פתיחה לחכמת הקבלה

תפריט

פתיחה לחכמת הקבלה הינה קיצור השתלשלות חכמת האמת, באופן שהוא פתח ושער ללומד.

נכתבה ככל הנראה בסמיכות לשנת תש”ב, וכאשר הדפיס רבינו את הכרך הראשון של פירוש הסולם לזוהר בשנת תש”ה, הוא צירף אליו את חיבור זה.

*להקלטות נדירות משיעורי הרב ברוך שלום אשלג זצ”ל על ספר ‘הפתיחה לחכמת הקבלה’ לחץ כאן

פתיחה לחכמת הקבלה

הא) רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ”ג ע”ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע”ד שאמרו ז”ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב”ר רפמ”ד) ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע”י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע”י תורה ומצות. וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית’ וית’, ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית’, כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר, והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל. ובהכרח ב’ אלה נמשכים מהבורא יתברך, אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין, כי בעצמותו ית’ ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח”ו. וע”כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה עד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית’ יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית’, יש מיש.

ב) וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע, שז”ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית’ כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע. וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ”ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי, נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא. ועד”ז גם בשאר בריות שבעוה”ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה”ז, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית’, לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה”ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה”ז.

ג) וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה”ז, הוא על סדר ד’ בחינות שיש בד’ אותיות של השם בן ד’. כי ד’ אותיות הוי”ה שבשמו ית’ כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע”ס: חכמה, בינה, ת”ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג”ת נה”י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו”ב תו”מ. וזכור זה. והן ד’ עולמות הנק’: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה”ז. באופן, שאין לך בריה בעוה”ז שלא תהיה מחודשת מא”ס ב”ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ”ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית’ יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ”ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד’ עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו.

ד) והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד’ בחינות האמורות שבאבי”ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי’ כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית’ יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא”ס ית’, הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח”ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב’ ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק.

ה) ולפיכך, צריכים לד’ בחינות שבשם הוי”ה, הנקראת חכמה בינה ת”ת מלכות. כי בחי”א הנק’ חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק’ אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבהנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא’ הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי”ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע, ואז ע”י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ”ל. באופן שהאור וכלי שבבחי”ב משונים לגמרי מבחי”א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל. כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ”ש להלן. ואחריה באה בחינה ג’. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע”כ הבחי”ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג’ או ת”ת, ובחי’ האור שבה נק’ אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד’, והוא כי גם הכלי דבחי”ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי”א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי”א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע”כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ”ל, וכשיחזור אח”כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע”כ נבחנת בחינה ד’ הזאת לגמר כלי. והיא נק’ מלכות.

ו) ואלו ד’ ההבחנות הנ”ל ה”ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד’ העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבהמציאות. ובחי”א, נקראת חכמה או עולם האצילות. ובחי”ב נק’ בינה או עולם הבריאה. ובחי”ג נק’ תפארת או עולם היצירה. ובחי”ד נק’ מלכות או עולם העשיה. ונבאר את הד’ בחינות הנוהגות בכל נשמה. כי כשהנשמה נמשכת מא”ס ב”ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי”א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב”ה, שע”י ההפרש הזה יצאה מבחינת א”ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית’, עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי”א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז”ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם האצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית’.

ז) ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב’ הנ”ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע”כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה ומשגת בחינת הכלי ההוא אשר שם, אז נבחנת בשם נשמה, דהיינו שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית’ והיא עולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע”כ נחשבת לרוחניות גמורה.

ח) ובעולם היצירה כבר שולטת בחינה הג’ הנ”ל, שהיא כלולה מעט מצורת הרצון לקבל, וע”כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא, יצאה מבחינת הרוחניות של הנשמה, ונקראת בשם רוח, כי כאן הכלי שלו כבר מעורב בעביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית’ להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו.

ט) ובעולם עשיה כבר שולטת בחינה הד’, שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ”ל. וע”כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית’, העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש, המורה על אור בלי תנועה מעצמו. ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות שלא יהיה כלול מכל האבי”ע.

י) והנך מוצא איך שהנפש הזאת שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית’ ממש, ובעברה דרך ד’ עולמות אבי”ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית’, עד שבאה בכלי המיוחד לה הנקרא גוף, ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי. ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ”ז ע”י העסק בתורה ומצות ע”מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה. וזה שאמר ר’ חנניא בן עקשיא רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

יא) ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי”ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה”ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי”ע הגבוהים מעוה”ז וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח”ו, רק בענין ד’ הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי”ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד’ נבחן למקום יותר תחתון.

יב) אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית’, א”כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה.

יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע”י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע”י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה”ז, למשל ב’ בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה. ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ועד”ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ”ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ”ז הוא נעשה עי”ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח”ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע”כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.

יד) ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא’, שענינו הוא, שהפריד הבחי”ד הנ”ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור: כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי”ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע”ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק’ אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח”כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי”ד, כי אח”ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו”ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה”ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע”ס דאור העליון בבחינת ע”ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח”ז כשהמלכות מתפשטת עם האו”ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים.

טו) הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי”ד אחר הצמצום א’, שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את האור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו. ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו. ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו  בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע”י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ”ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון אע”פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים.

טז) ומדמיון הנ”ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ”ל, ואת האו”ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי”ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי”ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו”ח, העולה ע”י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי”ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א’. אמנם זה נתקן רק בפרצופי קדושה דאבי”ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה”ז, שבהם משמשת הבחי”ד עצמה לכלי קבלה. וע”כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי”ד מפריד אותם, וע”כ נבחנים הקלי’ וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע”י הרצון לקבל שבהם. כנ”ל באות י”ג עש”ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר.
 ה’ בחינות שהמסך

יז) והנה נתבאר עד הנה ג’ יסודות הראשונים שבחכמה: הא’, ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית’, והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע”כ נק’ מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון. ענין הב’, הוא ביאור הע”ס וד’ עולמות אבי”ע, שהם ד’ מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו. ענין הג’, הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי”ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע”ס הנק’ אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג’ יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו.

יח) ועתה נבאר ה’ בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע”פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי”ד מלהיות כלי קבלה על הע”ס, והאו”ח העולה מהמסך ע”י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ”ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו”ח, וזולת זה לא היה האו”ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה ג”כ מהמשל הנ”ל באות ט”ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו. ועכ”ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה נתגלגלו עתה, מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע”מ להשפיע, ועי”ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בעניננו כאן, כי אמת הוא שבחי”ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע”ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ”ל, אמנם ע”י תיקון המסך בהבחי”ד, המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק’ או”ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ”ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי”ד, נתגלגל ובא תוך האו”ח, וע”כ נעשה האו”ח מוכשר להיות כלי קבלה, ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב’ כחות: הא’ קושיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון, הב’, עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי”ד הנכלל בהמסך, אשר ע”י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה. ואלו ב’ הכחות שבמסך פועלים בה’ בחינות, שהם ד’ הבחינות חו”ב תו”מ הנ”ל, ושורשם הנק’ כתר.

יט) כי הגם שביארנו שג’ בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי”ד לבדה נחשבת לכלי, כנ”ל באות ה’. עכ”ז מתוך שג’ בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי”ד, באופן שהבחי”ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד’ שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי”א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח”כ בחי”ב שהיא משהו עב ביותר מבחי”א במדת הקבלה שבה, ואח”כ בחי”ג העבה יותר מבחי”ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי”ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד’ בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה’ בחינות הקבלה הכלולות בבחי”ד, ונק’ ג”כ בשמות הע”ס כח”ב תו”מ הכלולות בבחי”ד, כי הד’ בחינות הם חו”ב תו”מ כנ”ל באות ה’. והשורש נקרא כתר.

כ) ומה שה’ בחינות הקבלה שבבחי”ד נק’ בשם הספירות כח”ב תו”מ, הוא, כי הבחי”ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי”ד היתה הכלי קבלה על הע”ס הכלולות באור העליון בסוד הוא אחד ושמו אחד, כי כל העולמות נכללים שם כמ”ש בתע”ס חלק א’. נבחן שם הלבשתה להע”ס ע”פ אותן ה’ הבחינות הנ”ל, שכל בחינה מה’ הבחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע”ס שבאור העליון, כי בחינת השורש שבבחינה ד’ הלבישה לאור הכתר שבע”ס, ובחי”א שבבחי”ד הלבישה לאור החכמה שבעשר ספי’, ובחי”ב שבה הלבישה לאור הבינה, ובחי”ג שבה הלבישה לאור הת”ת, ובחינתה עצמה הלבישה לאור המלכות. ולפיכך גם עתה אחר הצמצום א’, אחר שהבחי”ד נפסלה מלהיות עוד כלי קבלה, נק’ ג”כ ה’ בחינות העביות שבה על שם ה’ הספירות כח”ב תו”מ.

כא) וכבר ידעת שחומר המסך בכללו מתבאר בשם קשיות, שפירושו כמו דבר קשה מאד, שאינו מניח למי שהוא לדחוק במשהו תוך גבולו, כן המסך אינו מניח משהו מאור העליון לעבור דרכו אל המלכות, שהיא בחי”ד, שעם זה נבחן, שכל שיעור האור הראוי להתלבש בכלי המלכות, מעכב עליו המסך ומחזירו לאחוריו. גם נתבאר שאותן ה’ בחינות העביות שבבחי”ד נכללות ובאות במסך ומתחברות במדת הקשיות שבו. ולפיכך נבחנים בהמסך ה’ מינים של זווגים דהכאה ע”פ ה’ שיעורי עביות שבו, שזווג דהכאה על מסך שלם מכל ה’ בחינות העביות, מעלה או”ח המספיק להלביש הע”ס כולן, דהיינו עד קומת כתר. וזווג דהכאה על מסך החסר מעביות דבחי”ד, שאין בו רק עביות דבחי”ג, הנה האו”ח שהוא מעלה, מספיק להלביש הע”ס רק עד קומת חכמה, וחסר מכתר. ואם אין בו אלא עביות דבחי”ב, הנה או”ח שלו קטן יותר ואינו מספיק להלביש הע”ס רק עד קומת בינה, וחסר מכתר חכמה. ואם אין בו אלא עביות דבחי”א, הנה האו”ח שלו מוקטן יותר, ומספיק להלביש רק עד לקומת ת”ת, וחסר מכח”ב. ואם הוא חסר גם מעביות דבחי”א, ולא נשאר בו אלא עביות דבחינת שורש, הנה ההכאה שלו קלושה מאוד, ומספיק להלביש רק לקומת מלכות בלבדה, וחסר מט”ס הראשונות, שהם כח”ב ות”ת.

כב) והנך רואה איך ה’ שיעורי קומות של ע”ס יוצאים ע”י ה’ מיני זווג דהכאה של המסך, המשוערים על ה’ בחינות עביות שבו. ועתה אודיעך טעם הדברים. כי נודע שאין אור מושג בלי כלי, גם ידעת שה’ בחינות עביות הללו באות מה’ בחינות העביות שבבחי”ד, שמטרם הצמצום היו ה’ כלים בבחי”ד שהלבישו להע”ס כח”ב תו”מ, כנ”ל באות י”ח, ואחר הצמצום א’ נכללו בה’ בחינות של המסך, אשר עם האו”ח שהוא מעלה, הם חוזרים להיות ה’ כלים מבחינת או”ח על הע”ס כח”ב תו”מ, במקום הה’ כלים שבבחי”ד עצמה שמטרם הצמצום. ועל פי זה מובן מאליו שאם יש במסך כל ה’ בחינות עביות הללו, אז יש בו ה’ כלים להלבשת הע”ס, אבל בעת שאין בו כל הה’ בחינות, כי חסר לו העביות דבחי”ד, הרי אין בו אלא ד’ כלים, וע”כ אינו יכול להלביש רק ד’ אורות חו”ב תו”מ, והוא חסר מאור אחד שהוא אור הכתר, כמו שחסר לו כלי אחד שהוא העביות דבחי”ד. וכמו כן, בעת שחסר בו גם בחי”ג שאין בהמסך רק ג’ בחינות עביות דהיינו רק עד בחי”ב, הרי אז אין בו רק ג’ כלים וע”כ אינו יכול להלביש רק ג’ אורות, שהם בינה, ת”ת ומלכות, והקומה חסרה אז מב’ האורות כתר וחכמה, כמו שחסרה מב’ הכלים בחי”ג ובחי”ד. ובעת שאין במסך רק ב’ 
בחינות עביות דהיינו מבחינת שורש ומבחי”א, הרי אין בו אלא ב’ כלים, וע”כ אינו מלביש רק ב’ אורות שהם אור ת”ת ואור מלכות, ונמצאת הקומה חסרה מג’ אורות כח”ב, כמו שחסרה ג’ הכלים שהם בחי”ב ובחי”ג ובחי”ד. ובעת שאין במסך רק בחינה אחת דעביות, שהוא בחינת שורש העביות לבד, הרי אין לו אלא כלי אחד, לכן אינו יכול להלביש רק אור אחד, שהוא אור המלכות, וקומה זו חסרה מד’ אורות כח”ב ות”ת, כמו שחסרה מד’ הכלים שהם עביות דבחי”ד ודבחי”ג ודבחי”ב ודבחי”א. הרי ששיעור הקומה של כל פרצוף תלוי בדיוק נמרץ בשיעור העביות שיש במסך, שהמסך דבחי”ד מוציא קומת כתר, ודבחי”ג מוציא קומת חכמה ודבחי”ב מוציא קומת בינה, ודבחי”א מוציא קומת ת”ת, ודבחינת שורש מוציא קומת מלכות.

כג) אמנם עוד נשאר לבאר, למה בחוסר כלי מלכות במסך שהוא בחי”ד, הוא נחסר מאור הכתר, ובחוסר גם כלי הת”ת נחסר מאור חכמה וכו’, ולכאורה היה צריך להיות בהיפך, שבחוסר כלי מלכות במסך שהיא בחי”ד, יחסר בקומה רק אור מלכות, ויהיה בו ד’ אורות לכח”ב ות”ת. וכן בחוסר ב’ כלים בחי”ג ובחי”ד, יחסרו האורות מת”ת ומלכות, ויהיה בקומה ג’ אורות לכח”ב. וכו’ עד”ז. (עי’ לעיל אות כ’)

כד) והתשובה היא, כי יש תמיד ערך הפכי בין אורות לכלים, כי מדרך הכלים הוא, שהכלים העליונים נגדלים תחילה בפרצוף, שמתחלה נגדל הכתר ואחריו הכלי דחכמה וכו’ עד שכלי המלכות נגדל באחרונה. וע”כ אנו מכנים לכלים בסדר כח”ב תו”מ מלמעלה למטה, כי כן טבע גידולם. והפכי אליהם האורות, כי באורות, האורות התחתונים נכנסים תחלה בפרצוף, כי מתחילה נכנס הנפש שהוא אור המלכות, ואח”כ הרוח שהוא אור הז”א וכו’ עד שאור היחידה נכנס באחרונה. וע”כ אנו מכנים לאורות בסדר נרנח”י ממטה למעלה, כי כן סדר כניסתם מתתא לעילא. באופן, בעת, שעוד לא נגדל בפרצוף רק כלי אחד, שהוא בהכרח כלי העליון כתר, כנ”ל, הנה אז לא נכנס בפרצוף אור היחידה המיוחס לכלי ההוא, אלא רק אור התחתון מכולם, שהוא אור הנפש, ואור הנפש מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדלו ב’ כלים בפרצוף שהם ב’ העליונים כתר וחכמה, הנה אז נכנס בו גם אור הרוח ויורד אז אור הנפש מכלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן כשנגדל כלי ג’ בפרצוף שהוא כלי הבינה, אז נכנס בו אור נשמה, ואז יורד אור הנפש מכלי דחכמה לכלי דבינה, ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדל בפרצוף כלי ד’ שהוא כלי דת”ת, הנה נכנס בפרצוף אור החיה, ואז יורד אור הנפש מכלי דבינה לכלי דת”ת ואור הרוח לכלי דבינה ואור הנשמה לכלי דחכמה ואור החיה בכלי דכתר. וכשנגדל כלי חמישי בפרצוף, שהוא כלי מלכות, נכנס בו אור היחידה. ואז באים כל האורות בכלים המיוחסים להם, כי אור הנפש יורד מהכלי דת”ת לכלי דמלכות, ואור הרוח לכלי דת”ת, ואור הנשמה לכלי דבינה, ואור החיה לכלי דחכמה, ואור היחידה לכלי דכתר.

כה) הרי שכל עוד שלא נגדלו כל ה’ הכלים כח”ב תו”מ בפרצוף, נמצאים האורות שלא במקומם המיוחס להם, ולא עוד אלא שהם בערך ההפכי, שבחוסר כלי מלכות חסר שם אור היחידה, ובחוסר ב’ הכלים תו”מ חסרים שם יחידה חיה, וכו’, שהוא מטעם שבכלים נגדלים העליונים תחילה, ובאורות נכנסים האחרונים תחילה, כנ”ל. גם תמצא שכל אור הבא מחדש הוא מתלבש רק בכלי דכתר, והוא מטעם שכל המקבל מחויב לקבל בכלי היותר זך שבו, שהוא הכלי דכתר. ומטעם זה מחויבים האורות שכבר מלובשים בפרצוף לרדת מדרגה אחת ממקומם בעת ביאת כל אור חדש, למשל בביאת אור הרוח, מחויב אור הנפש לירד מהכלי דכתר לכלי דחכמה, כדי לפנות מקום הכלי דכתר שיוכל לקבל את אור החדש, שהוא הרוח. וכן אם האור החדש הוא נשמה, מחויב גם הרוח לרדת מהכלי דכתר לכלי דחכמה לפנות מקומו דכתר לאור החדש שהוא נשמה, ומשום זה מחויב הנפש שהיה בכלי דחכמה לרדת לכלי דבינה, וכו’ עד”ז. וכל זה הוא כדי לפנות הכלי דכתר בשביל אור החדש. ושמור הכלל הזה בידך, ותוכל להבחין תמיד בכל ענין אם מדברים בערך כלים ואם בערך אורות, ואז לא תתבלבל כי יש תמיד ערך הפכי ביניהם. והנה נתבאר היטב ענין ה’ בחינות שבמסך, איך שעל ידיהן משתנים שיעורי הקומה זה למטה מזה.

ה’ פרצופי א”ק

כו) אחר שנתבאר היטב ענין המסך שנתקן בכלי המלכות, שהיא הבחי”ד אחר שנצטמצמה, וענין ה’ מיני זווג דהכאה אשר בו, המוציאים ה’ קומות של ע”ס זו למטה מזו, נבאר עתה ה’ פרצופי א”ק הקודמים לד’ עולמות אבי”ע. וזאת כבר ידעת שהאו”ח הזה שעולה ע”י זווג דהכאה ממטה למעלה ומלביש הע”ס דאור העליון, הוא מספיק רק לשרשי כלים המכונים ע”ס דראש הפרצוף, ובכדי לגמור את הכלים, מתרחבת המלכות דראש מאותם הע”ס דאו”ח שהלבישו לע”ס דראש, והיא מתפשטת מינה ובה ממעלה למטה באותו שיעור קומה שבעשר ספירות דראש, ובהתפשטות הזו נגמרו הכלים, שהם נק’ גוף הפרצוף. כנ”ל באות י”ד. באופן שב’ בחינות של ע”ס יש להבחין תמיד בכל פרצוף: ראש, וגוף. וזכור זה.

כז) והנה תחילה יצא הפרצוף הראשון דא”ק, כי תיכף אחר צמצום א’ אשר הבחי”ד נצטמצמה מלהיות כלי קבלה על אור העליון, והיא נתקנה במסך כנ”ל, הנה אז נמשך אור העליון להתלבש בכלי מלכות כדרכו, והמסך שבכלי מלכות עיכב עליו והחזיר את האור לאחוריו, וע”י הכאה זו שהיתה ממסך דבחי”ד, העלה או”ח עד קומת כתר שבאור העליון, ואותו או”ח נעשה ללבוש ובחינת שורשי כלים לע”ס שבאור העליון, הנקרא ע”ס דראש של הפרצוף הראשון דא”ק. ואח”ז התרחבה והתפשטה המלכות ההיא עם האו”ח, מכח ע”ס דראש, מינה ובה, לע”ס חדשות ממעלה למטה, ואז נגמרו הכלים בבחינת הגוף. וכל שיעור הקומה שיצא בע”ס דראש נתלבש ג”כ בע”ס דגוף. ובזה נגמר הפרצוף הא’ דא”ק ראש וגוף.

כח) ואח”ז חזר ונשנה אותו הזווג דהכאה על מסך המתוקן שבכלי מלכות שאין בו רק עביות דבחי”ג, ואז יצא עליו רק קומת חכמה ראש וגוף. כי מתוך שחסר במסך העביות דבחי”ד, אין בו רק ד’ כלים כח”ב ת”ת. וע”כ אין מקום באו”ח להלביש רק ד’ אורות לבד, שהם חנר”נ, וחסר בו אור היחידה, ונק’ ע”ב דא”ק. ואח”כ חזר אותו הזווג דהכאה הנ”ל על מסך שבכלי מלכות שאין בו רק עביות דבחי”ב, ואז יצאו עליו ע”ס ראש וגוף בקומת בינה, והוא נקרא פרצוף ס”ג דא”ק, שחסרים בו ב’ הכלים דז”א ומלכות וב’ האורות דחיה יחידה, ואח”כ יצא הזווג דהכאה על מסך שאין בו רק עביות דבחי”א, ואז יצאו ע”ס ראש וגוף בקומת ת”ת, וחסרים בו ג’ כלים בינה ז”א ומלכות, וג’ אורות נשמה חיה יחידה, ואין בו אלא רוח ונפש מהאורות, המלובשים בכתר חכמה דכלים, והוא הנק’ פרצוף מ”ה וב”ן דא”ק. וזכור כאן את ערך ההפכי שבין כלים לאורות כנ”ל באות כ”ד.

כט) והנה נתבארו אופן יציאתם של ה”פ א”ק הנק’ גלגלתא ע”ב ס”ג מ”ה וב”ן זה למטה מזה, שכל תחתון חסר בחינה עליונה של העליון שלו, כי לפרצוף ע”ב חסר אור יחידה, ובפרצוף ס”ג חסר גם אור החיה שיש להעליון שלו שהוא ע”ב. ובפרצוף מ”ה וב”ן חסר גם אור הנשמה שיש בהעליון שלו שהוא ס”ג. והוא מטעם שזה תלוי בשיעור העביות שבמסך שעליו נעשה הזווג דהכאה. כמבואר באות י”ח. אמנם צריכים להבין מי ומה גרם שהמסך ילך ויתמעט בחינה אחר בחינה משיעור עביותו, עד שיתחלק לה’ שיעורי קומה שבה’ מיני זווגים הללו.

הזדככות המסך לאצילות פרצוף

ל) ובכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה’ שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה’ פרצופין דא”ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה”פ של כל עולם ועולם מד’ העולמות אבי”ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א”ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון.

לא) והענין הוא שאין לך פרצוף או איזו מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב’ אורות הנק’ אור מקיף ואור פנימי. ונבארם בא”ק, כי האור מקיף של פרצוף הא’ דא”ק ה”ס אור א”ס ב”ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א’ והמסך שנתקן בהמלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא”ס על המסך הזה, וע”י האו”ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע”ס דראש וע”ס דגוף, כנ”ל אות כ”ה. אמנם המשכה זו שבפרצוף א”ק מא”ס ב”ה אינה ממלאת את כל המציאות כמטרם הצמצום, אלא שנבחן בראש וסוף, הן מבחינת מלמעלה למטה, כי אורו נפסק על הנקודה דעוה”ז, שה”ס מלכות המסיימת בסו”ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. והן מבחינת מבפנים לחוץ, כי כמו שיש ע”ס ממעלה למטה כח”ב תו”מ והמלכות מסיימת את הא”ק מלמטה, כן יש ע”ס כח”ב תו”מ מפנים לחוץ, המכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור, אשר העור, שהוא סוד המלכות, מסיימת את הפרצוף מבחוץ, אשר בערך הזה נבחן פרצוף א”ק, כלפי א”ס ב”ה הממלא את כל המציאות, רק כמו קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם, ונשאר רק קו דק עומד באמצעו של החלל. והנה שיעור האור שנתקבל בא”ק, דהיינו קו הדק, נקרא אור פנימי. וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו”פ שבא”ק ובין אור א”ס ב”ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף, כי הוא נשאר בבחינת או”מ מסביב פרצוף א”ק, כי לא יכול להתלבש בפנימיות הפרצוף.

לב) ונתבאר היטב סוד האו”מ דא”ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא”ס ב”ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או”מ לא”ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א”ק, אשר א”ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי”ד דא”ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א”ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי”ד, והחזירו לאחוריו, כנ”ל אות י”ד, שבאמת, האו”ח הזה שיצא ע”י החזרת האור לאחוריו נעשה ג”כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ”ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי”ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ”ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא”ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא”ס ב”ה רצה להתלבש בבחי”ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו”מ מסביב הא”ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א”ס נמשך להא”ק להתלבש בבחי”ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע”פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ”ז אין זה סותר להמשכת א”ס ח”ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע”י ריבוי הזווגים בה’ העולמות א”ק ואבי”ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי”ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א”ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע”י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ”ש בזוהר, א”ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א”ס הזה נעשה לאו”מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו”מ הזה בהשיעור שא”ס ב”ה נמשך אליו בתחילה.
לג) ועתה נבאר ענין הביטוש דאו”פ ואו”מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב’ האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א”ק, ע”כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א”ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא”ק ע”י האו”ח שהעלה (כנ”ל אות יד.) הנה הוא ג”כ הסבה ליציאת האו”מ דא”ק, כי מחמת שעיכב על אור א”ס מלהתלבש בבחי”ד, יצא האור לחוץ בבחינת או”מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו”ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי”ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו”מ, כנ”ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו”פ.

לד) ונתבאר שהאו”פ והאו”מ שניהם קשורים במסך, אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע”י האו”ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או”מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו”מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא”ק, כנ”ל באות ל”ב, ע”כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג”כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו”מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע”ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו”מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו”מ באו”פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו”מ מחוץ לכלי. משא”כ בע”ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו”ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו”פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או”מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו”פ ואו”מ בע”ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע”ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע”ס דאו”ח שמפה ולמטה, ע”כ נעשה שם הכאה בין האו”פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ”ל.

לה) והנה הביטוש הזה נמשך, עד שהאו”מ מזכך את המסך מכל עביותו ומעלה אותו לשרשו העליון שבפה דראש, כלומר שמזכך ממנו כל העביות שממעלה למטה המכונה מסך ועביות דגוף, ולא נשאר בו רק השורש דגוף שהוא בחינת המסך דמלכות דראש הנק’ פה, דהיינו שנזדכך מכל העביות שממעלה למטה, שהוא החוצץ בין או”פ לאו”מ, ולא נשאר רק העביות שממטה למעלה, ששם עוד לא נעשה ההבדל מאו”פ לאו”מ, כנ”ל בדיבור הסמוך. ונודע שהשואת הצורה מדביקה הרוחניים להיות אחד, ע”כ אחר שנזדכך המסך דגוף מכל עביות של הגוף, ולא נשאר בו רק עביות השוה למסך דפה דראש, ונעשה צורתו שוה אל המסך דראש, הנה נכלל עמו להיות אחד ממש, כי אין ביניהם מה שיחלק אותם לשנים, וזה מכונה שהמסך דגוף עלה לפה דראש. וכיון שנכלל המסך דגוף במסך דראש נמצא נכלל שוב בזווג דהכאה שבמסך דפה דראש, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש, ויוצאות בו ע”ס בקומה חדשה הנק’ ע”ב דא”ק, או פרצוף חכמה דא”ק. והוא נחשב לבן ותולדה של הפרצוף הא’ דא”ק.

לו) ואחר שפרצוף ע”ב דא”ק יצא ונשלם בראש וגוף, חזר גם עליו ענין הביטוש דאו”מ באו”פ ע”ד שנתבאר לעיל בפרצוף הא’ דא”ק, והמסך דגוף שלו נזדכך ג”כ מכל עביות דגוף עד שהשוה צורתו לבחינת מסך דראש שלו, ונמצא אז שנכלל בזווג שבפה דראש שלו, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש שהוציא קומה חדשה של ע”ס בשיעור קומת בינה הנק’ ס”ג דא”ק, והוא נחשב לבן ותולדה של פרצוף הע”ב דא”ק, כי יצא מהזווג דפה דראש שלו. ועד”ז יצאו ג”כ הפרצופין שמס”ג דא”ק ולמטה.

לז) והנה נתבאר יציאת הפרצופין, זה למטה מזה הנעשה מכח הביטוש דאו”מ באו”פ המזכך המסך דגוף עד שמחזירו לבחי’ מסך דפה דראש, ואז נכלל בזווג דהכאה הנוהג בפה דראש, ומוציא ע”י זווגו קומה חדשה של ע”ס, שקומה חדשה זו נבחן לבן אל פרצוף הקודם. ובדרך הזה יצא הע”ב מפרצוף הכתר והס”ג מפרצוף ע”ב והמ”ה מפרצוף ס”ג, וכן יתר המדרגות בנקודים ואבי”ע. אלא עוד צריכים להבין. למה יצאו הע”ס דע”ב רק על בחי”ג ולא על בחי”ד. וכן הס”ג רק על בחי”ב וכו’, דהיינו שכל תחתון נמוך במדרגה אחת כלפי עליונו, ולמה לא יצאו כולם זה מזה בקומה שוה.

לח) ותחילה יש להבין למה נחשב הע”ס דע”ב לתולדה של פרצוף הא’ דא”ק, אחר שיצא מהזווג דפה דראש דפרצוף הא’ כמו הע”ס דגוף הפרצוף עצמו, וא”כ במה יצא מבחינת פרצוף הא’ להיות נחשב כפרצוף שני ותולדה אליו. וצריך שתבין כאן ההפרש הגדול ממסך דראש למסך דגוף, כי יש ב’ מיני מלכיות בפרצוף: הא’ היא מלכות המזדווגת, בכח המסך המתוקן בה, עם אור העליון, כנ”ל. הב’ היא מלכות המסיימת, בכח המסך המתוקן בה, את אור העליון שבע”ס דגוף. וההפרש ביניהם כרחוק מאציל מנאצל, כי המלכות דראש המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, נחשבת לבחינת מאציל אל הגוף, כי המסך המתוקן בה לא הרחיק אור העליון עם הכאתו בו, אלא אדרבא שע”י אור חוזר שהעלה, הלביש והמשיך את האור העליון בבחינת ע”ס דראש, ונמצא מתפשט ממעלה למטה עד שנתלבשו הע”ס דאור העליון בהכלי דאו”ח הנקרא גוף, וע”כ נבחן המסך והמלכות דראש בבחינת מאציל להע”ס דגוף, ולא ניכר עדיין שום בחינת מגביל ומדחה במסך ומלכות הזאת. משא”כ המסך והמלכות דגוף, שפירושו, שאחר שהע”ס נתפשטו מפה דראש ממעלה למטה, אינם מתפשטים רק עד המלכות שבע'”ס ההם, כי אור העליון אינו יכול להתפשט תוך המלכות דגוף, מפני המסך המתוקן שם המעכבו מלהתפשט אל המלכות, וע”כ נפסק הפרצוף שם ונעשה סוף וסיום על הפרצוף. הרי שכל כח הצמצום והגבול מתגלה רק במסך והמלכות הזאת של הגוף, ולפיכך כל הביטוש דאו”מ באו”פ הנ”ל, אינו נעשה רק במסך דגוף בלבד, כי הוא המגביל ומרחיק את האו”מ מלהאיר בפנימיות הפרצוף, ולא במסך דראש, כי המסך של הראש הוא רק הממשיך ומלביש האורות, ואין עדיין כח הגבול מתגלה בו אף משהו.

לט) ונתבאר, שמכח הביטוש דאו”מ באו”פ חזר המסך דמלכות המסיימת להיות לבחינת מסך ומלכות המזדווגת, (לעיל אות לה), כי הביטוש דאור מקיף טיהר את המסך המסיים מכל העביות דגוף שהיה בו, ולא נשאר בו רק רשימות דקות מהעביות ההיא השוות לעביות דמסך דראש, ונודע שהשתוות הצורה מדביק ומיחד הרוחניים זה בזה, לפיכך אחר שהמסך דגוף השווה צורת עביותו למסך דראש, הנה תיכף נכלל בו ונעשה עמו כאלו היו מסך אחד, ואז קבל כח לזווג דהכאה כמו מסך דראש, ויצאו עליו הע”ס דקומה החדשה, כנ”ל. אמנם יחד עם זווגו זה, נתחדשו בו במסך דגוף, הרשימות דעביות דגוף שהיו בו מתחילה, ואז חזר וניכר בו שוב שינוי הצורה באיזה שיעור בינו למסך דראש הנכלל עמו, והכר של השינוי הזה מבדילהו ומוציאהו מהפה דראש דעליון. כי אחר שחזר וניכר מקורו הראשון, שהוא מפה ולמטה דעליון, הנה אז אינו יכול לעמוד עוד למעלה מפה דעליון, כי שינוי הצורה מפריד הרוחניים זה מזה, ונמצא שהוכרח לירד משם למקום שמפה ולמטה דעליון. ולפיכך, נבחן בהכרח לגוף שני כלפי העליון, כי אפילו הראש של הקומה החדשה נבחן כלפי העליון כגופו בלבד, להיותו נמשך ממסך דגוף שלו. ולפיכך שינוי הצורה הזו מבדיל אותם לב’ גופים נבדלים, וכיון שהקומה החדשה היא כולה תולדה של המסך דגוף של פרצוף הקודם, ע”כ נחשב כבן אליו, וכמו ענף הנמשך ממנו.

מ) ויש עוד דבר נוסף בהבדל מהתחתון לעליון. והוא כי כל תחתון יוצא מבחינת שיעור קומה אחרת שבה’ בחינות שבמסך, כנ”ל באות כ”ב וכ”ד, וכל תחתון חסר הבחינה העליונה של האורות דעליון והבחינה התחתונה של הכלים דעליון. והטעם הוא, כי מטבע הביטוש דאו”מ במסך, להאביד מהמסך את בחינה אחרונה דעביות שלו, ולמשל, בפרצוף הא’ דא”ק, שהמסך יש לו כל ה’ בחינות עביות שלו, דהיינו עד לבחי”ד, הנה ע”י הביטוש דאו”מ במסך דגוף, מזכך את העביות דבחי”ד לגמרי, ואינו מניח ממנו אפי’ רשימו של העביות ההיא, ורק הרשימות מהעביות דבחי”ג ולמעלה נשארים במסך. ולפיכך כשהמסך ההוא נכלל בראש ומקבל שם זווג דהכאה על העביות שנשאר בהרשימות שלו מהגוף, נמצא הזווג יוצא רק על בחי”ג דעביות שבמסך בלבד, כי הרשימה דעביות דבחי”ד נאבדה ואינה שם, וע”כ הקומה שיוצאת על המסך הזה הוא בשיעור קומת חכמה לבד, הנק’ הוי”ה דע”ב דא”ק, או פרצוף ע”ב דא”ק. ונתבאר לעיל אות כ”ב, אשר קומת חכמה היוצאת על המסך דבחי”ג חסרה המלכות דכלים ובחינת אור יחידה מהאורות, שהוא אור הכתר, ע”ש. הרי שפרצוף הע”ב חסר הבחינה אחרונה דכלים דעליון והבחינה עליונה דאורות דעליון. ומשום שינוי הצורה הרחוקה הזו, נבחן התחתון לפרצוף נבדל מהעליון.

מא) ועד”ז אחר שנתפשט פרצוף ע”ב לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו”מ על המסך דגוף דע”ב, שהוא מסך דבחי”ג, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו את הרשימו דעוביות של הבחינה האחרונה שבמסך, שהוא בחי”ג. ונמצא בעת עלית המסך אל הפה דראש ונכלל בו בהזווג דהכאה, נעשה ההכאה רק על עביות דבחי”ב שנשארה במסך הזה, כי הבחי”ג נאבדה ממנו ואינה, וע”כ הוא מוציא רק ע”ס בקומת בינה, הנק’ הוי”ה דס”ג דא”ק, או פרצוף ס”ג, ויחסר ז”א ומלכות דכלים וחיה יחידה דאורות כנ”ל. ועד”ז כשנתפשט הפרצוף ס”ג הזה לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו”מ במסך דגוף שלו שהוא מסך דבחי”ב, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו הבחינה אחרונה דעביות שבמסך, שהוא בחי”ב, ולא נשארו במסך אלא הרשימות דעביות שמבחי”א ולמעלה, וע”כ בעת עלית המסך לפה דראש, ונכלל בזווג דהכאה אשר שם, נעשה ההכאה רק על מסך דבחי”א שנשאר במסך, כי הבחי”ב כבר נאבדה ממנו, וע”כ הוא מוציא רק ע”ס בקומת ת”ת, הנק’ קומת ז”א, והוא חסר בינה ז”א ומלכות דכלים, ונשמה חיה יחידה דאורות, וכו’ עד”ז.

מב) ונתבאר היטב הטעם של ירידות הקומות זו למטה מזו בעת השתלשלות הפרצופין זה מזה, שהוא משום שהביטוש דאו”מ באו”פ הנוהג בכל פרצוף מאביד תמיד שם את הבחינה אחרונה דרשימו דעביות אשר שם. ויש לדעת אמנם שבאלו הרשימות הנשארות במסך לאחר הזדככותו יש בהם ב’ בחינות: הא’ נק’ רשימו דעביות, והב’ נקרא רשימו דהתלבשות. למשל, אחר שנזדכך המסך דגוף דפרצוף הא’ דא”ק, אמרנו שהבחינה האחרונה דרשימות דעביות, שהיא הרשימו דבחי”ד, נאבדה ממנו, ולא נשאר במסך אלא הרשימו דעביות דבחי”ג, אמנם הרשימו דבחי”ד כוללת ב’ בחינות כנ”ל: דהתלבשות ודעביות, ולא נאבד מהמסך בסבת ההזדככות ההיא רק הרשימו דעביות דבחי”ד, אבל הרשימו דהתלבשות דבחי”ד, נשארה במסך ההוא ולא נאבד ממנו. ופירושו של הרשימו דהתלבשות הוא בחינה זכה מאד מהרשימו דבחי”ד, שאין בה עביות מספיק לזווג דהכאה עם אור העליון. ורשימו זו נשארה מהבחינה אחרונה שבכל פרצוף בעת הזדככותו, ומה שאמרנו שהבחינה אחרונה נאבדה מכל פרצוף בעת הזדככותו הוא רק הרשימו דעביות שבה בלבד.

מג) וההשארה של הרשימו דהתלבשות מהבחינה אחרונה, שנשארה בכל מסך, גרם ליציאת ב’ קומות זכר ונקבה, בראשים דכל הפרצופים, החל מע”ב דא”ק וכן בס”ג דא”ק וכן במ”ה וב”ן דא”ק ובכל פרצופי אצילות. כי בפרצוף ע”ב דא”ק, שאין שם במסך אלא רשימו דעביות דבחי”ג, המוציא ע”ס בקומת חכמה, הנה הרשימו דהתלבשות מבחי”ד הנשארת שם במסך, שאינה ראויה כלל לזווג עם אור העליון, משום זכותה כנ”ל, הנה היא נכללת עם העביות דבחי”ג ונעשת לרשימו אחת, ואז קנתה הרשימו דהתלבשות כח להזדווגות עם אור העליון, וע”כ יצא עליה זווג דהכאה עם אור העליון, המוציא ע”ס בקירוב לקומת כתר, והוא מטעם היות בה בחי’ התלבשות דבחי”ד. והתכללות זה נקרא התכללות הנקבה בזכר, כי הרשימו דעביות מבחי”ג נק’ נקבה, להיותה הנושא לבחי’ העביות, והרשימו דהתלבשות דבחי”ד נק’ זכר, משום שבא מקומה גבוהה ממנה, ומשום שהוא זך מעביות. ולפיכך הגם שהרשימו דזכר בלבד אינו מספיק לזווג דהכאה, אמנם ע”י התכללות הנקבה בו, נעשה גם הוא ראוי לזווג דהכאה.

מד) ואחר זה, יש גם התכללות הזכר בנקבה, דהיינו שהרשימו דהתלבשות נכלל בהרשימו דעביות, ואז יוצא זווג דהכאה על קומת הנקבה בלבד, שהוא רק קומת בחי”ג שהיא קומת חכמה הנקרא הוי”ה דע”ב, כנ”ל. והנה הזווג העליון, שהנקבה נכללה בהזכר, נבחן לקומת הזכר, שהיא קומת כתר בקירוב. וזווג התחתון שהזכר נכלל בהנקבה, נבחן לקומת הנקבה, שהיא קומת חכמה בלבדה. אמנם קומת הזכר, מתוך שהעביות שבו אינו מעצמו, אלא ע”י התכללות עם הנקבה, הנה הגם שמספיק ליציאת קומת ע”ס ממטה למעלה הנק’ ראש, כנ”ל, עכ”ז אין קומה זו יכולה להתפשט ממעלה למטה לבחינת גוף, שפירושו, התלבשות האורות בכלים, כי זווג דהכאה על עביות הבא מבחינת התכללות, אינו מספיק להתפשט לבחינת כלים, ולפיכך אין בקומת הזכר רק בחינת ראש בלי גוף. וגוף הפרצוף נמשך רק מקומת הנקבה, שיש לה עביות מבחי’ עצמית ומשום זה אנו מכנים את הפרצוף רק על קומת הנקבה בלבד, דהיינו בשם פרצוף ע”ב, כי עיקרו של הפרצוף הוא בחינת גוף שלו, שהוא התלבשות האורות בכלים, והוא יוצא רק מקומת הנקבה כמבואר. ע”כ נקרא הפרצוף על שמה.

מה) וע”ד שנתבארו ב’ הקומות זכר ונקבה בראש דפרצוף ע”ב, ממש על אותו דרך יוצאים ב’ הללו גם בראש הס”ג, אלא שם קומת הזכר הוא בקירוב לבחינת חכמה, משום שהוא מהרשימו דהתלבשות דבחי”ג בהתכללות העביות דבחי”ב. וקומת הנקבה היא בקומת בינה דהיינו מהעביות דבחי”ב. וגם כאן נקרא הפרצוף רק על שם קומת הנקבה, משום שהזכר הוא ראש בלי גוף. ועד”ז בפרצוף מ”ה דא”ק, ושם קומת הזכר הוא בקירוב לקומת בינה, המכונה קומת ישסו”ת, להיותו מרשימו דבחי”ב דהתלבשות בהתכללות עביות מבחי”א, וקומת הנקבה היא קומת ז”א לבד, כי היא רק בחי”א דעביות, וגם כאן אין הפרצוף נקרא אלא על שם הנקבה, דהיינו פרצוף מ”ה או פרצוף ו”ק, משום שהזכר הוא ראש בלי גוף. ועד”ז תשכיל בכל הפרצופין.

טעמים נקודות תגין ואותיות

מו) אחר שנתבאר הביטוש דאו”מ באו”פ הנוהג אחר התפשטות הפרצוף לבחינת גוף, שבסבתו מזדכך המסך דגוף וכל האורות דגוף מסתלקים, והמסך עם הרשימות הנשארים בו עולים לפה דראש, ומתחדשים שם בזווג דהכאה מחדש, ומוציאים קומה חדשה בשיעור העביות שברשימות, נבאר עתה, ד’ מיני אורות טנת”א, הנעשים עם הביטוש דאו”מ ועליות המסך לפה דראש.

מז) כי נתבאר שע”י הביטוש דאו”מ במסך דגוף, הוא מזכך למסך מכל עביות דגוף עד שנזדכך ונשתוה למסך דפה דראש, שהשתוות הצורה עם הפה דראש נמצא מיחדהו כבחי’ אחת עמו, ונכלל בזווג דהכאה שבו. אמנם נבחן שאין המסך מזדכך בבת אחת, אלא על פי סדר המדרגה, דהיינו מתחילה מבחי”ד לבחי”ג, ואח”כ מבחי”ג לבחי”ב ואח”כ מבחי”ב לבחי”א, ואחר כך מבחי”א לבחינת שורש, עד שנזדכך מכל בחינת עביותו ונעשה זך כמו המסך דפה דראש. והנה אור העליון אינו פוסק מלהאיר אף רגע, והוא מזדווג עם המסך בכל מצב ומצב של הזדככותו, כי אחר שנזדכך מבחי”ד, ונסתלקה כל הקומת כתר הזו והמסך בא לעביות דבחי”ג, הרי אור העליון מזדווג עם המסך על פי העביות דבחי”ג הנשארת בו, ומוציא ע”ס בקומת חכמה, ואחר כך כשנזדכך המסך גם מבחי”ג ונסתלקה גם קומת חכמה, ולא נשאר במסך רק בחי’ ב’, נמצא אור העליון מזדווג עמו על בחי”ב ומוציא ע”ס בקומת בינה. ואחר כך כשמזדכך גם מבחי”ב ונסתלקה הקומה הזו, ולא נשאר בו רק עביות דבחי”א, הנה אור העליון מזדווג עם המסך על עביות דבחי”א הנשארת בו, ומוציא קומת ע”ס בקומת הז”א. וכשנזדכך גם מעביות דבחי”א וקומת הז”א מסתלקת, ולא נשאר בו אלא שורש העביות, מזדווג אור העליון גם על העביות דשורש הנשארת במסך, ומוציא ע”ס בקומת המלכות. וכשנזדכך המסך גם מעביות דשורש וגם קומת המלכות נסתלקה משם, כי לא נשאר במסך עוד שום עביות דגוף, הנה אז נבחן שהמסך ורשימותיו עלו ונתחברו עם המסך דראש ונכלל שם בזווג דהכאה, ויוצאים עליו ע”ס חדשות, הנקראות בן ותולדה לפרצוף הראשון. והנה נתבאר, שענין הביטוש דאו”מ באו”פ המזכך למסך דגוף של הפרצוף הא’ דא”ק, ומעלהו לפה דראש שלו, שעי”ז נולד ויוצא פרצוף שני ע”ב דא”ק, אין זה נעשה בבת אחת, אלא על סדר המדרגה, אשר אור עליון מזדווג עמו בכל מצב ומצב מהד’ מדרגות שהולך ובא עליהם במשך זמן הזדככותו, עד שנשתווה לפה דראש. ועד”ז שנתבאר יציאת ד’ קומות במשך זמן הזדככות הגוף דפרצוף א’ לצורך ע”ב, כן יוצאות ג’ קומות במשך זמן הזדככות המסך דגוף דפרצוף ע”ב, בעת אצילותו לפרצוף ס”ג, וכן בכל המדרגות. כי זה הכלל, אין המסך מזדכך בבת אחת אלא בסדר המדרגה, ואור העליון שאינו פוסק להתפשט לתחתון, נמצא מזדווג עמו בכל מדרגה ומדרגה שבדרך זיכוכו.

מח) אמנם אלו הקומות שיוצאות על המסך במשך זמן הזדככותו ע”פ סדר המדרגה אינן נחשבות להתפשטות מדרגות אמיתיות, כמו הקומה הראשונה שיצאה מטרם התחלת הזדככות, אלא שהן נחשבות לבחינות נקודות, ומכונות בשם או”ח ודין, כי כח הדין של הסתלקות האורות כבר מעורב בהם. כי בפרצוף הא’, הנה תיכף כשהביטוש התחיל לפעול וזיכך את המסך דגוף מבחי”ד, הנה נחשב כאלו כבר נזדכך כולו, כי אין מקצת ברוחני, וכיון שהתחיל להזדכך כבר מוכרח להזדכך כולו, אלא מתוך שמדרך המסך להזדכך על סדר המדרגה, יש שהות לאור העליון להזדווג עמו, בכל מדרגה של עביות שהמסך מקבל במשך זמן הזדככותו, עד שמזדכך כולו, כנ”ל, וע”כ אלו הקומות היוצאות במשך זמן הסתלקותו, כח ההסתלקות מעורב בהן, ונחשבות רק לבחינות נקודות ואו”ח ודין. ולפיכך אנו מבחינים בכל פרצוף ב’ מיני קומות, בשם: טעמים ונקודות. כי הע”ס דגוף שיצאו בראשונה בכל פרצוף, נק’ בשם טעמים, ואותן הקומות היוצאות בפרצוף בדרך זיכוכו, דהיינו אחר שכבר התחיל המסך להזדכך עד שמגיע לפה דראש, כנ”ל, הן נקראות בשם נקודות.

מט) ואלו הרשימות הנשארות למטה בגוף אחר הסתלקות האורות דטעמים, נקראות בשם תגין. ואלו הרשימות הנשארות מקומות הנקודות נקראות בשם אותיות שהם כלים. והתגין שהם הרשימות מהאורות דטעמים הם חופפים על האותיות והכלים, ומקיימים אותם. ונתבאר ד’ מיני אורות הנק’ טעמים נקודות תגין ואותיות. אשר הקומה הראשונה היוצאת בכל פרצוף, מה”פ הנקראים: גלגלתא, ע”ב, ס”ג, מ”ה וב”ן נק’ בשם טעמים, וקומות היוצאות בכל פרצוף אחר שכבר התחיל להזדכך, עד שמזדכך כולו, נקראות בשם נקודות, והרשימות הנשארות מהאורות דטעמים שבכל קומה אחר הסתלקותם, נק’ בשם תגין, והרשימות, הנשארות מהאורות של קומות הנקודות אחר הסתלקותם נק’ בשם אותיות או כלים. ותזכורזה בכל ה”פ, הנק’ גלגלתא, ע”ב, ס”ג, מ”ה, וב”ן, כי בכולם יש הזדככות, ובכולם יש אלו ד’ מיני אורות.

ענין רת”ס שבכל פרצוף וסדר התלבשות הפרצופין זב”ז

נ) הנה כבר ידעת את ההבחן שיש ב’ מיני מלכיות בכל פרצוף, שהם, מלכות המזדווגת ומלכות המסיימת. והנה מהמסך שבמלכות המזדווגת יוצאות ע”ס דאו”ח, ממנה ולמעלה, המלבישות לע”ס דאור העליון, שהם נק’ ע”ס דראש, כלומר, שרשים לבד. ומשם ולמטה מתפשטות הע”ס דגוף הפרצוף, דהיינו בבחינת התלבשות האורות בכלים גמורים. ואלו הע”ס דגוף מתחלקות לב’ בחי’ של ע”ס, הנק’ ע”ס דתוך וע”ס דסוף. שהע”ס דתוך מקומן מפה עד הטבור, ששם מקום התלבשות של האורות בכלים. והע”ס דסיום וסוף הפרצוף, מקומן מטבורו ולמטה עד סיום רגליו, שפירושן, אשר המלכות מסיימת לכל ספירה וספירה עד שמגיעה לבחינתה עצמה שאינה ראויה לקבל שום אור, וע”כ נפסק שם הפרצוף. ובחינת הפסק זה מכונה סיום אצבעות רגלין של הפרצוף, שמשם ולמטה חלל פנוי וריקן בלי אור. ותדע, שב’ מיני ע”ס הללו נמשכים מהע”ס דשרשים הנק’ ראש. כי שניהם נכללים במלכות המזדווגת כי יש שם כח הלבשה, שהוא האו”ח העולה ומלביש לאור העליון. גם יש שם כח העיכוב של המסך על המלכות, שלא תקבל האור, שעי”ז נעשה הזווג דהכאה המעלה אור חוזר. וב’ כחות הללו המה בראש רק שרשים בעלמא, אלא כשמתפשטים מלמעלה למטה, הנה כח הא’ שהוא כח ההלבשה, יוצא לפועל בע”ס דתוך שמפה ולמטה עד הטבור. וכח הב’ שהוא כח העיכוב על המלכות מלקבל אור, יוצא לפועל בע”ס דסוף וסיום שמטבור ולמטה עד סיום אצבעות רגלין. וב’ מיני ע”ס הללו נק’ תמיד חג”ת נהי”מ. שהע”ס דתוך שמפה עד הטבור נק’ כולן בשם חג”ת, והע”ס דסוף שמטבור ולמטה נק’ כולן בשם נהי”מ, וזכור זה.

נא) עוד יש לדעת. כי ענין הצמצום לא היה אלא על אור החכמה, שהכלי שלו הוא הרצון לקבל הנגמר בבחי”ד, שבה נעשה הצמצום והמסך, אבל על אור דחסדים לא היה שום צמצום כלל, כי הכלי שלו הוא הרצון להשפיע, שאין בו שום עביות ושינוי הצורה מהמאציל, ואינו צריך לשום תיקונים. ועכ”ז לפי שבע”ס דאור העליון נמצאים אלו ב’ האורות, חכמה וחסדים, מקושרים יחדיו בלי שום הפרש ביניהם, להיותם אור אחד המתפשט לפי תכונתו, לפיכך כשבאים בהתלבשות בכלים, אחר הצמצום, הנה גם אור דחסדים נפסק על המלכות, אעפ”י שעליו לא נעשה צמצום. כי אם היה אור דחסדים מתפשט במקום שאין אור החכמה יכול להתפשט שם אף משהו, דהיינו במלכות המסיימת, היתה נעשת שבירה באור העליון, כי האור דחסדים היה מוכרח להפרד לגמרי מאור החכמה, ולפיכך נעשת מלכות המסיימת לבחינת חלל פנוי וריקן לגמרי ואפי’ מאור דחסדים.

נב) ועם זה תבין תוכנם של הע”ס דסוף הפרצוף שמטבור ולמטה, כי אי אפשר כלל לומר שהן רק בחי’ אור החסדים בלי חכמה כלל, כי אין האור דחסדים נפרד לעולם לגמרי מאור החכמה, אלא שיש בהן בהכרח הארה מועטת גם מאור החכמה, ותדע שהארה מועטת הזו אנו מכנים תמיד בשם ו”ק בלי ראש. והנה נתבארו ג’ בחי’ הע”ס שבפרצוף, הנק’ ראש תוך סוף.
נג) ועתה נבאר ענין סדר הלבשת הפרצופין, גלגלתא ע”ב וס”ג דא”ק, זה לזה. וזה ידעת כי כל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון, אחר שנזדכך ונעשה בהשואת הצורה אל המלכות והמסך שבראש, כי אז נכלל במסך שבראש בזווג דהכאה שבו, כנ”ל. ואחר שנעשה עליו הזווג דהכאה בב’ הרשימות עביות והתלבשות הנשאר במסך דגוף, הנה הוכרה העביות שבו שהיא מבחינת עביות דגוף, וע”י הכר ההוא נבחן לנו, שהקומה יוצאת מבחינת ראש דפרצוף הא’ דא”ק, ויורדת ומלבשת לבחי’ הגוף שלו, דהיינו במקום שורשה, כי ממסך דגוף היא. ובאמת היה צריך לירד המסך עם המלכות המזדווגת של הפרצוף החדש, למקום הטבור דפרצוף הא’, כי שם מתחיל המסך דגוף עם מלכות המסיימת של פרצוף הא’ שמשם שורש הפרצוף החדש ואחיזתו. אלא מתוך שהבחינה האחרונה דעביות נאבדה מהמסך בסבת הביטוש דאו”מ באו”פ, (כנ”ל באות מ’) ולא נשאר במסך זולת בחי”ג דעביות, אשר בחי”ג הזאת דעביות נק’ חזה, ולפיכך אין למסך ומלכות המזדווגת דפרצוף החדש, שום אחיזה ושורש בטבור דעליון, אלא רק בחזה שלו, והוא דבוק שם כענף בשורשו.

נד) ולפיכך נמצא, שהמסך דפרצוף החדש יורד למקום החזה דפרצוף הא’, ומוציא שם, ע”י זווג דהכאה עם אור העליון, ע”ס דראש ממנו ולמעלה, עד הפה דעליון, שהוא המלכות דראש דפרצוף הא’. אבל את הע”ס דראש של פרצוף העליון אין התחתון יכול להלביש אף משהו, להיותו רק מבחינת מסך דגוף של העליון כנ”ל. ואח”כ מוציא ע”ס ממעלה למטה הנק’ ע”ס דגוף בתוך וסוף של התחתון, ומקומן מחזה דפרצוף העליון ולמטה עד הטבור שלו בלבד, כי מטבור ולמטה הוא מקום הע”ס דסיום של העליון, שהיא בחי”ד, ואין להתחתון אחיזה בבחינה אחרונה של העליון, כי נאבדה ממנו בעת הזדככותו (כנ”ל באות מ’). וע”כ פרצוף התחתון ההוא הנק’ פרצוף החכמה דא”ק או פרצוף ע”ב דא”ק, מוכרח להסתיים למעלה מטבור של פרצוף הא’ דא”ק. ונתבאר היטב, שכל רת”ס דפרצוף ע”ב דא”ק, שהוא התחתון דפרצוף הא’ דא”ק, המה עומדים ממקום שמתחת הפה דפרצוף הא’ עד מקום הטבור שלו, באופן, שהחזה דפרצוף הא’ הוא מקום פה דראש של פרצוף ע”ב, דהיינו מלכות המזדווגת, והטבור דפרצוף הא’ הוא מקום סיום רגלין דפרצוף ע”ב, דהיינו מלכות המסיימת. 

נה) וכמו שנתבאר בסדר יציאת פרצוף ע”ב מפרצוף הא’ דא”ק, כן הוא בכל הפרצופין עד סוף עולם העשיה, שכל תחתון יוצא ממסך דגוף דעליון שלו, אחר שנזדכך ונכלל במסך דמלכות דראש דעליון בהזווג דהכאה אשר שם, ואח”ז יורד משם למקום אחיזתו בגוף דעליון, ומוציא גם במקומו ע”י זווג דהכאה עם אור העליון את הע”ס דראש ממטה למעלה, וגם מתפשט ממעלה למטה לע”ס דגוף בתוך וסוף ע”ד שנתבאר בפרצוף ע”ב דא”ק, בטעמו ונימוקו. אלא בענין סיום הפרצוף יש חילוקים כמ”ש במקומו.

צמצום ב’ הנק’ צמצום נה”י דא”ק

נו) והנה נתבאר היטב ענין הצמצום א’ שנעשה על כלי המלכות, שהיא הבחי”ד, שלא תקבל לתוכה אור העליון. וכן ענין המסך והזווג דהכאה שלו עם האור העליון, המעלה או”ח, שהאו”ח הזה נעשה לכלי קבלה חדשים במקום הבחי”ד. וכן ענין ההזדככות של המסך דגוף הנעשה בגופין דכל פרצוף, מפאת הביטוש דאו”מ באו”פ, המוציאה ד’ הבחינות טנת”א דגוף דכל פרצוף, והמעלה את המסך דגוף לבחינת מסך של ראש, ומכשרתו לזווג דהכאה עם אור העליון, שעליו נולד פרצוף שני הנמוך במדרגה אחת מהפרצוף הקודם. וכן יציאת ג’ פרצופין הראשונים דא”ק, הנק’ גלגלתא ע”ב ס”ג, וסדר הלבשתם זה את זה.
נז) ותדע, שבאלו הג’ הפרצופין גלגלתא ע”ב וס”ג דא”ק, אין עוד אפי’ שורש לד’ העולמות אבי”ע, כי אפילו בחינת מקום לג’ עולמות בי”ע עוד לא היה כאן, שהרי פרצוף הפנימי דא”ק היה נמשך עד הנקודה דעוה”ז. וכן לא נגלה עוד שורש לענין תיקון הנרצה, שבסבתו נעשה הצמצום, כי כל הנרצה בדבר הצמצום שנעשה בבחי”ד, היה, בכדי לתקנה שלא תהיה בה שום שינוי צורה עם קבלתה את אור העליון, (כנ”ל באות יו”ד). והיינו כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד’ ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצוות על מנת להשפיע נ”ר ליוצרו, יהפך את כח הקבלה שבבחי”ד שיהיה ע”מ להשפיע, שבזה משווה צורת הקבלה להשפעה גמורה, ואז יהיה גמר התיקון, כי בזה תחזור הבחי”ד להיות לכלי קבלה על אור העליון, וגם תהיה בדביקות גמורה עם האור, בלי שום שינוי צורה כלל, כנ”ל. אמנם עד עתה לא נגלה עוד שורש לתיקון הזה, כי לענין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינות העליונות שלמעלה מבחי”ד, כדי שיהיה בו ההכשר לעשות מעשים טובים של השפעה, ואם היה האדם יוצא מהמצב של פרצופי א”ק, היה כולו מבחינת חלל פנוי, כי הבחי”ד הצריכה להיות לשורש גופו של האדם, היתה כולה מלמטה מרגלי א”ק, בבחינת חלל פנוי וריקן בלי אור, להיותה נמצאת בהפכיות הצורה מאור העליון, שנבחנת משום זה לבחינת פרודא ומיתה. ואם היה נברא האדם ממנה, לא היה יכול לתקן מעשיו כלל, כי לא היה בו שום ניצוצין של השפעה, והיה נמשל כבהמות, שאין בהם מבחינת השפעה ולא כלום, שכל חייהם הוא אך לעצמם. וכדוגמת הרשעים, השקועים בתאות הקבלה לעצמם, ואפילו החסד דעבדין, לגרמייהו עבדין, שעליהם נאמר רשעים בחייהם נקראים מתים, להיותם בהפכיות הצורה מחי החיים.

נח) וז”ס מ”ש חז”ל (ב”ר ספי”ב) בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פירוש, כי כל תחילה ואח”כ הנאמר ברוחניות, פירושו סבה ומסובב, וז”ש שהסבה הראשונה של העולמות, דהיינו פרצופי א”ק שנאצלו תחילת כל העולמות, נאצלו במדת הדין, דהיינו בבחינת מלכות לבד, הנק’ מדת הדין, דהיינו הבחי”ד, שנצטמצמה ויצאה בבחינת חלל פנוי וסיום לרגלי א”ק. שה”ס הנקודה דעוה”ז, הנמצאת למטה מסיום רגלי א”ק בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור כנ”ל. וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ”ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להברא מבחי”ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, שעל ידו יתקיים העולם במדת התיקון הנרצה, לכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. פי’, ספירת בינה נק’ מדת הרחמים, וספירת המלכות נק’ מדת הדין, משום שעליה נעשה הצמצום. והמאציל העלה מדת הדין, שהוא כח הסיום הנעשה בספירת המלכות, והעלה אותה אל הבינה, שהיא מדת הרחמים, ושיתף אותם יחד זה בזה, שע”י השתתפות הזה נעשת גם הבחי”ד, שהיא מדת הדין כלולה מניצוצי השפעה שבכלי דבינה. (כנ”ל באות ה’ ע”ש). שבזה נעשה הכשר לגוף האדם היוצא מבחי”ד, שיהיה כלול גם ממדת ההשפעה, אשר אז יוכל לעשות מע”ט ע”מ להשפיע נ”ר ליוצרו, עד שיהפך מדת הקבלה שבו שתהיה כולה ע”מ להשפיע, שעי”ז יתקיים העולם לתיקון הנרצה מבריאת העולם, כנ”ל.

נט) והנה השיתוף הזה של המלכות בבינה נעשה בפרצוף ס”ג דא”ק, וגרם לצמצום ב’ בעולמות שממנו ולמטה. כי נעשה בו סיום חדש על אור העליון, דהיינו במקום הבינה. ונמצא שהמלכות המסיימת, שהיתה עומדת בסיום רגלי הס”ג דא”ק, ממעל הנקודה דעוה”ז, עלתה וסיימה את אור העליון במקום חצי בינה דגוף הס”ג דא”ק, הנק’ ת”ת, כי כח”ב דגוף נק’ חג”ת, ונמצא הת”ת היא בינה דגוף. וכן מלכות המזדווגת, שהיתה עומדת במקום הפה דראש הס”ג דא”ק, עלתה למקום נקבי עינים דא”ק, שהוא חצי בינה של ראש, ונעשה שם הזווג, לצורך המ”ה דא”ק הנק’ עולם הנקודים, במקום נקבי עינים.

ס) וזה מכונה ג”כ צמצום נה”י דא”ק, כי הס”ג דא”ק שהיה מסתיים בשוה עם פרצוף גלגלתא דא”ק ממעל הנקודה דעוה”ז, הנה ע”י השיתוף ועלית המלכות במקום בינה, נמצא מסתיים ממעל לטבור דא”ק הפנימי, דהיינו במקום חצי ת”ת, שהוא חצי בינה דגוף דא”ק הפנימי, כי שם עלתה מלכות המסיימת, ועכבה אור העליון שלא יתפשט ממנה ולמטה, וע”כ נעשה שם חלל פנוי וריקן בלי אור, ונמצאו התנה”י דס”ג, שנתצמצמו ונתרוקנו מאור העליון. ולפיכך נקרא הצמצום ב’ בשם צמצום נה”י דא”ק, כי ע”י סיום החדש שנעשה במקום הטבור, נתרוקנו הנה”י דס”ג דא”ק מאורותיהם. וכן נבחן שאח”פ דראש הס”ג יצאו ממדרגת ראש הס”ג, ונעשו לבחינת גוף שלו, כי המלכות המזדווגת עלתה לנקבי עינים, ויצאו הע”ס דראש מהמסך שבנקבי העינים ולמעלה, ומנקבי העינים ולמטה, כבר נקרא גוף הפרצוף, כי אינו יכול לקבל רק הארה שמנקבי עינים ולמטה, שזו היא בחינת גוף. והנה קומת הע”ס הללו, שיצאה בנקבי עינים דס”ג דא”ק, הן הע”ס הנקראות עולם הנקודים, שירדו מנקבי עינים דס”ג ובאו למקומן, שהוא למטה מטבור דא”ק הפנימי, ונתפשטו שם ראש וגוף. ותדע כי הסיום החדש הנ”ל, הנעשה במקום הבינה דגוף, מכונה בשם פרסה. ויש כאן פנימיות וחיצוניות, ורק הע”ס החיצוניות נקראים עולם הנקודים, והעשר ספירות הפנימיות נק’ מ”ה וב”ן דא”ק עצמו.

סא) אמנם יש להבין, כיון שהע”ס דנקודים והמ”ה דא”ק, נאצלו ויצאו מנקבי עינים דראש הס”ג כנ”ל, הנה היו צריכים להלביש להס”ג מפה דראשו ולמטה, כמ”ש בפרצופין הקודמים, שכל תחתון מלביש לעליונו מפה דראש ולמטה, ולמה לא היה כן, אלא שירדו להלביש במקום שלמטה מטבור דא”ק. ובכדי להבין את זה, צריכים לידע היטב, איך נתהווה השיתוף הנ”ל, שהבינה והמלכות נתחברו לאחת.

סב) והענין הוא, כי בעת יציאת פרצוף ס”ג, הוא נסתיים כולו למעלה מטבור דא”ק הפנימי, כמו שנתבאר בפרצוף ע”ב דא”ק, כי לא יכלו להתפשט מטבור ולמטה, כי שם מתחלת שליטת הבחי”ד דא”ק הפנימי בבחינת ע”ס דסיום שלה, ובפרצופי ע”ב ס”ג אין בהם מבחי”ד ולא כלום. (כנ”ל באות נ”ד). אמנם כשהתחילו לצאת הנקודות דס”ג דא”ק, דהיינו אחר שנזדכך המסך דס”ג, שהוא בחי”ב דעביות, ע”י הביטוש דאו”מ בו, ובא לבחי”ב דהתלבשות ובחי”א דעביות, הנה אז נסתלקו הטעמים דס”ג, ויצאה קומת הנקודות על העביות הנשארת במסך, בו”ק בלי ראש. כי הע”ס היוצאות על בחי”א דעביות הן קומת ז”א בחסר ג”ר. וגם בקומת הזכר, שהוא בחי”ב דהתלבשות, אין שם בחינת בינה אלא בקירוב שהוא נבחן לו”ק דבינה. ולפיכך קומה זו דנקודות דס”ג, נשתוה צורתה עם הע”ס דסיום שלמטה מטבור דא”ק, שגם הן בבחינת ו”ק בלי ראש, (כנ”ל באות נ”ב), ונודע שהשתוות הצורה מקרבת הרוחניים לאחד, וע”כ ירדה קומה זו למטה מטבור דא”ק, ונתערבה שם עם הזו”ן דא”ק, ושמשו כאחד יחד, להיותם שוים בשיעור קומה.

סג) ואין להקשות הרי עדיין יש ביניהם מרחק רב מצד העביות שבהם, כי הנקודות דס”ג באו מעביות דבחי”ב ואין בהם מבחי”ד ולא כלום, והגם שהם קומת ז”א, אין זה עוד דומה לקומת ז”א של הלמטה מטבור דא”ק, שהוא ז”א דבחי”ד, הרי שיש בהם הפרש גדול. התשובה היא, כי אין העביות ניכרת בפרצוף בעת התלבשות האור רק אחר הסתלקות האור, וע”כ בעת שהופיע פרצוף הנקודות דס”ג בקומת ז”א ירד ונתלבש בקומת זו”ן שמטבור ולמטה דא”ק ואז נתערבו הבחי”ב בבחי”ד זה בזה, וגרם לצמצום הב’ הנ”ל, שנעשה סיום חדש במקום בינה דגוף של פרצוף ההוא. וכן גרם להשתנות מקום הזווג, ונעשה הפה דראש במקום נקבי העינים, כנ”ל.

סד) והנך מוצא, שמקור השיתוף של המלכות בבינה, הנק’ צמצום ב’, נעשה רק למטה מטבור דא”ק, ע”י התפשטות פרצוף נקודות דס”ג שמה, ולפיכך לא יכלה קומת ע”ס זו דנקודים הבאה מצמצום ב’, להתפשט למעלה מטבור דא”ק כי אין שום כח ושליטה יכול להתגלות למעלה ממקור יציאתו. ומתוך שמקום התהוות הצמצום ב’ התחיל מהטבור ולמטה, ע”כ הוכרחה גם קומת הנקודים להתפשט שם.

המקום לד’ העולמות אבי”ע וענין הפרסא שבין אצילות לבי”ע

סה) והנה נתבאר, שכל עיקרו של צמצום הב’ הנ”ל, נעשה רק בפרצוף נקודות דס”ג, שמקומו מטבור ולמטה דא”ק עד סיום רגליו, דהיינו עד ממעל לנקודה דעוה”ז. ותדע שכל אלו השינויים שנעשו בעקבות צמצום הב’ הזה, באו רק בפרצוף נקודות דס”ג ההוא, ולא למעלה ממנו, ומה שאמרנו למעלה, שע”י עלית המלכות לחצי ת”ת דא”ק וסיימה שם הפרצוף, יצאו חצי ת”ת התחתון ונהי”מ דא”ק לבחינת חלל פנוי, לא נעשה זה בתנה”י דא”ק עצמו אלא רק בתנה”י דפרצוף נקודות דס”ג דא”ק, אבל בא”ק עצמו נבחנים השנוים הללו רק לבחינת עליית מ”ן לבד, שפירושו, שהוא נתלבש בשינוים הללו כדי להאציל לע”ס דנקודים בבחינתן, אבל בא”ק עצמו לא נעשה שום שינוי.

סו) והנה תיכף בעת הצמצום, דהיינו בעת עלית המלכות לבינה, עוד מטרם העלית מ”ן והזווג שנעשה בנקבי עינים דא”ק, גרם זה שיתחלק פרצוף הנקודות דס”ג דא”ק, לד’ חלוקות: א) כח”ב חג”ת עד החזה שלו, הנבחנים למקום אצילות. ב) ב”ש ת”ת שמחזה ולמטה עד סיום הת”ת שנעשה למקום בריאה. ג) ג’ הספירות נה”י שלו שנעשה למקום עולם היצירה. ד) המלכות שבו שנעשה למקום עולם העשיה.

סז) וטעם הדברים הוא, כי מקום עולם אצילות, פירושו, המקום הראוי להתפשטות אור העליון, ומתוך עלית המלכות המסיימת למקום בינה דגוף הנק’ ת”ת, נמצא מסתיים שם הפרצוף, ואין האור יכול לעבור משם ולמטה, הרי שמקום האצילות נסתיים שם בחצי ת”ת על החזה, וכבר ידעת שסיום החדש הזה שנעשה כאן, נקרא בשם פרסא שמתחת עולם האצילות, ובאלו הספירות שהן למטה מהפרסא יש בהם ג’ חלוקות. והוא מטעם, כי באמת לא היו צריכים לצאת למטה מהאצילות רק ב’ הספירות זו”ן דגופא הנקרא נהי”מ, כי מאחר שהסיום נעשה בהבינה דגופא, שהוא ת”ת, נמצאים רק הזו”ן שלמטה מת”ת שהם למטה מהסיום, ולא הת”ת, אמנם גם חצי ת”ת התחתון יצא ג”כ למטה מסיום. והטעם הוא, כי הבינה דגוף נכללת ג”כ מע”ס כח”ב זו”ן, ומתוך שהזו”ן הללו דבינה הם שרשים של הזו”ן דגוף הכוללים שנכללו בהבינה, הם נחשבים כמוהם, וע”כ יצאו גם הזו”ן דבינה למטה מהפרסא דאצילות ביחד עם הזו”ן הכוללים. ומטעם זה נסדקה ספירת הת”ת לרחבה במקום החזה, כי המלכות שעלתה לבינה עומדת שם, ומוציאה גם את הזו”ן דבינה לחוץ, שהם ב”ש הת”ת שמחזה ולמטה עד סיומו. ועכ”ז יש הפרש בין ב”ש ת”ת לבין נהי”מ, כי הב”ש ת”ת שייכים באמת לבינה דגוף, ולא יצאו למטה מסיום האצילות מחמת עצמם, רק מפני שהם שורשי הזו”ן, לכן אין הפגם גדול בהם, כי אין יציאתם מחמת עצמם, וע”כ נבדלו מהנהי”מ, ונעשו לעולם בפני עצמו, והוא הנקרא עולם הבריאה.

סח) גם הזו”ן דגוף הנקרא נהי”ם נתחלקו ג”כ לב’ בחינות, כי המלכות להיותה בחינת נוקבא נמצאת פגמה יותר קשה, והיא נעשית למקום עולם העשיה. והז”א שהוא נה”י, נעשה לעולם היצירה למעלה מעולם עשיה. והנה נתבאר, איך נחלק פרצוף הנקודות דס”ג, בסבת הצמצום ב’, ונעשה מקום לד’ עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, אשר הכח”ב חג”ת עד החזה שבו, נעשה 

מקום לעולם אצילות. וחצי ת”ת התחתון שמחזה עד סיום הת”ת, נעשה מקום לעולם הבריאה. והנה”י שבו לעולם היצירה. והמלכות שלו לעולם העשיה. ומקומם מתחיל מנקודת הטבור דא”ק, ומסתיים ממעל לנקודת עוה”ז, דהיינו עד סיום רגליו דא”ק, שהוא סוף שיעור הלבשת פרצוף נקודות דס”ג לפרצוף גלגלתא דא”ק, כנ”ל. 

ענין הקטנות והגדלות שנתחדש בעולם הנקודים

סט) והנה אחר שידעת בדרך כלל ענין הצמצום ב’, שנעשה בפרצוף הנקודות דס”ג, לצורך אצילות הע”ס דעולם הנקודים, שהוא פרצוף הרביעי דא”ק, נחזור ונבאר ענין יציאת הע”ס דנקודים בפרטיות. וכבר נתבאר ענין יציאת פרצוף מפרצוף, שכל פרצוף תחתון נולד ויוצא ממסך דגוף דעליון אחר הזדככותו ועליתו להתחדשות הזווג להפה דעליון והגורם להזדככות הזה הוא הביטוש דאו”מ במסך דפרצוף העליון, המזכך למסך מעביות דגוף שבו, ומשווה אותו לבחינת עביות דראש. (כנ”ל באות ל”ה, עש”ה) שבדרך זה יצא פרצוף ע”ב דא”ק מפרצוף הכתר דא”ק, וכן פרצוף ס”ג דא”ק מפרצוף ע”ב דא”ק, כמ”ש שם. והנה גם פרצוף הד’ דא”ק הנקרא ע”ס דעולם הנקודים, נולד ויצא מהעליון שלו, שהוא ס”ג דא”ק, ג”כ באותו הדרך.
ע) אמנם יש כאן ענין נוסף, כי בפרצופין הקודמים, בעת הזדככות המסך והעליה לפה דראש העליון, לא היה המסך כלול רק מהרשימות דעביות דגוף העליון בלבד, משא”כ כאן בהזדככות המסך דס”ג דא”ק לצורך הנקודים, היה המסך הזה כלול מב’ מיני רשימות. כי מלבד שהוא כלול מרשימות העביות של עצמו, דהיינו מבחינת הספירות דגוף דס”ג דא”ק, הנה הוא כלול עוד מרשימות העביות דזו”ן דא”ק שלמטה מטבור. והוא, מטעם התערבותם יחד למטה מטבור דא”ק כמ”ש לעיל באות ס”א, שהנקודות דס”ג ירדו למטה מטבור דא”ק, ונתערבו יחד עם הזו”ן דא”ק אשר שם.

עא) ומכח זה נתחדש כאן בפרצוף הנקודים, ענין קטנות וגדלות, אשר מבחינת הרשימות דעביות שבמסך, יצאו עליהם ע”ס דקטנות נקודים. ומבחינות הרשימות דזו”ן דא”ק שלמטה מטבור, שנתחברו ונתערבו עם הרשימות של המסך, יצאו עליהם הע”ס דגדלות נקודים.

עב) גם תדע, אשר הע”ס דקטנות נקודים שיצאו על המסך, נחשבים לעיקר הפרצוף נקודים, משום שיצאו על סדר המדרגה, דהיינו מעצם המסך דגוף העליון. ע”ד שיצאו ג’ פרצופין הקודמים דא”ק. אבל הע”ס דגדלות נקודים נבחנות רק לתוספת בלבד על פרצוף הנקודים. משום שיצאו רק מזווג על הרשימות דזו”ן דא”ק שלמטה מטבור, שלא באו על סדר המדרגה אלא שנתחברו ונתוספו על המסך מסבת ירידתו דפרצוף נקודות דס”ג למטה מטבור דא”ק, כנ”ל אות ע’.

עג) וה