מאמר | פרשת תרומה | תש"פ

זמן קריאה 5 דק'

בס"ד

פרשת תרומה אדר ה'תש"פ

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב).

ויש להבין: 'ויקחו' משמע בעל כורחם של ישראל, מדוע לא אמר ויתנו לי תרומה – מדעתם? וכן יש להבין מה שכתוב בשיר (אגדלך): "והארץ יסדה על בלימה" מדוע כל העבודה שלנו צריכה להיות על בלימה בלי שום סמך בלי שום היגיון (כי ארץ מרמזת על עבודתנו בעולם הזה)?

ויש לומר: זהו לטובתנו, משום שאם האדם עובד מדעתו, שהשכל שלו מבין את הטובה שבעבודה, הכול מבוסס על הרצון לקבל, ואילו כל מטרת התורה והמצוות היא לחנך אותנו בהשפעה, כפי שאמר הלל לאותו הגר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחד כלומר שרצה להבין את הבסיס של התורה, וענה לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד". ע"כ כל עבודת האדם צריכה להתבסס על אמונה. לכן כתוב: "ויקחו לי תרומה" – בעל כורחם, משום שכל דבר שמבוסס על השפעה הגוף מתנגד לו, אך ההשפעה נותנת לנו דבקות בה', לכן נתן לנו השי"ת סדר חיים של למעלה מהדעת, בכדי לחנכנו בהשפעה, וכן מה שאנו צריכים להודות ולהלל לה' הכול למעלה מהדעת.

 (טיש שב"ק פרשת תרומה ה'תשע"ו)

יש להבין מה שאומרים היום שאכשר דרא, כי יש היום ב"ה כ"כ הרבה מוסדות תורה וישיבות וכוללים ולומדים הרבה תורה, אך א"כ מדוע אין הקב"ה מגולה, מה חסר?

אלא, דהנה כתוב על הכרובים שפניהם כפני תינוק ותינוקת. הכרובים מרמזים על חתן וכלה, ייחוד קב"ה ושכינתיה. והנה יש ג' מצבים בין הקב"ה לכנסת ישראל: פנים בפנים, פנים באחור ואחור באחור. פנים בפנים מורה על מצב שיש התייחסות שלימה בין שניהם – הקב"ה משפיע את אורו לתחתונים והתחתונים מקבלים. פנים באחור מורה על מצב שאין כבר התייחסות כ"כ, שאפילו שאחד מסתכל על השני השני מפנה לו עורף ואין ביניהם קשר. והנה הדבר החדש שנברא יש מאין ולא היה כלול בו ית' הוא הרצון לקבל כנודע, והוא נברא משום שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו ובלי חיסרון א"א לקבל את האור, לכן ברא את הרצון לקבל שהוא חיסרון וכלי.

אך א"כ מדוע אין הקב"ה מגולה לנו, הלוא לנו יש רצון לקבל והוא רוצה להיטיב אז שישפיע לנו ולמה צריך את כל התורה והמצוות?!אלא י"ל ע"פ המשל של העני והעשיר – שאע"פ שהעשיר יכול להשפיע לעני אך העני לא יכול להתחבר עם העשיר משום שאינם תואמים, כי אין השתוות ביניהם, וכן כאן – הקב"ה כולו נתינה והנברא כולו קבלה וא"כ אין חיבור ביניהם כי אין השתוות, לכן אנחנו צריכים לתקן את עצמנו בהשפעה ע"י התורה והמצוות ועי"כ נוכל להתחבר עם הקב"ה וליהנות מזיו אורו יתברך. אך לא מספיק מעשה המצוות ולימוד התורה החיצוני בלבד, אלא צריך גם כוונה להשפיע נחת רוח להשי"ת ועי"ז נזכה לחיבור ודביקות עם השי"ת.

 (סעודה שלישית שב"ק פרשת ויקהל ה'תשס"ח)

"ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שם, ל).

פירוש: שולחן הוא מלשון שילוח – לפעמים הקב"ה שולח את האדם חוץ לקדושה ע"י ששולח לו מחשבות זרות וכו'. על השולחן הזה יש לחם – בחינת אמונה. כי צריך להאמין שמשמיים שלחו לו את המחשבות הזרות בכדי להראותו את הרע שבו. הלחם הזה הוא בחינת פנים – בחינת חשיבות, הפנים הם החשובים באדם ומרמז שדרך האמונה היא הדרך החשובה והנעלה יותר. ועוד: אם אדם עובד בבחינת אמונה על אף ששלחו אותו מהקדושה ועובד ללא תמיכה – זהו דבר חשוב, כיוון שעבודתו היא ע"מ להשפיע. וזה פירוש לחם הפנים – כשהאדם עובד באמונה ללא תמורה, זה הכי חשוב כיוון שזו השפעה גמורה וזו בחינת פנים. עוד יש לפרש עניין לחם הפנים: לחם הוא בחינת אמונה הנוהגת בזמן ההסתרה, ע"י עבודת האמונה בזמן הזה הוא זוכה לפנים – לראות את פני ה'.

(שב"ק פרשת תרומה ה'תשס"ו)

עוד בעניין שולחן לחם הפנים: שולחן הוא מלשון שילוח הקן וכן פירש רבינו בעל 'הסולם' זיע"א את הפסוק: "תערוך לפני שלחן נגד צוררי" – הקב"ה משלח את האדם חוץ לקדושה, שנותן לו עניין רק בגשמיות ומרחיק אותו מהרוחניות, במצב כזה האדם צריך את לחם הפנים, לחם הוא בחינת אמונה, כמ"ש: "לכו לחמו בלחמי", שהוא מלשון מלחמה, ובשעת מלחמה, כשהאדם רואה הרבה דברים מקולקלים אצלו הוא זקוק לאמונה, ופנים הוא עניין חשיבות, כי כשאדם מחשיב את חברו הוא מגלה לו את פניו אבל כשהוא מזלזל בו הוא מראה לו את אחוריו, ורצ"ל, שכשאדם נמצא בבחינת יציאה לחוץ הוא צריך להחשיב את האמונה – אם אדם רוצה לזכות לחזור לקדושה הוא צריך אמונה שהמצב של היציאה לחוץ הוא לתמידיות.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת תרומה ה'תשס"ז)

"ועשית שלחן עצי שיטים וכו'" (שם, כג). שיטים מלשון שוטה, רצ"ל – כאשר הקב"ה שולח את האדם חוץ לקדושה הוא לא צריך לחשוב כפי ששכלו אומר לו שאין הקב"ה רוצה אותו, אלא האדם צריך להאמין למעלה מהדעת בבחינת שוטה נגד השכל החיצוני ולומר שאין זה משום שאין הקב"ה רוצה אותו אלא להיפך – משום שהקב"ה רוצה להשפיע לו את אורו הגדול, לכן משלחו חוץ לקדושה שייבנה אצלו חיסרון, וזה נקרא שטיא דמלכא.

 (טיש שב"ק פרשת תרומה ה'תשס"ז)

"ועשית שנים כרובים זהב וכו'" (שם, יח).

פירש בזוה"ק: כרובים – כרביא, היינו פני תינוק, תינוקות של בית רבן. ולכאורה תינוקות הם סתירה לרבן, כי תינוק הוא עניין קטנות ורב הוא עניין גדלות? וי"ל: ע"י 'תינוקות' – שהאדם הולך בקטנות באמונה הוא זוכה ל'רבן' – לגילוי ה', שהוא גדלות. ועוד י"ל להיפך: אף בזמן שהאדם נמצא בזמן גדלות שלא יזרוק את האמונה, כי אם האדם זורק את האמונה הוא פוגם בקדושה, כי מראה שאינו רוצה לעבוד בהשפעה ואז לא יוכל להיות דבוק בקב"ה.

"חמש היריעות תהייןָ חֹברֹת אִשה אל אחֹתה, וחמש יריעות חֹברֹת אִשה אל אחֹתה" (שם כו, ג).

חמש מרמז על קוצו של י' וי' וה' ו' וה' שהם כנגד חו"ב תו"מ – חמש בחינות של עוביות. חמש אחד האמור בפסוק רומז על הספירות שממעלה למטה – מה שהעליון משפיע לתחתון, וחמש השני רומז על הספירות שממטה למעלה – מה שהתחתון משפיע לעליון ע"י התיקונים שעושה.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת תרומה ה'תשס"ט)

"ואת המשכן תעשה עשר יריעות, שש משזר ותכלת וארגמן ותֹלעת שני כרבים מעשה חושב תעשה אותם" (שם, א).

היריעות היו עשויות מארבע סוגים: "שש משזר"שש מרמז על ו"ק והיינו שהאדם מוותר על הג"ר והולך באמונה, וכאשר האדם הולך באמונה והשפעה אז – מש-זר, שהזר שהוא הרצון לקבל שהוא זר לבורא מסתלק מהאדם. "ותכלת" – מלשון תכלית וסוף, שהאדם עושה סוף על הרצון לקבל. "וארגמן" – ארגמן הוא צבע אדום, שהוא מלשון אדמה לעליון. "ותולעת שני" – כמ"ש: "ואנֹכי תולעת ולא איש" (תהילים כב ז). כל ד' הסוגים מרמזים על עניין ההתבטלות לקב"ה. ויש גם יריעות עיזים (שם, ז), אשר מרמזות על הס"א והטומאה, כי לעז שערות ארוכות, וכן על עשיו כתוב: "איש שעיר", שערות מרמזות על הס"א, כי שערות הוא עניין חיסרון, שהאדם כל הזמן רוצה לקבל עוד בבחינת "יש לו מנה רוצה מאתיים". וביריעות העיזים כתוב "עשתי עשרה" שהוא מספא אחת עשרה, ולכאורה היה צריך להיות שלוש עשרה, כיוון שנוספה בו אות אחת יותר משתי עשר?! אך לא כן הוא, אלא הוא נפחת, לאחת עשרה, וזה מרמז על הס"א שרוצה הרבה ומקבל מעט, כמ"ש בזוה"ק: "לס"א יהבי חושבנא יתיר ואיהו בגריעו". וכן איתא בגמרא (סנהדרין קו ע"א), שהגמל הלך לבקש לו קרניים וחתכו לו את האוזניים. ומרמז על כך שהס"א רוצה לקבל הרבה אבל בסוף מפסיד הכול, כי מתרחק מהקב"ה, ויש לו מנה רוצה מאתיים. נמצא א"כ שכל המוסיף גורע משום שהחיסרון שלו גדל וגדל. והנה כתוב: "אי אלוהימו צור חסיו בו" – הס"א אומר לאדם: איפה האלוקים שלך שאתה חוסה בו, שאינו עוזר לך כלל ח"ו. "אי" בגימטריה אחת עשרה כמו עשתי עשר אשר מרמז על הס"א כנ"ל. הקדושה היא במספר עשר המרומז בעשר ספירות, ואילו הטומאה היא אחת עשרה, שרוצה להוסיף על הקדושה את עניין הידיעה ואינו רוצה ללכת באמונה למעלה מהדעת, אלא רוצה לדעת ולהבין הכול, וזהו: "ואמרו אי אלוהימו צור חסיו בו – זו שאלה של אי – הס"א שרוצה להבין הכול.

 (טיש שב"ק פרשת תרומה ה'תשס"ט)

"ועשית מנורת זהב טהור" (שם כה, לא).

פירוש: כל אדם צריך לעשות עצמו בחינת מנורה. מנורה נוטריקון מה-נורא המקום הזה. זו בחינת מלכות שמיים, שהאדם רואה את מציאות ה' בכל דבר ודבר בעולם. האדם צריך להדליק את המנורה, כלומר, לקבל בהתלהבות דקדושה את בחינת מלכות שמיים. וזהב נוטריקון זה-הב – האדם צריך להשתוקק לה' והיינו להשתוקק לבחינת מנורה שהיא מלכות שמיים, והזהב צריך להיות טהור, דהיינו שיבקש להידבק בה' לא משום הרצון לקבל אלא ע"מ להשפיע.

"מקשה תֵעשה המנורה" (שם). פירוש: מחתיכה אחת, ולא שיעשה מחתיכות חתיכות, רצ"ל, שאדם לא יעשה את בחינת מלכות שמיים חתיכות חתיכות, שבדבר אחד יקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ובדבר אחר לא ירצה עדיין לקבל עכשיו אלא יותר מאוחר. האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל העניינים מאל"ף ועד תי"ו.

(טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת תרומה ה'תשס"ח)

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו