
סרוק לתרומה
באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א
תלמוד עשר הספירות | חלק א | פרק א | 4
להאזנה
שיעור תורה בחכמת הקבלה על כתבי האריז"ל
בספר תלמוד עשר הספירות (תע"ס) חלק א'
שכתב וחיבר הרב יהודה לייב אשלג זצוק"ל
מחבר פירוש הסולם על ספר הזוהר הקדוש
מגיד שיעור: הרב שקד אליהו פנחס
ממרכז 'סולם יהודה' ללימודי קבלת אשלג
תמלול השיעור:
אני רוצה להסביר לכם
מה הדבר הכי חשוב בתהליך הזה.
אנחנו בונים פה חברה רצינית,
עם מטרה ממוקדת
של אחדות ואהבת הזולת.
יש פה עניין באמת
לתיקון כל החברה הישראלית
שממנה יתוקן כל העולם,
וזה נבנה על הערכים של קבוצות קטנות,
שבעצם משפיעות
על קבוצות שקרובות אליהם –
משפחה, חברים, קולגות לעבודה,
אנשים שמתפללים איתם בבית כנסת,
שמושפעים לאט לאט
מהשינוי שהחברה הזאתי עושה,
כל פרט בתוך הקבוצה הזאתי
יעבור תהליך של שינוי מהותי
לאהבת איש את רעהו,
לאהבת אדם, לאהבת עולם,
לחיבור וקשר יותר נכון
עם הסביבה ועם האלוקות.
והדבר הזה, בעל הסולם בנה
בצורה מאוד מאוד מסודרת.
כשזה יושב על לימוד של קבוצת גברים,
ואז מצרפים בעצם
את הנשים ואת המשפחות,
ומקימים קהילה.
וכמה שהכוח של הקבוצה הזאתי
בחיבור האמיתי בלב ולב
איש אל רעהו,
הוא חזק יותר –
ככה הדבר הזה יוצר יותר אימפקט,
יותר אפקט על הסביבה.
יש כבר כמה קבוצות כאלה,
תודה לא-ל, בארץ, ומעט בעולם,
ואנחנו בונים עכשיו
את הקבוצה החדשה
של סולם יהודה.
הדבר העיקרי והמרכזי הוא,
מעבר לחיבור הלבבי,
הוא עניין של התמדה.
למה העניין של התמדה
הוא כזה חשוב?
אז זה כמו, היה איזה אחד
שישב ככה בבית,
מישהו אמר, מסתכל על הקיר
ורואה עכביש ככה מטייל לו
על הקיר ומתבצר בפינה,
ומתחיל לטוות קורים.
טווה קורים, קורים, קורים,
נהייה לו רשת גדולה.
פתאום הגיע ככה איזה זבוב,
בזזז טק –
נתפס בתוך הרשת!
הוא מתחיל להשתולל ומנסה לצאת,
מהרגליים, מהידיים, מהכנפיים,
ועוד יותר מסתבך.
העכביש יושב בצד מסתכל עליו בכיף,
וההוא משתולל ומפרפר
עם הכנפיים ועם הידיים,
ועוד יותר מסתבך.
העכביש יושב בצד,
מסתכל עליו, לא זז.
והזבוב ממשיך ונלחם, לא מוותר.
והעכביש יושב ומסתכל עליו בנחת, ומחייך.
באיזשהו שלב, אחרי כמה שעות,
הזבוב התייאש, התעייף,
הניח את כל איברי גופו הקטן, וזהו…
פשוט, נכנע, נגמרו כוחותיו.
באותו רגע העכביש שלח את רגליו,
הלך אליו על קורי העכביש,
ועשה לו סיום מסכת…
עכשיו, למה הדבר נמשל?
היצר הרע.
כל עוד אנחנו נלחמים איתו,
נאבקים איתו, ואנחנו לא מוותרים לו,
נופל וקם, נופל וקם,
שבע פעמים ייפול צדיק וקם,
אדם לא נמדד מהנפילות שלו,
אדם נמדד בקימות שלו, נפלת – קמת,
זה אבן דרך!
נפלת – קמת, אבן דרך.
נפלת – קמת, אבן דרך.
אבני הדרך הרוחנית שלך
נבנים מהפעמים שקמת מהנפילות,
לא מהנפילות.
הנפילות לא מעניינות אף אחד,
כי אף אחד לא יזכור אותם,
אף אחד לא יספור לך אותם,
אף אחד לא יתחשבן איתך עליהם,
יתחשבנו איתך
אם נלחמת לקום או לא.
ובלימוד המשותף שלנו,
החשיבות להתמדה היא לאין ערוך.
כי ברגע, כל כלל מפגש שלנו,
בין אם זה פיזי בבית כנסת,
בן אם זה פה ברשת,
ובין בכל צורה – אם זה טלפון, חברותא,
וכן הלאה, כל מפגש כזה
מעצים את החיבור הלבבי בינינו,
מעצים את הקשר שלנו,
באמת כסוג של משפחה.
והדבר הזה של הקביעות
ולא לעזוב אף פעם,
הוא מאוד חשוב,
גם מהסיבה שככל שהקבוצה מתגבשת,
אז אנחנו מקבלים את הכוח מהקבוצה.
אז פעם זה נופל, וההוא מקבל את הכוח
משאר חברי הקבוצה,
פעם זה נופל, לא מקבל את זה,
אבל אין מציאות שכולם ייפלו בבת אחת.
אז פעם אחד מתעלה,
אז הוא מרים איתו את כל הקבוצה,
פעם כמה ביחד מתעלים,
אז מרימים איתם את הקבוצה,
אבל הכוח הקבוצתי מגיע
מהחיבור הקבוע, התמידי,
כל יום, כמה שיותר.
אני אתן לכם דוגמה.
בקבוצה שאני נמנה איתה הייתה תקופה,
שהיינו באמצע היום קובעים בכוונה
שעה מאוד לא נוחה,
שתיים בצהריים,
עושים שיחת ועידה בטלפון,
קוראים קטע של שתי דקות
מכתבי בעל הסולם או הרבש,
איזשהו קטע יפה.
ממש שתי דקות.
כל שבוע היה מישהו אחר
אחראי לקרוא את הקטע.
כולנו היינו לוקחים ספרונים איתנו בכיס,
וזה בעבודה, וזה נמצא בפקק,
וזה עם הילד ברופא שיניים,
לא משנה, באמצע היום, גלינג!
יש לי פה איזה תזכורת מהטלפון,
צריך להתקשר,
אני רוצה להתחבר לחברים שלי.
זה דברים מדהימים,
הם עושים תהפוכות בנפש,
הם נותנים לך הרגשה
שאתה חלק ממשהו
שהוא הרבה יותר גדול
מהצרות הפרטיות שלך.
כי אנחנו חיים בעצם כל הזמן
באיזשהו הרגשה
של סוג של כיבוי שריפות כאלה.
עכשיו, פה יש כואבת הברך,
עכשיו היה צריך דחוף רופא שיניים,
עכשיו צריך לסגור פה את החשבון חשמל,
עכשיו האוטו צריך לעשות לו טיפול,
לא יודע מה, אנחנו כל הזמן
במירוץ של דברים שהם לא התכלית,
הם אפילו לא המעטפת של התכלית.
התכלית של החיים שלנו זה קשר עם הבורא.
בלשון בעל הסולם,
אדם לא בא לעולם לא לבנות בניינים,
ולא להקים מגדלים, שום דבר –
אדם בא לפה לתקן את הלב שלו לאהבת רעהו.
ובינו לבין רעהו מתגלה הבורא,
בסוד שכינה ביניהם,
השכינה שורה בינינו.
צריך להבין את זה:
כנסת ישראל זה נשמות ישראל
שחוברים זה לזה,
וכונסים את האור העליון, האלוקי,
הוא מתגלה בינינו.
זה לא רק בין איש לאישה, שכינה ביניהם.
זה בין כל שתי נשמות
שאוהבות באופן נקי, ללא תנאים,
כן, לא אהבה התלוייה בדבר.
וזה יגיעה: קנה לך חבר.
צריך לתת יגיעה לקנות את החבר.
צריך לעשות לנו רב,
עשה לך רב וקנה לך חבר.
הדברים האלה הם דברים שלוקחים זמן,
אבל הבסיס והתשתית לכל הדבר הזה,
לכל הבנייה של החברה העתידית,
הוא קודם כל קביעות בחיבור שלנו.
אז בעזרת ה', נעשה ונצליח.
אז בואו נתחיל את הלימוד שלנו של היום.
ערב טוב לכולם, תודה רבה על ההשתתפות,
בעזרת השם אנחנו ממשיכים
בתלמוד עשר הספירות באות א'.
נסיים היום בלא נדר את האות.
אז בעצם, בעל הסולם פותח לנו
מתוך כתבי הארי,
על המציאות שנקראת אינסוף.
הסברנו, שבאינסוף בעצם
אנחנו מחלקים אותו לשתי חטיבות.
אינסוף זה המציאות הראשונה
שתפסו המקובלים.
חזל הסבירו, שאין תפיסה בעצמותו יתברך,
ולכן כל מה שאנחנו מדברים
זה מהאור הנמשך ממנו,
כאשר אנחנו מדברים כרגע
על אור האינסוף.
בעצם אור האינסוף בונה
איזושהי מציאות רוחנית,
שאנחנו קוראים לה אינסוף.
היא נקראת ככה, נסביר היום למה,
למה היא נקראת ככה.
אנחנו נסביר היום בלא נדר,
כאשר הסברנו,
שבמציאות הזאת של אינסוף,
בעצם יש שתי חטיבות, שתי חלקים,
אחד לפני הצמצום, שתיים – לאחר הצמצום.
הסברנו, ששמה, אור וכלי באים כאחד,
בסוד הוא ושמו אחד,
שמו – בגימטריה זה רצון,
הוא – זה כביכול האור האלוקי
המושפע ממנו יתברך.
מדובר פה על שתי דברים מנוגדים,
הקדוש ברוך הוא ואורו.
מבטא את תכונת ההשפעה –
והנבראים שאמורים לצאת לאחר הצמצום,
בסדר ההשתלשלות,
הם בעצם מסמנים את תכונת הקבלה.
שתי דברים מנוגדים לא יכולים להתחבר,
בסוד השתוות צורה של בין הרוחניים.
אמרנו, שתי דברים רוחניים
עם רצון דומה, מתחברים,
ושתי דברים עם רצון הפוך – מתנתקים.
מה שמראה לנו את המרחק הרוחני
שהוא סדר של השתלשלות,
של שינויי צורה,
ככל שהדבר משנה צורתו – מתרחק,
משנה צורתו – מתרחק,
משנה צורתו – מתרחק.
וזה יוצר לנו את הזמן הרוחני.
זאת אומרת סיבה ומסובב,
סיבה ומסובב, סיבה ומסובב,
סדר של סיבה ומסובב
יוצר לנו את המרחק הרוחני.
למה הוא הסביר לנו
בכלל את העניין של המרחק הרוחני?
כי הוא אמר שבעצם התורה הזאתי,
תורת הקבלה, מתעסקת בעולמות הרוחניים,
שלא נתפסים לא בחושים ולא בדמיון,
לא בשפה, לא בזמן,
לא בתנועה, לא במקום,
ואין לנו יכולת בעצם
להביע אותם במושגים ובחושים
שאנחנו מתעסקים איתם.
אז הוא אמר,
שכל ענף גשמי פה,
כל מציאות גשמית,
לא משנה אם זה כרגע
דומם, צומח, חי, מדבר, או הדרגות שביניהם,
יש לו שורש רוחני שמפעיל אותו.
והמקובלים מצאו להם שפה משותפת
לדבר על הדברים שאנחנו רואים פה,
אבל הם מתכוונים על השורש הרוחני.
לכן בעל הסולם עשה עבודה שהיא מאוד ייחודית,
שהוא הסביר לנו על כל מהות שאנחנו רואים פה,
מה השורש הרוחני שלה,
שבהגדרה שהוא מביא לנו,
היא מנותקת בעצם מכל העניינים הגשמיים,
של זמן, תנועה, מקום, דמיון,
או חמשת החושים.
ובכך בעצם אנחנו יכולים לפתח לנו
איזושהי שפה מקצועית,
לדבר על העולם הרוחני
אבל במילים של העולם הזה.
לכן אנחנו נראה בחוכמה הזאתי
המון, המון מושגים שהם כביכול ארציים,
כמו מושגים של למעלה ולמטה,
לפני ואחר כך, גדול – קטן,
מושגים כמו איברי גוף,
ראש, טבור, חך.
אבל בעצם, בעל הסולם מדבר איתנו,
שכל הדברים האלה הם רק סימנים
לדבר על שורשם הרוחני,
שהוא מה שמעניין אותנו.
החוכמה מחולקת כמו שאמרנו לשתיים.
יש סדר השתלשלות ממעלה למטה,
נקרא מעשה בראשית,
ואחרי שכל המציאות קיימת,
יש לנו את מעשה מרכבה,
שאנחנו צריכים להרכיב עלינו
את התכונות האלוקיות,
ולחזור חזרה עד להשתוות צורה
עם הבורא,
על דרך הכתוב,
כשם שהוא רחום – היה אתה רחום,
למה צריך לעשות את זה?
למה התורה והמצוות באות?
כדי לעזור לנו להתחבר אליו יתברך.
כי אנחנו רוצים להשתוות צורה,
כדי להידבק בו ולקבל את התורה.
הבורא יתברך הוא לא משתנה,
הוא לא משתנה, היה, הווה ויהיה,
אבל אנחנו, אנחנו יכולים להשתנות
על ידי התורה והמצוות.
ניתן בנו הכוח הזה,
הוא הוטמע בנו
ויש לנו על ידי כת"ר מצוות,
תרי"ג מצוות ועוד שבע מצוות מדרבנן,
ועל ידי התורה והסגולה שלה
וההרגל שהיא מרגילה אותנו
להשפיע כל הזמן, ולתת, ולעזור,
ולחמול, לרחם ולוותר,
מרגיל את הלב,
את לב האבן שלנו,
להפוך ללב בשר.
אז עכשיו, כשאנחנו מדברים על אינסוף,
אז אומר לנו הארי הקדוש,
טרם, דע כי טרם שנבראו הנבראים ונאצלו הנאצלים,
היה אור פשוט ממלא את כל המציאות.
אז אנחנו מדברים מה זה טרם?
אז הסברנו, שזה הזמן הרוחני,
אנחנו מדברים על הסיבה הראשונית,
הסיבה הראשונית שבעצם
ממנה התחיל כל הסיפור,
עילת העילות וסיבת הסיבות,
כי יש לנו בעצם ענף ויש לו שורש רוחני.
השורש הזה הוא ענף לשורש הרוחני,
שקדם ופיתח אותו,
והשורש הזה הוא ענף לשורש הרוחני
שפיתח אותו.
בהתחלה, בהתחלה יש שורש אחד,
זה אחד מעיקרי האמונה של רמב"ם,
להאמין שיש מצוי ראשון.
למה חשוב להאמין שהוא מצוי ראשון?
כי אם הוא ראשון,
הוא לא קיבל מאף אחד,
אם הוא לא קיבל מאף אחד,
הוא רק משפיע.
ואותו אנחנו בעצם שואפים לחקות,
ולהידמות ולהידבק.
אז הוא אומר,
שבמציאות הקדמונית ביותר שתופסים חזל,
זה נקרא
טרם שנבראו הנבראים ונאצלו הנאצלים,
שלפני עוד שהיה עולם הבריאה והאצילות
וכל שאר העולמות שנבראו אחר כך,
היה אור פשוט ממלא את כל המציאות.
הסברנו, שאור פשוט –
זה אור המתפשט ממנו יתברך.
אנחנו נראה היום גם
שהוא קורא לו גם אור שהוא אינו מורכב,
שאין בו מעלה ומטה,
ואין בו מדרגות.
והאור הזה המתפשט ממנו יתברך,
ממלא את כל המציאות כולה,
מה שזה אומר שאין עדיין חסרונות,
אין עדיין כלים,
אין עדיין רצון לקבל שנבנה,
ששם צריך לעשות תיקונים
שהרצון לקבל הזה אמור,
על ידי התורה ומצוות, להיתקן,
להיות משפיע.
מצד הנבראים מקבל על מנת להשפיע –
זה השפעה גמורה.
כן? כי אנחנו לא יכולים לא לקבל,
אז אם אני, אם אני מקבל
רק על מנת לעשות לך נחת רוח,
זה נקרא שאני משפיע מצד הנברא.
אבל זה צריך שיהיה רצון לקבל.
באינסוף שלפני הצמצום
לא היה רצון לקבל,
לא היה חסרונות,
האור מילא את הכל,
והוא הסביר לנו שיש שתי סוגי חסרונות,
אחד שזה אוויר ריקני.
אויר, הסברנו, שזה אור חסדים,
ריקני – ריקני מאור חוכמה,
כי האור אינסוף מלובש בתוך האור חוכמה,
ואור חוכמה מלובש בתוך האור חסדים,
ככה הדבר הזה משתלשל
מעולם ה-
מבינה ומטה זה כבר לא בדיוק ככה,
אבל לפחות בשלבים הראשונים.
ולכן הפרצופים –
פרצוף זה מדרגה –
שרוצה לקבל את האור בצורה מתוקנת,
ולהשפיע אותה אל התחתונים,
אז הפרצופים שבזמן שהם בעת קטנות,
שהם עדיין לא מושלמים
לעשות את תפקידם,
לקבל ולהשפיע את האור הלאה,
בזמן שהם בקטנות –
יש מציאות כזאת,
של חסדים בחסר אור חוכמה.
וזה נקרא אוויר ריקני.
הוא דיבר איתנו על עוד חיסרון,
שנקרא חלל.
מה זה חלל?
חלל, הסברנו ש-מה שהוא לא האור,
אוקיי? זה מה שאמור להיות בעצם הנבראים.
הוא מורכב מ-ד' בחינות.
הרצון, בעצם הרצון, הרצון מורכב מד' בחינות,
בחינה א', ב'; יש גם שורש –
אבל פחות מתעסקים איתו כרגע,
בחינה א', בחינה ב', בחינה ג', בחינה ד',
כי ככל שאנחנו יורדים לבחינה ד',
הרצון הוא יותר תקיף, אגרסיבי,
ובעצם מהותי.
בחינה ד' היא באמת הרצון לקבל,
בחינה ד' הזאת, בשיא תוקפה וגדלותה
ועוצמתה, נמצאת בדווקא באינסוף ברוך הוא,
דווקא שמה,
והיא זו שממול מכל האור,
ותעשה צמצום על האור,
מתוקף רצונה להשתוות אליו יתברך,
כטבע האור שבה.
הסברנו את זה בהרחבה בפתיחה.
זאת אומרת, יש לנו פה בעצם
את הרצון לקבל שנמצא שם
והוא מלא בכל האור,
כמו עובר שנמצא במעי אמו,
שהוא בעצם מקבל הכל מהאמא,
אבל הוא אפילו לא מרגיש את זה.
ואותה בחינה ד' מקשטת את עצמה,
בסוד הקישוט, היא לא חייבת,
לא חסר לה כלום,
אבל היא רוצה להשוות את הצורה,
אז היא אומרת:
מה הבורא לא מקבל –
אז גם אני לא אקבל;
אין כפייה ברוחניות.
ברגע שהיא עושה את הצמצום
ולא רוצה לקבל –
נדחה כל האור.
ואז הבחינה הד' הזו שמרוקנת מהאור,
נקראת חלל.
אז הוא אומר, ששתי החסרונות האלה,
שנקראים אוויר ריקני וחלל,
לא היה באינסוף מטרם הצמצום.
ולכאן אנחנו הגענו.
אז בואו נעלה את הקטע ונקרא את האות
ונסיים אותה היום בעזרת השם.
אז כמו שאמרנו,
בחלק ראשון של התעס,
בפרק א' באות הראשונה,
הוא מדבר איתנו בעצם
שלפני הצמצום היה אינסוף
ממלא את כל המציאות.
ואנחנו מתחילים לקרוא את מה שדיברנו,
ונמשיך משם.
דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות,
מה שהסברנו,
ולא היה שום מקום פנוי,
בבחינת אוויר ריקני וחלל.
עד כאן למדנו. מכאן ממשיכים.
אלא היה הכל ממולא
מן אור אינסוף פשוט ההוא,
ולא היה לו,
לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,
אלא הכל היה אור אחד פשוט
שווה בהשוואה אחת,
והוא נקרא אור אינסוף.
אז עד עכשיו הסביר לנו,
שאנחנו מדברים
על לפני שהתפתחה כל מציאות העולמות
של אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה.
האור מילא את הכל,
לא היו חסרונות.
מה כן היה?
אז הוא מסביר לנו מה היה,
אלא היה הכל ממולא
מן אור אינסוף פשוט ההוא.
יש לנו פה אור פנימי על המילה "אור פשוט".
אז הוא אומר לנו: אור פשוט,
כלומר שאין כלל מה להוסיף עליו
על ידי מעשה התחתונים.
למה אין כלל מה להוסיף עליו?
משום שבעצם,
התחתונים יכולים להוסיף במקום שיש חיסרון,
יכולים לעשות תיקון,
אבל פה אין חיסרון,
הכל מלא באור,
אז לא שייך שיהיה תיקון על ידי התחתונים,
אוקיי, אז אנחנו ממשיכים.
אז בעצם אני רוצה לחזור רגע
על מה שהסברנו.
אור אינסוף, כשדיברנו,
נתנו הגדרה כללית,
בסדר? אנחנו דיברנו בשיעורים הקודמים
על אור עליון פשוט.
המילה "פשוט" פה היא המעניינת אותנו.
אז אני לקחתי מכמה מקומות
וחיברתי לכם את זה.
אז הוא הסביר לנו במקומות שונים,
שהאור עליון הפשוט הזה
הוא אור האינסוף
המתפשט מעצמות הבורא
מטרם הצמצום א'.
שימו לב, מה זה מטרם הצמצום א'?
בעיקר הא' שבאינסוף,
ההתפשטות בלתי מוגבלת,
ללא חזרה לאחוריו בשל היעדר המסך.
הרי מה שמחזיר את האור לאחוריו,
מי שהיה אצלנו בשיעורי ההקדמה יודע,
שזה המסך.
המסך בעצם הוא כמו,
הוא בא, המילה מסך,
בא מלשון פרוכת המסך,
שבעצם הוילון הזה,
שהיה בין הקודש לקודש קודשים,
מה עושה וילון?
וילון, בעצם, מכניס מעט מהאור
שאני צריך להשתמש בו,
ואת שאר האור שמסנוור אותי,
דוחה החוצה.
זה התפקיד של המסך:
להכניס רק את האור
שאני יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע.
כל האור שאם ייכנס
אני איפול לתאווה,
כל התענוג שאם ייכנס –
אני אפול לתאווה בגללו,
הוא דוחה החוצה.
אז פה יש היעדר מסך,
עדיין לא היה צמצום,
אין מסך, אין כלום.
אז לכן ההתפשטות היא בלתי מוגבלת,
ללא חזרה לאחוריו.
מה שאומר, שאין מה להוסיף עליו
על ידי מעשה התחתונים,
אין מה להוסיף על האור הזה,
אין מה לתקן, אין מה להשפיע,
אין מה לעשות.
זאת אומרת שהוא כולל בתוכו
את הכלי
עד בלי להבחין בין האור לכלי,
בסוד הוא ושמו אחד.
כן, אתם זוכרים?
שמו – בגימטריה זה רצון, זה הכלי,
והוא – זה האור.
ועל כן אין בו מדרגות של קטן וגדול,
והוא שווה בהשוואה אחת.
עד כאן הסברנו מה זה אור עליון פשוט.
אז הוא אומר לנו עכשיו,
שאמנם לא היה אוויר ריקני וחלל,
אבל מה שכן היה,
היה הכל ממולא
מן אור אינסוף פשוט ההוא.
אז עכשיו הסברנו,
מה זה אור אינסוף פשוט ההוא.
ולא היה לו לא בחינת ראש
ולא בחינת סוף,
אלא הכל היה אור אחד פשוט.
תראו כמה הוא חוזר על המילה הזו,
אור פשוט.
תסתכלו. התחיל איתנו ב-דע,
כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות,
ולא היה בו שום מקום פנוי
בבחינת אוויר ריקני וחלל,
אלא הכל היה ממולא מאור אין סוף פשוט –
פעם שנייה!.
ולא היה לו
לא בחינת ראש, ולא בחינת סוף,
אלא הכל היה אור אחד פשוט – פעם שלישית!
שווה בהשוואה אחת.
והוא הנקרא, אור אינסוף.
אז מה זה האור אינסוף?
נכון, אור עליון פשוט זה אור אינסוף,
אוקיי? אז עכשיו הוא היה ממלא את כל המציאות.
נתן לכם פה
את ההגדרה המדוייקת והרחבה
של מה זה אור עליון פשוט,
והוא בא ואומר לנו,
לא היה לו
לא בחינת ראש ולא בחינת סוף.
אז פה יש לנו אור פנימי.
אבל באור פנימי הוא אומר לנו
עניין של ראש וסוף יתבאר להלן.
אז אני קיצרתי לנו את הלהלן הזה,
והבאתי אותו בביאור שלנו.
אז בוא נקרא את זה ביחד.
ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף:
בחינת ראש וסוף
מורים על הבחן מדרגות.
ודע כי ההבחן בין המדרגות,
הוכר מתוך הצמצום ולאחריו בלבד.
וצמצום זה עדיין לא היה באינסוף.
ובעזרת השם נבאר הדברים.
אותו חלק בנאצל, אותו חלק שבנאצל
המשתווה ביותר לצורת השורש,
נקרא ראש.
ולפיכך יוצא לנו,
כי כל שצורת הרצון לקבל שלו קלושה ביותר,
דהיינו בחינה א' של ד' הבחינות,
הרי היא נבחנת לקרובה יותר למאציל,
והיא חשובה יותר וזכה יותר ועליונה יותר.
יש לנו ד' בחינות ברצון,
בחינה א', ב', ג', ד'.
הבחינה א' היא הכי גבוהה.
יש בה רצון מאוד מאוד קדוש,
ההשתוות צורה, הכי הרבה
בהשתוות צורה למדרגה שמעליה.
זו נקראת בחינה א',
והיא נקראת ראש.
לעומתה בחינה ד',
שהרצון לקבל שבה הוא הגדול ביותר,
תחשב רחוקה מהמאציל יותר מכולן,
ועבה ושפלה ותחתונה יותר מכולן.
יותר לבזות משהו –
אתה לא יכול ממה שהוא אמר,
היא רחוקה מהמאציל
ועבה ושפלה ותחתונה יותר מכולם.
מה זה תחתונה?
אין למטה – למעלה!
תחתון, הכוונה רחוק מתכונת ההשפעה.
עליון – זה קרוב לתכונת ההשפעה.
זה נקרא גם זך ועב, גס ועבה, אוקיי?
אז יש לנו פה מילים ש…
מה יותר קרוב? בחינה ד' יותר קרובה או א'?
לא, א' יותר קרובה, א' יותר קרובה,
שוב, תעברו על השיעורי פתיחה,
תעברו על שיעורי פתיחה, זה מאוד חשוב.
בפתיחה אמרת, שד' יותר קרובה.
לא, מה פתאום לא,
אולי לא הובנתי,
לבחינה ד' רצון לקבל יותר חזק?!
נכון, אבל אז, אם הרצון לקבל יותר חזק,
אז היא בשינוי צורה מהבורא,
אם הרצון יותר חזק –
הבורא הוא משפיע,
אם היא רוצה לקבל
אז היא הפוכה מהבורא,
אז היא יותר רחוקה.
הרי הסברנו, ששינוי צורה יוצר ריחוק.
אז כמה שיש בה יותר רצון לקבל
יותר רחוקה מהאלוקות,
שהוא רוצה להשפיע,
מובן? כן, יופי, אוקיי,
אז הסברנו, שיש לנו ד' בחינות ברצון,
שהבחינה א' נקראת ראש,
והבחינה ד' נקראת סוף.
למה היא נקראת סוף?
עניין הסוף והסיום של כל נאצל,
נעשה על ידי כוח העיכוב
שבבחינה ד' הזו,
שאור העליון פוסק מלהאיר שם,
משום שאינה מקבלתו.
כן, הסברנו שהבחינה ד' הזו עושה צמצום.
נלמד על זה בהרחבה בהמשך.
כרגע קחו את זה כאיזה אקסיומה,
כאיזשהו דבר מוחלט.
ורק על ידי כוח הצמצום
שנעשה אחר האינסוף,
הוא לא נעשה באינסוף,
הוא נעשה בעולם הצמצום,
שהשתלשל מעליית הרצון
של הבחינה ד' להשתוות צורה.
כן, יש לנו, עולה, הרצון שלה להשתוות צורה,
ואז זה הענף, סליחה, זה השורש,
שיוליד בעצם את המציאות הבאה,
שנקראת עולם הצמצום,
משמה ייעשה הצמצום.
בכל מקרה, רק על ידי כוח הצמצום
שנעשה אחר האינסוף –
מסתיימת ההארה ומגיעה לסופה,
מסיבת הסוף והסיום ההוא
יוצאים ומתחדשים כל ההוויות ומילוייהן,
וכל מיני השינויים שאך נמצאים בעולמות.
ומתוך עניין הצמצום הזה
שאינו שם באינסוף,
מובן שהאור הוא פשוט
ושווה בהשוואה אחת.
זאת אומרת, אנחנו מדברים על מציאות
שעוד לא היה צמצום באינסוף;
מאחר שלא היה צמצום –
אז לא היה הגבלה על האור,
כי בעקבות הצמצום הגיע המסך
וכל התהליכים שבעצם
יגבילו את האור מלהיכנס,
אלא אם כן אני משתמש בו בצורה מתוקנת.
כרגע לא שייך הדבר הזה.
אז מאחר שלא שייך לדבר הזה,
אז הבחינה ד'
שעושה מתחילה את כל התהליך
של הסיום והעצירה של האור,
היא נקראת סיום.
יש לנו ראש – זה בחינה א',
וסוף, שנקראת בחינה ד'.
למה סוף? כי היא עושה סוף על האור.
בסיכום, נתבאר,
שכבר באינסוף נבחנים
האור והשורש של הכלי.
בנוסף למדנו, שכל כלי
מורכב מד' מדרגות של עוביות הרצון לקבל,
שנקראות בחינות, יש לנו בחינה א', ב', ג', ד';
כאשר הבחינה א'
היא בעלת הרצון לקבל הקלוש,
שנקרא ראש לעומת הבחינה ד',
שהיא בעלת הרצון הגס והעבה ביותר,
שהיא תכונה סוף.
והבחינה ד' תעכב את עצמה מלקבל,
בסוד הקישוט.
למה סוד קישוט?
כי היא לא הייתה צריכה,
לא חסר לה כלום,
היא קישטה את עצמה,
היא הייתה משהו שהוא מעבר
עיכוב זה הוא שישמש כשורש לצימצום א'
שיסובב ממנה,
אך מטרם הצמצום הזה
לא ניתן להבחין בין המדרגות שבכלי
בסוד הוא ושמו אחד.
ומאחר שצמצום הזה לא היה באינסוף
לא נוכל להבחין במקום גבוה זה
בין בחינת ראש לשאר הבחינות
שישנם בעיקר הא'.
אז זה בעצם מסכם לנו את כל העניין.
ובזה אנחנו כמעט מסיימים.
אז אם נחזור רגע לרב, לכתבי הארי,
אז הוא אומר לנו בעצם,
שבמקום הגבוה הזה,
אם נחזור רגע מהתחלה,
למה שאמר לנו הארי, אז הוא אומר לנו ככה.
תחילה הוא בא ואמר דרך החיוב.
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.
אחר כך הוא עובר לדרך השלילה,
ולא היה שום מקום פנוי, בבחינת אוויר ריקני וחלל.
הסברנו, מה זה שתי חסרונות
שיובאו בעקבות הצמצום א' וצמצום ב',
כמו שהסברנו בשיעור הקודם,
אלא הכל היה, סליחה,
אלא – עכשיו הוא חוזר לחיובי,
אלא היה הכל ממולא
מן אור אין סוף פשוט ההוא.
אמרנו, מה זה אור פשוט?
האור שמתפשט מהבורא,
שהוא לא מורכב, ללא הבחן מדרגות,
אין בו אור וכלי,
אין שם, יש שם בעצם הארה מוחלטת,
ללא סוף והגבלה,
ולא היה לו, לאותו אור,
לא בחינת ראש ולא בחינת סוף.
באינסוף לא היה ראש וסוף.
מה זה בחינת ראש וסוף?
הסברנו עכשיו, לא היה הבחן מדרגות
בין בחינה א' לבחינה ב' לבחינה ג' בחינה ד'.
הוא חוזר שוב לחיובי:
אלא היה הכל אור אחד פשוט
שווה בהשוואה אחת.
אז הוא אומר לנו פה,
מה זה שווה בהשוואה אחת?
כלומר שאין לו שום זכות ועוביות,
שהמדרגות נערכות, נבחנות על ידיהן.
למה אין לו זכות ועוביות?
שוב, כי אין שם רצון בתוקף,
רצון ייראה על עוביות,
או עוביות הרצון תראה על נפרדות ועל פחיתות דרגה,
אין את זה עדיין,
כי הבחנות אלו נתהוו בעולמות
רק עם חידוש הצמצום,
שיתבאר להלן.
הוא מסיים בזה שהוא אומר,
שהאור אחד הזה, הפשוט,
היה שווה בהשוואה אחת,
והוא הנקרא אור האינסוף.
יש לנו פה אור פנימי אחרון, סימן כ,
נקרא אותו ונסיים את השיעור,
בעזרת השם.
עכשיו, הוא בא לדון פה,
הוא יבוא לדון לנו,
מאיפה הגיע השם הזה, אור אינסוף?
אני אקדים ואומר,
שהוא מסביר,
שכל דבר שלא נשיגהו, לא נקראו בשם.
אם חזל, אם המקובלים,
לא תפסו משהו מבחינת השגה,
הם לא נתנו לו שם.
כי שם מורה על גדר של הדבר,
על מה הוא הדבר.
כשאני אומר לכם עכשיו הטלפון,
אתם לא רואים אותי,
ואני אומר לך תשמע,
אני מחזיק קלקר חומה עם כתמים ירוקים,
אתם יכולים להשיג מה אני אומר,
כי אתם יודעים מה זה.
ואתם יודעים מה זה קלקר,
ואתם יודעים מה זה ירוק,
אבל אם אתם מעולם לא ראיתם מה זה,
אתם מעולם לא ראייתם צבע ירוק,
ואתם לא יודעים מה זה החומר הזה, קלקר,
אז אי אפשר יהיה לתאר לכם את הדבר,
כי הוא לא מושג אצלכם.
אז אותו דבר המקובלים,
כשהם תיארו משהו במערכת הרוחנית,
זה כי הם השיגו אותו,
בבחינת כי תשיג יד,
משהו שהוא ממש, אני יכול לתאר לך עכשיו
המון-המון זמן איך, מה המרקם של קפה
וכמה אחוזי חומציות יש בו,
וכמה אחוזי מלח, וכמה זה,
ומה הצבע שלו, ומה הטמפרטורה שלו,
אבל אתה לא יודע מה זה קפה.
מתי תדע מה זה קפה?
כשתברך שהכל ותשתה קפה.
זהו, השגת את הקפה.
הם השיגו את הדברים.
אבל פה, איך הם מתארים את האינסוף?
אין-סוף, כאילו על דרך השלילה.
איך זה יכול להיות, הפוך למה שאנחנו מסבירים!
אז בוא נראה את מה בעצם
בעל הסולם אומר.
ויש להקשות, כיוון שאין לנו שום השגה באינסוף,
על כן איך נדעהו בשם,
שהרי כל שם יורה על השגה,
אשר אנו משיגים בו
על פי הוראתו ומשמעותו של אותו השם כנודע.
ואין לתרץ כי השם אינסוף
מורה רק על שלילת השגה,
כן, הכוונה אינסופי,
כביכול משהו שהוא בלתי מושג
מרוב שהוא גדול.
זה לא הכוונה.
ואם כן היה לנו לכנותו
בשם: בלתי מושג!
והעניין הוא, כי השם הזה מורה לנו
את כל ההבחן
שיש בין אינסוף אל כל העולמות שמתחתיו.
זאת אומרת, מה זה אומר לנו,
למה אנו קוראים לו אינסוף?
אינסוף ביחס למה שקורה לאחר מכן.
כשאני מייחס אותו לכל העולמות אחר כך,
הוא נקרא אינסוף.
מה הכוונה?
והוא, כי בחינת הצמצום
שנעשה אחר האינסוף,
הנה בכל מקום שהכוח הזה מתעורר,
הוא מצמצם שם את האור.
הסברנו את זה מקודם,
הצמצום בעצם מסלק את האור,
ואחר כך הוא ייכנס רק על ידי המסך,
רק על ידי דחייה של המסך וזיווג דהכאה,
אנחנו נלמד את זה בהמשך.
אבל בסופו של יום,
יש לנו דברים שנלמדו בפתיחה
סליחה שאני מפנה כל פעם לשמה,
אבל באמת חשוב שתעברו על זה,
אז יוצא בעצם שאחרי הצמצום
יהיה לנו מציאות אחרת
שהאור יהיה מוגבל, הוא יהיה סופי.
אנחנו קוראים לאינסוף "אינסוף",
כי שמה האור,
ביחס למה שקורה אחרי הצמצום,
שייבראו כל העולמות,
אנחנו קוראים לאינסוף, אינסוף,
כי שמה האור הוא לא סופי ולא מוגבל
כמו שיהיה לאחר מכן.
זאת אומרת,
זה באופן יחסי למה שיקרה אחר כך.
אני חוזר,
הנה בכל מקום שכוח הזה מתעורר,
הוא מצמצם שם את האור,
שעל ידי זה מסתיימת ההארה ההיא ומגעת לסופה.
ולפיכך כל סוף וסיום, שישנו בכל הארה ובכל פרצוף,
אינו נמשך, רק מכוח הצמצום,
ולא עוד אלא שמסיבת הסוף והסיום ההוא
יוצאים ומתחדשים כל ההוויות ומלוייהן,
וכל מיני השיעורים שאך נמצאים בעולמות.
זאת אומרת, דווקא כוח הצמצום שמגביל,
הוא בורא ומהווה ומגדיר
את כל העולמות והמציאויות שיהיו אחר כך.
ומתוך שעניין הצמצום הזה
אינו נוהג שם באינסוף,
שמה עוד אין צמצום, מתחילה
כמו עולם הצמצום שיבוא בהמשך,
על כן אין עניין סוף וסיום נוהג שם.
ועל כן נקרא בשם אינסוף,
להורות שאין שם בחינת סוף וסיום כל עיקר.
זאת אומרת הוא בא ואומר,
אין שם גבולות,
אלא האור מתפשט ללא הגבלה,
אחר כך יהיה סוף וסיום,
הצמצום והמסך, כל התהליכים שיבואו אחר כך,
יגדירו ויצמצמו את האור לתוך תבניות.
כרגע אין שום סוף, אין שום הגבלה לאור.
זה לא להגיד לך אינסוף, הכוונה כמו מספר אינסופי,
אלא הכוונה להורות על זה,
שאין הגבלה על האור,
ועל כן נקרא בשם אינסוף,
להורות שאין שם בחינת סוף וסיום כל עיקר,
ומובן עם זה, שהאור הזה הוא פשוט
ושווה בהשוואה אחת,
כי זה תלוי בזה,
למה זה תלוי בזה?
כי אם היה סוף וסיום,
אז האור כבר לא היה שווה בהשוואה אחת,
אלא היית אומר, פה יש יותר אור,
פה יש פחות אור,
פה יש מדרגה גבוהה,
פה יש מדרגה נמוכה,
הוא אומר, זה לא היה,
לא היה חסרונות,
לא היה הגבלה,
לא היה מדרגות,
לא היה הבחן בין הבחינות,
לא היה כלום.
היה אור ממלא הכל, זה מה שהיה באינסוף,
וזה מה שהוא הביא לנו באות הראשונה.
זה מה שבעצם הוא הסביר לנו
פה באות הראשונה.
מהי התפיסה הגבוהה ביותר
שתפסו חזל באלוקות,
או יותר נכון, באור הנמשך ממנו יתברך?
המציאות הזאת נקראת אינסוף,
ששם האור בעצם מילא את הכל ללא הגבלה,
ולא היה שם חסרונות
ולא היה שם רצונות
ולא היה שם כלים
ולא היה שם מדרגות
ולא היה שם הבחן בין האור לכלי,
אלא היה שם שורש לכלי,
שהיה ממולא בכל האור,
ולא הרגיש בכלל שהוא כלי,
כמו שהעובר לא מרגיש שהוא מקבל מהאמא.
אז עד כאן אות א' של חלק א'
בתלמוד עשר הספירות.
בעזרת השם בשיעור הבא נמשיך באות ב'.
טוב, אז עד כאן שיעורנו להיום,
תודה רבה רבה על ההשתתפות שלכם,
יישר כוח גדול,
תודה על השאלות
תודה על הנכונות שלכם להיות איתנו
בתהליך היפה הזה.
אז בלא נדר, ניפגש ביום ראשון בבית הכנסת,
וביום שני בהמשך השיעורים.
יישר כוח, ברכה והצלחה, חודש טוב ומבורך לכולם
לחנות הספרים

תלמוד עשר הספירות הַמְבוֹאָר | סט | 5 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות

תלמוד עשר הספירות | תע"ס הוצ' מקורית | 7 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות

הַיַּהֲלוֹם שֶׁבַּכֶּתֶר | זוהר הסולם | 21 כר' | גדול

זוהר הסולם | 21 כרכים | מהדורת כיס (כ.קשה)

זוהר הסולם | 21 כרכים | מהדורת כיס (כ.רכה)

כתבי האר"י | 15 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי האריז"ל

עץ חיים | 3 כרכים
סטים וערכות לימוד, כתבי בעל הסולם, כתבי האריז"ל, כללי

נפלאות הרב"ש אשלג | כתבי ה'ברכת שלום'

ציור של הרב יהודה אשלג | בעל הסולם
