שיעורים ומאמרים על תשעה באב וי"ז בתמוז | חורבן בית המקדש | צום

מאמר | תשעה באב | מגילת איכה

זמן קריאה 3 דק'

מגילת איכה | בענייני ימי בין המצרים ותשעה באב

“איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה רבתי בגויים, שרתי במדינות היתה למס”

 

איך אפשר ללמוד את הפסוק הראשון במגילת איכה ע”פ דרך עבודת ה’ של פנימיות התורה? מי שלומד חיצוניות בלבד מפרש: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם”, מדוע העיר יושבת בדד? משום שעם ישראל גלה ואינו בתוכה. א”כ מי שלומד החיצוניות בלבד על מה הוא מתאבל? על העיר ירושלים, במקום שיתאבל על עצמו הוא מתאבל על עצים ועל אבנים. על עצמנו אנו צריכים להתאבל, לא על עצים, לא על אבנים, ולא על אנשים אחרים, אלא על מצבנו שלנו. “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם”, גופו של האדם מדומה לעיר אשר יש בו עם רב, איברים שונים, רצונות, מחשבות – עם רב, אבל העיר הזאת שהיא אישיותו של האדם: “איכה ישבה בדד”, בלעדי הקב”ה. היו זמנים שהקב”ה היה מעורב בתוך חיינו היטב היטב, ממש כמו שיתכן בין אדם לחברו, כך היה מלכו של עולם מעורב בתוך חיינו, ועכשיו – כלום. ולא צריכים אנו ללכת כ”כ רחוק, עדיין רואים אנו סיפורים על גדולי ישראל מדור קודם ודור שלפניו, איך היו דבוקים במלכו של עולם, איך כל מאויהם היו מחוברים להמלך השי”ת. והייתה אהבה עזה כמות, צימאון עצום לקרבת ה’, לשמש את ה’. והייתה יראה, יראת הכבוד.

 

ראיתי לא מזמן סיפור קטן אודות “היהודי הקדוש” שהיה תלמיד האדם הגדול בענקים “החוזה מלובלין”. למה נקרא שמו חוזה? כי היה רואה מסוף העולם ועד סופו, בכל העולם הייתה לו ידיעה. היה בא לפניו אדם, היה רואה כל העברות שעשה מיום הוולדו, כל המצוות שעתיד לעשות, ממש כמו בורא עולם, וזאת מחמת דבקותו בבורא עולם. נכנס פעם אחת “היהודי הקדוש” ל”חוזה”, וראה ש”החוזה” מתאנח וגונח כולו בצער עצום במרירות גדולה. נחרד “היהודי הקדוש” ושאל את “החוזה”: על מה ולמה הכאב והמרירות הגדולה? אמר לו ה”חוזה”: שכחתי את הבורא רגע אחד. שימו לב על מה הוא התאבל, על מה היה הכאב והצער שלו – שכח את מציאות ה’ רגע אחד, ולא היה יכול לסבול זאת. ואנו מסתובבים ימים שלמים בכלל בלי קשר ומודעות למלכו של עולם, ועוד הצרה הגדולה יותר: אין אנו מתאנחים ושבורים על זה! אנו שבורים על ענייני כסף, כאשר המינוס בבנק גדל, אזי אנו שבורים ועצובים. ומתי שנגזלים מאתנו אי אלו תאוות מתאוותינו, אז אנו מרוגזים מאוד, מסתובבים מלאי מרור. אבל שנסתובב מלאי עצבות על זה שהקב”ה רחוק מאתנו? אני לא מכיר אנשים כאלו. האם יכול להיות חורבן גדול מזה, שאנו מסתובבים בעולם בלי מטרה ובלי תכלית? ואני מדבר אפילו על מקיימי תו”מ. לא מספיק לקיים תו”מ מבחינה מעשית, אבל אפוא אהבת ה’, אפוא יראת ה’?

 

“איכה ישבה בדד” אנו יושבים בודדים. “העיר רבתי עם” – זה גופו של האדם שיש בו עם רב, מחשבות רצונות, וכולם היו צריכים להיות מקושרים לבורא עולם. אבל לא, הם מבודדים. “הייתה כאלמנה”, כאשה שבעלה נפטר והיא חיה לבד עכשיו, פעם היינו חיים במחיצת השי”ת, היום אנו כאלמנה. “בכה תבכה בלילה”, אנו הולכים בלילה, הלילה הוא זמן ההסתרה, זמן חשכה. כאשר אנו מסובבים כולנו בתאוות גשמיות, בריצות אחרי פרנסה, כספים, פרויקטים של הבל, ואנו בוכים – אין לנו סיפוק, ריק בפנים, כי הקב”ה איננו. “בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה”, הדמעה הזאת מרמזת על חוסר סיפוק שאנחנו מוצאים בתוכנו, וחוסר הסיפוק הזה והריקנות הזאת נמצאים בכל השכבות בכל הזרמים ובכל הגילאים. בכל מקום שאני הולך אני רואה חוסר סיפוק וחוסר שמחה אמיתית, מעטים מאוד האנשים שיש להם שמחה של אמת, מתוך קשר עם מלכו של עולם. “בכה תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים”. אין מנחם לאדם מכל אוהביו. מי הם האוהבים של האדם? אלה שנדמה לו שהם האוהבים שלו, כל התאוות שלו וכל התענוגים אשר הוא מסובב בהם – כסף כבוד שליטה, אבל אין לו מנחם, הוא לא מקבל מזה ניחום ולא סיפוק. “כל רעיה בגדו בה”, כל אלה שהאדם חושב שהם חברים שלו, הם רעים שלו – הם בוגדים בו, הם לא מסוגלים למלא את חייו ולתת לו סיפוק אמיתי. “היו לה לאויבים” – כל רצונות האדם לקבל הנאה ותענוג, האהבה העצמית של האדם, היא למעשה האוייב היותר גדול של האדם, כי היא מנתקת את האדם מהבורא.

 

כפי שהסברנו רבות, הבורא כל כולו רוצה לתת, להטיב לנבראיו, ואילו אנו מסובבים ומלאים בתאוותינו, רוצים לקבל הנאה ותענוג, אין אנו רוצים לתת. לפעמים כאשר מזדמן לנו אנו עושים איזה מעשה של נתינה, כלאחר יד, וחושבים את עצמנו צדיקים גדולים, אבל האם אנו עומדים בקריטריון של: “מה הוא רחום אף אתה רחום”? האם אנו רחמנים, האם אנו אוהבים את זולתנו אהבה עצומה בלי שום התחשבות בעצמנו? זה נשמע כמו בדיחה, אבל כך היינו צריכים להיות, למצב הזה היינו צריכים להגיע. אבל אצלנו התהפכו היוצרות: העליונים למטה והתחתונים למעלה, מה שהיה צריך להיות למעלה בחשיבות, דהיינו: אהבת הזולת ואהבת ה’, זה אצלנו למטה, מי שם לב לדבר הזה? אמנם בפה אנו מדברים יפה, אומרים ב”ה, בעז”ה, אבל לבנו בל עמנו, אין כיסוי לכל התייפייפות המילים הללו. עליונים למטה, ותחתונים – התאוות שלנו, הכסף, הכבוד, הרדיפה אחר קריירה – זה למעלה. אם ח”ו נדמה לעצמנו שנפגע משהו מהתאוות שלנו, אוי ואבוי, זה כבר מחשיך את כל חיינו. וזה המצב של החורבן.

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.