרוקנה מהאור ונשארה חלולה

בעקבות הצמצום.

 

אוויר ריקני זה נלמד בהמשך,
שזה אור  חסדים מרוקן מהארת חוכמה.
תמיד כשאומרים ריקון,

זה ריקון של אור חוכמה.

השאלה מי מתרוקן?
אור חסדים.
הוא עלה, בעצם,

להכנה לקבלת החוכמה בצורה מתוקנת.
אלא היה הכל ממולא.
מן אור אינסוף פשוט ההוא.

הסברנו באריכות

מה זה אור אינסוף פשוט,

שמתפשט מעצמו יתברך,

ובהמשך הוא גם יסביר לנו, הסביר לנו,
שהכוונה שהוא איננו מורכב,

אלא הוא כיחידה אחת,

שהאור וכלי נבחנים כדבר אחד,

ואין הבחן ביניהם.

 

ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,

זאת אומרת, לא היה מדרגות,

לא היה חילוק מדרגות באור אינסוף,

כי חילוק מדרגות מראה שינוי צורה.
ולא היה שינוי צורה שמה.

מה כן היה?
הכל היה אור אינסוף
פשוט= בהשוואה אחת,

והוא הנקרא אור אינסוף.

זה הדבר הראשון שהוא הסביר.
באות ב' בא ועובר כבר
להסבר מה יקרה מהאינסוף.

זאת אומרת,

יש את האינסוף,

יש את ההסבר ללמה מתחיל להיות שינוי.

ובאות ג' אותה נלמד היום,
יש בעצם את השינוי.
התחלנו אותה בעצם,

ובאות ג' שהתחלנו שבוע שעבר,

מתחיל בעצם השינוי

בסדר השתלשלות העולמות.

אז הוא אמר לנו,

שמה הייתה הסיבה בעצם לבריאה,
או לסדר כל השתלשלות
שנלמד בתעס.
כאשר עלה ברצונו הפשוט
לברוא הנבראים ולהאציל הנאצלים.
רצונו הפשוט היה להיטיב לנבראיו.
כמובן, אינסוף זה להיטיב לנבראיו.
אז להוציא לאור

שלמות פעולותיו, שמותיו וכינויו,

כן, הוא רצה להוציא לאור את ההטבה,

אשר זאת הייתה הסיבה לבריאת העולמות.

כי בתוך העולמות נמצאים הנבראים.

נכון בסיום כל המציאות
של בריאת העולמות,

נמצאים הנבראים.

והנבראים האלה יכולים
לקבל את ההטבה שהוא רצה.

 

כי מי יקרא לו א-ל רחום,

אם הוא לא ירחם על מישהו?
מי יקרא לו סומך נופלים,

אם לא מישהו
שייפול וירים אותו?
זה לגבי הכינויים.

שם הוויה,
שמורה היה הווה ויהיה.

אם אין עולמות,

אין זמן.

אם אין זמן,
איך איך תראה את נצחיותו?

וכן הלאה וכן הלאה.
הרחבנו בדברים שיעור שעבר.

אות ג'.
פה בעצם היינו מונחים בשיעור שעבר.

מתחיל לדבר על הצמצום,

הנקודה האמצעית.
והנה אז צמצם את עצמו אינסוף,

בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש,

וצמצם את האור ההוא,

איזה אור?
אור אין סוף,

יש לנו אינסוף,

ויש את האור שמתפשט ממנו יתברך

ונתרחק אצל צידדי

סביבות הנקודה האמצעית.

הדגש שנרצה להבין היום,

זה מה זה הנקודה האמצעית הזאתי.

בשבוע שעבר דיברנו על מה זה העניין

של צמצם את עצמו,

ועכשיו נדבר מה זה בנקודה האמצעית?
אז הנקודה האמצעית הזאתי,
הוא מבאר אותה
באות נ'.

זה אות קצת ארוכה,

אבל מרתקת,

כי באמת נותן פה הבחן, אות יסוד,

אות יסוד בתעס.
אז קודם כל,
הוא פותח לנו בעצם בשאלה,

מה בכלל עניין אמצעית

במקום רוחני,

שלא תופס מקום.
אתה אומר אמצע?!
אוקיי, אז אמצע במשהו.

לצורך העניין יש את הלוח הזה.
אבל אני כדי לדבר על האמצע,

אני אומר פה אבל
אם יש אמצע אז יש מקום.
אם יש אמצע יש מקום,

אבל אנחנו מדברים במקום רוחני
שלא תופס מקום.

אז מה אתה אומר לי אמצע.

הוא כותב ככה

וזה תמוה לכאורה

מאחר שאין שם ראש וסוף.

אמרנו שראש וסוף

מורה על הבחן מדרגות.
איך יש לך אמצע?
ועוד כי בעניין גשמי,
התופס מקום,

אנו עוסקים חס ושלום?!
והעניין הוא,

עכשיו הוא מסביר
על מה אנחנו מתכוונים
שאנחנו בעצם אומרים.
נקודה אמצעית באינסוף.

זה יותר טעם טכני.
כי כבר נתברר,

שבאינסוף כבר נבחנת בהכרח

בחינת רצון לקבל.

 

הסברתי את זה בהקדמה.

בעצם, מתוקף רצונו להיטיב לנבראיו,

הוא היה חייב,

לא היה חייב,
מתוקף רצונו להיטיב לנבראיו,

הוא ברא את הנבראים.

שורש הנבראים נקרא רצון לקבל שם

שיש באינסוף.
אלא בסוד רצון פשוט.
זה לא היה רצון לקבל,

אלא רצון פשוט,

שהוא לא היה מורכב,

ולא נבחן שינוי בינו לבין האור,

שפירושו שאין בו הבחן מדרגות

קטן וגדול כנזכר למעלה,

משום שהרצון לקבל שהיה שם,
איפה "שם"? באינסוף, אוקיי?
אינו נבחן לבחינת

שינוי צורה,

העושה איזה פירוד חס ושלום.

ועל כן אין בו שום
פחיתות כלפי אור העליון.
וצריך שתדע שד' מדרגות

מחוייב אור העליון להתפשט

עד שמגלה בנאצל

את הרצון לקבל הזה

על שלמותו הקבועה וקיימת.

זאת אומרת, הוא בא ואומר לך,
תדע לך,

יש רצון לקבל שיצא מהאינסוף.
אבל כדי שהוא יהיה רצון לקבל גמור,

הוא צריך לעבור
התפתחות של שלבים.
ועכשיו יתן לנו לנו שתי תירוצים.
למה? למה צריך את השלבים האלה?

התירוץ הראשון,
וזה,
התירוץ הראשון,
וזה בעצם איזה שהוא הסבר טכני.
זה שאם האור מתפשט,
אז יש פה איזשהו
שינוי צורה.


נכון, אם הוא מתפשט,

אז קורה משהו, יש תנועה,

התפשטות זה תנועה,

כמו שאם אני אקח את הכוס מים הזה,
ואני אשפוך אותה על השולחן,

אז המים יתחילו להתפשט,

יש תנועה.
תנועה, אמרנו,
היא תולדה של שינוי צורה.
אם אין שינוי צורה, אין תנועה.
נכון? וזה מה שיוצר ריחוק.

אם האור מתפשט,
אז בהכרח אתה מבין,
שיש איזה שהוא רצון
אחר מרצונו יתברך.
הוא, רצונו יתברך, רק להשפיע.
התפשטות – אז בוודאי שיש
פה רצון אחר, שהוא רצון לקבל.
וטעם חיוב לד' מדרגות,

כי הרצון לקבל הנ"ל,

הנה הוא נכלל תכף עם התפשטות האור מהשורש.
שהרי בזה נבחן שיצא אור מהמאציל

וקנה לו שם בפני עצמו,

דהיינו התפשטות מהמאציל,

 

וכל עוד שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו

של הרצון לקבל,
בודאי שעדיין מבחינת מאציל הוא,

ולא בבחינת התפשטות

הנעתקת ויוצאת מהמאציל.
זאת אומרת, עצם העובדה

שזה נעתק ויצא מהמאציל,
מוכיח שיש בו רצון לקבל ושינוי צורה.
כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל,

זולת על ידי שינוי הצורה.
אז פה אני רשמתי.
תוספת קטנה על העניין הזה, תראו.

ידוע, הדבר ידוע,

ידוע הדבר שהבורא
אינו נצרך לכלי מעשה למימוש רצונו,
כן, לא כמונו,
שאנחנו רוצים לבנות משהו,

או צריך לעשות שרטוט,

להזמין איש מקצוע,
לקנות חומרים.

לא הבורא,

בעת שהוא חפץ בדבר, הוא כבר
מתקיים בכל שלמותו.

 

ובאות ב' כתב הרב,
מי זה הרב? הארי,
שלשם הוצאת שלמותו לאור,
נבראו הנבראים.

ועל כן, על פי הכלל,

שרצון בעליון

נעשה חוק מחוייב בתחתון,

תבין מדוע הרצון לקבל

כלול תכף עם התפשטות האור מהשורש.
כי המילה תכף, פה לקחתי הערה
מתוך האבן ספיר.

האבן ספיר זה ספר

שבעצם ליקטו

את כל הלוח תשובות

מכל החלקים של התעס.
יש אבן ספיר ויש אור בהיר.
אור בהיר זה הוא כתב בעצמו מושגים.
כשהוא בעצם הכין את הפירוש על העץ חיים,
פנים מאירות ומסבירות,

ובעוד כל מיני מקומות.
אבל בעיקר משמה.

 

והאבן ספיר זה ליקוט

שעשו מכל השאלות שהוא כתב

על לוח השאלות על המילים.
בכל סיום של חלק של תעס.
אז הוא שם כתב על המילה תכף,

כן, הרי הוא עכשיו

הסביר לנו באור פנימי,

שתכף יוצא הרצון לקבל

ביחד עם האור.

אז שם הוא כתב,

כי המילה תכף מורה
על אור היורד בלי השתלשלות
עשר ספירות,
על סדר של ד' בחינות,

כי אין בו יותר מבחינה
אחת מהן.

וכן הוא באינסוף,

שרצונו אחדותי.
כן, בבחינת רצון פשוט.
והוא הרצון להיטיב לנבראיו.

 

ואמר באינסוף רצון פשוט,

רצונו להיטיב לנבראיו.
פשוט = לא מורכב,

זה אותו דבר,

מחשבת הבריאה, אותו דבר.
והוא הנחשב לעליון.

כן, העליון זה הרצון להטיב.

ועל כן תמצא את הרצון לקבל

מחוייב בתחתון.

מה זה התחתון?
ההתפשטות.
התפשטות א'.

הסברנו,
התפשטות א', התגברות א'.
התפשטות ב', התגברות ב'.
אוקי?

 

כדי שיהיה מי שיקבל את ההטבה ויתממש רצונו
להיטיב, שהיה בעליון, אוקיי?
אז יש לנו פה, בעצם,
הסבר ראשוני,

למה יצא בעצם הרצון לקבל עם האור.
אלא שבאינסוף,
עדיין נחשב לרצון פשוט,

ואף על פי שהוא רצון פשוט,
ולא, אין הבחן בינו לבין האור,
כבר יש שם התפשטות של האור.
בסדר, שינוי צורה שלא שינוי צורה,

הכלי שאין לו כלי.
טוב.

אז עכשיו הוא ידבר איתנו

על מה שהסברתי בהקדמה,

שהתפשטות והסתלקות האור,
עושה את הכלי רצוי לתפקידו.

אומנם,
כל זמן שאין גילוי לרצון הזה

מכוח הנאצל גופא,

שהנאצל רוצה, יש פה רצון עצמי,
אינו עדיין קבוע בנאצל.
כלומר,
שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע,

זה נקרא רצון, שהוא רוצה מעצמו.
שאז נבחן שנגלה הרצון לקבל

מכוח הנאצל גופיה.
והנה השתוקקות הזו

אי אפשר שתהיה

אלא רק בעת שאין בו השפע.

כמו ילד.
אם הילד גדל, מגיע לגיל שנתיים,

הוא מעולם לא אכל קרמבו.

פעם אחת, ניתן לו קרמבו –

מחר הוא יבקש עוד פעם,

אבל לפני שהוא הכיר את הקרמבו,

ולקחת ממנו את זה,
אז הוא לא יכול לבקש,

הוא לא יכול לדעת מה לרצות.

או, בוא ניקח לדוגמה,

אולי יותר טובה, אופניים.
נתת לו אופניים.
איזה צעצוע איזה משחק.
ואז לקחת.

יצרת חיסרון.

כי התפשטות והסתלקותו.

אבל לפני שהוא,

אם הוא לא מכיר את האור,
למה יש לו בלבוא בדרישה?!
אז זה מה שהוא מסביר פה.
והנה ההשתוקקות הזו,

אי אפשר שתהיה,
אלא רק בעת שאין בו השפע.
כן, מאוד הגיוני,
שכלתני פה, עוד שניה.

כי רק אז ייתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוח עצמו רצון לקבל.

כי אם אני מלא באותו דבר, אני לא משתוקק אליו.

 

ואז נשלמים כלי הקבלה בקביעות.

או קיי אז זה הדבר הבא

שהוא מסביר לנו.

שהיא התפשטות והסתלקות האור

עושה את הכלי ראוי לתפקידו.

הוא מסביר, בעצם מה הוא רוצה להסביר בגדול,

למה אנחנו מפתחים את הכלי בארבעה שלבים?

ובהתחלה ההתפשטות א'

כל אור החוכמה מילא את כל

את כל המציאות.

אבל אם לא תסלק את האור,

אז לא תהיה השתוקקות, זה לא יהיה כלי אמיתי.

אז כבר מתחיל לנו ארבעה שלבים

של התפשטות והסתלקות.

בחינה א', בחינה ב' וכן הלאה.

רוצים להגיע.

לאן אני ממקד אותכם?

מבחינה ד', שמה יעשה צמצום, רצון לקבל אמיתי.

עכשיו הוא ילמד אותנו,

בכלליות,

הדברים הללו יתבהרו ויתפרטו המון בהמשך,

על עניין שיש שני סוגי אורות במציאות.

 

אנחנו מדברים על המציאות הרוחנית.

יש לנו אור שנקרא אור חוכמה,

שהוא גם מכונה אור חיה.

שהוא מחיה את כל המציאות.

ויש אור חסדים

שהוא תולדה של התגברות והתעלות.

הרצון של הנברא,

להשפיע נחת רוח לאלוקות.

ברגע שהנברא רוצה להשפיע,

הוא לא רוצה לקבל,

מסתלק אור חוכמה ומגיע האור חסדים במקומו.

כמובן שהאור חסדים

הוא נמוך בהרבה מאוד חוכמה,

כי האור חכמה, הוא בא מפעולתו של האלוקות,

והאור חסדים הוא בא מפעולה של הנברא,

תוצאה של פעולה של הנברא.

זה מה שהוא הסביר לנו

עכשיו על שתי סוגי האורות.

 

מה שהוא יסביר לנו עכשיו, שכל מדרגה

נכללת משתי סוגי הרצונות.

כשהאור מתפשט, הוא מעביר איתו את הרצון לקבל.

הסברנו עכשיו למה,

כדי שיהיה מי שיקבל את ההטבה.

אבל הוא גם מוריד איתו את הרצון להשפיע,

כי אם לא היה את רצון להשפיע,

אז הנברא היה מנותק לגמרי מהאלוקות,

חס וחלילה.

לא היה שום דרך לחזור.

ואז לאט לאט אנחנו לומדים

לשלב את שתי הרצונות האלה,

ולקבל על מנת להשפיע נחת רוח לאלוקות.

ובעצם,

אומרים בעצם בונה לנו מערכת שלמה

שנוכל להתחבר איתה.

זה התורה שתבינו.

אם אתה רוצה הגדרה של התורה

זה מערכת ושיטה רוחנית להתחבר

עם האור האלוקי ואיתו יתברך.

לשפע, אל הטוב שלו.

 

עוד אחת צריך שתדע,

שכל התפשטות אור מהמאציל

כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה

כאמור, הנה היא מוכרחת להתכלל

גם מבחינת רצון להשפעה.

שאם לא כן היה המאציל והנאצל

מבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור חס ושלום.

כי אותה הפכיות הצורה

הייתה מרחיקה אותם זה מזה

כרחוק מזרח ממערב.

ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל

להיכלל גם מבחינת הרצון להשפיע,

שלא נהיו מנותקים לגמרי.

וגם תהיה לנו היכולת הזאת בטבע,

כדי שתהיה קרבת צורה

בין המאציל לנאצל.

ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה,

הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל.

המיוחס להתעוררות הרצון הזה.

והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים.

אמנם התפשטות הא' מהמאציל,

אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל,

היא נקראת בכל מקום אור דחוכמה, אור עצמות.

וזכור זה היטב ב' מיני אורות הללו.

 

ותדע שאור הב' שהוא אור החסדים

שפל בהרבה מאור א', שהוא אור דחוכמה,

משום שנמשך עם התגברות והתעוררות הנאצל מכוח עצמו

להיות רוצה להשוות צורתו מן המאציל.

כי על כן מתגבר ומתעורר מבחינת הרצון להשפיע כמבואר.

שכן התפשטות א', שהוא אור דחוכמה,

הנה הוא נמשך ישר מהמאציל

ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו,

ועל כן, הוא נעלה ממנו לאין ערוך.

ועל כן אור החוכמה

נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל,

ואור דחסדים נבחן

לבחינת אור של תיקונים להשלמת הנאצל.

אז בואו נסכם את זה רגע.

יש לנו בכל התפשטות

הרצון לקבל ורצון להשפיע.

הרצון לקבל הוא הכלי לאור החוכמה.

הרצון להשפיע שמתרקם בנאצל,

כשהוא משתמש בו, הוא כלי לאור דחסדים.

בסדר, שתי כלים, שתי אורות,

כלי קבלה אור חוכמה

כלי השפעה, אור חסדים.

ואור חסדים הוא אור נמוך בהרבה מאור החוכמה.

למה? כי את אור החוכמה משפיע הבורא

ואור חסדים מתקבל בעקבות פעולה של הנברא.

 

כל העניין של הצבעים גם מראה על מערכת רוחנית.

הרי כל זה תולדה של המערכת הרוחנית.

השחור זה הנקודה האמצעית

היא נקראת נקודה שחורה

שעושה נקודה אחת. היא שחורה.

אז הבחינה ד', הרצון לקבל נקרא נקודה שחורה.

שואב אליו הכל.

ולבן מסמל את החסדים, לכן שיער לבן

שמגיע בגיל מבוגר,

הוא מראה על התפשטות חסדים,

שיש יותר חסדים באדם.

באופן טבעי אתה רואה שמבוגרים יותר רחמנים, יותר רגישים.

זה כתוב בשלמה המלך.

הוה נוח לתשחורת.

במשלי או בקוהלת.

מה זה הווה נוח לתשחורת?

משלי, אם אני לא טועה.

זה אומר תהיה נוח לבעלי השיער שחור,

הצעירים והשובבים, רצים פה שם,

יש להם הרבה רצונות אגרסיביים.

אבל מאד לא מסודרים. אז הוה נוח לתשחורת.

אז בעצם,

כל מה שהוא הסביר לנו עד לכאן,

שהתפשטות מורה בעצם על שינוי צורה,

שהוא רצון לקבל.

שבוודאי שיש שמה באינסוף.

אלא הוא נבחן כרצון פשוט.

וזה שההתפשטות הזאת היא כוללת בתוכה

את הרצון לקבל ורצון להשפיע.

רצון לקבל,

מתוקף זה שהוא רצה להיטיב לנבראיו

והיה רצון בעליון והתפשט לתחתון

הרצון לקבל, שיקבל את ההטבה, את ההתפשטות.

ומצד שני הרצון להשפיע

גם כן מתגלגל פנימה,

משום שאם לא היה רצון להשפיע,

לא היה לנו שום יכולת חיבור אליו חזרה.

נטבע בנו שתי כוחות.

אנחנו צריכים ללמוד להשתמש בשניהם.

 

ועוד הוא הסביר לנו בעצם,

שאין רצון אמיתי אם לא נחסר ממנו האור,

כי היעדר האור גורם לי להשתוקקות אליו עוד,

הוא מתפשט.

אני מבין, זה תענוג זה.

ואז הוא מסתלק.

ואז אני מתגעגע אליו, משתוקק אליו.

אז עוד סיבה שבעצם

צריכים לברוא את כל הד' בחינות.

ואז הוא הורה לנו שיש לנו עכשיו,

הוא יסביר יותר בפירוט,

ב' התפשטויות, ב' התגברויות,

זה נקרא בחינה א', בחינה ב', בחינה ג' ובחינה ד'.

א' זה התפשטות א',

אז הנאצל. מתגבר,

זה נקרא התגברות א',

שמה נבחן האור חוכמה, שהוא יתפשט ויסתלק.

ואחר כך יש לנו בחינה ג'.

עוד פעם התפשטות,

של חסדים בהארת חוכמה,

ועוד פעם התגברות, שיוצרת בחינה ד'.

ואז בעצם הבחינה ד' הזאתי,

הרצון לקבל האמיתי ,

ששם יעשה הצמצום.

 

על מה אנחנו מדברים?

שהאריזל כתב שהצמצום נעשה בנקודה האמצעית.

אנחנו רואים מה זה הנקודה האמצעית הזאת.

ומה זה אמצע?

במקום שאין בו בעצם, רוחני שאין בו בעצם,

הוא לא תופס מקום איפה זה באמצע?

מקום, בכלל הסברנו בשיעורים הקודמים,

שהמקום הוא מקום הכלת האור.

טוב, נמשיך.

אז עכשיו הוא בעצם מגיע לתכלית.

עתה תבין ד' הבחינות והמדרגות

המחויבות להימצא בכל נאצל כנזכר למעלה.

כי בתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל

כנזכר למעלה בבחינת אור דחוכמה

אשר הרצון לקבל בלבד כלול בו

כן, יוצא אור בכלי, רצון לקבל,

שאנחנו עדיין קוראים לו רצון פשוט,

כביכול, ואור דחוכמה, וזוהי בחינה א'.

אוקיי, סופר,

שים לב אתה רצית לראות את הבחינות,

הנה זה הנקודה שמסביר אותה.

 

ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע.

אם תסתכלו באות ה' בפתיחה,

למה הוא רוצה להשפיע,

כטבע האור שבו, הבחינה א' מלאה באור השפעה.

היא רוצה להיות כמו האור הזה.

כמו תכונה שיש בבן אדם,

שהוא רוצה, היא חייבת לבוא לידי ביטוי.

דרך אגב יסוד בחינוך:

תדעו שבעל הסולם אומר

שחייבים לתת לילד לבטא את כל התכונות שלו.

מקבל לו תכונה,

קיבלת לו אפשרות להתחבר עם האלוקות.

צריך לדעת לכוון את התכונות לעבודה הרוחנית.

זה נקרא חנוך לנער על פי דרכו.

אז אחרי הבחינה א' הזאת,

שהיא מתעוררת בסופה,

אחר כך מתגברת באור הזה בחינת רצון להשפיע.

שימו לב מתעורר באור, הוא לא אומר מתעורר בכלי.

וממשיך אור דחסדים כנ"ל.

והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'.

למה הוא לא אמר בכלי? כי עוד אין כלי.

כלי יהיה רק בבחינה ד'.

אז, האור שבתוך הבחינה א'

גורם, זה נקרא סליק ברעותא, עלה ברצונו,

עלה ברצונו הפשוט,

אחר כך מתפשט אור דחסדים הזה

התפשטות גדולה,

שעניינה נתבאר לקמן.

וזוהי בחינה. ג'.

 

או קיי?

אז התפשטות ראשונה זה בחינה של הכלי.

הכלי מתגבר להשוות צורתו כטבע האור שבו.

מתגבר, הוא לא רוצה.

אין כפייה ברווחניות האור מסתלק.

ואז שינוי צורה.

מיד נבחנת לבחינה חדשה.

בחינה א נשארת כמות שהיא.

עוד צורה, בחינה ב'.

בחינה ב' מסולקת ומרוקנת מאור חוכמה.

נמשך אליה אור חסדים.

תכף נראה בדיוק מה קורה בבחינה ג'.

ואחר שיצאו ונגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן,

אז חוזר, ומתעורר כוח הרצון לקבל

הכלול בהתפשטות הא'.

כן, זאת אומרת, הוא רוצה עוד פעם את כל האור.

למה? כי כבר הייתה התפשטות והסתלקות,

כנזכר.

יש פה רק הארת חוכמה, לא חוכמה.

חסדים בהארת חוכמה.

וחוזר וממשיך אור החוכמה,

וזו היא תכלית השלמות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף,

להיותו נגלה מבחינת השתוקקות,

כלומר בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף,

אלא רק אור דחסדים, אלא אור דחסדים,

דהיינו אחר בחינה ג' הנ"ל,

שהייתה לו לנאצל מציאות להשתוקק

לקבלת אור חוכמה,

שהשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל,

ומשלימה לו כלי הקבלה.

 

מה שלא היה כן בהתפשטות א'.

אמרנו התפשטות א',

זה בחינה א', הסתלק נקרא התגברות א'.

אז עוד פעם מתפשט

אור חסדים עם הארת חוכמה.

וזה עדיין נקרא אור חסדים.

יש פה חיסרון אמיתי לאור חוכמה שהיה בהתפשטות א'.

לפיכך, אין כלי הקבלה נשלמים אלא בבחינה ד' הזאת,

המכונה גם כן התגברות ב'.

זה ההתגברות הב' שמתפתח הכלי,

של הרצון לקבל האמיתי והאגרסיבי.

מבחינת הבה  לי בנים ואם לא מתה אנוכי.

לאחר שלמותה של הבחינה ד' הזאת

באינסוף ברוך הוא,

נתהווה בה הצמצום. פה יהיה הצמצום.

זה מה שרצינו לדבר.

הרי על מה אנחנו מדברים?

באות ג' הראה לנו,

שהצמצום נעשה בנקודה האמצעית.

זו הנקודה האמצעית, הבחינה ד',

שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מבחינה ד' הזאת,

שזה גרם להסתלקות אור אין סוף ברוך הוא משם.

ובזה נתבארו ד' הבחינות

המחויבות להימצא בכל נאצל.

 

שהבחינה א מכונה התפשטות ראשונה או אור חוכמה,

ובחינה ב'  מכונה התגברות ראשונה או בינה.

ובחינה ג' מכונה ההתפשטות שניה או זעיר אנפין.

ובחינה ד' מכונה התגברות שנייה או מלכות.

אז עכשיו הוא בא ויגיד לנו,

בעצם שההתפשטויות נקראות זכרים.

כן זכר משפיע והתגברות שמצד המאציל, זה הבורא, אוקיי,

מצד הנאצל ההתגברות נקראות נקבה, נקב חיסרון.

אולי אני אעשה לכם שרטוט תכף של זה.

שב' התפשטויות נבחנות לזכרים,

להיותם בחינת השפע הנמשך מהמאציל.

התפשטות א' היא שפע אור החוכמה,

התפשטות ב' היא שפע אור דחסדים.

וב' התגברויות, הן ב' נוקבין,

להיות בחינת התעוררות של הנאצל

והתגברות הרצון מכוח עצמו.

שההתגברות א' היא התעוררות שבהנאצל

אחר הרצון להשפיע,

הנעשה שורש לאור דחסדים כנ"ל.

והתגברות ב' היא התעוררות שבנאצל אחר הרצון לקבל

הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף

בכל השלמות הרצויה,

והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'.

 

טוב, אז בוא נמשיך.

נסיים בזה את אות נ'.

והנה בחינה ד' זו,

היא נקראת. נקודה אמצעית שבאינסוף ברוך הוא.

ועליה כיוון הרב באמרו,

צמצם את עצמו בנקודה האמצעית אשר בו

נקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור אינסוף ברוך הוא,

שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל.

על כן נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה

בפנימיותו ובאמצעותו של האור ההוא,

והאור מסובב אותה ודבוק בה סביב סביב.

עד אין שיעור,

כי רק באופן זה ייתכן שתחזיק אור עליון

בלי מידה ובלי שיעור כלל.

מה שאין כן, בכלי קבלה

שמאחר צמצום ולמטה,

דהיינו בנאצלים התחתונים,

אשר בהם נבחנים כלי קבלה

שמחזיקים אורם בפנימיותם ובתוכיותם,

כלומר שדפנות הכלים הם סוד ד' בחינות,

שבהם הם העושים גבול ומידה על האור שבתוכם.

 

כן, הרי מה עושה גבול על האור?

הרצון לקבל, הרצון לקבל המוגבל,

לכן אנחנו מאוד מוגבלים.

תכף אני כתבתי את זה

שתפיסת הנברא רק על ידי ההגבלה,

אפילו בלימוד – תפסת את העניין,

תפסת בכוח השכל שלך.

אם היה לך כוח שחזק יותר,

הייתי תופס יותר מזה.

כן, אדם שמרים משהו.

הוא אומר בכוח הפיזי שלו.

דרך אגב, סוד גדול ברוחניות שמתלבש על גשמיות.

מדהים.

אם אדם אחד יכול להרים 5 ק"ג,

והאדם השני גם יכול להרים 5 ק"ג.

כשהם באים להרים ביחד,

כמה הם אמורים להצליח להרים?

  1. יפה.

אבל, התשובה היא באמת 15, 15, 12.

אבל כוח של שניים, בגשמיות,

הוא לא חיבור של שתי הכוחות של כל אחד.

פלא גדול.

זה דבר מדעי ידוע.

אתה יכול לבדוק את זה.

זה מדהים. זה.

רק מראה על כוח החיבור

שיש את הכוח של א' ויש את הכוח של ב'

והשכינה ביניהם, החיבור, נותן להם יותר.

כמה שהחיבור שבין שניים יותר חזק,

היכולת שלהם להרים הוא יותר גדולה.

זה בכלל סוג של זוגיות.

 

כתוב על משה רבנו,

למה יצא משה רבינו?

הלא לכתחילה הוא יצא משה רבינו.

אחד משמותיו, היו לו 10 שמות,

הגמרא מביאה שהיו לו 10 שמות,

"הטוב", שראו, כל הבית היה מלא באור.

זאת אומרת הוא נולד כבר משהו אחר.

זאת אומרת מהול וכל השאר,

הוא נולד משהו אחר.

אז שואלים, חזר, למה הוא נולד משהו אחר,

מה היה שונה בינו לבין כל השאר?

התשובה הייתה האהבה הגדולה

שהייתה. בין ההורים שלו, בין יוכבד לעמרם.

היה ביניהם כזו אהבה קדושה,

שהצליחה להוריד נשמה כזאת גבוהה.

יש ספר על הרמבם.

תרצו, אני אפנה אתכם אליו,

שהוא מלמד איך להוריד נשמות

קדושות בשעת הזיווג.

כי בשעת התינוק יוצא

על המחשבה שהייתה בשעת הזיווג.

זה כמו צמצם

זוכרים את המצלמות של פעם עם פילים?

והיה צמצם נפתח נסגר. מה שנחקק זהו.

זה התמונה.

אותו דבר, בשנייה של המחשבה של העיבור,

מה שהיה בראש של ההורים, זה מה שיוצא.

הרבה ילדים סובלים סובלים מאוד,

מהרבה הרבה דברים בעייתיים,

כי המחשבות שלהם לא היו נכונות.

 

טוב.

אז בוא נמשיך.

אז אז בעצם הרצון לקבל מגביל את האור.

ולפני כן היה רק רצון להשפיע.

ועכשיו שיש רצון לקבל,

אז כבר יש לנו כלים ומקומות ולמעלה ומטה,

לפני כן היה רצון פשוט.

נכון, נקרא נקודה באמצע עיגול,

ועל כן, אין הכלי מגביל את האור שמחזיק כלל.

ועל כן האור שבו הוא בבחינת אינסוף.

הוא לא סופי, הוא לא מוגבל

על ידי הרצון לקבל.

והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבאינסוף ברוך הוא.

שאין מדובר חס ושלום מבחינת מקום ושטח גשמי

בשיעורים מוחשיים,

אלא הבחינה הד' הכלולה באינסוף מכונה כן,

על שם אחדותה הפשוטה

עם האור העליון כמבואר,

ודבר הצמצום שנעשה בנקודה האמצעית הזאת

כבר נתבאר לעיל אות מ' דיבור המתחיל וזה,

שאמר הרב עיין שם היטב.

אוקיי,  אז בעצם שימו לב.

אנחנו מדברים פה על אות ג' שלנו.

אז אמרנו והנה אז, מתי?

שעלה ברצונו הפשוט לברוא הנבראים

ולהאציל הנאצלים, צמצם את עצמו האין סוף,

מה זה באינסוף איפה? בנקודה האמצעית.

מה זה הנקודה האמצעית?

הבחינה ד'.

נמשיך ונלמד,

אשר בו באמצע ממש,

 

כן, שהוא ממשיך.

מה זה אמצעית באמצע ממש?

זה נקרא בחינה ד' שבבחינה ד'.

אנחנו כתבנו על זה קטע קצר,

נקרא אותו ונסיים את השיעור בלא נדר.

צמצם את עצמו האינסוף

בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש.

הנה ידעת שבאינסוף מטרם הצמצום

היה הוא ושמו אחד,

משום שעוד לא נגלתה המחשבה

שהרצון לקבל הוא היפוך צורה לבורא ויוצר פרוד.

כן, עדיין לא היה מורגש,

כמו שהעובר לא מרגיש את הרצון שלו,

ולכן הוא לא נפרד.

מכאן תבין, שצמצום המלכות ששם,

נעשה מבחירה חופשית ליתר דבקות

ולא מתוקף הכרח.

זאת אומרת, הצמצום שנעשה בבחינה ד' שבאין סוף,

לא נעשה כי היתה מופרדת,

כי היא הייתה שלילית,

כי היא הייתה נמוכה, כי היתה לא טובה,

כי כל הרצון לקבל לא… זה אור פשוט.

זה רצון פשוט.

אלא מה היא רצתה מבחינת קישוט

לקשט את עצמה

ולהשוות את עצמה אל האלוקות.

 

כשאנו רוצים לדבר ממציאות

שאין בה שינוי צורה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע,

והמדרגות שם בהשוואה צורה,

ללא הבחן מדרגות וחשיבות,

נכנה אותה בשם עיגול.

כמו שולחן עגול.

שבמקומות הישיבה סביבו

אין הבחן חשיבות.

כן, אבירי השולחן העגול.

כולם אותו דבר.

אמנם היה להם מלך ארתור, אבל אין חשיבות.

כולם אותו דבר.

ומאחר שאין היעדר ברוחניות,

וכל שינוי צורה מורה על תוספת מצב חדש,

עניין הצמצום שהיה באינסוף השאירו כמו שהוא.

זאת אומרת, אין היעדר ברוחניות.

