מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת צו | תשע“ד

זמן קריאה 6 דק'

פרשת השבוע | פרשת צו | אדר ב’ תשע“ד

ולבש הכהן מִדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושׂמו אצל המזבח” (ויקרא, ו’, ג’).

 

בפסוק זה כתובים לכאורה שני רעיונות. הרעיון הראשון – “ולבש הכהן מִדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו“. מבחינה פנימית, האדם מכונה בשם כהן בזמן שיש לו התעוררות לשרת את הבורא. מפני שסתם כך, אדם לא מעוניין לשרת את הבורא, לא מרגיש תענוג בענין שירות הבורא, אלא שהוא מרגיש תענוג כאשר הוא משרת את עצמו. זהו המצב הסטנדרטי של האדם. אבל בזמן שהשי”ת מאיר לו ונושבת בו רוח דקדושה, אזי הוא מרגיש השתוקקות גדולה לשרת את השי”ת. במצב זה האדם מכונה בשם כהן, דוגמת הכהנים שהיו מקדישים את כל חייהם לעבודת הקודש בבית המקדש. בשר מרמז על גדלות. כי המושג בשר מתחלק לשניים – בא שר. המושג שר מרמז, כידוע, על אדם גדול. א”כ, בא שר, הכוונה היא – שבא הקב”ה, שהקב”ה מתגלה במוחו ובליבו של האדם. כאשר האדם מרגיש את מציאות האלוקות, מציאות השי”ת, הוא מתמלא תענוג עצום, ואז הוא באמת רוצה לשרת את הקב”ה, הוא מתמלא אהבה והכנעה להקב”ה. אבל, עניין ההרגשה הגדולה הזאת שהאדם מרגיש, יש לה לפעמים גם היבט של קלקול מסוים: א. מפני שלפעמים ההרגשה הנפלאה הזאת שהאדם מרגיש היא, בשפה פשוטה – “מנפחת אותו”. כלומר, הישות שלו גדלה. הוא מרגיש את עצמו אחד, יחיד ומיוחד בעולם. כשהוא מתבונן סביבו הוא רואה שלשאר בני האדם אין את ההרגשות הגדולות הללו, וזה מגדיל את הישות שלו מאד. ב. ההרגשה הזאת לכאורה מבטלת את עבודת האמונה של האדם. כי כשאין לאדם שום הרגשות והוא עובד מתוך אמונה, אמונה במציאות ה’, אמונה בגדלות ה’, כשהוא מכריח את עצמו לפעול במסירות נפש ובהקרבה ללא הרגשה, א”כ, בוודאי שהוא עושה זאת על בסיס של נתינה והשפעה. אבל כאשר הוא בא ועושה זאת על בסיס של ידיעה והרגשה, זה לכאורה מבטל את כל עבודת האמונה, וזה לא טוב. כי כל היהדות מושתתת דווקא על אמונה, לא על הרגשה. כשהאדם מרגיש את מציאות ה’, אין זו רבותא שהוא נרתם לעבודה. אם הוא יבסס את כל חייו ועבודתו על הרגשה, מה הוא יעשה כשלא תהיה לו הרגשה? יוצא, שאז הוא יושבת מעבודה לגמרי. ופרט לכך, אם כל עבודתו בנויה על הרגשת התענוג הגדולה שבגילוי הבורא, בעצם עבודתו בנויה על אהבה עצמית ולא על אהבת ה’. כי בגלל התענוג הגדול שהוא מרגיש, לכן הוא מתרצה לעבודת ה’.

 

כל הסיבות הללו שמנינו הן סיבות לכך שגילוי השי”ת באדם עלול לגרום קלקול. ולכן היהדות מושתתת על אמונה. א”כ, יש לשאול: מה לעשות כאשר השי”ת באמת מתגלה לאדם? בוודאי שלאנשים רציניים שמשתדלים להיות עבדי ה’, הקב”ה מתגלה אליהם פחות או יותר לעיתים מזומנות. ויש לומר, שעל זה מדבר הפסוק שלנו: “ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו”. מידו – מורה על מדידה. הכהן, דהיינו האדם המשרת את השי”ת, הוא צריך להיות במצב של מדידה, כלומר, הוא צריך למדוד האם ההרגשות הגדולות שהוא מקבל מאת השי”ת לא מקלקלות אותו. הוא צריך תמיד להיות במציאות של מדידה – האם זה לא מגדיל את הישות שלו? הוא צריך למדוד את הדברים. האם הוא לא פתאום מתנפח ומתמלא בגאווה? האם הוא לא פתאום מבטל את כל עבודת האמונה? לכן, שמעתי ממורי ורבי זצ”ל, שבזמן שאור ה’ מופיע באדם, הוא צריך להשתמש באור השי”ת דווקא בכדי להקטין את עצמו. ז”א, אור השי”ת באדם צריך לשמש כמקור של כח ואנרגיה לכך שדווקא ישפיל את עצמו בפני אחרים, וימעט את עצמו בפני אחרים, לכך שהוא ימסור את עצמו יותר בהכנעה בפני כל אדם מישראל. כך צריך להשתמש באור הזה. אור ה’ שמופיע באדם צריך לגלות את גדלות השי”ת, וכשמתגלה גדלות ה’ באדם, אזי הוא צריך לומר לעצמו: הרי השי”ת הוא מלובש בכל אחד ואחד מישראל, א”כ, אני צריך להיות נכנע לגמרי לכל אחד ואחד מישראל, לדון כל אחד לכף זכות, להתבטל בפני כל אחד, לדאוג תמיד לטובתו של כל אחד, על חשבוני. זאת ועוד, אור השי”ת שמופיע באדם צריך לתת לו כח ללכת עוד יותר באמונה ממה שהלך עד עתה. כי האדם צריך לומר לעצמו: הנה עכשיו השי”ת גילה לי עד כמה שהוא גדול, עד כמה שהוא חשוב, עד כמה שהוא משגיח על כל הבריאה, א”כ, אני כורת ברית עם הקב”ה, והברית הזאת צריכה להועיל לזמנים בהם ההרגשה הזאת תעלם, ואז אני אדע שלמרות שהיא נעלמה, אבל זאת היא האמת, ואני אקבל עלי את עבודת ה’ באמונה ביתר שאת וביתר עוז, ולא אתחשב עם ההרגשות שלי או עם ההבנות שלי, אלא אני אתחשב עם הברית הזאת שכרתתי עם ה’, בזמן שהשפיע לי ברוב טובו את ההרגשות הנפלאות הללו.

 

“ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו” – הסברנו שהאדם צריך לעשות מדידה, זה נקרא מידו. מה זה בד? בד זה 6 בגימטריה, ומי שמצוי בלימוד חכמת הקבלה של רבנו הקדוש, יודע שהמספר 6 מרמז על ו”ק – ו’ קצוות. המדרגות הרוחניות מתחלקות לשתיים: ג”ר, שזה ראשי תיבות של ג’ ראשונות, ג’ הספירות הראשונות, ו – ו”ק, שזה ראשי תיבות של ו’ קצוות, או ז”ת – ז’ תחתונות. המושג ג”ר מרמז על הופעת השי”ת בקרינה גדולה, אור גדול, והוא בחינת בשר. המושג ו”ק מרמז על חצי מדרגה, על הארה קטנה. א”כ, “מידו בד” – הכוונה שהאדם צריך למדוד את האור שמתגלה בו שהוא יהיה בבחינת ו”ק, שזה נקרא בד. “ומכנסי בד ילבש על בשרו” – מכנס מלשון כינוס. כלומר, האדם צריך לכנס את עצמו, לצמצם את האור המאיר בו. זה נקרא מכנסי בד. מה פירוש לצמצם את האור המאיר? הרי אם האור מאיר אזי הוא מאיר. אלא הכוונה היא, כפי שהסברתי, שצריך להשתמש באור המאיר לקדושה, להקטנת ישותו, לקבלת עול מלכות שמים מוגברת, ליותר הכנעה, ליותר התבטלות בפני אלוקים ואדם. זה הרעיון של “מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו”. ואח”כ אומר לנו הפסוק רעיון שני – “והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח“. הקרבת הקורבן משמעותה – שהאדם צריך להקריב כקורבן את הבהמיות והחיתיות שבו, אזי מתגלה דשן. פירוש: מתוך זה שהאש אוכלת את בשר הקורבן, נוצרת פסולת. הפסולת הזאת נקראת דשן. מהי הפסולת שנוצרת? יש כאן מעין שני שלבים: שלב ראשון – הוא כאשר האדם הולך להקריב את הבהמיות שבו ואת החיתיות שבו. זה שלב קשה. וזה צריך להיות בכל יום ויום בחיינו. אדם יש לו תאווה בהמית לאכול, עליו לשחוט את זה. צריך לאכול כמו שהקב”ה רוצה. צריך לאכול כמה שהקב”ה מחייב, ומה שהקב”ה מחייב, ולא מה שהבהמה שבאדם מחייבת. א”כ, זאת הקרבה. לפעמים אדם זועם על השני, ורוצה לדרוס אותו מרוב זעם, כי השני לא עשה בדיוק מה שאני חושב שצריך לעשות, או אפילו עשה ההיפך ממה שאני חושב. ואז אני זועם עליו זעם רב, והחיה שבי מתעוררת ורוצה להשמיד אותו. במצב זה אני צריך לשחוט את החיה שבי, ולא לתת לה להשתולל, לכבוש אותה, להכניע אותה, לבטל אותה. זה שלב אחד – הקרבת הבהמה והחיה והעוף.

 

אח”כ בא שלב שני – לאחר שהשי”ת עזר לי וויתרתי, והקרבתי וביטלתי את החיה והבהמה שבי, בא שלב שני, שבו בדרך כלל מתעוררת באדם גאווה – “אני ואפסי עוד”. ז”א, אדם מרגיש את עצמו לעובד ה’ גדול. אדם מרגיש את הישות שלו חזק מאד. הוא מתבונן סביבו ואומר: מי ישווה לי ומי ידמה לי. אני כל כך גבוה, רם ונישא מעל כולם. אצל כולם הבהמה והחיה שולטת, ואני שולט על הבהמה ועל החיה. ובמצב זה הוא מתמלא בגאווה, הוא “מתנפח”. זה נקרא דשן. הוא נעשה מדושן, כמו שמופיע במזמור שאנו שרים בליל שבת: “עם מדושני עונג”. כלומר, הוא נעשה מנופח מרוב חשיבות עצמית, מלא תענוג על כך שהוא הצליח להתגבר. וכשהפסולת של הדשן נוצרת, גם אותה צריך לשים על המזבח. כלומר, התורה הרי מכירה את טבע האדם, והיא באה ומזהירה אותנו. הקושי הראשון הוא בכלל להקריב את הבהמה והחיה, מי בכלל מסכים לזה?!… אבל גם אם האדם עבר את המשוכה הראשונה, והצליח להקריב את הבהמה והחיה, אזי מחכה לו הקושי השני – הגאווה. ועל זה באה התורה ואומרת: “והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה”. כלומר, להרימו מתוך האש – אש התורה שיקדה בו, שעל ידה הוא אכל את הבהמה והחיה שבו והקריב אותם. מפני שצריך לדעת שזה בלתי אפשרי להקריב אותם, אלא אם כן, אש ה’, אש דת למו, יוקדת באדם. כי צריך כח גדול באדם בכדי שיתגבר על הבהמה והחיה שבו. אבל אז נוצר הדשן, וצריך להרים את הדשן הזה “ושמו אצל המזבח”. כלומר, צריך לקחת את הדשן הזה, וגם אותו לשים על המזבח, גם אותו לזבוח לה’, גם אותו להקריב. מפני שהאדם צריך להגיע למסקנה והרגשה ברורה, באם הוא הצליח להקריב את הבהמיות שבו ואת החיתיות שבו – שזה לא בא מכוחו. מפני שאנו, בלעדי כח השי”ת, אנו כלום שבכלום. אנו צריכים לדעת שהשי”ת הוא זה הנותן בנו כח לעשות חייל. הן מבחינה פיזית – האדם חי ובריא, אבל הוא לא מודע לכך שהשי”ת הוא זה שנותן לנו את הנשימה, ואת הנשמה, ואת הבריאות. וכל הפעילות הפיזית הפשוטה של הגוף, הכל תלוי רק ברצון ה’. ברגע שהוא לא רוצה, אזי זה נפסק. ואין בנו לא תבונה ולא חכמה ולא כח לעמוד מול רצון ה’. אנו תלויים ברצון השי”ת במידה מלאה. וכך גם בעניינים הנפשיים שלנו, ובוודאי בעניינים הרוחניים שלנו, כל חיותנו תלויה ברצון השי”ת. אם כן, האדם צריך להקריב גם את הפסולת הזאת על המזבח, שהאש תאכל גם את הפסולת הזאת. להבין, שהשי”ת הוא הנותן לך כח לעשות חייל, ולא אתה בעצמך. אתה בעצמך כלום (פרשת צו תשס”ד).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.