מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת תרומה | תשע”ה

זמן קריאה 7 דק'

פרשת השבוע | פרשת תרומה | אדר תשע”ה

“וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי“. (פרשת תרומה, שמות כ”ה א’-ב’).

 

על פי הפשט, הקב”ה אומר למשה רבנו שידבר אל בני ישראל ויקחו תרומה. כפי שמקובל היום לעשות התרמה לטובת ישיבות, לטובת נזקקים וכו’, כך גם הקב”ה אמר למשה רבנו לעשות התרמה. וזה באמת לא מובן – בשלמא, כשמדברים על נזקקים אשר אין להם די אמצעים בכדי להתקיים, אזי צריכים ארגוני החסד לעשות התרמה בעבורם, אבל הקב”ה, הרי לא חסר לו שום דבר! בשביל מה הוא צריך לעשות התרמות?! בכדי להבין זאת, קודם כל צריכים להסביר את הפסוק הראשון: “וידבר ה’ אל משה לאמר“.  מהו ההסבר לפסוק זה על פי דרך האמת? כאשר הייתי צעיר, בגן הילדים, הסבירו לי – שפתאום יצאה בת קול והתגלתה למשה רבנו, פתאום הוא שמע קול מן השמים, והקול הזה אמר לו – “דבר אל בני ישראל”, וזה היה קולו של הקב”ה. אבל כשגדלתי, הבנתי שהקב”ה, אין לו קול, אין לו גוף, ואין לו דמות הגוף, לא שייכים אצלו מאורעות הגוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף. על כן, הבנתי, שכאשר כתוב: “וידבר ה’ אל משה לאמר”, הכוונה היא לדיבור פנימי. כלומר, משה רבנו מרגיש את מציאות ה’ בתוך נפשו שלו, הוא מרגיש את קול ה’ מדבר אליו, ואין זה דיבור או קול חיצוניים. ובאמת, אל לנו לדמיין דמיונות גשמיים על כך שמשה רבנו התהלך לו במחנה, ולפתע – “וידבר ה’ אל משה”, כלומר – הוא שמע איזה קול גדול. אלא, צריך לדעת, שזהו קול פנימי. כלומר, כאשר האדם הוא ראוי, כאשר הוא מזוכך, כאשר הוא רוצה להדבק בה’, ועושה את כל ההכנות לכך, אזי השי”ת מתגלה אליו בתוך פנימיותו. ובמצב זה, מחשבותיו מלאות בדבר מציאות ה’, הרגשתו מלאה את דבר מציאות ה’, כל כולו חי את מציאות ה’, והוא מרגיש שהקב”ה מנחה אותו ואומר לו – כך וכך תעשה, זוהי הדרך הנכונה, זוהי הדרך הטובה.

 

משה רבנו הוא בחינת האמונה שבאדם. הווה אומר, שהקב”ה מתגלה בתוך בחינת האמונה של האדם. אם האדם מאמין, בתוך הבחינה הזאת של האמונה מתגלה לו הקב”ה. כלומר – כאשר האדם מתאמץ התאמצות גדולה להתבטל לה’, לקבל על עצמו את עול מלכות ה’, גם אם זה לא מסתדר עם ההרגשה שלו, עם ההיגיון שלו, אף על פי כן, הוא משתדל לשעבד את עצמו לה’, זה נקרא עבודת האמונה. ז”א – האדם צריך לצייר לעצמו שהוא נמצא בפני מלך גדול ונורא, ולהתאים את התנהגותו, את מחשבותיו ואת דיבוריו למציאות הזאת, שהוא מצייר לעצמו, הגם שהוא לא מרגיש כך, ולא רואה כך. כאשר האדם הולך בדרך הזאת, אזי הקב”ה מתגלה אליו בתוך הכלים של האמונה שלו. ולפי שיעור הכלים של האמונה שלו, כך הקב”ה מתגלה אליו. “וידבר ה’ אל משה לאמר”, למי משה רבנו צריך לומר? לבני ישראל – “דבר אל בני ישראל“. כשלומדים הכל באדם אחד, הכוונה היא – משה רבנו, שהוא בחינת האמונה שבאדם, צריך לומר לבני ישראל שבאדם, שהם כל שאר האברים, כל שאר הגידים, כל שאר המחשבות והרצונות שיש באדם. אם כן, הדיבור צריך להיות מיועד ומיוחד דווקא לבני ישראל, מהי המשמעות של בני ישראל? ישראל נוטריקון ישר-אל. כלומר, דווקא אלו האנשים אשר מבינים שהעיקר בחיים והפסגה של החיים זה להשפיע נחת רוח לה’, דווקא לאלו צריך לדבר. כי לאנשים אחרים לא שייך לדבר את הדיבורים האלו של “ויקחו לי תרומה”.

 

“ויקחו לי תרומה” – מהי תרומה? בפשטות – תרומה משמעותה – שהאדם נותן מן הדברים היקרים לו, מן הדברים החשובים לו, עבור הקב”ה. אם כן, אפילו לפי הפשט, לא כל אחד ואחד מסוגל לזה, לא כל אחד רוצה לתת את מה שיש לו. אבל לפי פנימיות התורה, המשמעות של תרומה היא יותר מכך. אומר הזוהר הקדוש: תרומה – תרום ה’ לגבי ו’. כלומר, האות ה’ של שם הויה צריכה להתרומם ולהתחבר עם האות ו’ של שם הויה, שחיבור זה מורה על יחוד, על חיבור קוב”ה ושכינתיה. “ויקחו לי תרומה”, כלומר, כל אדם צריך לדאוג שתהיה לו התרוממות, הוא צריך להתרומם מעל האדמה, מעל הארציות, מעל האגואיזם והאהבה העצמית שלו, מעל הרצון לקבל שלו, הוא צריך להתרומם ולחבר את עצמו להקב”ה. תרום ה’, תתרומם הה’ לגבי הו’. הה’ מרמזת על האדם והו’ היא בחינת קוב”ה.“ויקחו לי תרומה”. אומר רש”י: לי – לשמי. כלומר, כשהאדם מנסה ומשתדל לרומם את עצמו, לנתק את עצמו מכל הדברים השליליים שבו, מן התאוות, מן היצרים, מן האינטרס, מן האהבה העצמית, הוא צריך להשתדל שכל זה יהיה בכדי להגיע למצב שהוא כפוף לרצון ה’, שהוא עושה את הדברים לא מצד עצמו, אלא לשם שמים. כי יש כל מיני אנשים שמשתדלים לנתק את עצמם מן הגשמיות. אפילו בין הגויים ישנם אנשים שמשתדלים לנתק את עצמם מן הגשמיות, מהרצון לקבל, מהאגואיזם. אבל הם לא עושים זאת מתוך אהבת ה’, אלא הם עושים זאת מתוך אינטרס.

 

לדוגמא, פעם נסעתי עם נהג מונית ערבי דתי, הוא הצביע על אנשים לא דתיים שהלכו ברחוב ואמר לי – תסתכל על אלה, איזה מסכנים, מבזבזים את כל החיים שלהם על שטויות, ואח”כ כאשר יבואו לעולם הבא, מה יהיה להם? שום דבר. אבל אנחנו, “אנחנו” הוא התכוון – שנינו, שאנו שנינו מאמינים, אנו הרי יודעים שכדאי לסבול פה קצת בעולם הזה, אבל אח”כ אתה בא לעולם הבא, לגן עדן, לעולם שכולו טוב, ואתה נהנה את כל ההנאות שבעולם, אתה נהנה הנאות נצחיות, לכן – כל זה כדאי. ז”א, אותו ערבי מבין שכדאי באמת לסבול קצת בעולם הזה, בכדי לזכות לתענוגים נפלאים בעולם הבא. נמצא, גם אם האדם מרומם את עצמו מעל הארציות, מנתק את עצמו מן הגשמיות, ומחבר את עצמו לכל מיני פעולות של חסד ונתינה וכו’, מכל מקום, זה עוד לא אומר שהוא עושה את זה מתוך אהבת ה’. יכול להיות שהוא מחשבן לעצמו שזה כדאי לו. לכן אומר הפסוק “ויקחו לי”, ואומר רש”י: לי – לשמי. כל הלקיחה הזאת שלוקחים את התרומה, זה לא צריך להיות מתוך אינטרס אישי, אלא שזה יהיה לשם שמים – מתוך אכפתיות מהבורא, ולא מעצמי. ולכן כתוב: “דבר אל בני ישראל”, כי רק האיש הישראלי מוכשר – א. להתרומם מעל הארציות. ב. לעשות את זה לשם שמים, ולא מתוך אינטרס אישי.

 

מאת כל איש אשר ידבנו ליבו“. אומר רש”י – לשון נדבה, לשון רצון טוב. כלומר, מאדם שיש לו רצון טוב, ממנו צריכים לקחת את התרומה. ודאי שהקב”ה לא צריך התרמות. הקב”ה יכול היה לבנות את המשכן בלי שום תרומה. אבל הקב”ה רוצה שהאדם יתן, כי זה לטובת האדם. סיבת הדבר – כי אם האדם הוא מקבל, אין לו קשר עם הקב”ה. וזה מפני שהמרחקים ברוחניות לא נמדדים במטרים ולא בקילומטרים, אלא המרחקים ברוחניות נמדדים על פי השינויים שיש בין ישות אחת לשניה. למשל – יעקב ועשו היו שני אחים, אבל את יעקב ענינו עניני קדושה ואת עשו ענינו עניני טומאה, ולכן, אפילו שהיו ביחד בתוך בטן אמם, ומבחינה פיזית לא היה ביניהם שום מרחק, אבל מבחינה רוחנית, כל אחד מבין, שהיה ביניהם מרחק גדול מאד. נמצא אם כן, שהמרחק הרוחני נמדד על פי שינויי התכונות. וזה גם מה שעושה את המרחק הגדול בינינו לבין הבורא ית’. ולכן אנחנו לא מרגישים אותו. כי הבורא ית’ הוא רחום וחנון ואין לו ענין של קבלה, ענין של חיסרון לקבל, ענין של תאוות ויצרים, כמו אצלנו. אלא יש לו ענין הפוך – ענין של נתינה, חסד ואהבה. ולכן, כל זמן שהאדם רוצה לקבל, הוא לא יכול להתקשר עם הבורא, הוא לא יכול להרגיש את מציאות ה’. ולכן החיים שלנו באמת הם כל כך יבשים, אפרוריים, חיי חולין, נטולי שמחה, נטולי חדוה. כי הקב”ה איננו מלובש בתוך החיים שלנו. אבל אדם שהולך בדרך ההשפעה והנתינה, אדם שמשתדל כל ימיו, עשרים וארבע שעות ביממה, להיות נותן ולא מקבל, להיות דומה להקב”ה בבחינת “מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון” – הוא האדם השמח באמת. כי איתו הקב”ה באמת יכול להתחבר. והאדם הזה, הוא זה שמרגיש את מציאות ה’. כל מצוה שהוא עושה, הוא מרגיש שהוא עושה משהו מאד גדול וחשוב, כי הוא מקיים את מצות ה’. והוא נמצא תמיד בשמחה ובהתרוממות הרוח, גם כשהוא הולך ברחוב, גם כשהוא הולך למכולת, גם כשהוא הולך לבנק או כשהוא הולך לבית הכנסת. הוא תמיד מרגיש את הקב”ה מאיר בו ומתלבש בו, ותמיד הוא מחפש מה הוא עוד יכול לעשות למען ה’, איך הוא עוד יכול להוסיף וללכת יותר ויותר בדרך ה’, איך הוא יכול לקיים יותר “ואהבת לרעך כמוך”, ויותר “ואהבת את ה’ אלוקיך”. האדם הזה הוא מלא שמחה, מלא חדוה, מלא אנרגיה, מדוע? כי יש לו השתוות התכונות. תכונותיו דומות לתכונותיו של מלך מלכי המלכים – “מה הוא רחום, אף אתה רחום”. לכן, אדם כזה, יכול להתקשר עם הבורא.

 

נמצא אם כן, זה שהקב”ה מצוה את האיש הישראלי לתת תרומה, זה לא בגלל שהקב”ה חסר אמצעים והוא צריך לעשות התרמה. לא, להקב”ה יש הכל. כפי שאנו אומרים בתפילת העמידה – “וקונה הכל”. הכל הוא קניינו של הקב”ה. אלא הוא רוצה שהאדם יתן תרומה בכדי שהאדם יהיה נותן. כי כשהאדם נכנס למצב של נתינה, אזי הוא מתחבר עם הבורא. ז”א, הבורא רוצה לזכות את האדם בדבר הנעלה והיפה ביותר – חיבור עם הבורא בעצמו. ולכן הוא מצוה את עם ישראל שיתנו תרומה, שכל אחד ואחד יתן את מה שיש לו. כי הבורא חושק מאד להשפיע את אור אלוקותו לאיש הישראלי. אבל האיש הישראלי, מבחינתו, צריך להכין את עצמו לכך, לזכך, לטהר ולקדש את עצמו מן הזוהמה של האהבה העצמית, ולהביא את עצמו למצב של השתוות עם הבורא, ואז, באמת האור האלוקי מאיר בו באופן טבעי. “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו”. אומר רש”י: “ידבנו ליבו” – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב. מה זה רצון טוב? אומר דוד המלך בתהילים, פרק מ”ה: “רחש ליבי דבר טוב – אומר אני מעשי למלך”. כלומר, אני מבקש שכל המעשים שלי יהיו מוקדשים למלך, לשם ה’, לשם מלך מלכי המלכים. כלומר, הקב”ה אומר “ויקחו לי” – כל ההתרוממות שהאדם מנסה להתרומם מעל הארציות, הוא צריך לעשות, לא מצד הרצון לקבל, אלא מצד ענין טהור, מצד אהבת ה’. אם כן, למי אפשר לומר את הדברים? רק לבני ישראל. ולמי מתוך בני ישראל? – “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו”. רק לאלו שיש להם את הרצון הטוב, שמשתדלים להגיע לרצון הטוב, שמשתוקקים, על כל פנים, להגיע לרצון הטוב.

 

“מאת כל איש” – “מאת” לכאורה מילה סתמית, אשר אין לה שום משמעות. אבל מי שלומד בספרי האר”י הקדוש, בכתבי רבנו “בעל הסולם”, יודע ששום מילה בתורה איננה סתמית, חס ושלום. כל מילה צופנת בחובה סודות התורה גדולים מאד. האר”י הקדוש אומר – “את” מרמזת על כל האותיות – מא’ עד ת’. אותיות מרמזות על כלים רוחניים. כלי בגשמיות הוא בית קיבול, מקום שיש בו חסרון. כאשר יש בית קיבול, אזי אפשר למלא אותו. כך גם מבחינה רוחנית, נפשית, כלים משמעותם – חסרונות, שיש לאדם חסרונות וגעגועים והשתוקקות להתקרב לה’. לכן אומר הפסוק: “מאת כל איש”. כלומר – דווקא אנשים כאלו שיש להם “את”, דהיינו – מא’ עד ת’, את כל האותיות, את כל החסרונות, סולם שלם של חסרונות, דווקא מאלו צריך לבקש שיתרוממו ויקחו לי תרומה. “כל איש” – איש זה גבר, התגברות. כפי שכתוב: “ה’ איש מלחמה”. אם כן, צריכים לקחת את התרומה דווקא מאיש, מאדם שהוא בעל מלחמה עצמית, אדם שהוא בעל התגברות. רק מאדם כזה אפשר לקחת תרומה, רק אדם כזה מסוגל להתרומם מעל הארציות ולחפש את הדביקות והחיבור לה’, רק אדם כזה יש לו את הרגישות להבין שהקב”ה בעיקר רוצה את שינוי הלב, ד”רחמנא ליבא בעי”. דאדם יכול לעשות מעשים מכאן ועד הודעה חדשה…, לדוגמא – במדינות המזרח הרחוק, כמו בהודו למשל, יש הרבה אנשים שמתרוממים מעל הגשמיות, הם מנתקים את עצמם מכל התאוות כולם, ומשתדלים להיות דומים לאבנים. אבל הם לא עושים את זה מצד אהבת ה’, אלא מצד אהבת עצמם, כי הם חושבים שעל ידי כך הם ירוויחו כל מיני רווחים. לעומת זאת, תורתנו הקדושה אינה מחנכת אותנו כך. אלא היא מחנכת אותנו לפעול את כל הפעולות, פעולות עשה ופעולות לא תעשה, מתוך אהבת ה’, לשם ה’. לכן זה צריך להיות דווקא איש מלחמה.

 

ומהו המושג “כל“? “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו”? “כל” מרמז על כללות. בדרך כלל, צדיק נקרא בשם “כל”. כפי שכתוב בתפילת “ויברך דוד”: “לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ”. “כי כל”, מרמז על ספירת היסוד, שהיא כוללת את כל הספירות כולן. וכך הוא גם האיש הישראלי, הצדיק, הוא כולל את כל נשמות ישראל כולם, הוא מרגיש את הלמות הלב של כל ישראל כולם, הוא מעורב בדאגות ישראל. בעצם, אין לו ישות משלו, אלא הוא בטל ומבוטל בפני כללות עם ישראל. לכן כתוב כאן: “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו”. “כל”, מרמז על הצדיק, שלמעשה אין לו בחינה עצמית, אלא החסרונות שלו הם מה שנכלל מחסרונות ישראל, והמילויים שלו והמושכלות שיש לו, הם גם כן מושכלות שהוא קיבל בכדי להשפיע לנשמות כל ישראל. אדם כזה, שאין לו ישות עצמית, שהוא בחינת צדיק, שהוא ממוזג עם כללות עם ישראל, לאדם כזה ישנה שייכות לענין “ידבנו ליבו”, ומאדם כזה – “תקחו את תרומתי” (תשס”ג).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.