קליפות בחכמת הקבלה

מערכת הקליפות

 

מהם הקליפות ומערכת הטומאה למה צריך אותה ולמה לקיים ולפרנסה. ראשית נגדיר מהי טומאה, בדרך אשלג מהות הבריאה הוא הרצון לקבל תענוג שהוא הכלי לקבלת האור האלוקי. כרגע אין יכולת להשתמש בקדושה בכלים אלו ז"א ללא אינטרס אישי לכן בינתיים המערכת פועלת על סדר השלילית והרווח הוא שהכלים ממשיכים להתפתח ולגדול, ואם נשאל למה להמשיך לפתח את הרצון לקבל היינו את מערכת הקליפה – כי בדרך האמונה זה זמן 'רשע יכין וצדיק ילבש' שהטומאה מפתחת את הרצון ושומרת על התפתחות הכלי וביום הגיע העת כשיחזור האדם לקדושה כבר יהיה לו כלים מפותחים לקבלת האור. ודומה הדבר בגשמיות שכל עוד הפרי מבשיל הקליפה שומרת ומגנה עליו וכשהוא כבר בשל ומוכן הקליפה מוסרת וניתן להשתמש בפרי. הבעיה היא כאשר הקליפה מעוורת את האדם שבאמת העיקר מובילה את האדם לחשוב כי הקליפה היא הפרי ז"א שמפתחת את האנוכיות כקדושה ואת ערכי האגואיזם כאידאל.

 

הדבר מתבטא יפה בדיבור של לבן הארמי אשר ברמאותו אמר ליעקב: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא מג) בכוונתו לאמר כל מה שיש לך זה שלי, כל מה שאי פעם עשיתי בקדושה היה למעני הכוונה הכל הוא לתועלת אישית. ונכון שבכל דבר מעורבת התועלת האישית אך לא בצורה של לבן שרוצה שנעבוד במאה אחוז בדרך הטומאה. אצל רובנו המעשים מעורבים משני הכוחות רוצים להתקדש אז מרצים את הגוף ע"י שזורקים לו עצם בהנאה – השאלה היא מה הדבר המרכזי שבכללו אני עושה את המצווה. האם רוצה לעשות מצוות ולהשפיע רק משתמש באינטרס (הקליפה) כמעט למשוך את הגוף למצווה וכך הקליפה שומרת עלינו לשמוש הפרי. ואעפ"י שבינתיים זוהי קליפה כפי ששרה בקשה מאברהם לקחת שפחה להיבנות ממנה וכך לאחר שהגר שיולדת ומתנשאת על שרה מבקשת שרה לגרש אותה כי היא כקליפה מתחילה לקלקל את הפרי.

 

אותו דבר בנמשל כל עוד אנו יודעים לווסת ונהל את כח הקליפה והרצון לקבל בימים אלו הנחשבים לזמן ההסתרה, הקליפה היא דבר מבורך ורצוי ששומר את הנשמה בגוף. אך אם הנשמה תובעת שליטה מוחלטת על החיים  כדוגמת לבן והגר שם כבר מופר האיזון לרעה. הרעיון הכללי הוא שאין דבר שאין לו חשיבות כפי שאמר הרב קוק כי אנשי המדע חשובים כלומדי התורה מהסיבה שהעולם צריך להתפתח עד תומו בכל המישורים.

 

לסיכום הדברים: שאלנו מאיפה נוצרו הקליפות? התשובה היא 'הרצון לקבל'  נבחן לנקודת הקליפה וכל עוד שאי אפשר להשתמש בו בלי אנטרס אישי הוא נבחן לבחינת טומאה וחייב להיות ניזון ממערכת הטומאה כי אם יבוא לקבל מהקדושה הוא יזנק ולכן מערכת טומאה מחייה אותו עד זמן התיקון שיכול לקבל את כוחותיו ממערכת הקדושה ויצא לפועל מטרת הבריאה להיטיב לנבראים.

 

בהקדמת ספר הזוהר אות קנט כותב בעל הסולם כי יש שתי סוגי שליטות של הקליפות האחת נקראת 'עפרירון' שהיא בחינה שהאדם מוכן לקבלת מכל הבא ליד, כי מאמין שיש דבר שלם בעולם, בבחינת אכול ושתה כי מחר נמות. והאדם נהנה כל הזמן מדברים קטנים כאנשים שטחיים ומשעממים. הקליפה השנייה נקראת קסטימון שדורשים רק הנאה שלמה ולא מוכן לקבל כלום פרט משלמות ומצד אחד לא מוכנים להשתמש בבחינת אפרירון ומאחר שלא ראויים לקבלת הנאה של שלמות אז הם סובלים או מובילים את חייהם לייאוש ודיכאון ולכן רוב יצירות האומנות נובעות מייאוש, וכמובן שיש להיזהר מכך כי שימוש במוסיקה ואומנות פסולה יש את כח הפועל ונפעל ודרגת האומן מסוגלת מפגום במתפעל מאומנותו.

 

בנוסף בעולם הרגשי יש שבע מידות חג"ת נהי"ם שכנגד כל אחת עומד קליפה, כנגד החסד שהיא מידת האהבה יש את האהבה העצמית וגורמת לו להיות נואף שהולך כל הזמן לחפש הנאה במקום אחר איפה שהוא לא מספק אותו מטעם אהבת עצמו. שהרי חסד היא בחינת אהבה ונתינה אלא שפתיחת כח האהבה בצורה לא מאוזנת הוא זולג למקומות שאינו נצרך והאדם כביכול מדמה כי הוא אוהב ומשפיע ללא גבולות הגבורה.

הגבורה היא בחינת צמצום וגבולות וקליפתה היא עניין של ביקורת עצמית ורצון לשלמות, בבחינת התפארת על האדם להתגאות בדבר הטוב שבו וזו מצווה, אך כשהאדם לא מתפאר בדבר האמיתי שלו באה הקליפה וגורמת לו להתפאר בדברים שקריים.

המידה הרביעית מידת הנצח שהיא מידת העיקשות וחשיבות הדבר היא להיות עקשן במסגרת הקדושה ולא עקשן במסגרת הטומאה, למשל האם האדם מתעקש לשבור את המחסום או רק לעבוד לו. כאדם שבוויכוח לא מעניין אותו להיות צודק אלא עניינו לחסל את הצד השני, ויש להבין שאני באתי לעולם לעבור מהלכים בחיים והעיקשות צריכה להיות מכוונת למעבר ולא לשבירה של אנשים ואירועים שחוסמים אותי בחיים. זוהי קליפת הנצח ושימוש לא ראוי בא.

במידת ההוד מצד הקדושה היא לאמר תודה, בטומאה זוהי מידת החנופה שהאדם מאמין שיש עוד כוחות בעולם – לאנשים יש כח ולארגונים וכך הוא מתחנף ומנסה לקבל כח מכוחות אחרים שחושב שיש עוד כוח מלבדו.

בספירת היסוד שהיא בחינת ההתקשרות מצד הקדושה יש דברים בריא שאנו קשורים אליהם כמו המשפחה, ויש התקשרויות לא טובות כמו שאדם נקשר למוצר גשמי ולחומר. היום מתוקף השפע התרגלנו שאם משהו מתקלקל אז מחליפים אותו פחות מתקשרים אליו הקליפה גורמת לאדם לעשות אותו דבר בקשרים חברתיים ולכן רבים המתגרשים בדורנו משום שמחילים את התנהגות זו של רפיון ההתקשרות לחומר בדורנו גם לרפיון ההתקשרות החברתית. כמובן שבחומר שבא לשמש אותי אין לי מה להתקשר עימו משום שאז 'השפחה יורשת את הגבירה' כמו אדם שהבטרייה בנייד נגמרת הוא מאבד את העשתונות ולהיפך בקשר עם האישה והילדים יש לדעת לחזק את הקשר הנפשי ולדעת שלא ניתן לנתק אותו. ותקשורת לדברים לא אמתיים זהו הרס עצמי.

לסיום ספירת המלכות שהיא  בחינת השפלות והענווה שהיא דבר טוב אך יש נקודה שאם עוברים אותה האדם עובר לשפלות בזויה שמפסיק להאמין בעצמו ואין רע מכך. משום שהאמונה עליה יושבת כל המציאות היא האמונה וללא תשתית האמונה אין מקום לפעולה על כן אדם שאינו מאמין בעצמו אין לו מקום לעצמו במציאות. וכשאדם לא מאמין בעצמו זו גלות מצרים שהייתה בבעלות פרעה שהיה לו פה רע שגרם להם לא להאמין בעצמם.

וכך שבע המידות אשר בזמן הטומאה מנסות לעמוד כל אחת בפני עצמה  ואילו בקדושה בדיוק להיפך הן מתמזגות אחת עם השנייה ומאזנות זו את זו.

 

כתיבה ועריכה לשונית : הרב שקד אליהו פנחס | יו"ר ומייסד מרכז סולם יהודה | מרצה לחכמת הקבלה

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל שיעורי הוידיאו שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.