מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת פקודי | תשע“ד

זמן קריאה 9 דק'

פרשת השבוע | פרשת פקודי | אדר א’ תשע“ד

 

העניין החשוב והמהותי ביותר בחיים שלנו הוא להבין שהקב”ה נקרא הטוב והמטיב. לא כמו אדם, שכאשר עושה פעולות של גמילות חסדים, פעמים רבות יש לו כוונות לתועלת עצמו, שרוצה לקבל עבור הטובות שעושה לשני משהו. אצל הקב”ה זה לא קיים. מדוע? מה יש להקב”ה לקבל מאתנו? וכי הוא צריך אותנו? אלא  כאשר אמרו חכמינו  ז”ל שהקב”ה נקרא הטוב והמטיב, הכוונה שהוא רוצה להטיב באופן טהור, באופן מוחלט, מפני שהוא אוהב את הנבראים. למעשה זהו הבסיס של כל היהדות,  זה הבסיס  של כל התורה והמצוות.  מדוע? כשאנו מקיימים את  התורה והמצוות של הבורא, אנו צריכים לדעת מיהו הבורא. אנו צריכים להבין שהוא נקרא הטוב המוחלט. המטרה של הבורא כשנתן לנו את התורה והמצוות, זה לא שאנו נקיים את התורה והמצוות ותו לא. ז”א, הקב”ה יהיה במקומו, ואנו נעשה את חובתנו וזה הכל. כמו פועל, להבדיל, שבא לבית חרושת בבוקר, ומעביר את הכרטיס. מפני שהפועל שבא בבוקר לבית חרושת, ומעביר את הכרטיס שלו, לא מענין אותו מי בעל בית החרושת. העיקר הוא – שצריך לקבל משכורת. מי נותן את המשכורת – זה לא משנה. אבל ביהדות זה לא כך.  כי הענין הוא לא לקבל משכורת. אלא קיום התורה ומצוות שלנו צריך להיות  למטרה אחת  – בכדי ליצור חיבור וקשר עם הבורא. אותנו צריך לענין – מיהו בעל בית החרושת, ולא המשכורת. וזאת המטרה של  כל התורה והמצוות – להביא  אותנו להתחבר ולהתקשר עם הבורא יתברך.

 

פעמים רבות כשהאדם מקיים את המצוות שלו, יוצא החוצה מבית הכנסת, אז בלב שלו אומר: ‘זהו, עשיתי את שלי, הכל בסדר, אני בסדר’. אבל זה לא נכון, כי המטרה של התורה והמצוות היא שהאדם יחבר את עצמו ויקשר את עצמו לבורא. ואם לא הגיע לזה, העיקר חסר. תארו לעצמכם, על דרך משל, אדם נמצא במחיצתו של גדול הדור, נאמר הרב עובדיה יוסף, אבל הוא לא יודע שזה הרב עובדיה יוסף בכלל. הרב יבקש ממנו לעשות לו איזה שירות לשמש  אותו, והוא יעשה את מה שהוא מבקש ממנו, ואחר כך יבקש בשביל זה מאה שקל. כי הוא לא יודע שזה הרב עובדיה יוסף. אם היה יודע הוא לא היה מבקש. ולמה הוא לא היה  מבקש? לא  בגלל שהיה רוצה את הכסף אבל היה מתבייש לבקש. הוא לא היה מבקש מפני שהיתה לו הנאה  גדולה מעצם השרות שהוא משמש אותו. ההנאה שלו היתה כל כך גדולה, עד שלא היה זקוק לשום תשלום אחר. להיפך, כל תשלום אחר שהיו נותנים לו, היה רק גורע.

 

נמצא, הבעיה היא – שלא תמיד אנו שמים לב שאנו מקיימים תורה ומצוות של בורא העולם. גם לא מספיק מחנכים אותנו שתהיה לנו מודעות מי זה הבורא, ולחיות במחיצתו של הבורא, להכניס את הבורא בחיי היום יום שלנו. לכן אדם, כמו שהוא מעביר את הכרטיס בבית החרושת, הוא יודע שעשה את מה שצריך, עשה יום עבודה, הוא מקבל אחר כך משכורת, ומה איכפת לו מבית החרושת? אך לגבי הבורא אין זה כך. אם אנו לא שמים לב מיהו הבורא, ואין נותנים אל לבינו – תורה ומצוות של מי אנו מקיימים? אז אנו מפסידים הרבה מאוד. העיקר חסר מן הספר. אם היתה לנו הרגשה של מציאות הבורא באופן מוחשי, היינו מקיימים התורה והמצוות בשמחה גדולה, לא היינו מחכים לשום שכר, אלא עצם הקיום של התורה ומצוות, שאנו משרתים את בורא העולם, זה לבד היה הנאה גדולה, זה לבד היה שמחה עצומה. לכן חשוב שנדע מיהו הבורא. שהבורא נקרא “הטוב והמטיב”, שחפץ להטיב לנו, ואנו צריכים להכניס את זה בתוך המערכת היומיומית שלנו.

אדם צריך לדמיין לעצמו: לו היה רואה שאדם אחר אוהב אותו אהבת נפש, ודואג לכל צרכיו, ומחפש לגרום לו נחת רוח, איך היינו מתייחסים לאדם הזה? אדם שרוצה לעשות לי כל הזמן טוב, שאוהב אותי, ודאי היינו מחפשים כל הזמן להתחשב איתו, היינו מכבדים אותו, היינו מצידנו מתעוררים לאהוב אותו גם כן כל הזמן, כי זה הדדי, אחד מוליד לשני, מי שאוהב אותי ועושה לי כל הזמן, ודאי גם אני רוצה לעשות לו. לכן חשוב שנדע ונכיר בענין זה, שהוא הבסיס לכל התורה והמצוות – שהבורא יתברך רוצה לגרום לנו טוב ועונג. הבעיה – שלא תמיד במציאות אנו רואים את הטוב והעונג הזה. הרבה פעמים אנו רואים בחיים שלנו הרבה יסורים, הרבה כאבים, כל אחד באופן פרטי, והחברה הישראלית כולה באופן כללי. מה הענין בזה? כתוב: “אלה פקודי המשכן, משכן העדות“. משכן\ משכן -פעמיים. אמרו חז”ל: מדוע נאמר משכן פעמיים? ‘בכדי לרמז על שני בתי מקדש שנתמשכנו’. פירוש: מה זה משכון בגשמיות? כשאחד לוקח הלוואה, הוא צריך לתת חפץ בעל ערך, בתור משכון למלווה, כדי שיהיה למלווה בטחון שהלווה יחזיר את ההלוואה. וכאן אמרו חז”ל: הקב”ה נתן לנו הלוואה, ולקח את המשכון, והוא – שני בתי המקדש שנחרבו. צריכים להבין: א. איזו הלוואה הקב”ה נתן לנו? ב. בשביל מה הקב”ה צריך משכון? מילא, האדם צריך משכון, כי לא יודע מה יהיה, וצריך להבטיח את עצמו. אבל מדוע הקב”ה צריך משכון? ג. מה ענין ששני בתי המקדש נחרבו. מה הקב”ה הרוויח על ידי זה? הלא ענין של משכון משמעותו רווח, שהמלוה מבטיח את עצמו. וכי על ידי זה שנחרבו שני בתי מקדש, הקב”ה הבטיח את עצמו?  איך הבטיח בזה את עצמו? הסבר הדברים כך:

 

בגשמיות בית מקדש היה מקום ששם היו כל ישראל עולים שלוש פעמים בשנה, ושם היתה השכינה מגולה. יש לדעת: באותו זמן שהיו שני בתי מקדש, המציאות הכלל ישראלית היתה אחרת לגמרי, ממה שאנו מכירים היום. לא סתם זכו עם ישראל אז שתשרה שכינה ממש בגלוי בירושלים. מפני שאז היתה השעה מוכשרת מצד העם, מצד שכל אחד ואחד מישראל היה מתוקן במידת ‘ואהבת לרעך כמוך’. דזהו התנאי היסודי הבסיסי בכדי שתשרה שכינה – ‘ואהבת לרעך כמוך’. וכך אמרו חז”ל על הפסוק “ולדבקה בו” –  להידבק בה’. איך אפשר להידבק בה’, איך האדם הקטן השפל יכול להידבק במלך מלכי המלכים? אמרו חז”ל: “מה הוא רחום אף אתה רחום“. ז”א, הקשר והדבקות עם בורא עולם הוא בזמן שיש השתוות התכונות בין הנברא לבורא. כמו שרואים בין שני חברים בגשמיות, איך אחד יכול להתחבר לשני? כשאומרים ‘אנו חברים ‘, הכוונה – שיש תכונות דומות,  שוות, אז יכולים להתחבר אחד עם השני. אבל אם גשמיות מעניינת אדם אחד, ואת האדם השני מעניינת רוחניות – היכולים להיות חברים? לא!  מה שמענין את זה לא מענין את השני. מה שמענין את השני לא מענין את הראשון. נמצא, ענין של חיבור וקשר בין חברים זה לא ענין של מקום. יכולים לשבת אחד על יד השני, ולא יהיה קשר. יכולים לשבת רחוקים אחד מהשני, וכן יהיה קשר. זה תלוי בתכונות. אם התכונות של שני אנשים הן שוות, אז יש קשר. ראינו ברבנן אנשים קדושים, אנשי אלוקים, הרבה פעמים היה קשר ביניהם, והיו רחוקים אחד מהשני מרחקים גדולים, ומ”מ ידעו מחשבות אחד של השני. כי היו קשורים מבחינה רוחנית. איך נעשים קשורים מבחינה רוחנית? על ידי שיש השתוות של התכונות. וזה שאמרו לנו חז”ל: אם אנו רוצים להידבק בה’, אין לנו עצה אחרת אלא – ‘מה הוא רחום אף אתה רחום’.

 

אולם – אדם מצד הטבע שלו, אין לו טבע של רחום. את האדם מענין מצד הטבע שלו הוא עצמו, לא השני. בכדי שיתחיל לענין את האדם הזולת, צריך לעבוד עבודה גדולה, וזו המטרה של כל התורה והמצוות – שהאדם יקנה טבע של רחום. לכן אמר רבי עקיבא: ‘ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה’. ז”א, שזמן שני בתי מקדש היו קיימים המצב של החברה  היה  מצב של ‘ואהבת לרעך כמוך’, אחרת לא היה גילוי שכינה. אם חז”ל אומרים לנו ‘מה הוא רחום, אף אתה רחום’, אין אפשרות אחרת שיהיה  חיבור של הקב”ה עם העם. לכן ברור שאם בשני בתי מקדש היה גילוי שכינה, ז”א שהמצב של החברה הישראלית היה ו’אהבת לרעך כמוך’. זה למעשה מה שדורשים מאתנו גם כן, אחרת לא יבנה בית המקדש השלישי. ז”א, ההכנה שאנו צריכים להכין את עצמנו בכדי שיהיה גילוי שכינה בעם ישראל הוא הענין הזה בעיקר. אמרו לנו חז”ל: כאשר יבוא המשיח, עולם כמנהגו נוהג. לא נחשוב שהעולם ישתנה משהו. יהיה אותו עולם.  אלא היחודיות של ביאת המשיח היא בענין של ‘ואהבת לרעך כמוך’, דזו תהיה דרך החיים של כל אחד ואחד. דכאשר יבוא המשיח ויקבץ נידחי ישראל, יקבץ את כולם לארץ ישראל ולירושלים, וילמד אותם את התורה, ויכין אותם לגאולה השלמה. מה תהיה ההכנה שהוא יכין? איזו תורה הוא ילמד? הוא יספר לאנשים פרשת השבוע? הלא יש הרבה רבנים  שהיום מספרים פרשת השבוע. גמרא הוא ילמד? אלא יכניס אור גדול בלבבות האנשים, עד שיבינו שדרך החיים היחידה היא ‘ואהבת לרעך כמוך’. דאל”כ יש יסורים גדולים.

 

איך באופן מעשי חיים ע”פ הכלל של ‘ואהבת לרעך כמוך’? התורה לא ניתנה לאבות הקדושים, כי בעצם לקיים את התורה באופן האמיתי אפשר רק בציבור גדול. מדוע? אם כל אחד ואחד עובד ע”פ הכלל של ‘ואהבת לרעך כמוך’, זה אומר שאף אחד לא משנה את החיים שלו. אם לאדם היתה חנות נעליים מקודם, ימשיך למכור נעליים גם כשיבוא המשיח. הרופא ימשיך לרפאות, וזה שעובד בבית חרושת ימשיך לעבוד בבית חרושת. רק מה יהיה ההבדל? אף אחד לא יעבוד בשביל לקבל שכר. כולם יעסקו במה שהם עוסקים היום. אולם אף אחד לא יעשה זאת בשביל לקבל משהו מהשני, רק הוא ישרת את השני בלי שום שכר. זה נשמע מאוד מוזר ותמוה. כי אנו לא רגילים לדבר כזה. למעשה אם כל אחד ואחד יעשה כך, אז כולם יהיו מאושרים לגמרי. כי בעל חנות הנעליים יתן נעליים לכל אחד שיבוא, ללא תשלום. אם כולם יעשו כך, בשביל מה הוא יצטרך תשלום, הלא לא יהיה חסר דבר לבעל החנות. אם הוא יצטרך צורכי מכולת ייכנס למכולת ויקח, כי גם בעל המכולת יעשה אותו דבר. אם יצטרך לנסוע באוטובוס יכנס לאוטובוס ויסע. אם כולם יעשו כך, לאף אחד לא יהיה חסר דבר. יהיה עולם מאושר לחלוטין. שימו לב, צריך רק שכולם ביחד יסכימו על ענין של ‘ואהבת לרעך כמוך’ אז “אפס כי לא יהיה בך אביון. לא יהיו יותר עניים ואביונים בעולם.

 

גם לא תהיינה מחלות. כי רוב המחלות של האדם באות מזה שהוא מודאג כל הזמן. הוא חי בעצבות ובמרירות. זה מכרסם בו, לא נותן לו מנוחה. לא יודע איך לגמור את החודש. כולם מכירים את המציאות הזו. אבל  אם כל עם ישראל יקבלו על עצמם את הענין הנ”ל, החיים ישתנו לגמרי. זה דבר מאוד פשוט, אנו לא מדברים על דברים בשמיים, אנו מדברים דברים פשוטים, כל אחד ואחד יחיה אותם חיים שהוא חי עד עכשיו, רק דבר אחד ישתנה, הוא לא יבקש שכר. הוא יעבוד בכדי לשרת את החברים, לשרת את זולתו. זה נשמע בהתחלה מוזר, אבל אומר מורנו בעל הסולם – זה מה שהמשיח יחדש בעולם. ז”א, המשיח יבוא ללמד תורה לעם ישראל. מה הוא ילמד? את הענין הזה בלבד, זה מה שהוא יחדש, ועל ידי זה תתהפך המציאות לחלוטין. לא יהיה ענין של ניצול, שחיתות, חוסר צדק. במציאות כזאת כולם יהיו מאושרים לחלוטין. זה היה המצב בזמן שהיו בתי המקדש בישראל. לכן התגלתה השכינה, מפני שכל אחד ואחד עבד למען זולתו. היום כל כך התרחקנו מהענין הזה, עד שזה נשמע לנו מוזר. אבל תחשבו על הדבר, זה לא חלום, זה  לא דבר בשמיים. אם כל אחד ואחד יסכים לעשות כך, אז המציאות תתהפך בבת אחת. זה מה שהמשיח אמור ללמד. זה האור שהמשיח אמור להאיר בעם ישראל, לעשות מהפך בחיי הפרט והכלל, החברה הישראלית תשתנה כולה.

 

על זה כתוב ‘קיימו וקיבלו’. עם ישראל הבטיחו “נעשה ונשמע“. מה הקב”ה דרש מהם? התנאי להתגלות ה’ בהר סיני, היה – “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש”.  פירוש: לכל שבט היתה נחלה, לכוהנים לא היתה קרקע ונחלה ורכוש עצמי. הם היו מסורים לעבודת בית ה’. אם כן הקב”ה אומר לכל עם ישראל: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים”. פירוש: אני רוצה שכל הממלכה תהיה ממלכת כוהנים, בבטוי זה נקבע האופי של עבודת ה’, שאין בו שום קנינים עצמיים, אין בו שום רכושנות ואהבה עצמית, אלא הכל בנוי על אהבת הזולת. וכן המושג גוי קדוש מצביע על כך שהוא מקודש ומובדל מאהבה עצמית. על זה עם ישראל אמרו ‘נעשה ונשמע’. פירוש: אנו נעשה את זה למעלה מהדעת, ואחר כך נראה את התועלת שתצא מזה.  בימינו לגודל הצער אנו רואים שהשחיתות בחיים הציבוריים היא בלי סוף. פעם בארבע שנים ה”מנהיגים” מוליכים שולל את האזרח הקטן, כל אחד מבטיח משהו, אך מי שיש לו שכל בראשו מבין שהכל שטויות, הן מצד הימני והן מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. לא יכול להיות שיהיו מנהיגים והנהגה לעם ישראל, אם הם לא אנשים שענין אהבת הזולת הוא הבסיס העיקרי שלהם. ואהבת הזולת היא בלתי אפשרית בלי תורה ומצוות. ואהבת הזולת בלי תורה ומצוות היא גם שקר, היא אינה מחזיקה מעמד. רק כשרוצים להשתית חיים של אהבת הזולת על ידי התורה והמצוות זה יכול להחזיק מעמד. אחרת – לא!

 

תארו לעצמכם שהמנהיגים של עם ישראל היו אנשים כאלה שמה שמענין אותם זה חיי התורה והמצוות, ולא סתם חיי תורה ומצוות, אלא ענין של אהבת הזולת, להגיע לידי ‘ואהבת לרעך כמוך’, בלי ענין של אינטרסים עצמיים וכו’. הכל היה נראה אחרת. אבל כנראה שזה לא יצמח מלמעלה אלא שזה יצמח מלמטה. דווקא מהאנשים הפשוטים, היהודים התמימים שרוצים ללכת בדרך התורה והמצוות. לאט לאט כאשר יבינו  שענין של ו’אהבת לרעך כמוך’, הוא הענין החשוב ביותר, כאשר זה ייכנס יותר ויותר במודעות של הפרט ושל הכלל אז החיים הפרטיים והציבורים ישתנו לגמרי. וזה היה בזמן שהיו שני בתי המקדש. עם ישראל חי אז מתוך בסיס של אהבת הזולת. לכן  אז היתה תקופה של פריחה נפלאה בגשמיות וברוחניות. אבל, כאשר התחילו לאט לאט לעזוב את הדרך הזו, אז לאט לאט החישו לעצמם את הגלות, ואת חורבן שני בתי המקדש. כעת נגיע להפרשה דידן: כתוב “אלה פקודי המשכן, משכן העדות“- “משכן, משכן, מלמד על כך שהקב”ה  מישכן את שני בתי המקדש פעמיים“. פירוש: כאשר הקב”ה ראה שעם ישראל מתחילים לסגת מענין של אהבת הזולת, אז הקב”ה החליט להפסיק את ענין גילוי ה’, שהוא בחי’ בית המקדש. כי התנאי היחידי כדי שתהיה התגלות ה’, הוא בחינת ‘מה הוא רחום אף אתה רחום’. וכאשר הקב”ה ראה שהענין הזה מתחיל להתערער ולהיפסק, אז הוא החליט לסלק את גילוי שכינתו, ע”כ סילק את שני בתי המקדש. לא מדובר על המבנה עצמו שהוא נחרב, כי המבנה עצמו זה לא העיקר, העיקר הוא התוכן שהיה שם. התוכן היה התגלות ה’, ואת זה הקב”ה לקח. עיקר מה שאנו מקוננים בט’ באב, זה לא על המבנה שנחרב, אלא אנו מקוננים על התוכן. על הענין האמיתי שהקב”ה היה מגולה בלב כל אחד ואחד והיום כבר לא.

 

היום אנו מקיימים תורה ומצוות, אנו לא יודעים תורה ומצוות של מי אנו מקיימים. אומרים לנו שזה של הקב”ה, אבל אנו לא מרגישים, זה לא מוחשי. בזמן בית המקדש זה היה מוחשי, לא היו צריכים לחשוב מיהו הבורא? והאם הוא משגיח עלינו? וכדומה מאלו השאלות. כפי שיושבים אנשים בחדר יחד, ואינם חושבים: האם השני נמצא כאן, או לא? שהרי אחד רואה את השני. זאת היתה המציאות בזמן בית המקדש. הרגשת האלוקות היתה אז מוחשית לגמרי. את זה הקב”ה לקח, וזה המהות של החורבן. אין הכאב על המבנה שנחרב. כי המבנה של בית המקדש היה מעטפה חיצונית, סמל, אבל אנו בוכים על זה שהקב”ה נסתלק מאתנו. ואת זה הקב”ה לקח מאיתנו בתור משכון. הקב”ה הסתיר את עצמו מאתנו, לטובתנו. דאין להקב”ה ענין אחר מאשר להטיב לנו. בכדי שאנו ניתן אל ליבנו, נשים לב שהמציאות אינה כראוי, ונתחיל להטיב את דרכנו. וע”ז כתוב: ‘הצדיק אבד ואין איש שם על לב’. ז”א אם נאבד הצדיק ולא שמים לב שהצדיק נאבד, זה גרוע מאוד. מי הוא הצדיק? הקב”ה, כמו שכתוב “ה’ הצדיק”.

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

 

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.