מאמר | פרשת תצוה | תש"פ

זמן קריאה 6 דק'

בס" ד 

ע יין האפוד מתבאר ע"פ מה שפירש רב ו בעל 'הסולם' זיע"א – אפוד מלשון אי פה  דֶלת, רצ"ל , שהאדם מחפש את הדלת דרכה כ סים אל היכלו של הקב"ה, שהיא ע יין השוואת הצורה ,והאדם מחפש איך אפשר להגיע להשוואת הצורה ע"י התורה והמצוות שלו, ואמר רב ו זיע"א, שיש א שים שמוצאים את הדלת אך בכל פעם חוזרים שוב לרצון לקבל. פירש רש"י, שהאפוד עשוי כמין סי ר של שרות הרוכבות על סוסים. ופירש רב ו זיע"א: שאישה מרמזת על אדם שעדיין אי ו בהיכל המלך, פעם עולה ופעם ופל וז"ע האפוד כ "ל. אך בחי ת איש רומזת על אדם שכבר כ ס להיכל המלך בקביעות. 

  (טיש' בואי כלה' שב"ק פרשת תצוה ה'תשס"ו) 

ע יין  החושן יש לבאר: החושן מכו ה 'אורים ותומים' – אורים מלשון אור וגילוי. תומים מלשון תמימות ואמו ה ,שע"י האמו ה מתגלה השי"ת לאדם . 

"ולא יזח  ה חֹשן מע ל האפו ד" (שמות כח, כח), יש לבאר ע"ד הפ ימיות: האורים ותומים מרמזים על גילוי כפי שאמרו חז"ל, שהיו שואלים בהם אם לצאת למלחמה והיו מקבלים תשובה מהם. ע"ז אומר הפסוק – אדם שהוא בבחי ת אפוד, דהיי ו שרוצה להגיע להשתוות הצורה ומחפש את הדלת להיכל ה' כ "ל שאפוד הוא מלשון אי פה דֶ לת – שלא יעזוב את האורים ותומים דהיי ו את ההתגלות, אלא שיגיע להתגלות ה', דהיי ו להשתוות הצורה בבחי ת "מה הוא רחום אף אתה רחום" ושלא יפסיק באמצע.  

עוד יש לבאר:  חֹשן בהיפוך אותיות הוא חש, אשר רומז ל חש הקדמו י, הוא הרצון לקבל. רצ"ל, שאם האדם הוא בבחי ת אפוד, דהיי ו חיסרון וחיפוש אחר הכ יסה להיכל ה,' אך הוא עובד בבחי ת ח ש דהיי ו ע"מ לקבל – הוא לא יגיע לכלום. רק אם הוא עובד כדי להגיע להשתוות הצורה ולעשות חת רוח ליוצרו הוא יגיע לדלת הכ יסה להיכלו של מלך. 

 (טיש שב"ק פרשת תצוה ה'תשס"ו ) 

"וע שית  ציץ  זהב  טהו ר , ופִתח ת עליו פתוחי חֹת ם  קֹדש לה ' . והיה על מצח אהר ן וכו '"  (שם, ל ו- לח ).  

ציץ מלשון "מציץ מן החרכים", המורה על אור ה' המאיר באדם. ואין זה צריך להיות הקביעות של האדם, אלא האמו ה היא צריכה להיות הקביעות של האדם. האדם צריך ללכת בידיעה – שאור ה' יאיר בו רק כ"מציץ מן החרכים", וכן ביאורה של מצוות ציצית, אלא שציץ הוא זכר וציצית – קבה ,כי הציץ מרמז על האור וציצית מרמזת על הכלי .זהב רומז לכלי הקבלה של האדם ,וטריקון ז ה-הב. טהו ר – רומז שכלי הקבלה של האדם צריכים להיות טהורים ומתוק ים בהשפעה. וכן " קֹדש ל ה'"  רומז שהאדם לא יקבל את האור לעצמו אלא "קודש לה '" – ע"מ להשפיע ."והיה על מצח אהרן" – מצ ח היא העביות הכי קט ה, שורש דעביות ,ורצ"ל, שההמשכה אומ ם צריכה להיות ע"י העביות הגדולה ביותר ,אך קבלת האור צריכה להיות בעביות ובכלי הזך ביותר ,כפי המשל הידוע שאדם הולך לק ו ת תפו"א עם שק, אך כאשר בא לאכול אותם אוכלם בצלחת ,וה משל – שההמשכה היא ע"י הכלים העבים ,אך הקבלה היא רק בכלים הזכים. 

  (טיש' בואי כלה' שב"ק פרשת תצוה שבת זכור ה'תשס"ט ) 

"ועשית את מעיל האפוד כליל תכל ת"  (שם, ל"א ).  

רב ו בעל 'הסולם' זיע"א מפרש: מעיל הוא בגד חיצו י ומרמז על אדם ש מצא מחוץ להיכל המלך ,והוא מלשון מעילה ,כי אדם ש מצא מחוץ להיכל המלך הוא מועל במלך ,משום שהרצון לקבל שולט עליו וכל התורה והמצוות ושאר מילי דעלמא הכול עושה בשביל עצמו ולא ע"מ להשפיע. אותו אדם שהוא בבחי ת מעיל הוא גם בבחי ת אפוד, שרוצה ומחפש כל הזמן אחר הדלת להיכ ס אל היכל המלך ,כי אפוד וטריקון אי פה דֶ לת כ "ל, והוא מתקרב להיכל המלך ומתרחק משום שמגלים לו מהי השפעה אמתית והוא מפחד מכך שיפסיק לקבל לעצמו ורק ישפיע לאחרים" . כְּליל תכלת" – תכל ת מלשון תכלית, רצ"ל, שהתכלית של אותו אדם היא – כְּ ליל, רצ"ל, שתכליתו היא להגיע לשלמות שע יי ה לזכות להידבק במלך מלכי המלכים שהוא תכלית השלמות. וז"ש "ועשית" רצ"ל, שכל אדם צריך להשתוקק להגיע לדרגה הזאת שכל השתוקקותו וחיפושיו בחיים הם – איך להיכ ס להיכל המלך. 

  (טיש' בואי כלה' שב"ק פרשת תצוה ה'תשס"ח ) 

"פע מֹן זהב ו רי מֹן פע מֹן זהב ו רי מֹ ן, על שולי המעיל סביב" (שם, לד ).  

פירוש: פעמון מלשון פעימה. זהב וטריקון ז ה-הב, רצ"ל,  שליבו של אותו אדם ש מצא מחוץ לקדושה פועם ומשתוקק להידבק בקב"ה בבחי ת זה-הב, אך הוא צריך גם רימון – מלשון רוממות ,שלאחר שהתפלל לקב"ה שיכ יסוֹ  להיכל המלך ,הוא צריך להיות בהתרוממות הרוח ולהאמין שהקב"ה קיבל את תפילתו, וזה שהקב"ה לא קירב אותו עדיין משום שהקב"ה מבין שזהו המצב הכי טוב בשבילו עתה, ואז – "ו ש מע קולו בבואו אל הקודש" (שם, לה), רצ"ל, שאם האדם ית הג כן ויתמיד בזה יזכה להיכ ס אל הקדושה. 

 (טיש שב"ק פרשת תצוה ה'תשס"ח ) 

"וזה אשר תעשה על המזב ח , כבשים ב י  ש ה ש ַ  יִם ליום עֹלה תמי ד . את הכבש האחד תעשה ב בֹקר ואת הכבש הש י תעשה בין הער בָּ יִם "  (שם כט, לח ).  

יש לבאר: כ בשׂ מלשון כבישׁ ה. 'ש ים ליום', רומז שהאדם צריך לכבוש את יצרו בש י המצבים – במצב של בו קר , שהכול מאיר וברור לאדם ,שאז קל ופשוט לכבוש את היצר ולזבוח אותו וגם במצב של בין הערבים, כשיש לאדם הסתרה וקושיות, שאז קשה לאדם לכבוש ולזבוח את יצרו .אומרת התורה הק ' (שם, מא ): "ואת הכבש הש י תעשה בין הער בָּ יִ ם, כמ חת ה בֹקר  ו כ סכה" – האדם צריך לכבוש את יצרו במצב של בין הערביים כשם שכובש בקלות את יצרו במצב של בוקר. 

  (טיש' בואי כלה' שב"ק פרשת תצוה, זכור ה'תש"ע) 

ועשית מזבח  מִ קְ טַר ק טֹר ת , עצי  שִטים תעשה  אֹתו". (שם ל, א ). 

על מזבח הזהב מקטירים את הקטורת וע"כ הוא קרא ג"כ על שמה – מזבח הקטורת .י"א סימ י הקטורת הם כ גד הס"א שאף הוא במספר י"א, משום שרוצה להוסיף ידיעה וכל המוסיף גורע. וזה סוד עשתי עשרה שמוסיפים ע 'וזה גורע לאחת עשרה (וזה סוד הכתוב: "ואמרו א"י אלוקימו צור חסיו בו"). הקטורת באה לתקן את הס"א ,שהיא מלשון קשירה שטי"ת ושי"ן מתחלפות (וכן בארמית קטרא פירושו קשר), רצ"ל, שהאדם צריך לקשר את עצמו לקב"ה ולא להשתמש בס"א שהיא הרצל"ק הגדול. 

"עצי  שִטי ם", רומז לאמו ה ."וצפית אות ו זהב טהור" (שם, ג), זהב מרמז על בחי ת קבלה מלשון זה -הב, וכל מזבח הקטורת מרמז על הס"א וכלי הקבלה כ "ל.  "והקטיר עליו קטֹ רת סמים ב בֹקר ב בֹק ר… בין הער בַּ יִם יקטיר ה" (שם,  ז- ח) . בוקר מורה על זמן של גילוי, שהכול ברור לאדם כיום, ובין הערב י ים מורה על זמן של הסתרה, שהכול לא ברור לאדם כלילה. בש י המצבים הללו, אף בזמן של בין הערביים, האדם צריך לקשר הכול לקב"ה .מזבח הזהב בא לכפר על החטא של עגל הזהב, ששם השתעבדו לזהב דהיי ו לקבלה, וע יין מזבח הזהב הוא שהאדם מקשר את עצמו לקב"ה ואי ו משעבד את עצמו לעצמו.   

ויש להבין את ההבדל בין מזבח הזהב למזבח ה חושת: מזבח ה חושת מורה על כלי קבלה מתוק ים ,כי חושת היא בחי ת קו אמצעי, ולכן הקורב ות שמקריבים עליו ית ו לאכילה משום שמזבח ה חושת הוא דבר מתוקן שאפשר להשתמש איתו .והקורב ות שלא אוכלים מהם אע"פ שמוקרבים עליו (כגון עולה וכדו)' זה משום שהם התכללות מהס"א. משא"כ מזבח הזהב מורה על כלי הקבלה הגדולים שאי אפשר להשתמש בהם כ "ל, ולכן כל מה שמקריבים עליו דהיי ו הקטורת, עולה כליל לה'. ומה שמזבח הזהב קדוש יותר ממזבח ה חושת זה משום שכשמזבח הזהב יתוקן הוא יהיה בדרגה הרבה יותר גבוהה ממזבח ה חושת, כי יתגלו בכלים הללו האורות הגדולים ביותר כידוע.  

 (פרשת תצוה ה'תשע"א ) 

"זכור את אשר עשה לך עמל ק , בדרך בצאתכם ממצרים " (דברים כה, יז) . דווקא כשהאדם יוצא ממצרים ,משליטת הרצון לקבל, אז עמלק מגיע .כי כל עוד שהאדם עובד ע"מ לקבל, הרצון לקבל שלו מסכים לעבודתו ואף מסייע לאדם. אך ברגע שהאדם רוצה להתחיל לעבוד בהשפעה זה מפריע לרצון לקבל והוא מתחיל להילחם באדם . 

"אשר קרך בדרך" (שם, יח.) דווקא כשהאדם מצא בדרך עבדות ה', בדרך לדבקות ה', אז עמלק מגיע .

פירש"י: קרך, לשון מקרה. רצ"ל, שהרצון לקבל שהוא בחי ת עמלק אומר לאדם: הכישלו ות שקרו לך הם במקרה ,הם לא באו בהשגחה פרטית ח"ו, אלא אתה גרמת להם. אך בדרך הקדושה האדם צריך להאמין שהכישלו ות שלו באו בהשגחה פרטית, שהקב"ה רצה להיטיב לו בכישלון הזה שתהיה לו הכרת הרע וע"י זה יזדקק לעזרת ה.' אך עמלק שבאדם רוצה לייאש אותו בדרכו ולהפיל אותו, ואם אין האדם מאמין שה פילה באה מה', האדם ופל לייאוש וחושב – איך עשיתי כזה דבר…  

הפרשה מתחילה ב 'זכו ר' ו גמרת ב 'ל א תשכח '. ורצ"ל, שהאדם צריך לזכור את מה שעשה לו עמלק כ "ל ולא לשכוח, כי השכחה קשורה לס"א והזכירה – לקדושה ,כמ"ש:" ואין שכחה לפ י כיסא כבודך". 

(טיש שב"ק פרשת תצוה שבת זכור ה'תשס"ט )

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו