מאמר | פרשת פנחס

מאמר תשמ”ד (תמוז תשעח)

“וידבר ה’ אל משה לאמר צרור את המדינים והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוּכה ביום המגפה על דבר פעור” (במדבר כ”ה, ט”ז-י”ח)

הקב”ה נותן כאן למשה רבנו מצוות עשה, להיות צוררים של המדינים, להיות אויבים שלהם.

מבחי’ פנימית, הרצון לקבל של האדם נבחן למדין. מדין הוא מלשון מדון, מדון הוא מריבה ושנאה.[1] מדוע נבחן הרצון לקבל בשם מדין? כי בזמן שהאדם פועל לפי הרצון לקבל שלו ועושה מה שנוח לו, ומה שמספק את היצרים והתאוות שלו, אז נעשה ריב ומדון בין האדם לבין קונו, כביכול נעשית מחלוקת. משום שאז יש הפכיות גמורה בין הבורא לבין הנברא. הבורא מנהיג את הבריאה כולה מתוך אהבה גמורה, מתוך רצונו להיטיב לנבראיו, משא”כ הנברא מחפש להיטיב לעצמו ולא לזולתו. יוצא מזה, שהנברא מנהל את כל פעולותיו בהפכיות גמורה מן הבורא, כי הבורא מנהל את הכל בכדי להיטיב לזולתו, ואילו האדם לא מתעניין בכלל בזולתו, אלא מתעניין אך ורק בטובתו שלו.

ונמצא א”כ, שבזמן שהאדם נכנע לבחי’ מדין שבו, דהיינו לרצון לקבל שבו, ומנהל את כל חייו לפי הרצון לקבל שבו, תיכף ומיד נעשה מדון וריב בינו לבין הבורא, והבורא כבר לא מוכן להאיר לו, כבר הבורא אינו מגולה בתוך חייו, אלא להיפך, הוא מתחיל להרגיש יסורים בחייו. וכך ברא הבורא את הבריאה כולה, שבזמן שהאדם הולך בדרך של השפעה ונתינה ובדרך של אמונה, העולם כולו נוצץ ומאיר לו, וככל שהאמונה של האדם יותר גדולה, האדם חי עם פחות בעיות ודאגות, הוא שמח וזורח ונמצא בשלימות.[2] אבל אם האדם משתית את חייו על הרצון לקבל, החיים שלו נראים הפוכים, העולם משחיר לו את פניו בכל מקום שהוא הולך, הוא מקווה לקבל אבל הוא לא יכול לקבל מה שהוא רוצה, וכל הבריאה כולה בכללה נראית לו מאד מאד מושחתת ולא צודקת, מבולבלת, בלי סדרים, והאדם סובל מאד בחייו, וכשהאדם סובל, הוא מגיע למצב של ריב ומדון עם הבורא, יש לו הרבה טענות על הבורא, למה הבורא מנהיג את העולם כך ולא אחרת, ולמה אותו עצמו הוא מנהיג כך ולא אחרת.

וממילא יש לנו כאן ציווי מאת השי”ת, “צרור את המדינים”, לצרור אותם, להיות אויבים של המדינים, כלומר האדם צריך להיות אויב של הרצון לקבל שלו, אויב של המהות הנגלית[3] שלו עצמו, כי המהות הנגלית של האדם היא הרצון לקבל שלו, הישות שלו, וזהו שחז”ל אומרים ששלמה המלך היה קורא ליצה”ר בשם שונא[4], וכמו שהוא הכיר בזה שהיצה”ר דהיינו הרצל”ק של האדם שונא אותו כי הוא מנתק אותו מהשי”ת מלך מלכי המלכים, כך גם הוא שונא את היצה”ר, כי מי שע”י פעולותיו מנתק אותי מהטוב והאושר והשמחה, חובה עלי לשנוא אותו, חובה עלי להתרחק ממנו, וזהו הציווי, “צרור את המדינים”, לשנוא אותם.

“והכיתם אותם”, צריך להכות את המדינים שבנפשנו, מה משמעות ההכאה? ללכת בדרך ההפוכה מהדרך של המדינים. בזמן שהאדם שולל את הדרך של המדינים ומחייב את הדרך ההפוכה, את דרך ישראל, בזה נבחן שהוא מכה לבחי’ מדין שבאדם.

ואח”כ התורה נותנת לנו סיבה מדוע צריך להכותם – “כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור”, ענין של פעור, אומר רש”י – ‘שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור’. רש”י מסביר את הדבר בסוף פרשת בלק (במדבר כ”ה, ב’): ‘כשתקף יצרו עליו (של ישראל) ואומר לה (למדינית) השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו השתחווה לזה’. המדינים עשו תחבולה כזאת, הם הפקירו בנותיהם לזנות, בכדי שעם ישראל יהיו מוכרחים לעבוד את העבודה הזרה הזאת של פעור. ולמה נקרא שמו פעור? אומר רש”י (שם ג’): ‘על שם שפוערים בפניו פי הטבעת, ומוציאים רעי וזוהי עבודתו’. זו העבודה הזרה שנקראת פעור.

ולכאורה אי”ז מובן, איזו מין עבודה משונה זאת, האם לדבר שאתה מתייחס אליו כמו אל, אתה מוציא עליו את כל הצואה שלך, וזאת העבודה שלו?!

וצריך להסביר כפי ששמעתי ממו”ר “הברכת שלום” זצ”ל כך, מהו ענין “פעור”? עבודתה היא שפוערים בפניו, את פי הטבעת, מקום של כל הלכלוך והזוהמה של האדם ומוציאים את הלכלוך והזוהמה, והענין בזה הוא: דהנה האדם המאמין, הדבוק בהשי”ת צריך להשתדל ולהתאמץ מאד להידבק בגדלותו המוחלטת של הקב”ה, וצריך להידבק באמונה זו שמנהיג את כל העולם בכללו וכל אדם באופן פרטי מתוך רצונו להטיב לנבראיו. והנהגתו ית’ היא הנהגה מושלמת שלא יכול להיות יותר טוב ממנה. אלא שפעמים רבות אין אנו מבינים את ההנהגה של השי”ת, אבל אנו צריכים להאמין שהיא הנהגה מושלמת. האמונה בה’ מחייבת אותנו לכך, ממילא האמונה בהשי”ת המדבקת אותנו לגדלותו ית’ מחייבת אותנו להיות בשמחה, בהתרוממות הרוח, בסיפוק, בשלימות, ללא שום דאגה או עצלות או דכאון, אלא תמיד להיות בשמחה מתוך האמונה הזאת שהבורא משגיח על הכל מתוך רצונו להיטיב לנבראיו.

והנה אם האדם אינו מאמין, איננו הולך בדרך האמונה, אלא הולך בדרך הידיעה, כלומר הוא מודד הכל לא לפי מה שהתורה אומרת לנו, לא לפי מה שמסרו לנו חכמי ישראל, אשר היו דבוקים בהשי”ת, אלא הוא הולך לפי שכלו ולפי הבנתו והרגשתו, אזי הוא מוצא בכל דבר פסול, כי כשהאדם מתבונן לפי השכל שלו, על חייו, הוא רואה שיש הרבה מאד דברים שחסרים לו, ואם הוא לא מאמין בבורא שעשה לי כל צרכי, הוא רואה שחסרים לו הרבה דברים, והוא היה רוצה להיות כך וכך, אבל אין לו את כל זה. כשהאדם הולך לפי השכל שלו ולפי הרצון לקבל שלו, החיים שלו נראים מאד לא טובים. או כאשר הוא מסתכל על סביבתו, הוא רואה שפלוני לא בסדר ואלמוני לא בסדר, שום דבר לא בסדר. הוא מתבונן על משפחתו, על זוגותו, או להיפך, האשה על בעלה, ורואים כ”א על השני שהוא לא בסדר, לא מתנהג כיאות, לא מדבר יפה ולא מתחשב וכו’ וכו’. ולפי חז”ל (אבות א ו) ‘צריך לדון את כל האדם לכף זכות’, להסתכל רק על המעלות שבו, ולהאמין שהשי”ת בעצם מנהיג את כל העניינים שמחוץ לי, ולא השני פועל משהו, אלא הבורא פועל דרך אותו האדם, וא”כ הכל טוב.

כשאדם הולך בדרך אמונה, הכל טוב, אבל אם הוא הולך בדרך ידיעה, הכל לא טוב. וזהו העבודה זרה של פעור, פוערים את פי הטבעת, טבעת זה מלשון טבע, כלומר הולכים לפי הטבע, לא לפי האמונה, שהרי האמונה היא הסתכלות של למעלה מהטבע וההבנה וההרגשה. וכשהולכים לפי הטבע, זה נקרא פי הטבעת. וכשמודדים כל דבר לפי ההרגשה וההגיון, יוצאת רק פסולת החוצה, כלומר, האדם מגלה שלפי התפיסה שלו, כל העולם הוא בעצם הוא פסולת אחת גדולה ולא יותר.

וזאת העבודה זרה של פעור, והיא עבודה זרה חמורה מאד, כי היא למעשה כופרת בזה שהקב”ה הוא הטוב והמיטיב לרעים ולטובים. בזמן שלאדם אין את האמונה בזה, כל הבסיס נשמט מתחת לרגליו, אין לו קשר עם הבורא, כיון שאינו רוצה בכך, כי טבעי הוא שהאדם לא ירצה להתקשר עם ישות רעה, אלא רק עם ישות טובה.

א”כ החטאת בני ישראל ע”י המדינים, לפי הפנימיות, מתבצע כך: המדינים הפקירו את בנותיהם לזנות עם ישראל, כלומר הרצון לקבל שבאדם שנקרא מדין, הוא מוציא את הבנות שלו, כלומר את כל ההבנות שלו, לזנות עם האיש הישראלי, דהיינו, הוא מציע לאיש הישראלי כל מיני תענוגים על בסיס הרצון לקבל, על בסיס היצרים והתאוות, והוא אומר לו – כדאי לך, אני מציע לך לחיות חיים של תענוג.[5] וכשהאדם נופל בפח של בנות המדינים, דהיינו של ההבנות המדיניות של זנות, דהיינו של חיים של יצר ותאווה, כבר ממילא אפשר לשכנע אותו לזרוק את האמונה, וללכת עם ידיעה, וממילא כל החיים שלו נהפכים להיות פסולת אחת גדולה.

וזהו שאומרת לנו כאן התורה, “צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם“, כזבי – מלשון כזב ושקר.[6] ז”א הבנות המדיניות באות כביכול להציע לנו חיים של תענוג, אבל איזה תענוג כבר יכול להיות כאן? דכאשר אדם הולך עם היצרים והתאוות שלו, למעשה אין לו שום תענוג, הוא הולך מדחי אל דחי, לכן נקראת בתו של נשיא מדין, כזבי, מלשון כזב. אבל כך דרכו של הרצון לקבל של האדם, הוא אומר לו בוא תהנה עכשיו, תראה איזה הנאה גדולה אני נותן לך, הנאה כזאת לא תשיג במקום אחר, אז האדם מתפתה ללכת אחרי הבת המדינית הזאת, ואז הוא נופל, וכאן קורים שני דברים:

א. הוא אף פעם לא משיג את התענוג שהוא רוצה, כי יש לו מנה רוצה מאתיים יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

ב. הוא נופל למצב הרבה יותר גרוע, מצב של כפירה בה’, ומתנתק הקשר שלו עם השי”ת, ונופל לחיים של צואה ופסולת, וכל כולו נרגן ונרגז ועצוב ומודאג כי  כל כולו פסולת וכל מה שמסביבו פסולת.

לכן צריכים להיזהר מאד שלא להתפתות לבנות מדין הללו שבנפש האדם. אנו צריכים ללכת אחרי ההבנות הישראליות, לא אחרי הבנות מדין.

ופנחס ראה כל הצרה הגדולה הזאת והרג את כזבי בת צור ואת נשיא שבט שמעון שחשב להתחבר איתה ולעשות איתה חיבור רעיוני של דרך חדשה בעולם, לכן נקרא שמו של שבטו, שמעון, מלשון שמיעה שכל דבר הוא רוצה לשמוע, דהיינו להבין, ולא ללכת בדרך האמונה.

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

[1] וכפי שכ’ השם משמואל (פרשת מטות): מקדש שני שנחרב מפני שנאת חנם, היינו קליפת מדין שהיא מושכת לריב ומדון קנאה ושנאה.

[2] וכפי שכ’ גדולי ישראל: רבי נחמן  מברסלב – ‘עצבות היא מדה רעה מאד, ומה שהאדם אינו נוסע להצדיק הוא מחמת עצבות וכבידות, וכן מה שאינו מתפלל כראוי, הוא מחמת עצבות ועצלות, היינו מחמת חסרון אמונה, כי בודאי אם היתה לו אמונה שלימה והיה מאמין שהשי”ת עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו, בודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבידות בתפילתו, ובודאי היה מתפלל כראוי… (קנה).

רבינו ירוחם – חושך ואפילת הלילה הלא הוא מציאות אחת גדולה של ערבוביא ובלהות. חושך הלילה לא רק שמכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, אלא שגם יטעה אותו… באפלת הלילה הנה לאיש המסולף והמפולתל מתרבים לו קושיות ושאלות לאין מספר. על כל הנעשה ועל כל המתרחש הוא עליהם במבוכה גדולה… אולם האיש החלק והישר הולך, הלא כל הקושיות והשאלות לא מטריחים אותו כלל וכלל. האיש החלק אף לא נפגע כלל בקושיות ושאלות, יודע הוא כי בעת היום היה אור, ובעת האור הלא ראה הכל באמת ויציב, אם כן הלא יודע ומבין כבר כי החושך כל מציאותו כן הוא – כל כולו הנהו מציאות גדולה של כ”א ערבוביא, מציאות כזה ללא כל מהלך וסדר, ומציאות של רק כי אם אמונה, ואיך נתקשה? ובמה יכשל? הוא אשר ביארנו האמור “ואמונתך בלילות” – כי אין אמונה כתשובה על קשיות, אלא כי במקום אמונה אין כל קושיות, כל יצירת החושך היא יצירת האמונה, שכמו שבבקר עת האור, יוצא תורה של חסד, ככה הוא בלילות, עת החושך, ממנו יוצא תורה של אמונה, לאיש החלק מגיע לו אמונה בעת חושך לא פחות מבחסד של בקר, רואה הוא הכל בהיר באור האמונה בלילות כמו באור החסד בבקר, שוה ממש, ואולי גם יותר… (דעת תורה במדבר עמוד קנא)

[3] אמנם פנמיותינו היא כפי שכ’ רבינו בהקדמה לספה”ז (אות לב): ‘אמנם הנפש המלובשת בגוף ההוא שמהותה היא ג”כ בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו ממערכת ד’ העולמות אבי”ע דקדושה, היא קיימת לנצחיות כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל בת חילוף.

וכפי שכ’ ‘המכתב מאליהו’ …לנשמה יש שני חלקים, החלק העליון, דהיינו הפנימי, שקשור במקורו בעולם העליון, והחלק התחתון, החיצוני, השוכן בתוך הגוף. החלק העליון הוא בסיתום, בהסתר, אורו הפנימי אינו מתגלה לאדם בעודו בעולם הזה, רק החלק התחתון מתגלה לו, כי החלק הפנימי של הנשמה מכוסה על ידי טמטום הלב. אילו היה אורה הפנימי של הנשמה העליונה מאיר באדם בכל גילוייו בלי חציצת הטמטום, הרי בטילה היתה כל אפשרות של בחירה, והאדם היה כבר עומד במדרגת עולם הבא, כי הבחירה תתכן רק במקום ההסתר, במקום המחלוקת, כשיש אפשרות של התנגדות לאמת, של התעלמות ממנו על ידי חושך עולם הזה. זהו הצמצום שצמצם הקב”ה את כבודו, והסתירו מן העולם, כדי ליצור את אפשרות הבחירה, “מלא כל הארץ כבודו”, אלא שלבנו אטום ומטומטם מלראותו ומלהשיגו, וטמטום הלב הזה הוא המאפשר את הבחירה, כל עבודת יצר הרע היא להשכיח מהאדם דברים ברורים ולכסות בשקריו את האמת הפשוטה… (חלק ג עמוד כז, וראה שם עוד).

[4]סוכה נב א – ‘שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שנאך האכילהו לחם’

[5] וכפי שמסביר האבן עזרא באופן פנימי את ענין הזנות עה”פ בתהילים (עג כז( – ‘כל זונה ממך’ – הוא היוצא במחשבתו ובמעשיו מרשות השם’.

[6] כפי שכ’ הדגל מחנה אפרים – ‘ועל דבר כזבי הוא לשון כזבים ושקרים’.

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו