מאמר | פרשת צו | תשע”ו

“והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה” (ויקרא ו, ה) האדם צריך להיות בבחינת מזבח – לזבוח את היקר לו – להקריב אותו קורבן לה’. מדוע ה’ יתברך צריך מאיתנו דבר כזה? אם יש לאדם דברים יקרים, אז למה הוא צריך לוותר עליהם, להיפרד מהם – מדוע הקב”ה רוצה ממנו מן דבר כזה שמסב ייסורים גדולים לאדם?

אלא שההסתכלות שלנו על העניין של מזבח בתור דבר שיש בו אי-נוחות מרובה וייסורים מרובים, זו הסתכלות שנובעת ממעמקי הרצון לקבל שלנו, היות ואנחנו רוצים ליהנות מהתענוגים שבהם אנו דבוקים. אנו דומים לילד שמחזיק סוכרייה ביד ואם מנסים להסביר לו שהסוכרייה הזו יכולה לגרום לו נזק באיברי גופו – בשיניים, בבני המעיים וכו’ – אז הוא לא רוצה להיפרד מהסוכרייה. והוא מסתכל על ההורים שמייעצים לו להשליך את הסוכרייה כאנשים אכזריים שגורמים לו לאי-נוחות וייסורים. אבל ההיפך הוא הנכון – הרי ההורים אוהבים את הילד אהבת נפש, הם דואגים לו והוא חביב להם כבבת עינם, ומתוך כך הם אומרים לו לוותר על הדברים הללו שהם יקרים בעיני הילד, אבל הם בעצם משחיתים אותו.  

וכך גם לגבי הקב”ה והאדם; הקב”ה אומר לאדם ‘אתה צריך להיות מזבח’ – מדוע? אפשר להבין את הדברים הן מבחינה שלילית והן מבחינה חיובית. מבחינה שלילית, כפי שהסברתי – אתה צריך להיות מזבח ולזבוח את הרצון לקבל ולוותר על הדברים שאתה חושק בהם, משום שאם אתה בעמדת מקבל – אתה משחית את עצמך. אמנם אתה מרגיש תענוג מסוים בקבלה הזו, אבל את אותו תענוג בדיוק גם הילד מרגיש בסוכרייה, ורק מאוחר יותר מתגלה החורבן.

וכך גם אצלנו, אנחנו מרגישים איזה שהוא תענוג בקבלה, אך בעצם התענוג הזה – אנו נפרדים מהבורא. ובשעת התענוג נדמה לנו שאנו מרוויחים כאן רווח חריף. אבל לא כן הוא, אנו נפרדים ממלך מלכי המלכים, ולפיכך אנו צריכים להתיירא מפני הקבלה ולהתרחק ממנה, להיפרד ממנה.

ויש גם את העניין החיובי – שה’ יתברך רוצה להנחיל לנו עניין חיובי ונעלה, שהוא עניין האהבה – אהבת הזולת ואהבת ה’ – הערך העליון הזה מתבטא דווקא בכך שהאדם מוכן לתת את היקר לו לאהובו – אחרת, במה נבחנת האהבה? אם האהבה לא עומדת במבחן של הזבח אז היא דמיון בלבד. לכן, אנו צריכים להסתכל על העניין הזה בצורה חיובית – זה שהקב”ה מבקש מאיתנו לזבוח את הרצון לקבל, לשחוט את הרצון לקבל שלנו, זה מפני שהוא רוצה להנחיל לנו ערך נפלא ונעלה מאוד של אהבה. וע”י קניין של אהבה אנו יכולים להדבק בה’.

אם כן, אנו צריכים לבחור אם אנחנו רוצים להידבק בתאוות וביצרים הקטנטנים שלנו, לספק את עצמנו, או שאנו רוצים להידבק במלך מלכי המלכים. זהו שאומר הפסוק “והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה” – באדם צריכה להיות אש, אש של מזבח – כלומר, השתוקקות עזה ויוקדת כמו אש; לזבוח את כל היקר לו למען החבר או למען ה’, משום שבזה נבחן האדם – כאן נבחנים הקניינים הגדולים שיכול האדם לקנות, קנייני נפש. לפיכך צריך האדם להיות יוקד כאש. ולמען כבוד שמו יתברך הוא צריך לזבוח את היקר לו – ובשמחה, כי צריכים להבין שבזה אנו דבקים בה’. ובמבחן הזה אנו צריכים לעמוד מידי יום ביומו, מדי שעה בשעתה, בכל פעם, בכל רגע יכול האדם לבחור האם לשרת את הרצון לקבל שלו או לשחוט את הרצון לקבל ולקיים את מה שה’ יתברך רוצה.  

ואת זה אנו רואים ביחסים שלנו שבין איש לאשתו, בין בן להורים, בין אדם לחברו וכו’, משום שמדי יום ביומו אנו עומדים במבחן המציאות הזה – האם אנו מוכנים לוותר על מה שאנו דורשים ולתת את היקר לנו לשני? וכמובן שהעניין הזה מחייב, לא רק שאדם ייתן את היקר לו לשני, אלא מחייב את שינוי היחס כולו כלפי השני. אדם שזובח את הרצון לקבל שלו – לא מן הראוי שיצעק על השני – כל הצעקות והעצבנות והתביעות מהשני והתסכולים והאכזבות מן השני – הכול נובע מזה שהאדם רוצה לקבל משהו והשני לא מספק לו את הסחורה. ואם האדם זובח את הרצון לקבל אז לא שייכות – לא צעקות ולא מריבות ולא תביעות ולא דרישות ולא תסכול – שום דבר מהסוג הזה. אפילו מחשבה שלילית על השני באה מהרצון לקבל, וגם אותה צריך לזבוח.

וכן בין אדם למקום – אפילו במצב הפשוט ביותר שיש; שאדם יושב לתומו על ספסל באוטובוס לדוגמא, אז הוא צריך לחשוב: כעת יש לי את הברירה על מה לחשוב – האם לחשוב על כל מיני עניינים שנוגעים לי או לחשוב על הבורא, על גדלות הבורא ואיך לשרת את הבורא? נמצא העניין של הזבח של הרצון לקבל הוא לאו דווקא במעשה, אלא גם במחשבה. ואפשר לומר שעיקר הזבח מתחיל במחשבה – משום שאם האדם מכריח את מחשבתו להיות דבוקה בבורא ובגדלותו – ממילא זה גם מוביל לכך שהוא ירסן גם את הדיבורים שלו ואת המעשים שלו. וזה צריך להיות בוער בנו – “והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה” – אסור לזה להיכבות אף פעם. ואיך שומרים שאש זו לא תכבה? ע”י כך שהאדם שומר את עצמו שתמיד יהיה מחובר עם ספרים וסופרים. וכמו בגשמיות – איך שומרים שהאש לא תכבה? תמיד מוסיפים בנזין או נפט ואז האש לא יכולה לכבות, תמיד ישנו דלק. כך גם ברוחניות, תמיד האדם צריך להיות מחובר עם ספרי אמת. ספרים של אנשים אלוקיים שהיו מחוברים למלך מלכי המלכים, ועם סופרים, דהיינו, עם אנשי אמת – אנשים שהולכים בדרך הזאת של לעשות מעצמם מזבח. וע”י כך האדם תמיד יכול לשמור שהאש אצלו לא תכבה.

“וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים”.

“וביער עליה הכהן עצים” – ‘עצים’ מלשון ‘עצות’. האדם צריך לבער את העצות, היינו את הרצון לקבל מבחינת מוחא שבו, שכן מה היא עצה? אנו אומרים ‘גדול העצה’ – עצה מרמזת על חכמה, על תבונה, הבנה. והכוונה היא שהאדם צריך לשרוף את העצות שלו, משום שכל העצות שיש לאדם כיצד להתנהג בעולם וכיצד להנהיג את עצמו וכיצד להדריך את עצמו – הכול בא מהרצון לקבל שלו. ובעיקר הכוונה שהאדם צריך לשרוף את הדעות שיש לו הסותרות לאמונה, וצריך לעשות זאת בבוקר בבוקר, כלומר מוקדם לכל, לפני שמתחיל את עבודתו. כי זו העבודה הראשונית, לשרוף את כל מה שנוגד לאמונה. וצריך להקדים שריפת השכל של האדם לפני המעשה, וצריך להקדים שריפת השכל של האדם לפני עבודת הכוונה. וזהו “בבוקר בבוקר” פעמיים.

“וערך עליה העולה” –  צריך להעלות את הכול קורבן לה’.

“והקטיר עליה חלבי השלמים” – ‘שלמים’ מלשון ‘שלמות’ – הוא צריך לזבוח את הדברים שמשלימים אותו. לכל אדם ישנם דברים שמשלימים אותו, תלוי לפי הנטייה והתכונה של הרצון לקבל שלו. ישנו אדם שאם הוא מקבל כבוד זה משלים אותו והוא נהנה מזה הנאה גדולה – א”כ הוא צריך לזבוח את הרצון לקבל כבוד שלו. ישנו אדם שמקבל הנאה מתאוות בהמיות וזה נותן לו שלמות גדולה והוא נהנה מזה הנאה חריפה – אז את זה הוא צריך לזבוח. זה הפירוש “וביער עליה הכהן עצים והקטיר עליה חלבי השלמים” – ‘עצים’ בחינת מוחא, העצה, התבונה של האדם, ו’השלמים’ זה מבחינת ליבא – מה שמשלים את האדם, מה שנותן לו תענוג. ואת הכול הוא צריך לזבוח ולהקטיר.

נמצא, הזבח צריך להיות גם מבחינת המוח – האדם צריך לזבוח את הידיעה, וגם מבחינת הלב, כלומר, האדם צריך לזבוח את הקבלה. משום שהרצון לקבל תענוגים שבאדם מתפצל לשתיים:

א. הידיעה וההבנה הנותנת לאדם תענוג.

ב. קבלת התענוגים החושניים (אכילה ושתייה וכדומה)

הסבר אחר; הנה אומר רבנו בעל הסולם בכרך א’ של הזוהר בסופו במראות הסולם שכללות התרי”ג מצוות מתחלקים לב’ רמות:

א. תרי”ג עתים – תרי”ג עצות

ב. תרי”ג פקודין – תרי”ג פיקדונות

כלומר, בשלב ראשון שהאדם מקיים תורה ומצוות, בשלב שאינו לשמה, כלומר, לתועלת עצמו,  אם הוא רוצה לחבר את עצמו עם הבורא הוא צריך לעבור משאינה לשמה, לשמה – כלומר, מרצון לקבל, לרצון להשפיע. ואז האדם צריך להשתמש בכל תרי”ג המצוות בתור תרי”ג עצות. כלומר, יש לנו 613 עצות כיצד להתגבר על הרצון לקבל, לצמצם אותו, למעט אותו, להפחית, לנטרל אותו. צריך להגדיל את הרצון להשפיע, את אהבת החבר ואת אהבת ה’. וזה פירוש “וערך עליה הכהן עצים” – כלומר, כאן ביער עליה הכהן עצים, כלומר, חומר הבערה צריך להיות התרי”ג עיטין – תרי”ג עצות של התורה.

שלא כמו הפירוש הקודם, שהפשט הוא שצריך לשרוף את העצות, כלומר את החכמה, את הדעת של האדם – לפי הפירוש הזה, לא כן הוא – כאן העצות הן דבר חיובי משום ההן העצות של התורה – תרי”ג עיטין – “וביער עליה הכהן עצים” – כלומר, חומר הבערה שאדם מבעיר את עצמו, ומקבל דחיפה לזבוח את הרצון לקבל שלו, מגיע מהעצות של התורה. ואת זה צריך לעשות “בבוקר, בבוקר” – מדוע כתוב פעמיים? כתוב ‘הבוקר אור’ – כלומר, האדם צריך להמשיך לתוך התורה אור, שהמאור שבתורה מחזירו למוטב – זה בוקר אחד. ע”י האור של התורה הוא יכול לקלוט את העצות ולנווט את עצמו כראוי – אבל צריך לקבל אור שני, לא מספיק אור אחד. משום שיכול להיות שהאדם מקבל את האור של התורה ומקבל ממנו תענוג וצריך אור שני בכדי לנווט את האור הראשון – להבחין שהמאור שאני מקבל מהתורה, אור האמונה וגדלות ה’, שלא יהיה זה לתועלת עצמי, אלא שהאור הזה ישמש אותי לזבוח את הרצון לקבל. וזה נקרא “בבוקר, בבוקר” – כלומר, שני אורות.  מפני שבתחילה האדם ניגש לתורה ומצוות, והוא רוצה לזבוח את הרצון לקבל, והוא ממשיך את אור ה’ – הוא מחפש את הטוב. וכשמתגלה לו אור ה’, אז הוא פעמים רבות שוכח את המטרה, ואז זה גורם לו להיפך – לגידול של הרצון לקבל שלו. ואז צריך אור שני, בכדי לדעת איך לקבל את האור הראשון – שזה באמת לא יפתח את הרצון לקבל אלא יצמצם אותו. וזהו שאומר הפסוק “ביער עליה הכהן עצים” – עצות שבתורה, תרי”ג עיטין, “בבוקר, בבוקר, וערך עליה העולה” – ע”י העצות האלו הוא יכול להיות בבחינת עוֹלָה.

“הקטיר עליה חלבי השלמים” – “חלבי השלמים” כבר יהיו בבחינת תרי”ג פיקודין – וזו הרמה השנייה, שכל התרי”ג מצוות משמשים כפיקדונות, משום שבכל מצווה ומצווה מופקד אור אלוקי אחר, ואז מתגלים לאדם הפיקדונות הללו בזמן שמתקן את עצמו, על מנת להשפיע ע”י העצות – אז מתגלים האורות הגנוזים שבתורה, המכונים ‘רזי תורה’, המכונים שמותיו של הקב”ה. וגם את זה  האדם צריך להקטיר, כלומר, לוותר על זה. משום שהאדם צריך להיות כל כולו משועבד לה’ יתברך. האור של העצות צריך להיות למען הדבקות בה’, ועל אחת כמה וכמה כשהאדם מתחנך ומקבל טבע שני של השפעה ומתגלים לו אז האורות הגנוזים בתורה שהם בבחינת פיקדונות – אז צריך להיות מוכן לוותר גם עליהם. ומקודם תחילת הכול וטרם הכול, אנו צריכים להיות מוכנים לוותר על התענוגים הגשמיים. אחרת לא יהיו מוכנים להראות לנו בכלל תענוגים רוחניים – זה המבחן הראשוני שלנו.

“אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה” (ויקרא, ו, ו) – התורה שוב מסיימת את הפרשה באותן מילים בכדי להדגיש את הדבר. האדם צריך להיות נאמן לה’ מתחילה ועד סוף בגשמיות וברוחניות גם בעיטין וגם בפיקודין, ויעזרנו ה’ (תשס”ה).

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו