מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת תצווה | תשע“ד

זמן קריאה 10 דק'

פרשת השבוע | פרשת תצוה | אדר א’ תשעד

 

רבנו בעה”ס מסביר שהקב”ה ברא את הבריאה הזאת מתוך מטרה מסויימת – להביא את כל הנבראים כולם לפיסגה נפלאה של דביקות וחיבור עם הבורא. אבל בכדי שהדביקות הזאת והחבור הזה יהיו ממשיים, צריך האדם להכין את עצמו מקודם. ועיקר ההכנה היא יציאת האדם מן האהבה העצמית שלו, מבית הסוהר של הרצל”ק הנאה ותענוג, מהתאוות שלו, וביאת האדם למצב שמבחינתנו הוא נפלא ביותר, מצב של אהבת הזולת ואהבת ה’. והקב”ה איננו דומה למלך בשר ודם, שיכול להיות שהוא יכין תוכניות שונות, אבל לא תמיד מצליח לממש את תוכניותיו, כי יכולים להיות הרבה עיכובים ובעיות במציאות. אבל אצל הבורא ית’ הדברים הללו לא שייכים, מפני שהבורא ית’ הוא המציאות עצמה, הוא בורא את המציאות, והוא מכתיב את תנאיה, ולא יתכן שיקרו במציאות דברים בלתי צפויים שיעכבו את רצונו ית’ מלצאת לפועל. אלא שהבורא ית’ רצה שהאדם יהיה בן בחירה, שיבחר בדרכו. כי כאשר האדם פועל מתוך בחירה, מתוך רצון והשתוקקות הנובעים ממודעות עצמית, אז יש לו כלי נפלא שמוכן ומזומן לקבל את האור האלוקי של התגלות ה’. ולכן הכין הקב”ה שני נתיבים בעולם הזה, המכונים דרך תורה ודרך יסורים.

 

ההבדל הגדול בין דרך תורה לבין דרך יסורים הוא בענין אחד – האם האדם מוכן לקבל הדרכה והכוונה מן התורה וחז”ל, מכל הצדיקים שהיו בכל הדורות, האם הוא מוכן לבטל את עצמו בפני דעתם, בלי שום תירוצים ובלי שום תנאים, אלא להשתדל לקיים את מה שהם אומרים. פעמים רבות הדרישות של התורה וחז”ל הן קשות מאוד, ונדמה לאדם שזה יותר מדי קשה, ולא מתאים כבר לדור הזה ולמציאות שלנו, אבל צריכים לדעת שההכוונה שנותנת התורה וחז”ל זו הכוונה ניצחית. אמנם הדברים צריכים לקבל ליטוש והתאמה למציאות של היום, אבל אותם עקרונות שמדברים חז”ל בכל הדורות קיימים גם היום, צריך רק למצוא רב שיתרגם את דבריהם לשפת המעשה המתאימה למציאות דהיום. אבל ודאי שהעקרונות עצמם הם אותם עקרונות, ואין ענין ואין צורך לשנות אותם. ואם האדם מסיבה כלשהי לא יכול לכופף את עצמו לדרך התורה, וללמוד מנסיונם של חז”ל במשך הדורות, ובכך לקצר לעצמו את הדרך בהרבה, אז הוא גם כן עתיד להגיע למטרה של הדביקות בה’. כי כל הבריאה כולה צריכה להגיע למצב הזה, כפי שאומר הפסוק “כי לא ידח ממנו נידח”. לא יתכן שתהיה נשמה מסויימת שתהיה נידחת מאת אור פניו ית’, אלא כל הנשמות כולן צריכות להגיע לתיקונן.

 

אבל אם האדם לא יכול לחבר את עצמו לדרך תורה, אז הוא צריך ללכת לדרך יסורים, שהיא דרך כללית וטבעית שמעוגנת במנגון של החיים היומיומיים של הפרט ושל החברה הישראלית בכלל. המנגנון הזה בנוי בצורה כזאת שמתוך עצמו מבצבצים ועולים היסורים, וכובשים את היחיד ואת הרבים תחת מכבשם המוחלט. כמובן שדרך היסורים היא קשה מאוד. ועל אמרו חז”ל: “נפרעים מהאדם מדעתו ושלא מדעתו” (מסכת אבות). כמובן שאם נפרעים מהאדם מדעתו, כלומר ע”י בחירתו, הוא מגיע לתיקונו מתוך בחירה, אז הדברים יותר קלים בשבילו, כי הוא היוזם, והוא בוחר לעצמו את הדברים המתאימים והזמן המתאים. אבל אם זה שלא מדעתו זה קשה מאוד, מפני שרוב הפעמים כאשר באים על האדם יסורים שלא מדעתו, אזי הם חורטים בו חריט עמוק, ומשאירים בו משקעים נפשיים עמוקים. והגרוע מכל שברוב הפעמים הוא לא יודע למה מגיעים לו היסורים הללו, ולאן הם אמורים להוליך אותו, וכשאדם לא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך זה הרבה יותר קשה. אלו אם כן שתי הדרכים שהכין הקב”ה לאדם הישראלי להגיע למטרת הבריאה. וזהו למעשה מה שרמוז לנו בפרשה: “וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (שמות, כ”ז, כ’), רש”י מפרש:  הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים. ואחר שהוציא טפה ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן. והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור ולא כתית למנחות. “להעלות נר תמיד” – מדליק עד שתהיה שלהבת עולה מאליה. עכ”ל.

 

“ואתה תצווה את בני ישראל” – הקב”ה מורה למשה רבנו שהוא צריך לצוות את בני ישראל, כלומר הוא צריך לדאוג שבני ישראל יהיו מחוברים עם הציווי האלוקי, שיכניעו את עצמם ויבטלו את עצמם כלפי רצון ה’, מתוך הכרה שזהו הענין הטוב ביותר בשבילם. “ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור” – הגמרא במסכת מנחות שואלת: למה נמשלו ישראל לזית? ועונה: מה זית נותן שמנו ע”י כתיתה, כך ישראל נותנים שמנם ע”י יסורים. אם כן אנו רואים שהכתיתה הזאת שכותתים וכותשים את הזית, בכדי להוציא ממנו טפה אחת של שמן זית זך, בכדי להעלות את האור במנורת בית המקדש, היא למעשה משל לתהליכים שאנחנו עוברים. אם האדם מסוגל להיות כפוף לדרך תורה, בבחינת “ואתה תצווה את בני ישראל”, כלומר הוא יכול להיות קשוב לציווי האלוקי, הוא מספיק חכם בכדי להבין שכדאי לו ללמוד מנסיונם של האנשים הגדולים שהיו לעם ישראל במשך הדורות, ולקבל את עצתם, אז האדם מגיע לחיבור ולדביקות עם ה’ בדרך של אור, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב. הוא מחבר את עצמו עם האור האלוקי הטמון בתורה,  המאור אשר נמצא במצוות. וזוהי דרך הרבה יותר נעימה, כי היא מדעתו של האדם. אבל אם הוא לא יכול, וזה לא משנה אם אי היכולת הזו באה מתוך עיכובים אישיים, או עיכובים כלליים מתוך מצבים כלליים שאליהם נקלע האדם, אזי – “ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור”, כלומר אזי האדם צריך ללכת בדרך של יסורים, דרך של כתיתה.

 

וזה לא משנה מאין באים היסורים, אם ממצב גשמי לא טוב, או מצב נפשי לא טוב, או מצב רוחני גרוע, היסורים שבאים על האדם מכל הכיוונים כותתים אותו, הם מנפצים לאט לאט את כל האידאולוגיה של האדם, ואת כל המערכת של החשיבה וההתיחסות שהאדם בנה לעצמו בקשר לחייו ולכל מה שסובב, המערכות החברתיות וכו’. היסורים גורמים לאדם לחשוב בצורה אחרת, להעמיד שוב ושוב את הדברים בפני סימן שאלה, ולברר מה אמת ומה שקר מחדש. זהו אם כן הפירוש להמשך הפסוק – “כתית למאור”, ע”י שהיסורים כותתים את האדם, הוא מגיע למאור, לאור האלוקי, לחיבור עם אור ה’, אשר מאיר וזורח לכל הבריאה כולה. השמן זה אשר מורה על בהירות שהאדם מקבל בהתיחסותו לחיים הוא בא ע”י הכתיתה, ע”י היסורים. לפני הכתיתה לאדם יש התבוננות מסוימת על החיים, נראה לו שהחיים ניתנו לו, בכדי שיוכל למצוץ עד כמה שיותר סיפוק מתוך הענינים הגשמיים, אבל אחרי הכתית, אחרי היסורים, אז יוצא שמן זית, כלומר יוצאת בהירות בהתיחסותו של האדם לחיים, והוא מתחבר למאור, ולקב”ה. וזהו שאומרת הגמרא: למה נמשלו ישראל לזית? מה זית מוציא את שמנו ע”י כתיתה, אף ישראל מוציאים את שמנם (את הטוב שבהם) ע”י יסורים. ע”י הכתיתה, ע”י היסורים האדם מגיע למצב של מאור, ויתרון האור בא דווקא מתוך החושך. “להעלות נר תמיד” – המגמה היא שהאדם יהיה דוגמת נר שדולק תמיד, מתוך רצונו וכיסופיו וגעגועיו להתחבר עם המלך השי”ת. נר שדולק תמיד, בכל המצבים.

 

“באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות, יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בוקר לפני ה’, חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל” (שמות, כ”ז, כ’) – כלומר המצב הנפלא הזה שהאדם מגיע להיות בבחינת נר תמיד, שדולק תמיד, בגעגועים לה’, הוא נערך באהל מועד, מחוץ לפרוכת. פירוש: שהאדם נמצא מחוץ לקדושה, הוא נמצא במציאות של חיים יומיומית שנראים כחיי חולין, אבל דווקא מתוך חיי החולין הללו,יכול האדם ע”י פעולותיו להגיע למצב של נר תמיד, ע”י אוהל מועד. רבותנו הסבירו שהמושג אהל מורה על הסתרה, כי המושג אהל נגזר מהפועל מאהיל, שפירושו הסתרה וכיסוי. והענין הוא – שהאדם נמצא בתוך מערכת שבה נסתר הקב”ה מאיתנו, אנחנו איננו מרגישים אותו, אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל איננו מרגישים את המציאות האלוקית, וזה נקרא אהל, היינו הסתרה. אבל דווקא מתוך האהל הזה יכול לצמוח מועד, כלומר התוועדות וחיבור של הבורא עם האדם. הדבר תלוי באדם, מה הוא עושה במצב של ההסתרה, האם הוא נכנע לתכתיבים של שכלו וגופו, או שהוא מוכן ללכת למעלה מהתכתיבים הללו. כשהאדם מתבונן במציאות היומיומית, היא נראית לו כמציאות של חול לגמרי, ואין אלוקים, לא ניכרת במציאות שלנו המציאות האלוקית, לא ניכר שיש משגיח ובורא שמכוון את הדברים, כי הכל מתנהל כביכול לבד, ובהתעלמות מוחלטת מהבורא. כשהאדם רוצה לחבר את עצמו עם הקב”ה, המציאות שמולו שהיא מציאות של הסתרה אשר צועקת בפניו ומעמידה בפניו מכשולים. כל אחד חושב: לו היה הקב”ה מגולה לנו כמו לעם ישראל כשיצאו ממצרים, שהיו הולכים והיה להם עמוד אש ועמוד ענן, והיתה להם התגלות אלוקות בהר סיני של “אנכי ה’ אלוקיך”, אז בודאי היינו דבוקים בה’ בשמחה ובחמדה. אבל מה לעשות שהמציאות היא כל כך קשה, ואין לנו לא עמוד אש ולא עמוד ענן ולא הר סיני, אין לנו שום דבר. וכשאנחנו מסתכלים ברחוב אנחנו רואים מציאות אפרורית שכל כולה חול. וכשאדם רוצה להפעיל את עצמו להכניע את עצמו ולחבר את עצמו לה’ זה קשה. הגוף שלו שואל אותו: למי אתה מכניע את עצמך, ולמה אתה מחבר את עצמך, השתגעת?!

