מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת תצווה | תשע"ה

זמן קריאה 7 דק'

פרשת השבוע | פרשת תצוה | אדר תשע”ה

“ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי, אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן” (פרשת תצוה, שמות כ”ח א’).

 

מבחינה פנימית, מבחינת הספירות – אהרן הוא השורש, בחינת הכתר. נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, הם ארבע תולדות שנולדו מאהרן – חכמה, בינה תפארת ומלכות, שהם כנגד י-ק-ו-ק. אם כן, הקב”ה מצוה את משה שיקרב אליו – “הקרב אליך”, “את אהרן אחיך ואת בניו איתו”. מה ענין הקירבה הזאת? כמובן שאין מדובר כאן על קירבה פיזית, אלא, לאחר שמשה גמר את בניית המשכן, צריך לקרב את אהרן ואת בניו “לכהנו לי”. כלומר, לקרבם בכדי שיהיו כהנים. רבנו “בעל הסולם” זצוק”ל מסביר, שענין הקירבה הוא בחינת השתוות הצורה. כלומר, כאשר ישנה השתוות הצורה מבחינה נפשית, רוחנית, בין שני אנשים, אזי נבחן שהם מתקרבים זה לזה. והנה משה רבנו, מבחינה פנימית, הוא בחינת רעיא מהימנא, הרועה הנאמן, שרעה את עם ישראל עם בחינת האמונה שלו, פרנס וכלכל אותם והוליך אותם עם בחינת האמונה, ממילא יוצא – שכאשר הקב”ה אומר למשה רבנו: “ואתה הקרב אליך”, הכוונה – הקרב לבחינתך, שהיא בחינת אמונה. “את אהרן אחיך ואת בניו איתו” – את חמשת הנפשות הללו, “מתוך בני ישראל”. מטרת הקירוב: “לכהנו לי” – בכדי שיהיו לבחינת כהן. כאשר הכל נלמד באדם אחד, המסקנה הנלמדת מן הדברים היא – שאם האדם רוצה להיות כהן לה’, דהיינו משרת להשי”ת, הוא צריך להשתלם בדרכי האמונה. ומדוע נבחנת עבודה זו בשם אמונה? אומר רבנו “בעל הסולם” זצוק”ל – דוגמת האומנת שמגדלת את הילד לאט לאט, כך גם האדם – מגדל אצלו לאט לאט את בחינת האמונה. את האמונה אי אפשר לרכוש בבת אחת, אלא רק טיפין, טיפין. כי האמונה משמעותה שהאדם מתרגל לחיות לא על פי מה שהוא מבין, לא על פי מה שהוא מרגיש, אלא על פי האמת, כפי שמוסרת לנו אותה התורה הקדושה, וכפי שמוסרים לנו רבותנו זכרונם לברכה. וכאשר האדם מתרגל לחיות שלא על פי מה שהוא מבין ומרגיש, אזי הוא יכול להתקשר ולהתקרב אל הבורא ית’. כי ההרגשות וההבנות שלנו כולן נובעות מן הרצון לקבל, והרצון לקבל מנתק אותנו מן הבורא. אבל בזמן שאנו מסוגלים ללכת למעלה מהדעת, למעלה מהשכל, למעלה מההרגשות שלנו, לקבל עול מלכות שמים בבחינת אמונה, אזי אנו יכולים להתקרב להבורא, ואנו יכולים להיות בבחינת כהנים המכהנים בתפקיד של שירות ושימוש להשי”ת.

 

בענין האמונה עלינו להשתלם ממש מדי יום ביומו. האמונה מחייבת אותנו לצייר את מציאות השי”ת כמלך גדול ונורא, אשר משגיח על כל הנבראים מתוך רצונו המוחלט להטיב לנבראיו. אנו צריכים לצייר לעצמנו את המציאות הזאת, כאילו היינו מרגישים אותה באופן מוחשי, ואנו צריכים לתפקד בהתאם לציור הזה. וזה צריך להביא לשינויים בחיינו, הן מבחינת המעשה, הן מבחינת הדיבור והן מבחינת המחשבה. מבחינת המעשה – שלא נעשה מה שהרצון לקבל שלנו רוצה, אלא שנעשה מה שהבורא ית’ מחייב אותנו. כי הבורא ית’ מחייב אותנו להתרחק מכל ענין של קבלה. לכן זה מחייב אותנו להתרחק מן הגשמיות, להתרחק מקבלה של תענוגים גשמיים, עד שנשאר עם ההכרח בלבד, ולחבר את עצמנו עם לימוד התורה ועשיית המצוות, ולהשתדל שקבלת התענוג והשמחה יהיו מקיום התורה והמצוות. כאשר האדם מחנך את עצמו שלא לקבל תענוג מענינים גשמיים, אלא דווקא מקיום תורה ומצוות, אזי צריכה להיות לו שמחה ואושר מכך שהוא משרת את המלך, מכך שהוא מתקדם ומתקרב למלך. אם כן, העבודה הזאת צריכה להיות מוחשית אצלנו כל הזמן. לצייר לעצמנו את מלך מלכי המלכים שהוא מחייב אותנו להתנתק מגשמיות ולהידבק ברוחניות, בתורה ובמצוות. ואנו צריכים לעשות את זה בפועל. אדם צריך להתנתק מכל תענוגי אכילה, שתייה, שינה, כסף, כבוד, שליטה וכו’. להישאר רק עם ההכרח ולא יותר. כאשר אדם חי את האמונה, הוא אמור לבצע את זה, וככל שהאמונה שלו בגדלות המלך יותר  גדולה ויותר חיה, אזי הביצוע הוא יותר מעמיק והוא יותר מושלם ויסודי. וכך גם בקשרים שלנו שבין אדם לחברו. בדרך כלל, כל המריבות וכל הבעיות שבין אדם לחברו, בין אדם לאשתו, בין אדם לילדיו, הכל על רקע של תענוגים גשמיים. או על רקע זה שנדמה לי שהשני מונע ממני תענוג מסוים, או על רקע של שליטה, כבוד, כסף וכו’. אך אם ממילא האדם צריך להתנתק מכל עניני הקבלה הללו, אם כן, כבר לא יהיה כל כך מקור ובסיס לכל המריבות, מפני שממילא האדם צריך לוותר.

 

מבחינת הדיבור – האמונה בהשי”ת צריכה להביא את האדם לשינויים בדיבור שלו. שלא ידבר סתם, אלא רק מה שהשי”ת מחייב אותו לדבר. לדבר דברי תורה ומצוה, דיבורים חיוביים, דיבורים שיכולים להביא איזו תועלת ושמחה לשני. אבל לא דיבורים סתמיים, ולא דיבורים של לשון הרע או חנופה או רכילות וכו’. נמצא אם כן, ככל שהאמונה בהשי”ת מוחשית יותר אצל האדם, ככל שהמלך יותר גדול אצלו, כך הוא מסוגל יותר להשתלט על יצר הדיבור שלו. ופשוט לשתוק. כעיקרון האדם צריך לשתוק. אם הוא רוצה לדבר, הוא צריך לבדוק אם זה דיבור שהבורא ית’ מחייב אותו ומסכים לו. מבחינת המחשבה – האמונה גם צריכה לבוא ולשנות את המחשבה של האדם. שוב, גם כאן אותו הרעיון – המחשבה של האדם לא צריכה לעסוק בכל התענוגים הגשמיים שלו, אלא המחשבה של האדם צריכה להיות דבוקה בהבורא ית’, בעבודתו, בשירותו וכו’. גם כאן יש עבודה גדולה – לווסת את המחשבה ולתעל אותה לאפיקים הרצויים. אם כן, ככל שהאדם משתלם יותר בדרכי האמונה, כך בעצם הוא מתקרב להשי”ת יותר, ונעשה בבחינת כהן. וזהו שמצוה הקב”ה למשה רבנו: “ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי”. “אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן” – הבנים של האדם הם כל מה שמסובב ממנו, ההבנות שלו, המחשבות שלו, הדיבורים והמעשים. את כל זה צריך לקרב לבחינת האמונה, ולנהל על פי האמונה. “ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת” (שם, פס’ ב’) – כאן מצוה הקב”ה למשה רבנו שידאג לעשות בגדים מיוחדים לאהרן אחיו.

 

ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי” (שם, פס’ ג’). כלומר – חכמי לב הם אלו שצריכים להתעסק עם עשיית בגדי אהרן, כאשר המטרה היא להביא אותו לקדושה ולכהונה. הבגדים מייחדים אותו למטרה הזאת של קדושה וכהונה. מהו ענין זה שצריך לעשות בגדים מיוחדים לכהנים? בכדי להבין זאת, צריך לדעת מהו בכלל ענין בגדים. בגדים הם לבושים. אנו רואים בגשמיות שלכל תענוג יש לבוש. אי אפשר לקבל תענוג בלי לבוש. למשל, אדם רוצה להנות מאכילה, אזי הוא צריך לאכול עוגה. העוגה היא לבוש על תענוג מסוים. אי אפשר לקבל את התענוג בלי לבוש. כשמשתמשים בלבוש, משיגים דרך הלבוש את התענוג הטמון בו. או למשל – אדם הרוצה לקבל כבוד, הוא לא יכול לקבל תענוג של כבוד מחלל העולם, אלא התענוג של הכבוד מתלבש למשל בהערכה שהוא מקבל מאנשים. כאשר אנשים מעריכים אותו, מדברים אליו דברי שבח ודברי הלל, אזי הוא מקבל תענוג של כבוד. אם כן, יש את הלבוש, ויש את התענוג המלובש בו. כשאני מקבל את הלבוש, אני משיג דרך הלבוש את התענוג. אם כן, מהי הכוונה שצריך לעשות בגדי קודש לכהנים? הכוונה היא שאדם שרוצה להיות בבחינת כהן, להיות עובד ה’, הוא צריך להשיג בגדים, לבושים – אבל של קודש, שדרך הלבושים הללו הוא יוכל להשיג תענוגים של קדושה. בשפת הקבלה, הלבושים שדרכם אפשר להשיג תענוג של קדושה, מכונים בשם “לבושי מוחין”. המוחין הם חכמה, בינה ודעת, והם מסמלים את עניין התגלות האלוקות. אבל למוחין האלו צריכים להיות לבושים. רק דרך הלבושים אפשר להשיג את האור העליון. מה הם הלבושים? הלבושים מכונים בשפת הקבלה בשם “אור חוזר”. המוחין עצמם הם אור ישר, מה שבא מהבורא לנברא, ולבושי המוחין הם מה שבא מן הנברא לבורא, והם מכונים בשם “אור חוזר”. מהות האור חוזר היא הרצון להשפיע – ההשתלמות של האדם בבחינת “ואהבת לרעך כמוך”, “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”, ההשתלמות של האדם לשנות את הטבע שלו, מטבע של אגואיסט לטבע של אלטרואיסט, מרצון לקבל לרצון להשפיע לשני.

 

הרצון להשפיע הזה, שמושג לאדם מכח המאור שבתו”מ, הוא הלבוש על האור העליון. דרך הלבוש הזה יכול האדם להרגיש את האור העליון. סיבת הדבר – מטעם שהבורא ית’ איננו חפץ לגלות לאדם את האור העליון, כל זמן שהוא נשלט ע”י הרצון לקבל. וזאת מטעם שגם את האור העליון הוא יקבל לתועלת עצמו. וכך יוצא, שהוא מפריד את עצמו מן האור העליון, מן המקור, דהיינו מן השי”ת. ולכן האדם צריך לרכוש את הלבושים של “ואהבת לרעך כמוך” ושל “ואהבת את ה’ אלוקיך”, להתנתק מהאגואיזם ולפתח אלטרואיזם. בזמן שהאדם משיג רצון להשפיע ואת הרצון לקבל הוא מצמצם, אזי הוא כבר יכול לקבל את האור העליון. מפני שהוא לא מקבל את זה לתועלת עצמו, אלא הוא מקבל את זה רק היות והבורא ית’ רוצה שהתחתונים יקבלו את אורו ית’. כפי שאמרו חז”ל – שרצה הקב”ה שתדור שכינתו בתחתונים. היות והקב”ה רוצה זאת, לכן האדם מקבל את האור העליון, בכדי להשפיע נחת רוח לבורא, מתוך אהבת הבורא. נמצא אם כן, שענין אהבת הנבראים ואהבת הבורא, הוא לבוש שעל ידו יכולים להשיג את האור העליון שנקרא קודש. זהו אשר מכונה בשם בגדי קודש. יש לשים לב לנקודה נוספת – בגדים הם גם מלשון בגידה. זהו ענין עמוק, שפירושו שבזמן שהאדם הולך בדרך עבדות ה’, הוא נוכח לדעת יותר ויותר שהוא בוגד בה’. אנו אומרים כל יום וידוי לאחר תפילת העמידה – “אשמנו, בגדנו…”, אבל איני יודע אם כל אדם באמת מרגיש שהוא בוגד בבורא. רק אלו האנשים שהולכים בדרך עבדות ה’, והם רוצים להגיע למצב של רשות היחיד, כלומר, שיש רק רשות אחת בעולם שהיא רשותו של הבורא, והם בטלים ומבוטלים לרשות השי”ת, רק הם יכולים לראות שהם בוגדים בהשי”ת. רק אדם כזה יכול לראות שלא תמיד הוא רוצה לעשות את מה שהבורא מחייב אותו, אלא שיש לו גם את הישות שלו, ולפעמים, כשהאינטרס שלו מתנגש עם רצון האלוקים, אזי הוא מעדיף את האינטרסים שלו על פני הרצון האלוקי. וכמובן שהכל בכדי לקבל הנאה ותענוג.

 

זאת אומרת, כאשר מזדמן לאדם תענוג מצוי וזמין, נדמה לו שהוא חייב לקבל אותו. אבל הרי יותר כדאי להתכופף למלך מלכי המלכים?! נכון, אבל מלך מלכי המלכים איננו מוחשי, וצריך להאמין בו, וצריך להאמין שהוא גדול. ואם כאן מזומן לאדם איזשהו תענוג מיידי וזמין, אם כן, בדרך כלל הוא יעדיף אותו. כפי שהגמרא אומרת: “ברי ושמה, ברי עדיף”. כלומר, אם יש לי דבר שאני בטוח בו, שזה נקרא ברי, כלומר – ברור, ויש לי דבר אחר שאני בספק לגביו, שהוא בחינת “שמה”, אם כן, בדרך כלל הגוף מעדיף ללכת על מה שברי ולא על השמה. ממילא יוצא, שהאדם מרגיש שהוא בוגד. וזה נכון, אנו באמת בוגדים בהקב”ה. אבל זה צריך להיות מורגש אצלנו. כאשר האדם מרגיש את זה במלא החומרה, אזי מתרקמת בו תפילה מעומקא דליבא לעזרת השי”ת, שיתן לו את כח האמונה, בכדי שיוכל לבטל את עצמו אליו, שיתן לו את כח האהבה, אהבת הזולת, בכדי שיוכל לבטל את עצמו אליו. נמצא, שדווקא זה שהאדם מרגיש שהוא בוגד, זהו הכלי לכך שהוא יוכל אחר כך לקבל מאת הבורא את בחינת האמונה והאהבה. יוצא מכך, שבגדי קודש הם הבגידה שהאדם מרגיש שהוא בוגד בבורא, בוגד בחבריו. והבגדים הללו הם הכלים להשיג את הקודש. “ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת”.

 

כלומר, בגדי הקודש האלו הם ירוממו אותו ועל ידיהם ישיג כבוד ותפארת. מה פירוש הדבר? האם הקב”ה רוצה שמשה רבנו יבטיח לאהרן שהוא ישיג כבוד ותפארת ע”י בגדי הקודש? הרי כל הענין של בגדי הקודש הוא דווקא להתרחק מהכבוד, מהרצון לקבל. אם כן, איך הוא מבטיח לו אח”כ כבוד ותפארת? אלא, צריכים לומר, שהכוונה היא כזאת: כבוד – כבוד ה’, ותפארת – היופי של הקב”ה. מבחינת האורות, אנו מבחינים בשני סוגי אורות: אור החכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה, ואור החסדים, שהוא בחינת תיקון הבריאה. אור החכמה מרומז במושג כבוד, כי כבוד בגימטריה לב, ועל זה מדבר הפסוק השני – “ואתה תדבר אל כל חכמי לב”. פסוק זה מרמז על ל”ב נתיבות החכמה. ואור החסדים הוא בחינת תפארת, כמו שכתוב: “פארו עלי ופארי עליו”. כלומר, הבחינה הזאת שהאדם רוצה להשפיע לבורא היא נקראת חסדים. אם כן, הקב”ה אומר שע”י זה שהאדם מתקן בתוך עצמו בגדי קודש, אזי הוא יכול להשיג גם כבוד ותפארת. תפארת – זה בחינת החסדים, כלומר – בחינת תיקון האדם באמונה ובהשפעה, וזה בחינת הבגדים. ובתוך הבגדים האלו מתלבש הקודש, שהוא בחינת אור החכמה, שהוא בחינת כבוד, כבוד ה’. נמצא אם כן, “ועשית בגדי קודש”, פירושו – א. שהאדם מרגיש שהוא בוגד. ב. ע”י זה שהוא מרגיש שהוא בוגד, נוצר אצלו צורך להשיג את האמונה וההשפעה, שהם הבגדים. והבגדים האלו מלבישים את הקודש. הבגדים הם בחינת תפארת, והם מלבישים את הקודש שהוא בחינת כבוד (תשס”ה).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.