מאמר | פרשת תולדות | תש"פ

זמן קריאה 4 דק'

בס"ד

"ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה, כו).

ויש לפרש את עניין אחיזת העקב ע"פ דברי הזוה"ק (עי' זוהר מקץ קכז), שעקב עשיו היינו אמונה, כי אצל עשיו האמונה היא למטה בחשיבות והבחינה הכי תחתונה, ויעקב תפס את האמונה ועשה אותה לבחינת ראש שהיא החשובה ביותר. לכן קרא שמו יעקב – י-עקב, יו"ד מרמז על הבורא ית', שהוא הראש של כל העולם, ועקב היינו אמונה כנ"ל, שיעקב עשה את האמונה לבחינת ראש.

"ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה" (שם, כז). לפי הפשט הפירוש שהיה אדם 'בטלן', והיה הולך לצוד חיות בשדה… אבל יעקב היה "איש תם ישב אהלים", שישב באהלה של תורה.

וע"ד הפנימיות יש לפרש: דהנה, רש"י פירש "שעשיו היה צודה בקשתו חיות ועופות". ויש לבאר: 'חיות' הוא מלשון חיוּת, כלומר, שקיים את התורה והמצוות רק אם יקבל מהן חיוּת והנאה. "ויעקב איש תם ישב אהלים" – אוהל מרמז על כיסוי והסתר, והיינו שיעקב עבד להשי"ת אף אם לא הייתה לו הנאה מהעבודה. וכתב רש"י: "מי שאינו חריף לרמות קרוי תם". וקשה: הרי יעקב רימה כביכול את עשיו, כמ"ש (שם כז, לו) "ויעקבני זה פעמַיִם", ואיך נקרא תם? וי"ל: לרמות את עשיו, שהוא הרצון לקבל, אין לך ישרות גדולה מזו…

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת תולדות התשס"ו)

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים. ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אהבת את יעקב" (שם, כה-כז). ופירש"י: "יודע ציד לצוד ולרמות את אביו בפיו".

ע"ד הפנימיות יש לבאר: עשיו הוא בחינת קו שמאל וכלי קבלה, וזהו שהיה צד בפה שהוא בחינת מלכות כנודע, כלומר שהיה צד וממשיך את האורות הגדולים ביותר ע"י כלי המלכות. וזה העניין שעשיו היה צד חיות, דהיינו שהיה ממשיך לעצמו חיוּת מכל דבר, והיה עובד רק אם יקבל חיוּת. אבל יעקב היה בחינת אהבה וחסד והשפעה, ולכן יצחק, שאף הוא היה בבחינת כלי קבלה וגבורה, אהב את עשיו, ורבקה, שהייתה בחינת השפעה, אהבה את יעקב.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת תולדות התשס"ז)

יש להבין: מדוע השי"ת היה צריך לסבב שיצחק ירצה לברך את עשיו, ואז יצטרך יעקב לקחת את הברכות במירמה, מדוע ה' לא גרם שיצחק ירצה מיד לברך את יעקב?

ויש לבאר: הנה, כתב רש"י (תחילת בראשית) וז"ל: "בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

והקשה רבנו ה"ברכת שלום" זי"ע: מדוע לכתחילה הושיב ה' את הגויים בארץ ישראל ואז יהיו להם טענות וכו', הלוא יכול היה להושיבם בארץ אחרת וממילא לא יהיו לאומות העולם טענות על ביאתנו לארצנו, ונוכל להתחיל את התורה מהמצווה הראשונה של "החודש הזה לכם"?

אלא, הכל נמשך מהשורשים הרוחניים. דהנה, ארץ ישראל מורה על נפש האדם הפנימית. ותחילה האדם נברא כאשר נפשו תחת שליטת הרצון לקבל ע"מ לקבל, שהרי זו כל עצמות הנברא, אשר נמשכת מחמת רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו. והרצון לקבל הולך ומתפתח עד י"ג שנה, אשר אז הנפש האלוקית של האדם מתחילה להתגלות בפנימיותו. זהו בחינת תיקון הבריאה. וכך הוא הסדר תמיד – קודם מתחילים עם מטרת הבריאה – לפתח את הנברא שהוא הרצון לקבל, ואחר כך אפשר להתחיל בתיקון הבריאה. כי אם אין נברא מושלם ודאי אי אפשר לתקנו. מזה נמשך שמתחילה יהיו אומות העולם בארץ ישראל, דהיינו בנפשו של האדם, ורק אח"כ יבואו עם ישראל דהיינו הנפש דקדושה, אל האדם. והנה, כאשר היצר הטוב מגיע לנפשו של האדם היצר הרע טוען: מה אתה עושה פה? הלוא אני הייתי כאן עד היום לבדי ואתה בא פתאום ומשיג את גבולי?! אז צריך לענות לו את דברי רש"י, שהכול שייך לה' וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

ולפי הסדר הנ"ל יתבאר העניין בפרשתנו: תחילה הרצון לקבל של האדם לוקח את כל הברכות שבנפשו של האדם, ורק אחר כך צריך לבוא יעקב שהוא בחינת ההשפעה והחסד ולהשתלט על בחינת עשיו. אך יש לדעת, שלא תיתכן מציאות של נשמה ללא גוף, דהיינו רצון להשפיע בלי רצון לקבל, אלא צריך שילוב של שניהם. וזהו שכתוב: "הקֹל קֹל יעקב והידים ידי עשו" כלומר, שצריך שיהיה באדם גם בחינת "והידים ידי עשיו" שהם בחינת הגוף והרצון לקבל, וגם בחינת "הקול קול יעקב" שהוא הנשמה כמ"ש "ונפשי יצאה בדברו".

(סעודת ליל שבת שב"ק פרשת תולדות התשע"ז)

"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי, וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי" (שם כז, כ).

ויש להבין: איך ניתן להסביר את זה שיעקב אע"ה לכאורה שיקר באומרו "כי הקרה ה' אלקיך לפני", שהרי הוא לא מצא את הגדיים, אלא היו מזומנים לפניו מן הצאן? וביאר הרב פינקוס זצ"ל, שיעקב אבינו היה במדרגת אמונה גבוהה, שאפילו הדברים שהיו לו בבית האמין שבאו מאת ה' ואינם מזומנים לפניו כרצונו.

עוד יש לבאר ביאור פנימי יותר: הנה, הזוה"ק מפרש "איש ציד", שהיה צד וממשיך את אור החיה, כיוון שהיו לו כלים לכך. לכן יצחק ביקש מעשיו שיכין לו "מטעמים", דהיינו את אור החיה. וכך מבאר הזוה"ק את הכתוב "מה זה מיהרת": "זה" מורה על גילוי אור החיה, כמו האמור על העתיד לבוא – "הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו". והשי"ת אומר כן – "מה זה מיהרת" – מדוע המשכת את אור החיה עם הכלים העבים שלך, וכפי שמבואר בתע"ס, ש'מהר' היינו המשכה ישרה עם העוביות הגדולה, והכלים של עשיו הם הכלים היותר עבים. ויעקב ענה: "כי הקרה ה' אלוקיך לפני", כי יעקב הוא בחינת הקו האמצעי שאין החכמה בחינתו העיקרית, לכן אמר 'אלוקיך', כלומר המטעמים שהבאתי שהם בחינת אור החיה, שייכים לנשמה של יצחק, שהוא בחי' קו שמאל וכלים דקבלה הממשיכים חכמה, ולא אלי.

הר"ן (דרשות הר"ן דרוש ה) הקשה ג"כ כנ"ל: מדוע סיבב השי"ת שיצחק ירצה לברך את עשיו ולא את יעקב, ומשום כך הוצרך יעקב להוציאן במירמה? וביאר בספר 'ארץ הצבי' (תולדות תרפ"ה) ע"פ חז"ל (בראשית רבה סה טו), שבאותה שעה שיצחק ביקש לברך את עשיו, היה יעקב "אנוס וכפוף ובוכה, והיה לבו נמס כשעוה". וזה משום שההולכים בדרכי הקדושה רוצים לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת ולא מתוך גילוי, לכן, קבלת אור ג"ר דחכמה זה אונס בשבילם ואינם רוצים לקבלו משום שהם יודעים שיש בקבלת אור החכמה סכנה גדולה שעלולים ליפול לשליטת הקליפות, דהיינו לקבל את התענוג העצום הזה לתועלת עצמם. לכן, בשעה שיעקב קיבל את הברכות הוא קיבל אותם בצורה של "אנוס כפוף ובוכה".

וב'ארץ הצבי' ביאר את המדרש בצורה אחרת, ובזה תירץ את קושיית הר"ן: "אנוס כפוף ובוכה" יורה על שיפלות והכנעת הלב, אשר באו מחמת רצון יצחק לברך את עשיו, לכן סיבב השי"ת כן, משום שרצה שלמצב כזה יגיע יעקב, משום שאין הברכה שורה אלא בזמן שהאדם שבור ונכנע.

(קידוש שב"ק פרשת תולדות התשע"ז)

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו