תלמוד עשר הספירות | חלק א | פרק א | 10

שיעור תורה בחכמת הקבלה על כתבי האריז"ל
בספר תלמוד עשר הספירות (תע"ס) חלק א'
שכתב וחיבר הרב יהודה לייב אשלג זצוק"ל
מחבר פירוש הסולם על ספר הזוהר הקדוש
מגיד שיעור: הרב שקד אליהו פנחס
ממרכז 'סולם יהודה' ללימודי קבלת אשלג

תמלול השיעור:

בשם השם נעשה ונצליח והוא ברחמיו עלינו ירויח.

ראשית תודה לכל המשתתפים

ותודה על הסבלנות שלכם שעם התקלות הטכניות

המתנתם פה כמעט חצי שעה.

יישר כוח גדול השם יחזיר לכם שכרכם בטוב ובנעימים.

אז אנחנו בעצם ממשיכים בתלמוד 10 ספירות חלק א'

פרק א' אות ד.

מה דיברנו עד עכשיו?

בעצם בעל הסולם בשלושת האותיות הראשונות

שהוא מביא לנו מהארי

נותן לנו בעצם צוהר ופתיחה להבנה

של סדר ההשתלשלות מבראשיתו

ועד להתחלה של ההתפתחות,

של מה שיהיה בסופו של דבר

מה שאנחנו מכירים כשאנחנו פותחים בבוקר את העיניים.

זה העולם הזה על כל התגשמותו

ועל כל הרוחניות שבעצם מסתתרת.

אז בעל הסולם, פותח לנו את כתבי הארי ומדבר איתנו,

שהייתה מציאות כזאת שנקראת אינסוף,

היא לא רק הייתה, היא קיימת כרגע,

אין היעדר ברוחני.

זאת אומרת, כל דבר ברוחניות שמתקיים – מתקיים לנצח,

וכל שינוי הוא בעצם תוספת של מצבים,

ולא היעדר של המצב הקודם.

הסברנו את זה רבות בשיאורים הקודמים.

בגשמיות כשאני לוקח את העט,

ואני מעביר אותו מיד אחת לשנייה,

אז הוא נעדר מהיד הראשונה והוא נמצא ביד השנייה.

ברוחניות הדבר הזה לא קיים ברוחניות.

בעצם יש תוספת מצבים.

זאת אומרת כשאני מעביר את העט מיד ימין ליד שמאל,

אז יש לי מצב ראשון שהעט נמצא ביד ימין,

הוא קיים ולא משתנה,

ומצב שני שהעט ביד שמאל.

שני מצבים נוספים,

מצב נוסף, ויש לנו שני מצבים קיימים.

וזה נקרא אין העדר ברוחניות.

זה אחד מהכללים הרוחניים שאנחנו צריכים לאחוז בהם,

כי הכללים הרוחניים האלה ילוו אותנו לאורך הדרך.

כל תלמוד 10 הספירות.

עכשיו מסביר לנו על מציאות האינסוף,

שבה האור והכלי בעצם שימשו כדבר אחד בעצם

לא ניכר כלי בכלל,

כי האור מילא את כל המציאות.

האור הוא מה שמתפשט מהאלוקות.

בעצמותו יתברך אין לנו שום השגה כמו שהסברנו,

ובאור הזה שמתפשט, אנחנו מתחילים לקבל לאט לאט הבחנות,

ולהכיר אותו יתברך, בדרך ממעשיך הכרנוך,

תוך המעשים של האלוקות ומתוך הפעולות שלו.

ואנחנו נותנים לו שמות וכינויים,

וככה אנחנו מכירים בעצם את את ההטבה שיוצאת ממנו.

כי בעצם חז"ל הגדירו את האלוקות בשתי מילים כלליות, שזה טוב ומיטיב.

הן מתפרטות להרבה מאוד שמות,

כמו י-ה-ו-ה, והשם צבקות ושם שדי ועוד המון המון המון שמות

וגם להמון המון כינויים, כמו א-ל רחום וחנון,

ארך אפיים ורב חסד לאלפים,

סומך נופלים רופא חולים מתיר אסורים,

יש לנו המון כינויים לבורא,

אבל השמות והכינויים ניתנים על ידי הנבראים,

ומתוקף שאין מלך ללא עם,

הקדוש ברוך הוא, כדי לגלות את אהבתו,

יצר את כל המציאות,

מתגלה אליה בצורה מסויימת,

והנבראים בעצם מקבלים את ההטבה והשפע שלו,

ובעצם בכך יוצאת שלמות פעולותיו ושמותיו וכינוייו,

שזו הייתה מטרת בריאת העולמות.

למה אלוקים ברא את כל העולם?

ולמה בכלל ברא את עם ישראל?

עכשיו קחו לכם הגדרה מחז"ל, למה אתם קיימים.

עם זה יצרתי תהילתי יספרו.

כן פשוט ככה זה.

לא שהקדוש ברוך הוא מגלומן

שמחפש שיהללו אותו וישבחו אותו.

הקדוש ברוך הוא לא יצור אנושי והוא לא יצור בכלל.

לנו שום תפיסה מה הוא.

אם היינו יודעים מהו, היינו הוא,

כמו שאומר הרמב"ם.

אלא היכולת שלי להלל אותו

היא רק מתוקף זה שאני מקבל ממנו הטבה.

אני לא מהלל מישהו שעושה לי רע.

אז זאת אומרת,

עם זה בראתי תהילתי יספרו,

הוא זה הפוך על הפוך:

אני קודם כל צריך להכיר את הטבתו,

על ידי כך מספר ומהלל אותו.

אז המטרה היא לא שאני אהלל אותו,

המטרה היא שאני אקבל את השפע והתענוג,

כי זו הייתה מטרת הבריאה, הייתה,

מטרת הבריאה הייתה להיטיב לנבראיו.

זה לא הייתה המטרה שהקדוש ברוך הוא

יברא לו צבא של מלאכים ששרים לו

ובני אדם שיהללו אותו ובריאה שתשבח אותו.

כן יש שירת הבריאה.

מה אומרת הצפרדע? מה אומר הים?

מה אומר השם, זה לא מטרה.

המטרה היא שנגלה כמה הקדוש ברוך הוא טוב,

ועל ידי זה בעצם תתממש מטרת הבריאה,

שהיא להיטיב לנבראיו,

כי מדרך הטוב להיטיב.

ואז בעצם אנחנו מתפתחים.

אחרי שהבנו שיש מציאות של אינסוף,

והבנו למה צריכה, למה היתה צריכה לברוא את המציאות,

עברנו לשלב בעצם שהאור הזה שמתפשט מגיע,

מתגלה בכלי,

דבר שנקרא מלכות,

שזה הבחינה ד',

יש לנו ד' בחינות בכלי.

הסברנו למה אנחנו צריכים בעצם ד' בחינות בכלי,

ואנחנו צריכים ד' בחינות בכלי,

כי זה הדרך היחידה לייצר רצון וחיסרון.

ואתה לא יכול לתת למישהו הטבה,

אם הוא לא רוצה אותה.

כמו שאתה לא יכול להזין בן אדם אם הוא לא רעב.

אתה צריך שיהיה חיסרון אמיתי,

ועל ידי החיסרון הזה הקדוש ברוך הוא בעצם

משפיע ונותן באותו מקום.

אז בטרם שנבראו הנבראים ונאצלו הנאצלים,

היה אור פשוט ממלא כל המציאות

ולא היה אוויר ריקני וחלל,

שזה שני סוגי החסרונות

שאנחנו נרצה בעצם לראות איך הם נרקמים בהמשך התהליך.

והם בעצם המקור לכל החסרונות שיש לנו בחיים.

לא משנה אם חסר לך פרנסה או תשומת לב

או בריאות,

זה באמת לא משנה.

כל מה שחסר לך נובע מהשורש.

מזה נחלק השורש לכל מה שחסר לך בחיים,

זה שני החסרונות האלה,

שבאים בעולמות הרוחניים,

שנקראים אוויר וחלל.

החלל זה משהו שכבר אנחנו למדנו בעצם,

שזה הבחינה ד' שמתרוקנת בעקבות הצמצום,

ושם היא נשארת ריקנית מאור,

וזה החלל, זה הצמצום א'.

בהמשך נלמד על צמצום ב' והוא יותר שייך לתיקוני דיקנא.

ג' תיקוני דיקנא.

יש לנו צמצום א' ששייך,

שפועל יותר על החלקים הגבוהים יותר.

ואחר כך יש לנו ג' תיקוני דיקנא, תיקוני הזקן,

שהם באים בעצם ופחות או יותר מייצור הלחיים.

זה לא גשמי.

כן, אבל במבנה של הפרצוף הרוחני

של של גילוי הרוחני

שמה מתחילים תיקונים של צמצום ב',

כי השערות שמה יותר חזקות.

שערות, הם מראות על הדינים.

זה בכלל שאלה. אני אמרתי בשיאורים קודמים,

שבעצם שערות הראש הם חסדים. שערות הזקן.

סליחה, שערות הראש הם דינים.

שערות זקן הם חסדים.

לכן אנחנו לא גוזרים את שערות הזקן ואת הפאות,

היינו הך, כי כביכול

זה חסדים.

אנחנו קוצצים רק את הדינים.

אבל האמת היא שהשאלה מה מסתכלים.

בג' תיקוני דיקנא, בזוהר באידרא רבא, הוא מסביר,

שדווקא זה הפוך:

כל השערות הם קשות,

אבל השערות של הראש הם דווקא יותר רכות.

והשערות של הזקן הן נדרשות לצמצום ב',

שהם יותר קשות.

אלא מה,

למה בדרך כלל אומרים ששערות הזקן הם חסדים?

משום שזה כלפי התחתונים.

הם זאת אומרת שאלה ממי מסתכלים.

על שערות הזקן כלפי שערות הראש – הם דינים,

אבל כלפי למי שמשפיעים להם,

המדרגות התחתונות – הן נבחנות חסדים.

בכל מקרה, בגדול אנחנו נתייחס אליהם יותר כחסדים,

ואנחנו לא נגלח את הזקן בתער, כי זה מקצץ בחסדים.

וכן אנחנו נרצה דווקא להוריד את השערות של הראש.

אבל זה כרגע פחות מענייננו.

מה כן מעניינו?

אז עכשיו אנחנו מדברים שהבחינה ד' הזאתי,

שהייתה מלאה באור,

רצתה להשוות צורתה למאציל. להשפיע לו.

הייתה מלאה באור. זה הטבה.

היא רוצה להיות כטבע האור שבה.

אז מה היא עשתה בעצם?

צמצמה את עצמה מלקבל את האור.

צמצום משמעותו שהיא מאוד השתוקקה לאור.

מאוד רצתה אותו ורצתה להשוות צורה, ודחתה אותו.

איך היא דוחה אותו?

זה לא שהאור לא קיים.

אלא אין כפייה ברוחניות,

אז היא לא מרגישה אותו יותר.

עכשיו ברגע שעלה ברצונו,

זאת אומרת שהיה רצון. להשוואת הצורה.

דרך אגב, למה היא לא רוצה את האור?

כי היא אומרת, האלוקות לא מקבלת,

היא רק נותנת,

אז גם אני לא אקבל.

לתת אין לי למי לתת, ואין לי איך לתת,

אז לפחות אני לא אקבל.

ואז בעצם יש פה שלב שמסתלק האור

מתוקף זה שמסתלק מהבחינה ד'.

אמנם מבחינה ד' שבד'. דיברנו על זה.

אמצעית באמצע ממש.

אז הוא מסתלק גם מבחינה ג', וב', וא',

אף על פי שכל הבחינות,

גם הפנימיות של בחינה ד'

וגם המדרגות שמעל הכלליות,

שדיברנו על זה שבוע שעבר,

הבחינה א' הכללית, ב' הכללית,

ג' הכללית והד' שהיא המלכות,

עם כל ההתפרטות בפנים א' שבמלכות, ב', ג' –

הם ראויות לקבל אור –

גם כן מסתלק עכשיו.

למה הן ראיות לקבל אור?

וזה עוד כלל רוחני שאני רוצה שתשימו בדעתכם.

זה שהצמצום פועל ממנו ומטה.

זאת אומרת צמצום א' נעשה על בחינה. ד'.

זה פועל על בחינה ד' בלבד,

על כל מה שמעל בחינה ד', ג', ב', א' –

הוא לא משפיע.

אז יוצא שאחרי שהאור

מסתלק מבחינה ד',

אמרנו אין לי מקצת ברוחניות,

אז הוא מסתלק מכל המדרגות,

מסתלק מד' שבד', ג' שבד',

ב' שבד' א' שבד', מהשורש וגם מהכלליות,

ג' הכללית:

אחרי שיצא  מכל הד',

מגיעים אל הכללית עם כל הארבע ההתפרטות שלה.

וב' הכללית,

ומא' הכללית, מסתלק מהכל, כי אין מקצת ברוחנית.

אמרנו שיש כמה סיבות לדבר הזה.

גם כן כלי.

כי אמרנו שהבחינה ד' היא הכלי,

ואם אין כלי אז לא שייך שהאור יחול

גם בכל המדרגות הקודמות.

אם אתם זוכרים את המשל של התינוק

שבשבילו בעצם ההורים הולכים וממלאים דלק,

ומחנים בחניה וקונים בסופר,

אבל כולם מקבלים שפע –

גם הדלק וגם החניון וגם הסופר –

אבל כל זה בשביל שהתינוק יקבל אוכל ומוצץ.

ולא משנה.

אבל אם התינוק גדל,

וכבר לא צריך את כל הדברים האלה,

אז הם לא ילכו לתחנת דלק, ישלמו על חניה,

ולא ישלמו לסופר.

זאת אומרת שכל מי שקיבל,

הבחינה א' קיבלה בשביל הד'.

אז זה עבר לב',

אז הב' קיבל בשביל הד',

אז זה עבר לג',

ג' קיבל בשביל הד';

אז כל אלה –

התחנת דלק, והחניון, והסופר –

לא יקבלו, כי אין כלי,  

אז גם מצד הכלי, שאין כלי,

כי הבחינה ד' צמצמה את עצמה

אז האור מסתלק מכל המדרגות.

וגם מצד האור, שאין מקצת ברוחני.

אז אם הוא מסתלק מד', הוא מסתלק מכולם.

עכשיו מה קורה בשלב הזה?

זה שלב מאוד מעניין.

בשלב הזה אנחנו בעצם נמצאים באות ד'.

הסתלק כל האור.

ומאחר שהיה פה צמצום והיה שינוי צורה,

אמרנו מה בתחילת השיאור,

יש רק תוספת מצבים, אז מיד נוסף מצב נוסף,

זאת אומרת, האינסוף נשאר כמות שהוא.

והמצב הזה נקרא עולם הצמצום.

ובעולם הצמצום מתפשט עוד פעם האור.

בכל 4 בחינות שלו.

ומהד' של הד' ועולם הצמצום,

משם באמת יסתלק האור, כי יש תוספת מצבים.

עכשיו שימו לב, יש פה נקודה מאוד מאוד מאוד דקה.

הרגע שאנחנו אוחזים.

בסדר, השתלשלות זה כשמסתלק האור

לפני שהוא מתפשט חזרה לעולם הצמצום.

בשנייה הזאתי. אנחנו נקפיאים רגע את התמונה,

ורוצים לראות מה קורה פה.

אז אנחנו נמצאים באות ד',

כשהחלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול.

שימו לב, זה חלל שנשאר אחר הצמצום,

אבל לפני שהתפשט

עוד פעם לתוך עולם הצמצום אור חדש,

בסדר, זו הנקודה.

בוא נפתח את הכתבים ונמשיך משם

בעזרת השם יתברך ובלא נדר.

תאמינו לי הכי טוב היה עם חוטים,

כל העניין הזה הווי רייסים האלה,

כל הבלי חוטים האלה,

רק עושים בלאגן.

תניח תלוי בטריות.

בטרייה זה סוד גדול,

מה אנחנו עושים בבטרייה?

אנחנו אוגרים אנרגיה.

אנחנו כל הזמן עסוקים בלאגור,

אנחנו לא מבינים שאין שום טעם,

זה שואל. בעל הסולם שאלה נפלאה,

הוא אומר במה שונה האדם מהבהמה?

אתם יודעים במה שונה אדם מבהמה?

פלא גדול. הרי בסופו של דבר,

כולנו רצון לקבל, גם הבהמה רוצה לקבל,

האדם מתחתן, מתרבה,

גם בהמה מתרבת.

אדם אוכל, גם בהמה אוכלת.

אדם כל הזמן סובל ממנות הרצונות שלו.

גם הבן אדם עסוקה בלמלאות את הרצונות שלו.

מה בעל הסולם שואל אותנו?

מה ההבדל בין האדם לבהמה?

הרי כולנו בסוף רצון לקבל.

אז אם בהמה ממלאת את הרצון,

את הרצונות שלה לאכילה ושתייה והתרבות,

ואני ממלא את הרצונות שלי,

נכון שיש לי טיפה יותר רצונות גבוהים.

בוא נגיד שיש גם לי מימוש כבוד ושליטה,

וזה גם יש בחיות,

יש בוא נגיד תאווה לממון,

שאין את זה כל כך בחיות;

אז הוא אומר בעל הסולם,

שהקדוש ברוך הוא

מפעיל את כל העולם בשתי מוסרות.

אחת זה שאנחנו רוצים אחרי תענוג,

ושתיים שאנחנו בעצם בורחים מכאב.

וככה האדם פועל. זה הכול.

וככה גם בהמה פועלת.

זאת אומרת, הדוגמה שאני אוהב לתת,

זה על האריה ששוכב בסוואנה,

ומאוד טוב לו עד שאיזה קוץ עוקץ אותו,

ואז הוא מסתובב למקום אחר.

זה עושה תנועה מסוימת,

היה לו חיסרון ועושה תנועה שתבוא עליו השמש,

אז הוא הולך לצאת עכשיו

הוא רעב, הוא טורף את האיילה.

זאת אומרת כל התזוזות שלו

זה לברוח מייסורים וללכת לעונג.

העונג זה השובע,

העונג זה הצל, העונג זה השינה והמנוחה.

מה ההבדל בינו לאדם?

אדם פועל בדיוק אותו דבר,

בורח ממוסרות ורודף אחרי תענוג.

מתחתן כדי לא יודע,

שיהיה לו צאצאים והמשכיות,

שהוא לא יהיה לבד.

למלאות כל מיני.

הוא עובד כדי להשיג כסף

ולמלא עוד כל מיני תאוות אחרות,

אבל בסופו של דבר,

הבן אדם יודע לעשות משהו

שחיה לא יודעת.

וזה לצבור ייסורים, על מנת להרוויח רווח גדול.

למשל, אומר לאדם תקשיב,

אתה שמן דובון וזה לא בריא לך וזה לא יפה לך.

אז הוא הולך לחדר כושר,

ואיזה מאמן רוסי ג'לוב כזה,

זורק עליו משקולות,

והוא מענה אותו שמה,

וכל פעם שהוא מסתדר,

אז הוא מענה אותו,

במשקולת יותר גדולות.

והוא לא מפסיק להריץ אותו שמה,

כל מיני מכשירים וכן הלאה.

למה הוא מוכן לסבול את כל הייסורים האלה?

כדי להרוויח רווח גדול יותר,

שהוא יהיה רזה ובריא ופופולרי, ולא משנה.

אותו דבר בעבודה.

אדם מוכן ללכת לבוס שהוא לא תמיד נחמד,

הוא מעביד אותו והוא מצליף בו.

אבל מה, בסוף יש משכורת גדולה.

זה חיה לא יודעת לעשות.

חיה לא יודעת לצבור ייסורים בשביל רווח גדול,

אין לה את היכולת חשבון הזה.

וכך אנחנו פועלים באמת.

האם, האם, האם, מקסימום מילוי מינימום מאמץ.

כן זה שטעים לנו. מקסימום מילוי מינימום מאמץ.

ככה ככה המנגנון הפנימי, האנושי פועל,

שאני רוצה להשיג את המקסימום במינימום.

מצד אחד.

מצד שני, אני יודע לאגור בשביל דבר גבוה,

ואני בורח מייסורים ורודף אחרי תענוגות.

הסוד הגדול שיש תענוג אחד שלא גילו לי,

שזה תענוג בלהשפיע.

כי אני הולך על 4 תענוגות עיקריים,

שזה התענוגות הגופניים:

אכילה, שתייה, כן,

תענוגות לכבוד ושליטה. לממון ולידע והשכלה.

וזה כל האנושות אותו דבר.

באה התורה ואומרת יש עוד הנאה אחת

הרבה יותר גדולה.

הנאה מלתת.

הנאה מלהשפיע לא מלקבל, מלהשפיע.

אתה כן תקבל, אבל תקבל הנאה ממשהו אחר.

זה הכי קל למי שיש ילדים להבין את זה.

בשביל שכולם פה בעלי ילדים,

אז אז למי שיש לו ילדים הכי קל לו להבין את זה.

שאין לאבא הנאה יותר גדולה מלתת לילד,

זה פשוט הנאה לראות אותו מחייך ושמח.

ונכון? אין דבר יותר כיפי מזה.

אז אז את ההנאה הזאת

צריך ללמוד לעשות על כל בני ירד.

על כל האנושות.

אז ברור שאני לא יכול לתת לכולם הכל,

כי אחרת איך אני אתקיים?

אני בקושי מפרנס את המשפחה שלי.

אם אני אפרנס את כולם…

אז יש תנאי. והתנאי הזה,

600,000 גברים מעל גיל 20

יקבלו על עצמם לעשות כל היום בשביל האחרים.

זה מה שהיה בנשיקת העולמות.

במה שכולם מכירים בשם מתן תורה.

שכל העולמות הרוחניים העליונים עלו,

וכל הגשמיות התעלתה,

חיבור בין העליונים לתחתונים.

ושמה בעצם קיבלו עליהם 600,000 איש

את הדבר הזה מבחינת נעשה ונשמע.

וייחן שם ישראל מול הההר

לא כתוב ויחנו, ויחן. איש אחד,

בן אדם אחד, דורשים חז"ל.

עכשיו אם יש לי 600,000 איש שדואגים לי.

אני צריך נעליים נכון, נעליים? לוקח נעליים.

אני צריך חלב ולחם,

אני הולך למכולת לוקח חלב ולחם.

לא צריך כסף.

עכשיו אני יודע לעשות משהו,

לא משנה מה, אני מלמד תורה,

השני הוא עורך דין,

השלישי הוא מדפיס על דברים.

אז כשאני צריך איזה הדפסה,

אז אני הולך אליו, הוא נותן לי.

עכשיו למה לא צריך כסף?

כי כל מה שהוא צריך, ה600,000 אחרים דואגים.

אז אם אני יודע שיש לי 600,000 איש שדואגים לי,

אני יכול לתת מעצמי בכל רגע לאחרים.

כי כל עוד אנחנו עסוקים בלקחת אחד מהשני,

אז אנחנו בפלונטר, אי אפשר לצאת מזה.

ברגע שאנחנו יודעים להשפיע אחד לשני,

אז אנחנו בעצם יכולים

לקיים את המציאות הרוחנית

כמו שהיא צריכה להיות.

דבר מאוד קרוב לזה ניסה הקומוניזם,

אבל הוא ניסה את זה מתוך השכל.

ואז הקומונות הקיבוצים

ניסו מתוך השכל לעשות דבר כזה,

שכל אחד יקבל מה שהוא צריך,

ויתן כמה שהוא יכול. זה לא עבד.

למה זה לא עבד?

כי המטרה שם היית לחברה יפה,

והרצון היה לקבל.

המטרה של היהדות, שהיא עושה את זה,

גילוי אלוקות, שכינה ביניהם.

אם גילוי אלוקות זו המטרה – אנחנו נצליח.

ואם שיהיה לך חיים טובים יותר – זה לא יעבוד.

הוכחה – הקומוניזם קרס.

ובעל הסולם ניבא את זה בשנות השלושים,

הרבה הרבה הרבה לפני שהקומוניזם קרס.

כי הוא הבין את המערכת.

אז אומר לנו בעל הסולם, בעצם בנקודה הזאת,

שאנחנו נמצאים בה,

על החלל הזה שנשאר אחרי הצמצום,

שהוא היה עגול.

וכותב הארי ככה:

ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני.

בנקודה אמצעית ממש.

והנה הצמצום היה בהשוואה אחת

בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא,

באופן שמקום החלל היה עגול מכל סביבותיו,

בהשוואה גמורה,

ולא היה בתמונת מרובע בעל זווית ניצבת.

לפי שגם אינסוף צמצם עצמו בבחינת עיגול

בהשוואה אחת מכל הצדדים.

אז בואו נסביר את הדברים שלב שלב.

אז אומר לנו, ואז נשאר מקום פנוי ואוויר.

זוכרים? מה אמרנו באות הראשונה?

שטרם שנבראו העולמות ונאצלו הנאצלים,

לא היה אוויר ריקני וחלל.

פה הוא אומר, לא היה פנוי, לא נשאר מקום פנוי,

ואוויר וחלל ריקני.

שמה הוא כתב אוויר ריקני וחלל.

הנה תסתכלו באות א'.

דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים

היה אור העליון פשוט ממלא כל המציאות.

עכשיו, מה קורה? האור הסתלק,

הוא לא ממלא את המציאות.

אבל בהתחלה הוא היה ממלא כל המציאות,

ולא היה שום מקום פנוי, בבחינת אוויר ריקני וחלל.

אלא הכל היה ממולא מאור אינסוף.

עכשיו כשהוא מסתלק,

אז פתאום מה יש לנו? אז יש לנו בעצם אפשרות,

שיהיה אוויר ריקני וחלל.

אתם רואים?

ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני.

מקודם אמר אוויר ריקני, ועכשיו הוא אומר חלל ריקני.

אז האמת. נשאל שאלה ראשונה,

אמרנו שהחלל זה בעקבות הצמצום א' שקרה כרגע.

זה בסדר, אז נשאר חלל, בחינה ד' שהתרוקנה,

אבל איך נהיה אוויר ריקני?

הרי האוויר אמרנו – צמצום ב',

עוד לא הגענו לזה.

אז באמת שמה שהכוונה היא,

זה נשאר בעצם, נשארה או נפתחה אפשרות,

שיהיה מקום פנוי,

שלעתיד לבוא יהיה חלל ואוויר ריקני.

זאת אומרת, כשהאור מילא את הכל.

לא הייתה שום אפשרות לחסרונות.

ברגע שהאור מסתלק, אז יש אפשרות כזאת,

שיהיה חלל ואוויר ריקני.

עכשיו, אם תשאל אותי,

למה הוא אמר מקודם אוויר ריקני, ועכשיו החלל ריקני?

אלא באמת שהמילה "ריקני",

היא גם מתכוונת וחוזרת אל האוויר.

זאת אומרת, כמו שהיית אומר,

ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקניים.

אוקי, שוב, פעם ראשונה הוא אמר את זה על האוויר,

ופעם שנייה על החלל.

אבל בסופו של דבר שניהם חסרונות שנשארים ריקנים מאור.

אוקיי, אויר ריקני מאור חכמה,

וחלל ריקני זה בעצם הבחינה ד'

שהתרוקנה מכל האור שהיה בה לפני הצמצום.

אוקיי, אז זה הדבר הראשון.

ואז הוא אומר לנו,

אחרי שהסתלק האור.

שימו לב אני מזכיר לכם שוב,

אנחנו בנקודה שהאור הסתלק,

ועוד לא התפשט שוב למציאות החדשה,

של צמצום ב'.

מקפיאים רגע את המציאות הזאתי,

וכרגע נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקנים,

בנקודה אמצעית ממש.

אמרנו מה זה הנקודה האמצעית ממש?

בבחינה ד' שבבחינה ד', בסדר?

ועניין הצמצום הזה

היה שווה בהשוואה

בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא,

באופן שמקום החלל ההוא

היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה,

ולא היה בתמונת מרובע בעל זווית ניצבת,

כפי שגם אינסוף צמצם את עצמו

בבחינת עיגול בהשוואה אחת מכל הצדדים.

או קיי. בוא נסביר את הדברים לאט לאט, בעזרת השם.

אז הוא אומר, ואז נשאר מקום פנוי

ואוויר וחלל ריקני בנקודה האמצעית.

מה זה העניין של נקודה האמצעית ממש?

בואו אני רוצה שתסתכלו רגע.

או קיי? תסתכלו פה ב-21.

רוצה לומר מה זה אמצעית ממש?

שהצמצום הזה היה מצידה של הנקודה האמצעית.

מה זה מנקודה אמצעית?

ממנה, מסיבתה, בגללה.

היינו מסיבתה ורצונה הפרטי.

ועל כן נקרא צמצום על הבחינה האחרונה בלבד,

שכל התיקונים בשבילה.

תמיד כשאנחנו נדבר על הצמצום,

אנחנו נדבר על בחינה ד'.

למה? כי היא זו שגרמה את זה.

אוקיי? זאת אומרת,

כשאנחנו אומרים מנקודה אמצעית,

זה לא מיקום. ממנה.

אלא מסיבתה, מרצונה,

כי היא בעצם זו שהפעילה את הנקודה.

והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת

בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא.

באופן שמקום החלל ההוא

היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה.

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד מושגים קצת חדשים,

על מה זה עגול ומה זה מרובע ומה זה משולש?

אז בואו נתחיל לראות,

מה זה עניין של עגול על פי האור פנימי ק'.

פירוש, כי בהכרח נעשה פה איזו תמונה

מחמת הצמצום,

ואף על פי שהצמצום היה בהשוואה,

כמבואר היטב בדיבור הסמוך לעיל.

דיברנו, למה הוא היה בהשוואה?

כי הבחינה ד' אמרנו, מצד האור ומצד הכלי.

מצד הכלי – אין כלי עכשיו,

אז הוא הסתלק מכל המדרגות.

ומצד האור, שאין מקצת ברוחני.

אוקי, אנחנו נראה עוד תירוצים.

למשל, לצורך העניין:

למה בחינה ד' בעצם,

הצמצום, הרי אמרנו פועל ממנו ומטה.

בחינה ג', ב', א' – ראויות לקבל את האור.

אז למה הבחינה ד' עדיין שווה איתם?

הסיבה היא, שהבחינה ד' לא סילקה את עצמה

מתוקף רצון לקבל,

אלא מתוקף רצונה להשפיע.

אז היא נשארה בדבקות.

אז לכן אפילו שיסתלק ממנה אור,

זה לא מגריעותה ופחיתותה,

אלא מהמעליותא שלה.

לכן הבחינה ד' נשארת שווה לכל ג' הבחינות שמעליה.

אפילו שממנה יסתלק אור,

ולא היה ראוי להתקבל בה,

ומהן – מבחינה ג', ב' וא', כן ראוי עדיין להתקבל.

לא! הוא הסתלק מסיבות אחרות.

או קיי, אז יוצא לנו בעצם,

שד' הבחינות נשארות בהשוואה אחת.

אז הוא אומר,

פירוש, כי בהכרח נעשתה פה איזה תמונה

מחמת הצמצום,

ואף על פי שהצמצום היה בהשוואה.

למה הוא אומר בהכרח שנעשתה פה תמונה?

כי היה שינוי, אם האור הסתלק,

סימן שנהיה שינוי צורה,

לא מסתלק סתם.

באמת האור לא מסתלק,

אלא הכלי לא מבחין בו יותר,

כי אין כפייה ברוחניות.

אם הכלי לא רוצה, אז אין.

אז הוא אומר, שהצמצום היה בהשוואה,

ולא משום שינוי צורה.

לא שהבחינה הייתה ברצון לקבל

והאור רוצה להשפיע, אז הוא הסתלק.

זו לא הייתה הסיבה.

אמנם צמצום, הסתלקות האור מאותה נקודה אמצעית,

הרי נגלה שאין האור העליון ראוי להידבק בה

משום הצורה של גדלות הקבלה הנמצאת בה.

מה אמרנו? איזה גדלות קבלה?

כי סוף סוף נגלה הרצון העצמי,

מרצונה היא עשתה. יש רצון עצמי פרטי.

זוכרים, שיעור שעבר,

אם זה רצון שלך, זה כבר לא הרצון הפשוט.

רצון הפשוט הוא לא מורכב.

יש פה הרכב של שתי רצונות,

הרצון להשפיע של האור והרצון שלה להשפיע לבורא.

רצון אחר. אז יש לה גדלות קבלה שנמצאת בה.

וכיוון שזה נגלה, הנה,

נפלה ממדרגתה שהייתה לה באינסוף.

ועל כן נקבע, חשיבא לבחינת סוף.

מה זה סוף? מה ההגדרה סוף?

סוף ההגדרה זה עוביות כזו, שאין למטה הימנה.

כמו שאתה אומר, סוף של בניין.

אם אתה עומד על הגג כמובן.

אם אתה עומד על הגג ומסתכל למטה,

אז הסוף של הבניין זה קומת הקרקע,

המקום הכי נמוך, הכי שפל.

אוקי?

אז כשאנחנו מסתכלים על סוף,

אנחנו כביכול מסתכלים מצד העליון

שמשפיע את האור,

ואז אנחנו רואים את הנקודה האחרונה,

שיש בה כזו עוביות כזו,

רצון כזה, רצון לקבל, אמרנו:

מה זה עוביות?

כמו אדם עב, גס, מלא תאוות,

שלא שייך שהאור יתפשט בה, היא כזה,

בשינוי צורה שלא שייך.

אז הוא אומר, אם הסתלק האור,

סימן שהיא מבחינת סוף,

הבחינה ד'. הנה עובדה שהוא לא יכול להתלבש,

כי על כן, רק הנקודה האמצעית הזאת,

סליחה כן, רק הנקודה האמצעית הזאת

נשארה חלל פנוי.

הנה החלל הזה שאנחנו מדברים עליו כל הזמן

אוויר ריקני וחלל.

הנה הבחינה ד' שהתרוקנה מהאור.

ואינה ראויה עוד להתלבשות האור.

אז הוא אומר,

וג' הבחינות הקודמות במעלה ובזכות,

עדיין הן ראויות להתלבשות האור בהן,

גם לאחר הצמצום.

זאת אומרת, הצמצום שנגלה,

מה הוא גילה?

שבחינה ד' היא כביכול שפלה מבחינת סוף,

כי הצמצום פועל ממנו למטה,

אבל הבחינות ג' שמעליה, והב' וא',

הם עדיין זכות, הם עדיין טובות.

ולכן היא נקרא, היא נקראת סוף.

ועם כל זה ביאר

שלא נעשית לבחינת סוף מטעם הנ"ל, עיין שם.

סיבך אותנו, אומר שהיא סוף והיא לא סוף.

מה הטעם הנ"ל?

אמרנו שהיא צמצמה את עצמה מרצון להשפיע.

אז היא בהשתוות צורה עם ה4 בחינות האחרות.

עכשיו הוא בא ואומר, אבל הסתלק האור,

אז זה כן מבחינת סוף.

אז מה זה סוף ולא סוף ממש?

תכף אנחנו נראה בעזרת השם.

וזהו שמדייק הרב ואמר שמקום החלל ההוא –

מה זה מקום החלל? בחינה ד' שהתרוקנה,

היה עגול מכל סביבותיו.

רוצה לומר לא סוף ממש,

אלא כמו הסוף שיש בתמונה עגולה,

אשר סופה במרכזה.

עכשיו שימו לב, מה הכוונה.

באופן שתצייר לך ד' הבחינות הנ"ל,

כמו ד' עיגולים זה בתוך זה כגדלי בצלים.

שהעיגול המרכזי הוא בחינה ד'.

אז שימו לב מה קורה פה בעצם.

אתם רואים, יש פה ד' בחינות אחרי שהסתלק האור,

נשאר בבחינת עיגול, אז החישוק הזה,

עיגול הזה, זה בחינה ד'.

מעליו בחינה ג',

מעליו בחינה ב',

מעליו בחינה א'.

הוא אומר, זה התמונה,

כמה שזה משל, כן, של מה שנשאר

אחרי שהסתלק האור,

מטרם שיתפשט שוב לעולם הצמצום.

כן, תזכרו שאנחנו מקפיאים את הרגע הזה.

בוא נראה מה הוא כותב לנו פה.

באופן שתצייר לך את ד' הבחינות, כן,

כמו ד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים.

כן, בצל שאתה מקלף אותו,

עוד אחד עוד אחד,

שהעיגול המרכזי הוא מבחינה ד',

ואותה מקיפה בחינת ג',

ואותה מקיפה בחינה ב',

ואותה מקיפה בחינה א'.

רואים? שרטטנו לכם את זה פה.

באופן זה אין בחינת מעלה ומטה, ימין ושמאל,

נבחנת בהם.

כי בחינה א' למשל,

כשהיא בחצי הא' – מקפת למעלה מכולם

אתם רואים, הנה בחצי שלה היא הכי עליונה.

אז תגיד, הנה בחינה א' היא הכי עליונה.

ובחצי הב', נמצאת מקפת למטה מכולן.

עכשיו פה, אם אתה הולך מכאן,

מתגלגל איתה עד לכאן,

אז פה היא הכי למטה.

אז האם הבחינה א' היא עליונה מכולם או תחתונה מכולם?

ממשיך ואומר,

וכן, וכן שאר הבחינות.

ועל כן אין כאן מעלה ומטה.

על דרך זה – ימין ושמאל.

נגיד בחינה א' היא הכי ימנית?

יכול להיות, אבל מהצד הזה היא הכי שמאלית.

אוקי? מכל בחינה שתסתכל,

אותו דבר. בחישוק של בחינה ד',

או ג' או ב',

תמיד תוכל להגיד האם היא באמצע,

אם מלמטה היא מלמעלה.

שאלה מאיפה אתה מסתכל.

וזה, הצורה הזאת מראה,

שאין לאף אחד מדרגות.

באופן שאין ביניהם שום מעלה זו מזו,

וכולם שוות בהשוואה אחת.

ועתה כבר מתבאר, מפני שסיבת הצמצום

לא הייתה משום שינוי צורה,

עיין שם היטב.

למה לא הייתה שינוי צורה?

כי בחינה ד' רוצה להשפיע.

לא רצתה לקבל. והייתה שינוי צורה.

וזה שמדייק הרב, עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה, והבן.

כמה דקות ברשותכם נקרא את הביאור שלי

על הדבר הזה בניצני שקד, ונסיים.

אז בעצם מה אומר לנו פה בעצם?

הוא אומר לנו שהבחינה ד' הזאת היא סוף,

אבל לא סוף ממש.

זאת אומרת מצד אחד,

היא המדרגה הפחותה ביותר.

מצד שני, משום שהיא רצתה להשפיע,

אז היא שווה עם כל המדרגות האחרות.

אז זה תרתי דסתרי,

איך אתה יכול להגיד גם שהיא שונה וניכרת, ניכר בה שוני,

ורק ממנה יסתלק האור,

כביכול הסתלק מאחרים, כי אין כלי שוב,

ואין מקצת ברוחני.

מצד שני אתה אומר כולם שוות,

מה זה סוף ולא סוף?

אז תסתכלו פה.

מה אנחנו רשמנו פה.

ועל כן נקבע, חשיבא לבחינת סוף.

הוא המשיך, שמה רוצה לומר, לא סוף ממש,

מה הכוונה בדבריו?

סוף אבל לא סוף ממש?

תחליט, סוף או לא סוף?

או שניכר בה הרצון לקבל

ולכן היא שונה מכל הבחינות.

מה זה סוף? זה הכי נמוכה והכי גרועה,

או לא!

והעניין מתברר כאשר נשיג ממי מדברים.

שהרי סוף משמעותו עוביות כזו

שאין למטה ממנה.

ועוביות משמעותה רצון לקבל.

והרי באינסוף אנו אוחזים,

שהוא בסוד הוא ושמו אחד.

וכבר ידעת ששם,

אף על פי שהמלכות צמצמה את עצמה –

מה זה שם? באינסוף,

אין עליית רצונה נעשה מטעם הרצון לקבל,

אלא שחפצה להשפיע.

ועל כן לא ניכרת עוביותה.

כי עוביות, תזכרו את ההגדרה,

עוביות זה רצון לקבל.

ולהפך: היא נשארת בשיווי צורה לעליון המשפיע,

ומכאן תבין שכאשר אנו מדברים מצד הכלים,

לא הייתה נכרת עוביות.

מצד הכלי, הבחינה ד' לא באמת רוצה לקבל,

היא רוצה להשפיע.

אז היא זהה גם לג' וב' וא', מצד הכלי היא אותו דבר.

אז מצד הכלים,

לא תהיה ניכרת עוביות ושוני בין הבחינה ד'

לשאר הבחינות שמעליה,

והן בהשתוות אחת ממש.

וזו כוונתו שאומר, שהבחינה ד' לא סוף ממש.

כי בתמונה עגולה,

אשר לא תמצא בה מעלה ומטה ימין ושמאל,

כל בחינותיה שווות.

זאת אומרת, כל הבחינות של הבחינה ד',

בחינה ד', הד' שבד', ג' שבד' וא' שבד',

וגם בין הד' עצמה לכל הבחינות הכלליות.

הכל נראה אותו דבר.

למה? מתוקף זה שמצד הכלי,

זה כלי של השפעה.

יחד עם זאת, בהכרח שאחר צמצום הסתלק האור ממנה.

זו עובדה. אתם רואים?

הארי כותב את זה.

מאחר שנגלתה צורת גדלות הקבלה שבבחינה ד',

ונפלה ממדרגתה שהייתה לה באינסוף,

לאן? למדרגה חדשה, עולם הצמצום.

באינסוף האור ממלא את כל המציאות.

כרגיל, האמת שגם בעולם הצמצום

האור ממלא את כל המציאות,

רק שהכלי לא רואה אותה,

כי אין כפייה ברוחניות.

אם אתם זוכרים, למשל, סיפרתי לכם למשל

בפעם שעברה על 3 השפים שנכנסים לסופר,

ובסופר יש הכל,

אבל אחד לא רואה את הגבינות,

כי הוא מתרכז בבשרים,

אחד לא רואה את הפסטות,

כי הוא מתרכז בגבינות,

כל אחד רואה מה שהוא רוצה, אין כפייה ברוחניות.

אז אותו דבר פה. הכלי לא רוצה, הוא לא יבחין באור.

כן, היא נפלה ממדרגתה שהייתה לה באינסוף,

ואינה ראויה עוד להתלבשות האור.

כן, זה עובדתית,

והסתלקות הזאת מעידה,

כי מצד האור כן ניכרת העוביות של הבחינה ד',

וזה שאומר שנעשתה לבחינת סוף.

לסיכום, האם בחינה ד' היא סוף או לא סוף ממש?

תלוי עם מי מדברים,

כי ביחס לכלים, הבחינה ד' לא נעשתה סוף,

וכל בחינותיה שוות בעיגול, מבחינת הכלים.

את הכלי, כלי כלי של השפעה,

עדיין הוא רוצה להשפיע.

נכון, ניכר בו רצון עצמי, לכן זה יסתלק.

אבל אין הבדל בכלי בין בחינות הכלי.

אך ביחס לאור,

כשהאור מסתלק – כן ניכרה גריעותה,

ונעשתה סוף.

וזה אומר סוף,

אבל לא סוף ממש.

זאת אומרת מצד האור

הוא כן כבר לא ראוי להתלבש שם

והוא מסתלק.

עדיין יש פה רצון פרטי,

אבל מצד הכלי, שהוא עדיין רצון להשפיע,

אז לא ניכר שינוי, כי האור משפיע והכלי לא משפיע,

אז עדיין יש פה בחינה זהה.

זה מה שהוא מתכוון סוף ולא סוף ממש.

אז נקרא עוד פעם את אות ד' לסיכום,

ואם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לכתוב.

פה מתאר לנו מה קרה,

שהסתלק האור מהבחינה ד' בעקבות הצמצום,

ועדיין לא התפשט לעולם החדש של התוספת.

מצב של עולם הצמצום.

אז הוא אומר לנו, הארי,

ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני.

אמרנו שבעצם נהייתה אפשרות כזאת.

אם האור הסתלק, יש מקום לחסרונות.

אז חלל ריקני? בוודאי שיש,

כי באמת הבחינה ד' הסתלקה.

וגם יש אפשרות עכשיו שיהיה צמצום ב' שנלמד עליו בהמשך.

מאיפה? אמצעית ממש.

הסברנו שכולם אמצעית זה הד' שבד',

והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת

מכל סביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא.

כן, הבחינה ד' שבד' התרוקנה,

והיא בעצם יצרה מציאות כזאת.

באופן שמקום החלל ההוא

היה עגול מכל סביבותיו

בהשוואה גמורה,

ולא בתמונת מרובע בעל זווית ניצבת,

לפי שגם אינסוף צמצם עצמו מבחינת עיגול,

בהשוואה אחת מכל הצדדים.

את עניין המרובע בעל הזווית ניצבת

נלמד בעזרת השם ביום שני הבא, בשיעור הבא שלנו.

אז תודה רבה לכולם על ההשתתפות,

יישר כוח על הסבלנות עם התקלות הטכניות,

שהשם ייתן לכם שפע וברכה ברוחניות ובגשמיות

בכל אשר תעשו, תעלו מעלה מעלה ותצליחו,

יישר כוח, ניפגש בלא נדר ביום שני,

ברכה והצלחה לכולם, ולהתראות.