 

אם כן יש כאן שתי דרכים לאדם: אם להאמין וללכת על פי הדרכתם של עובדי ה’ בדורות הקודמים ובדור הזה – ללמוד מנסיונם. הנסיון שלהם אומר דבר אחד – תדע לך שמה שהגוף שלך משדר לך, ומה שהשכל שלך מוסר לך באופן הגיוני, הדברים הללו הם דברי שקר. כי הגוף שלך והשכל שלך, כולם מבינים את המציאות בהבנה של טומאה, לא של קדושה. כדאי לך לסמוך את עצמך על אותם אנשים שכבר הגיעו לסוף הדרך, וכבר הגיעו לדביקות בה’ ולגאולה שלימה, ותשמע מהם מהי האמת, ומהי הדרך להגיע אליה. אנחנו אומרים לך שהאמת היא שאין עוד מלבד הקב”ה, וע”י ביטול האהבה העצמית של האדם, וע”י כך שהאדם בא לאהבת הזולת, זוהי הדרך היחידה להתחבר אליו יתברך, ולהגיע לאושר ושמחה אמיתיים. ואתה צריך להאמין שהקב”ה נמצא בכל מקום ובכל מצב, כי לית אתר פנוי מיניה, אין מצב שהוא לא נמצא בו, ואין מקום שרוממות ה’ אינה שוכנת שם. ומתוך האמונה הזאת אתה צריך להחליט את החלטותיך ולפעול את פעולותיך. אם האדם מוכן לכופף את דעתו והרגשתו לפני ההכוונה הזאת, אזי הוא הולך בדרך תורה ואינו נזקק ליסורים, אבל אם האדם איננו מסוגל לשמוע ולקבל על עצמו את האמונה הזאת, הוא נמצא מחוץ לפרוכת, מחוץ לקדושה. אבל אם הוא יאמין שגם אז הקב”ה נמצא איתו, רק שהוא מסתיר את עצמו, והוא יפעל לפי זה, הוא יגיע לחיבור עם הקב”ה, וזה פירוש המושג אהל מועד. אם כן למרות שהאדם נמצא מחוץ לפרוכת, הוא יכול להיות באהל מועד, השאלה היא רק האם הוא יכול לבטל את עצמו בפני דעתם והכוונתם של עובדי ה’ אשר הגיעו כבר למציאות של חיבור עם ה’. ואם הוא לא מסוגל לקבל על עצמו את האהל הזה, את ההסתרה הזאת, אזי הוא צריך ללכת בדרך יסורים, אזי הוא הולך בדרך של כתית למאור. וע”י הכתית הזה הוא מגיע בסופו של תהליך גם כן לחיבור עם הקב”ה.

 

צריך לדעת מהו הענין המרכזי שנתבע מאיתנו להבין ולהשיג ע”י דרך תורה או ע”י דרך יסורים, אומר רבנו בעה”ס – שהמהות של דת ישראל, שהיא המטרה שאליה רוצה הקב”ה שנגיע, היא פיתוח חוש הכרת הרע  באדם. האדם ברחוב סובר ומצייר לעצמו – שאדם גדול וצדיק הוא אדם שכל כולו שמן זית זך, והוא מקטנותו חי בעדינות ובהכוונת בורא עולם, אדם שהוא וותרן, עניו ובעל מידות טובות. אבל רבנו בעל הסולם אומר שזה שקר, האמת היא שככל שהאדם הוא יותר גדול ויותר מפותח הוא רואה שהוא יותר רע. אדם קטן ובלתי מפותח סבור שהוא צדיק פחות או יותר, אמנם כתוב “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, ע”כ מכוח הפסוק הזה הוא מאמין שבטח יש בו אי אילו דברים שאינם כראוי, אבל באופן כללי הוא סבור שהוא בסדר. ככל שהאדם הוא יותר פרימיטיבי ופחות מפותח הוא סבור שהוא בסדר. ועל זה נאמר “ועמך כולם צדיקים”, אמר רבנו בעל הסולם אל תקרי ועמךְ אלא ועמךָ, כולם חושבים שהם צדיקים, ואשריו לו להקב”ה שיש לו בריות כאלו בעולמו. אבל האמת היא קשה לעיכול, ככל שהאדם יותר גדול במדרגותיו הרוחניות, וככל שהאדם הוא יותר מפותח, יותר אמיתי, יותר צדיק, הוא רואה בתוך עצמו יותר רע ושחיתות וריקבון. הדברים האלו הם ההיפך מהתפיסה שיש ברחוב, אבל זו האמת. כלומר האדם המפותח והאמיתי לא מסוגל להיות מנופח ומתרברב ובעל גאווה, אלא הוא אדם שבתוך עצמו הוא שבור לגמרי, מחמת שהוא רואה את רוב האהבה העצמית שלו ותגבורת הרצל”ק והתאוות שלו. הוא שבור לגמרי, מפני שהוא רואה את האמת, והוא כל כולו כנוע ומבוטל. זהו אם כן סימן הגון למדוד מיהו אדם גדול ומי לא, אם רואים שהאדם איננו מזייף, דהיינו אין לו מצב שהוא מתנשא על אחרים, ואין לו מצב שהוא מחשיב את עצמו ודורש לעצמו, אלא הוא בטל ומבוטל בפני אחרים, ולא מחזיק מעצמו בכלל, זה סימן שזה אדם גדול ואיש אמת שהולך בדרך אמת. באשר מהות דת ישראל ע”פ רבנו בעה”ס היא פיתוח חוש הכרת הרע באדם. מפני שיש בנו טבע שאין אנו מסוגלים לסבול רע בתוכינו, וברגע שאדם מכיר בתוך עצמו איזו מציאות רעה, הוא תיכף ומיד מעונין להיפטר ממנה. ההבדל בין אדם לאדם הוא רק בהגדרה ובהרגשה של הרע, יש אנשים שאינם מפותחים וסוברים – שאם הם מתעללים בשני, או אומרים מילים שיכולות לפגוע בשני, זה לא כל כך נורא, ואינם מרגישים בזה דבר כל כך גרוע, ויש להם סיבות שונות לכך. זאת אומרת ההגדרות של הרע משתנות מאוד מאדם לאדם. ולמעשה כל ההתפתחות של האדם היא תלויה אך ורק בנקודה הזאת של מה הוא מגדיר כרע, ומה הוא מגדיר כטוב.

 

יש אנשים שפגשתי בימי חלדי שהגיעו להם כל מיני יסורים קשים והם באו אלי בבכי גדול ואמרו: הרי לא עשינו רע לאף אחד בחיים, לא גנבנו מאף אחד ולא רצחנו אף אחד, אז למה מגיעים לנו היסורים האלו?”. לא עניתי להם מפני שראיתי – שאם זו התפיסה של אותו אדם, אז אין לי בכלל גישה אליו, כי אם הוא סבור שאם הוא לא גנב ולא רצח בגלל זה הוא כבר נקרא אדם טוב, זה אולי נכון לפי אמות מידה של הרחוב, אבל זה לא נכון כלל לפי אמות המידה המוחלטות והנצחיות של התורה. זה לא מספיק שאדם לא גונב ולא רוצח, אלא הקב”ה דורש שאנחנו נהפוך לאנשים זכים וטהורים, כפי שכתוב “ואנשי קודש תהיון לי”. הקב”ה רוצה שאנחנו נפסיק לגמרי להתעסק עם תועלת עצמנו, ושנגיע למצב שהנקודה המרכזית בחיים שלנו תהיה אהבת הזולת, כלומר שנעמיד את הזולת במרכז חיינו ולא את עצמנו, וזה רחוק מאוד מאיתנו. האנשים המפותחים עובדי אלוקים שהיו במשך הדורות ובדור הזה גם כן, הם אנשים שמגדירים כרע כל פעולה שאדם עושה לתועלת עצמו, בכדי לספק את עצמו. ועל זה אומר הפסוק “אוהבי ה’ שנאו רע”, השאלה היא רק מה ההגדרה של הרע. תשובה: אם האדם מתחבר עם ה’, ונעשה מאוהבי ה’, ע”י התבוננות בגדלות ורוממות הבורא ית’, והוא רואה שבעצם אין שום דבר שכדאי לחיות בשבילו, מלבד החיבור והקשר עם הבורא. מתוך האהבה הזאת שצומחת בו לבורא, הוא מתחיל לאט לאט להבין שהוא מלא רע, ושכל דבר שהוא עושה לתועלת עצמו בעצם מפריד אותו מהקב”ה. כי הקב”ה הוא רחום וחנון, וכל ענינו לתת לנבראים, כל ענינו אהבה. ובזמן שהאדם עושה פעולות של אהבה עצמית, של קבלה במקום נתינה, אז הוא מפריד את  עצמו מהבורא. לכן אומר לנו הפסוק “אוהבי ה’ – שנאו רע”, אתם צריכים לחשוף את הרע שבתוככם, לגלות מהו רע אמיתי ומהו טוב אמיתי, ולשנוא את הרע, מפני שהרע הזה מפריד אתכם מהבורא.

 

סיכום: הנקודה האמיתית של דת ישראל היא לפתח בתוך האדם את חוש הכרת הרע, ולמרות שהאדם בעצמו לא מעונין בזה, כיון שהוא לא מעונין לראות שהוא לא בסדר, כי הטבע של האהבה העצמית שלנו מעונין לטשטש כמה שיותר את המציאויות השליליות שבחיי האדם, ולכן כאשר האדם פועל איזו פעולה שאינה נכונה או מדבר דיבור שאינו כשורה, תיכף ומיד יש לגוף שלנו כל מיני תירוצים להצדיק את עצמו – מדוע הוא היה מוכרח לעשות את זה, ומדוע היה נכון לעשות את זה. וכשאדם חי במציאות של שקר כזה, הוא לא יכול לחשוף את הרע שבו. האדם צריך להילחם בגוף שלו באמיתיות ובאומץ, בלי פחד, בכדי לחשוף את הפנים האמיתיות של עצמו. ככל שהרע של האדם מתגלה יותר, האדם מתקרב לבורא יותר. והגם שהדברים נשמעים מוזרים, מטעם שהטבע של הגוף שלנו שרוצה לראות רק זכות וטוב בתוך עצמו, ולכן נדמה לאנשים שכשהם הולכים בדרך אשר תביא אותם לדביקות ה’ הם ילכו מחיל אל חיל, יטפסו ממדרגה למדרגה, ויהיו יותר טובים ועוד יותר טובים וירגישו יותר טוב, אבל זה לא נכון, כי דרך האמת היא דרך לא קלה, מפני שהאדם צריך לחשוף את הרע שבתוכו. ולכן עד כמה שהדבר נראה מוזר ובלתי יאומן אבל כך הוא, שהאדם הולך בדרך ה’ הוא הולך למטה ולא למעלה. בדומה לאדם שמרגיש יסורים וכאבים גופניים גדולים, אז הוא הולך לרופא, והמגמה שלו היא לגלות מה לא בסדר אצלו, ואם הרופא לא מצליח לגלות מה לא כשורה אצל האדם, זהו סימן מדאיג מאוד, כי האדם מרגיש לא טוב, ואם הרופא לא מגלה כלום, סימן שהקלקול טמון, וצריכים רופא יותר מומחה בכדי לגלות את מקור הקלקול. ואח”כ האדם  הולך לרופא יותר גדול, עד שהוא מגיע לפרופסור, שצריך לשלם לו הרבה מאוד כסף, וכל זה בשביל לגלות מה שלא בסדר.

 

והנמשל הוא לעבודת האדם הרוחנית, האדם נכנס בדרך עבודת ה’, הוא מדמיין לעצמו שמחר הוא כבר יגיע למדרגה של החפץ חיים, וחודש אחרי זה למדרגה של הגאון מוילנא, ועוד מעט קט אני אגיע למדרגה של אמוראים ותנאים, ולאט לאט אני אטפס עד שאכנס למתיבתא של רשב”י ושל משה רבנו. אבל רבנו בעה”ס אומר: אולי תוכל להגיע לכל זה, אבל תדע לך שהדרך היא קודם לגלות מה לא בסדר אצלך, ובשביל זה אנחנו צריכים את המאור של התורה שיאיר בתוך האדם, ואז יוכל לראות מה לא בסדר אצלו, כי אם אין אור אי אפשר לראות מה מקולקל, כמו שאומרת המשנה “אור לארבעה עשר בניסן בודקין את החמץ לאור הנר”, כשמאיר האור אפשר לראות שיש דברים מקולקלים. ע”כ האדם צריך להמשיך לתוך עצמו מהמאור של התורה, ואז הוא רואה יותר ויותר איך שהוא מקולקל, איך שהוא מלא אהבה עצמית, איך שקשה לו להכניע את עצמו בפני חז”ל ובפני הקב”ה. ואז האדם מגיע למצב של שנאת הרע, ויכול ע”י זה להתקדם בבחינת “הבא להיטהר מסייעין אותו”, כי רק כאשר צריך באופן נואש את עזרת ה’, בכדי לנצח את הרע שבו, מתגלה עליו ריבונו של העולם, ומושיעו (תצוה תש”ס).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו