הקדמה לספר הזוהר | אות ד/1

הקדמה לספר הזוהר | שיעור 3

בכדי להתחיל לבאר את התשובות לששת החקירות שנשאלו בשיעור הקודם, מניח בעה"ס 2 הנחות יסוד השוללות בהחלטיות ובבהירות תפיסות עולם והשקפות פילוסופיות שונות בקשר למטרת הבריאה.

הנחת יסוד האחת, לבריאה יש תכלית ומטרה ברורה ולא יתכן לומר שה' כביכול עזב את יצירתו בשום שלב, משל לאבא שלקח את בנו לחייט המייצר חליפות, הבן ראה את מלאכת החייט תוך כדי עבודתו כך שהבחין בבדים קרועים וחוטים פרומים וכ'ו ומיד אמר לאביו שחייט זה רק הורס את הבגדים ולא מייצר שום דבר מיוחד… האב לקח את הבן שוב בסיום העבודה ואכן הבן ראה שבכדי לתפור חליפה יש לפרום ולחתוך בדים שונים וכ'ו וכ'ו. הנמשל הוא כמובן עולמנו זה שנראה באמצע "העבודה" כמקום של סבל וייסורים וקשיים שונים דוגמת הבדים הקרועים .. כאשר רואים את המטרה והתוצאה הסופית מבינים באופן ברור כי לכל דבר יש מטרה ותכלית.

הנחת יסוד שניה, "העדר קודם להויה" כלומר, לפני שהפרי בשל ומקבל מתיקות, צבע, וכ'ו הוא מר ובוסרי מאוד ואף על פי כן, על פי מרירותו ותכונותיו השליליות בקטנותו ניתן להבין ולצפות לתכונותיו החיוביות שעתידים להבשיל לכשיגיע הזמן, הנמשל ברור, מתוך וככל שהעולם נראה כחשוך ובהסתר, החכם מבין מקשיי ההווה שלעתיד תצמח בהירות וכל הטוב של תכלית הבריאה "להיטיב לנבראיו".

 

כתיבה ועריכה לשונית : הרב שקד אליהו פנחס | משפיע חסידי | מרצה לחכמת הקבלה | יו"ר ומייסד מרכז סולם יהודה

 

אות ד

ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא להסתכל בסוף המעשה, כלומר בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, כי רק מי שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. ויודע אני שיש מתחכמים פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית’ ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה, כי מחמת האפסיות שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית’ לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן הפעוטות והמגונות. אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו. אבל בה בעת שאנו מחליטים, אשר הבורא ית’ השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת, וכל פעולה מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו של בגד מקולקל, אם איזה חייט לא יוצלח תפר אותו? ועי’ כגון זה (במסכת תענית כ’) מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון וכו’ נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו’, אמר לו כמה מכוער אותו האיש וכו’, אמר לו לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית וכו’ עש”ה. הרי שמתחכמים האלו לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו אין מתאים לו ית’ להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך. אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו לברא בריות מלכתחילה, בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם כמונו, ולא עוד אלא להשליך אותן אחר גיוו מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט, כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת כזה על מחויב המציאות ית’ וית’.

 

אות ה

ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו, דהיינו ממש באופן הראוי והמתאים לבעל מלאכה שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית’, שברא אותנו ואת כל הטבעים שבנו, שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו, גם ידע כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות שנטע בנו. אלא הוא הדבר אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם, אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו.

 

לסריקת 'ההקדמה לספר הזוהר' בספריית האתר

לרכישת 'ספר ההקדמות' במבצע במרכז ההפצה

לשיעורי קבלה נוספים ב'הקדמה לספר הזוהר'

לשיעורי קבלה נוספים בכתבי אדמו"רי אשלג

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל שיעורי הוידיאו שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.