האינסוף נשאר אותו דבר,

אלא מה, יווצר מצב חדש, איך נקרא לו?

ושעתה סובב ממנו עולם חדש בשם עולם הצמצום.

יהיה לנו עולם אין סוף.

ועכשיו יהיה לנו עולם חדש, עולם הצמצום.

התפשטו בו 10 ספירות לעיגולים,

עיגולים, שמראה שאין בו מעלה ומטה באותו עולם.

ואותו עולם הצמצום מהבחינה ד' שם,

היינו המלכות דעיגולים,

התרוקנה מכל אור,

שהרי זה רצונה ואין כפייה ברוחניות.

 

מה הסברנו פה עכשיו?

שיש את האינסוף, האור וכלי ביחד.

מתפשט בעצם 4 בחינות.

למה מתפשט 4 בחינות?

זה מה שהסברנו כל השיעור,

או קיי, כדי שיתרקם רצון לקבל אמיתי.

ועכשיו, הרצון לקבל הזה האמיתי,

מתמלא בכל האור.

והוא רוצה להשוות צורתו לאור העליון.

זה נקרא צמצום,

אבל הצמצום לא נעשה שם.

למה הוא לא נעשה שם?

כי אין היעדר ברוחניות.

אז האינסוף, עם כל הארבע.

בחינות שמלאות נשאר אותו דבר,

עכשיו מתוקף הרצון הזה

ייברא עולם חדש וייקרא עולם הצמצום,

ובעולם הצמצום הזה

יתפשטו בו הד' בחינות.

10 ספירות שהן ד' בחינות.

ושמה בעצם מהבחינה ד' שם

הסתלק האור.

 

ונודע שהמלכות היא סוף של כל הספירות.

ומזה נבין דברי הרב

שהצמצום היה באמצע ממש.

כי סוף העיגול שאין בו מעלה ומטה

הוא באמצע. יש שרטוט יפה של הרב"ש על זה.

נראה לכם אותו בהזדמנות.

ומרמז לנו בזה,

שהאור הוא לא הסתלק

מטעם שינוי צורה ופחיתותה של המלכות,

שאינה ראויה לאור,

אלא שהאור נסתלק ממנה מסיבה הפוכה:

מתוקף גדלותה ומבחירתה החופשית

להתעלות ולהשוות צורתה אל העליון.

ונקראת נקודה בגו עיגול, כן?

נקודה בתוך העיגול.

היינו נקודה שמטבעה שחורה.

כן, אם אתה עושה נקודה על הדף,

רק שחור, אין משהו אחר,

ומרמזת על העדר האור,

הייתה פה בתוך העיגול.

מה כתוב פה?

מה שאין כן

כלי הקבלה שנעשה הצמצום.

אחרי הצמצום.

אחרי הצמצום, יהיה כלי קבלה.

הצמצום זה בבחינה ד', כן?

 

כן, אבל שוב, לא באינסוף ייווצר עולם חדש, מציאות חדשה,

שייקרא, עולם הצמצום.

כי אין היעדר ברוחניות.

ומשמה הסתלק האור.

ואז בעצם שהוא ימשך

עוד פעם אנחנו נלמד את זה אחר כך,

על סדר הקו,

יש קו שמראה על מעלה ומטה.

אז אנחנו נראה שיש הבחן מאוד מאוד גדול בכל מדרגה,

כמה אור יש בה,

אור, יש פחות אור, טוב,

פה יש יותר פה יש אור דחסדים,

פה יש אור דחוכמה

פה כל הדברים שהתחלנו לדבר.

אבל בסופו של דבר,

ההבחנים באור נעשים רק אחרי שיש כלים.

כי כלי, מה המשמעות של כלי?

שהוא מגביל.

קח בגשמיות.

יש לי פה כוס.

זה כלי, הוא מגביל כמה מים

יכול להיות בתוכו.

אם היה לי לא, לא כוס.

אם היה לי דלי.

אם היה לי לא כוס אם היה לי דלי.

אז היית יכול להכיל יותר מים.

השאלה היא כמה הכלי הוא בהשתוות צורה.

כמה שהכלי יותר בהשתוות צורה,

הוא יכול להכיל יותר אור.

בסדר, וזה לא היה לפני הצמצום.

 

לפני הצמצום, האור והכלי הוא אחד.

היה אור פשוט.

בלי הבחן מדרגות.

אז בעזרת השם, סיימנו את אות נ'

באור פנימי,

ובזה מסתיים שיעורנו.

תודה רבה על ההשתתפות.

יישר כוח על השאלות ועל כל העניינים.

בעזרת השם ניפגש בלא נדר

ביום רביעי באותה שעה 8 וחצי.

כל טוב לילה טוב לכולם.

 

 

 

 

לחנות הספרים

 

60 אגורות ליום
שיעשו את כל ההבדל!

לחצו כאן לתרומה

הלימוד באתר מוקדש

הרשמה לאתר
תכני האתר המלאים נפתחים רק לגולשים רשומים (הרשמה בחינם!)
להמשך גלישה יש לבצע הרשמה אותה ניתן לבטל בכל עת.
הרשמה
+