מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת שמיני | תשע“ד

זמן קריאה 6 דק'

פרשת השבוע | פרשת שמיני | אדר ב’ תשע“ד

“ויהי ביום השמיני, קרא משה לאהרון ולבניו לזקני ישראל. ויאמר אל אהרון: קח לך עגל בן בקר לחטאת, ואיל לעולה, תמימים, והקרב לפני ה’. ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עיזים לחטאת, ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה, ושור ואיל לשלמים, לזבוח לפני ה’, ומנחה בלולה בשמן. כי היום ה’ נראה אליכם” (ויקרא ט, א-ד).

 

לכאורה, אלו הם דברים שגרתיים, דברים שלכאורה לא נראים כל כך מעניינים; כביכול, הפרוטוקול של התורה מוסר לנו את סדר הקורבנות שמשה ביקש מאהרון להקריב, וכן ביקש מישראל להקריב וכו’. אולם אנו יודעים שהתורה היא חס ושלום לא פרוטוקול, והיא לא רשימה של דברים שנעשו או שלא נעשו, אלא התורה היא תורת חיים שאמורה לקשר אותנו לקב”ה. ואם כן צריכים להתבונן בדברים הללו מזווית פנימית. “ויהי ביום השמיני” – אומר רש”י: “שמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן. שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם”. כלומר, כאן למעשה נחנך המשכן. משום שבסוף פרשת “צו” כתוב: “ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרון ועל בגדיו ועל בגדי בניו” (ויקרא, ח, ל) “ומפתח האוהל לא תצאו שבעת ימים עד מלֹאת ימי מילואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם” (שם, לג) ועכשיו כתוב “ויהי ביום השמיני” – לאחר שבעת הימים ששהו אהרון ובניו במשכן. אם כן, שבעת הימים הללו נקראים שבעת ימי המילואים ובסופם מגיע היום השמיני. מציין רש”י שזה היה בראש חודש ניסן, וזה נחשב היום שבו נחנך המשכן. ואם מדברים מבחינה פנימית – מהו המשכן לה’? הפסוק אומר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות, כה, ח) כלומר, האדם צריך לעמול בתוך עצמו, לשנות את עצמו כדי שיהיה ראוי להשראת שכינתו של הקב”ה. ומהם השינויים? אם כן ניתנו לנו ז’ מידות שבהן אנו צריכים לעבוד, והן שבעת הימים הנקראים שבעת ימי המילואים – שבעת הימים הללו מכונים בשמות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל אחת ואחת מן המידות הללו מסמלת סוג מסוים של עבודת השם, שהאדם צריך להשתלם בה. ורק כאשר האדם משתלם בז’ סוגי העבודות הללו, שהן ז’ סוגי תקשורת עם הבורא יתברך – רק לאחר מכן, יכול לשכון בו הקב”ה, ולמלאות את כל הוויתו של האדם. לכל ספירה יש מובן אחר.

 

מידת החסד – בחינתו של אברהם אבינו והיא גם מיוחסת לאהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. עניין של חסד הוא עניין של נתינה. מהו גודל הנתינה? התורה אומרת: “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח) כלומר, באותה יסודיות שאתה דואג לעצמך אתה צריך גם לדאוג לשני. ומה שיעור הנתינה? שלי – שלך, ושלך – שלך (אבות, ה, ט). וזה כה רחוק מאיתנו. וכי מי מוכן באמת לתת את אשר לו לחברו, ולא לקבל מחברו שום תמורה בעבור הנתינה הזאת? אם כן, רואים אנו שלהשתלם במידת החסד זה לא כל כך פשוט. מידת הגבורה – להתגבר כארי על היצרים, התאוות והחשקים שלנו. מידת התפארת – זוהי מידתו של יעקב אבינו שהוא מיזוג של אברהם ויצחק. כלומר, המיזוג בין החסד – הנתינה ובין הגבורה – דהיינו, ההתגברות על היצרים. ההתגברות על היצרים לפעמים אומרת מצד אחד שצריך להשתמש ביצרים, אבל בצורה מבוקרת. זה נקרא להתגבר על היצרים. יש התגברות ויש התגברות – יש לפעמים שצריך בכלל להאביד ולהכרית את היצר מן העולם, ויש לפעמים שלא. הקב”ה מצווה אותנו דווקא כן להשתמש ביצרים ובתאוות שלנו – אבל בצורה מסוימת. וזה יותר קשה. קל יותר להיות נזיר מאשר להשתמש בתאוות בצורה מבוקרת לגמרי. אם כן, יעקב אבינו – מידת התפארת – היא למעשה מיזוג בין הנתינה שבאדם לבין הקבלה שלו. כמובן שהנתינה צריכה להיות יותר מן הקבלה, אבל צריכה להיות גם קבלה. והקבלה צריכה להיות כולה מסויגת ומגודרת, וכל כולה על מנת להשפיע נחת רוח לה’. וזה נקרא תפארת. תפארת משמעותה יופי ובאמת היופי הוא המיזוג. וכן כתוב “כתפארת אדם לשבת בית”, כי רק כאשר האדם מתוקן בתפארת כזו, יכול השי”ת להתגלות בתוך ביתו, דהיינו בנשמתו.

 

מידת הנצח בבחינת ההתקשרות עם נצחיות ה’, ובחינת הנצחון שאנו צריכים לנצח את הרצון לקבל, ע”י שיתגלה אור ה’ בתוכינו, ע”פ תיקוני הקדושה, ולא ע”פ זיופי הס”א. מידת ההוד שהוא בחינת הליכה באמונה למעלה מן הדעת, כי הוד משמעותו לא אור ממש, אלא קרינה מאור – וזוהי בחינת האמונה. מידת היסוד – והוא שמירת הברית. יש כל מיני סוגי ברית: יש ברית המעור ויש ברית הלב ויש ברית הלשון וברית המוח –  לשמור את כל האיברים שלנו בטהרה בקדושה. מידת המלכות – ‘מלכות שמיים’ – בחינת יראת ה’. שהאדם ישכיל לקנות יראה ופחד מפני כבוד ה’. אלו הן ז’ סוגי העבודות וכנגדן נחנך המשכן שבעת ימים – “ומפתח האוהל לא תצאו שבעת ימים עד מלֹאת ימי מילואיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם”. ואחר כך בא היום השמיני, כלומר הספירה השמינית שהיא כבר למעלה מז’ המידות הללו. צריכים רק להבין שכשאנו מדברים על שבעה ימים, אין הכוונה לימים גשמיים. אלא כפי שציינתי, שבעה סוגי עבודה שנמשכים משבע ספירות – הספירות נקראות ימים משום שהן מאירות. אבל אלו הם שבעה סוגי עבודה שצריך האדם לעבוד בהם. ואפשר עוד להוסיף על הנאמר לעיל בעניין הנצח ההוד והיסוד – שכפי שחסד וגבורה הם שני הפכים – חסד הוא נתינה וגבורה היא קבלה – להתגבר, לקבל בצורה הנכונה, ותפארת הוא המיזוג שביניהם, כך אפשר לומר על נצח הוד יסוד – משום שנצח הוא בחינת נצחיות ה’ שהוא בחינת השגחה פרטית, קו ימין, והוד הוא בחינת האמונה – בחינת שכר ועונש. כלומר, שהאדם צריך להאמין שהקב”ה משלם שכר, ונאמן להיפרע מעוברי רצונו – והכול תלוי בו בעצם. אם כן, נצח והוד הן שתי בחינות המכחישות זו את זו-  נצח הוא השגחה פרטית והוד הוא שכר ועונש, ויסוד – שהוא בחינתו של יוסף – הוא בחינה המקשרת, הממזגת את שתי הבחינות הללו.

 

“ויהי ביום השמיני קרא משה אל אהרון ולבניו ולזקני ישראל”. משה רבנו, בחינת האמונה שבאדם, רעיא מהימנא, הוא מזמן שתי מחלקות: אהרון ובניו, וזקני ישראל. אהרון ובניו שהם בבחינת השפעה ונתינה, וזקני ישראל אשר מייצגים את נשמות ישראל, שבכללות כל הנשמות הן בחינת קבלה. “ויאמר אל אהרון: קח לך עגל בן בקר לחטאת” – ‘חטאת’ בכדי לכפר על החטאים. הזוה”ק אומר שבמרכבה העליונה יש ארבע צורות, ארבע פנים: אריה– חיה מצד ימין, שור – בהמה מצד שמאל. נשר – הוא באמצע, והרביעי הוא אדם. שהוא אמור לקבל מכל אלו ג’ בחינות. עגל בן בקר שייך לבחינת הבהמה מקו שמאל, מבחינת כלים דקבלה. ומכיוון שאהרון היה מעורב בעניין חטא העגל, לכן הוא צריך להביא עגל בן בקר לחטאת. וז”ל רש”י: “להודיע שמכפר לו הקב”ה ע”י עגל זה על מעשה העגל שעשה”. ועוד הוא צריך להביא ‘איל לעולה’ – העולה מוקטרת, מוקרבת כולה כליל לה’. והיא בבחינת אֵילוֹ של יצחק – האיל שבא תמורת יצחק. ויצחק עצמו נחשב כעולה תמימה – היה אמור להיות מוקרב כליל לה’, והאיל הזה בא תמורתו. אם כן, יש כאן שתי בחינות באהרון הכהן “עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה”תמימים שניהם, שניהם צריכים להיות שלמים. העניין שיש באדם שני סוגי כלים: סוג אחד אשר מכונה בשפת הקבלה “מחזה ולמעלה” – כלים דהשפעה, כלים של נתינה, של חסד. “מחזה ולמטה” – הכלים דקבלה – הרצונות של הקבלה שלו. אהרון הצטווה ב”עגל בן בקר לחטאת” כנגד הכלים דקבלה – שהם בחינת חטא העגל, ונצטווה ב-“איל לעולה” כנגד הכלים דהשפעה. משום שהכלים דהשפעה של האדם, רצונות ההשפעה של האדם – הם נבחנים לעולה, משום שעולה מוקטרת כליל לה’. וכשאדם עוסק בהשפעה ע”פ דרך הקדושה, ע”פ דרך האמת – אז הוא לא מקבל כלום. כל ההנאה והתענוג שלו הם מזה שהשני מקבל, מזה שהשני נהנה.

 

נמצא, הכלים דהשפעה נבחנים בבחינת “איל לעולה”, קו ימין, “העגל בן בקר לחטאת” נבחן בבחינת הכלים דקבלה – קו שמאל. ושניהם צריכים להיות “תמימים” – שלמים.  כי בדרך-כלל, כאשר האדם מקריב משהו – אז הוא בוכה. הוא לא נמצא בשמחה, הוא נמצא בבכייה. לא טוב לו – הוא בוכה. ואם הוא בוכה, אז הקורבן כבר לא תמים, הוא לא שלם. משמיעתנו כאן התורה שההקרבות שאדם מקריב צריכות להיות בשמחה. כל הקרבה שהאדם מקריב, כל ויתור שהאדם מוותר, באם הוא מייחס אותו לה’ יתברך – צריך להיות בשמחה, בשלמות, ברצון הלב, בהתרוממות הרוח. “כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”, אי-אפשר להתקרב אל המלך בלבוש שק, עצוב, קודר, שחור, ביקורתי. לאדם כזה אין דריסה בשער המלך. אל שער המלך צריכים לבוא בבגדים חגיגיים, עם התרוממות הרוח, בשמחה, עם שלמות, ולכן ההקרבה צריכה להיות דווקא של קורבנות תמימים. קורבן שיש בו מום הינו פסול להקרבה. “והקרב לפני ה'”. א. שכל ההקרבות שאדם מקריב צריכות להיות בכדי לעשות נחת-רוח לה’, ולא בכדי שיצא לו איזשהו רווח מזה. ב. הזוה”ק אומר ששם הוי”ה מורה על קו אמצעי. נמצא, “עגל בן בקר לחטאת” הוא כנגד קו שמאל – כלים דקבלה שלנו, וה“איל לעולה” הוא כנגד קו ימין – כלים דהשפעה של האדם, מכל מקום אומרת התורה – הקרב לפני ה’. דהיינו, תזכור שאתה צריך ללכת בדרך ה’ שהיא דרך הקו האמצעי – דהיינו, למזג אותם. למזג את שני ההופכים. את ההיפך של חסדים וקבלה, את ההיפך של השגחה פרטית ושכר ועונש.

 

שאלה האם קורבנות הקדש מתייחסים לקורבנות אדם? הרי גם יצחק היה אמור להיות מוקרב לקורבן, אולם אנו לומדים בתחילת ספר ויקרא “מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם” (ויקרא, א, ב) הפירוש הוא שכל אדם צריך להקריב, לזבוח את הבהמיות שבו, ולא את בחינת אדם שבו. בחינת אדם היא הבחינה הנכונה – בחינה של רצון להשפיע, רצון לגמול חסד וכו’. אם כן, באופן כללי וודאי שהקורבנות צריכים להיות מהבהמיות של האדם, לא מהאדם של האדם. ובמקרים הללו שאנו מוצאים קורבנות אדם כמו בני אהרון ויצחק, גם שם הכוונה היא להקריב את החלק העבה שבאדם, חלק כלי הקבלה שבאדם. כמובן שיצחק אבינו ובני אהרון היו אנשים גבוהים מאוד, ורצונות הקבלה שלהם לא דומים לרצונות הקבלה שלנו. אבל זה העיקרון – הקורבנות צריכים להיות מחלק הבהמה שבאדם, דהיינו מהרצונות לקבל של האדם – אותם צריכים לזבוח – את היצר הרע שבאדם. מה שאנחנו מוצאים קורבנות אדם, זה לא בחלק האדם שבהם אלא בחלק הבהמה שבהם. זאת אומרת, בני אהרון מדוע הם מתו? לא משום שהם הלכו בדרך של השפעה, אלא משום שהם הלכו בדרך הקבלה.

 

שאלה: איך אנשים כ”כ גדולים כבני אהרן חטאו? את השאלה הזאת אפשר לשאול על כל חטא של כל אדם – איך אדם חוטא? הרי לא מכניסים את האדם לניסיון אלא אם כן הוא יכול לעמוד בו. אז איך כולנו חוטאים? התשובה היא שבתנאים מסוימים אדם באמת יכול לעמוד. אינני סבור שבניו של אהרון הכהן היו אנשים כל כך מוגבלים שהם לא יכלו להבין מעצמם שיש בעיה להיכנס שתויי יין לפני ה’. הרי זה דבר שכל ילד קטן יכול להבין, שאם אדם יש בו רוח של פורים, ללכת ולהיכנס בצורה הזאת לקודש הקודשים, כל ילד יכול להבין שזה דבר שלא ייעשה. ובווודאי שבתנאים מסוימים אם הם היו נזהרים, הם היו יכולים לעמוד בניסיון הזה. לפי ספר הזוה”ק ודאי שלא מדובר כאן על שתיית יין פשוטה. הם לא היו חבורה של שיכורים שנכנסו, הרי כל ילד יכול להבין שלא נכנסים ככה שיכורים למקום קדוש, על אחת כמה וכמה אנשים מרוממים כמו בני אהרון הכהן. מדובר כאן על עניינים רוחניים, מדובר כאן על יינה של תורה, שמכונה בשפת הקבלה אור החוכמה שהוא אור גילוי האלוקות, ובאור הזה יש תענוג מאוד גדול, והאור הזה דומה ליין, לכן הוא מכונה יין. כי אם לוקחים ממנו במידה נכונה, אזי הוא משמח אלוקים ואנשים. אם לוקחים ממנו במידה לא נכונה אזי הוא יכול להביא את האדם להגדלת הרצון לקבל שלו, ובכך מביא אותו לידי ניתוק מהבורא.

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.