פרשת משפטים | תש"פ

בס"ד

פרשת משפטים שבט ה'תש"פ (מאמר תתכ"א)

כי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים" (שמות כא, ז). פירש"י: "שלא תצא כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין.

ויש לפרש ע"ד הפנימיות: איש מרמז על הקב"ה, ובתו – על הנשמה. ורצ"ל: "וכי ימכור איש את בתו לאמה" – שהקב"ה מוכר את הנשמה ומשעבדה לגוף שהוא הרצון לקבל, "לא תצא כצאת העבדים" – בשן ועין שהם חבלות. רצ"ל, שאם האדם רואה שהוא מוכה ויש לו ירידות מזה שירדה נשמתו לגוף בעוה"ז, שרואה שהוא משועבד לרצון לקבל, אל לו לאדם להתייאש ולחשוב שאינו יכול לגבור על הגוף, אלא בסוף אור הנשמה וודאי יגבר על הגוף ויזכך אותו ולא ישתעבד יותר לגוף, וכמ"ש שלעתיד לבוא ישחט הקב"ה את היצר הרע ואז הנשמה תתגבר ותשתחרר משליטת הרע.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת משפטים ה'תשס"ו)

"ומכה אביו ואמו מות יומת" (שם, טו). פירש רש"י: או את אביו או את אימו.

הזוה"ק פירש, שאביו ואימו הם קודשא בריך הוא ושכינתיה. הקב"ה נקרא אבא שנותן את האור, ואימו היא השכינה דהיינו הכלי שמקבל את האור ומשפיע אותו לכללות עם ישראל.

ויש לבאר: בגשמיות, מכה אביו ואימו חייב מיתה משום שזו כפיות טובה – ההורים גידלו אותו וסבלו בשבילו וכו' והוא בא ומכה אותם – זה לא יעלה על הדעת. ברוחניות, מכה משמעותה כאשר יש שני דברים מנוגדים, שתי תכונות מנוגדות – הקב"ה רוצה שהאדם יהיה משפיע והוא שקוע בקבלה – זה נקרא הכאה, וזה הפירוש שמכה את אביו, דהיינו את הקב"ה. כלומר, שלוקח את האור העליון ומשתמש בו לקבלה במקום להשפעה. וע"ז כתוב: "מות יומת" – בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים", כי הוא מנותק מאור הקדושה.

ויש עוד סוג הכאה – שהאבא והאימא רוצים שהילד יגדל לתורה ומצוות ויראת שמיים והוא לא גדֵל כך – זה נקרא הכאה. וכן ע"ד הפנימיות – עצם זה שהרצון שלו הוא לקבלה במקום להשפעה – זו הכאה לגבי השכינה. דהנה, יש לאדם רצון והשתוקקות להתענג, זה הכלי שלו, אם הוא משתוקק להתענג מקבלה, הריהו משחית את הכלי ומשליכו לטומאה. ואם הוא משתוקק להתענג מהשפעה הריהו מתקן את הכלי בקדושה. שני סוגי הכאות אלו הם הכאת אב ואם – הכאה הא' היא הכאת האב, דהיינו הכאת האור, וההכאה הב' היא הכאת האם, דהיינו הכלי – השכינה. וע"ז כתב רש"י שלא צריך להכות את שניהם ע"מ להתחייב מיתה, אלא או את אביו – האור, או את אמו – הכלי, ואז הוא מת דהיינו שמתנתק מהדביקות בחי החיים.

 (טיש שב"ק פרשת משפטים ה'תשס"ו)

"מכה איש ומת מות יומת" (שם, יב).

פירוש: איש רומז לקב"ה כמ"ש: "ה' איש מלחמה". ורצ"ל, שאם האדם עושה מה שהוא רוצה ומספק את תאוות הרצון לקבל ואינו מתייחס לרצון הקב"ה – זה נקרא הכאה. אז הקב"ה בבחינת מיתה אצלו, דהיינו שמתנתק ממנו, ודינו – "מות יומת" – בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים". ואע"פ שאומר: "אני אעשה עכשיו כפי תאוותיי ואח"כ אחזור בתשובה" – זה כלל לא פשוט לחזור, כמאמר חז"ל: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה".

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת משפטים – שקלים ה'תשס"ז)

"וכי יריבֻן אנשים והִכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יִתן ורפֹא ירפא" (שם, י"ח-יט).

אנשים הם היצר הרע והיצר הטוב שבאדם. "והכה איש את רעהו" – הרצון לקבל מכה את הרצון להשפיע שבאדם – "באבן" –מלשון הבנה, דהיינו שהרצון לקבל מציף את האדם בשאלות וקושיות על כל מיני דברים – זו בחינת מוחא. "או באגרוף" – בחינת מלכות, כי הנה אגרוף הוא יד קמוצה שיש בה בית קיבול, זה מרמז על הרצון לקבל שמציף את האדם בתאוות בהמיות, לקבל ולא לתת – זו בחינת ליבא. "ולא ימות ונפל למשכב". רצ"ל, שכוחות הטומאה שבאדם לא ממיתים לגמרי את הקדושה ח"ו, כי אם יבטלוה לגמרי הם ג"כ יתבטלו, כי כל החיות של הטומאה היא מהקדושה ואין מקור אחר, אלא הטומאה רק פוגעת בקדושה שבאדם פגיעה עמוקה, והפגיעה היא – "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו" – דהיינו שהאדם בא למצב שאינו יכול לקיים את התורה והמצוות ללא משענת ועזר דהיינו לשמה, הוא יכול לעסוק בתורה ומצוות רק שלא לשמה, ובזה הוא נתמך. "רק שבתו יִתן" – כוחות הטומאה יצטרכו לשלם על הנזק שעשו לאדם, וכפי גודל הפגיעה כך תצטרך הטומאה לשלם בזמן התיקון, דהיינו שכפי עומק הקלקול כך יהיה עומק התיקון, וזהו התשלום.

 (טיש שב"ק פרשת משפטים / שקלים ה'תשס"ט)

"ומכה אביו ואמו מות יומת" (שם, טו).

פירוש: הכאה בגשמיות נגרמת בין שני בני אדם מחמת שיש ביניהם חילוקי דעות ויש ביניהם פירוד. אבל ברוחניות חילוק הדעות עצמו נבחן להכאה. ועניין אביו ואימו פירש בזוה"ק שרומזים לקודשא בריך הוא ושכינתיה. ורצ"ל, שכאשר דעותיו ומחשבותיו של האדם הפוכות מהקב"ה והשכינה הק' נבחן זה להכאה, כי הקב"ה רוצה להשפיע מאורו לשכינה הק' שהיא כנסת ישראל, וכנסת ישראל רוצה להשפיע נחת רוח להקב"ה, ואדם שרוצה לקבל לעצמו, הוא מכה את אביו ואימו שהם כל הרצונות דהשפעה. ודינו – "מות יומת" – בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים", כי הרשעים המקבלים נמצאים בפירוד מהקב"ה שהוא חי החיים וזוהי מיתה רוחנית.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת משפטים ה'תשס"ח)

"וגֹנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שם, ט"ז).

ביאור העניין: הנה הזוה"ק מפרש, שאיש רומז לקב"ה כמ"ש: "ה' איש מלחמה". ואיתא בגמרא (סנהדרין פרק חלק): אדם הראשון גנב הוה. משום שהקב"ה אמר לו לא לאכול מעץ הדעת והוא אכל, נמצא שגנב מרשות הקב"ה לרשותו. לפי"ז, "וגֹנב איש" פירושו – אם הקב"ה משפיע לאדם מאורו והאדם מקבל אותו בכלי הקבלה שלו, זהו לא כפי רצונו ית' ונמצא שגנב מהקב"ה, כי הוציא מרשות הקב"ה לרשות הרצון לקבל שלו. "ומכרו" – שמכר את האור לרשות הס"א. "ונמצא בידו" – ברשותו, שקיבלם בכלי האהבה העצמית, ממילא נמצא שהאור שקיבל ירד לרשות הס"א. "מות יומת" – עי"ז הוא נפרד מהקב"ה ע"י קבלתו לעצמו ובבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים".

 (סעודת ליל שבת שב"ק פרשת משפטים ה'תשס"ח)

"ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם, י"ז).

פירוש: מכה אביו ואימו הוא מבחינת ליבא והיינו שכשהוא מקבל ואילו הקב"ה משפיע זה נבחן להכאה כנ"ל, ומקלל אביו ואימו הוא מבחינת מוחא – מצד האמונה. דהנה, בגשמיות אדם מקלל את חברו בזמן שמרגיש רע שנגרם לו על ידו ומרשיע אותו. וכן ברוחניות, כשמרגיש שהקב"ה עשה לו רע, אפילו אם רק נאנח בעלמא על צרה שנפלה עליו ולא מוציא כלום מפיו – כבר נבחן שהרשיע את הקב"ה בעצם הרגשתו ונקרא מקלל, כי האדם צריך להאמין שכל מה שעובר עליו הוא לטובה, כי הקב"ה עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם וכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, ומי שמרגיש רע נמצא שאינו מאמין אלא רוצה אך ורק בידיעה והרגשה וע"כ נמצא בפרודא מחי החיים בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים".

 (טיש שב"ק פרשת משפטים ה'תשס"ח)

"וכי ינצו אנשים ונגפו אִשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש… ואם אסון יהיה, ונתת נפש תחת נפש" (שם, כב-כג).

ויש לבאר ע"ד הפנימיות: "וכי ינצו אנשים" – היצר הרע רוצה לריב ולהכות את היצר הטוב, "ונגפו אִשה הרה" – אישה רומזת לשכינה הקדושה, אשר היא הרה בנשמות והארות קדושות – בחינות של חכמה שהקב"ה נתן לה בשביל שתשפיע אותם לצדיקים, "ויצאו ילדיה" – היצר הרע הצליח להכות את בחינת החכמה, והיינו שהיכה את בחינת הקבלה ע"מ להשפיע (שעי"כ אין הצדיקים יכולים לקבל את אור החכמה), אך לאשה – "לא יהיה אסון" – שבחינת האמונה לא נפגעה, דהיינו שנשארה עדיין לאדם בחינת השפעה ע"מ להשפיע, "ענוש יענש" – פירש"י: "לשלם דמי ולדות לבעל", והיינו שהרצון לקבל צריך לשלם על מה שפגע, ז"א שהקב"ה יעניש אותו.

"ואם אסון יהיה" – אם האישה עצמה נפגעה, דהיינו שאף בחינת האמונה וההשפעה נפגעה, ז"א שהאדם איבד את בחינת ההשפעה ע"מ להשפיע – "ונתת נפש תחת נפש" – הרצון לקבל יצטרך לשלם את המחיר, שאף הוא יאבד את נפשו – הקב"ה ייקח ממנו את כל חיותו. אבל ידוע שכל העונשים תיקונים הם לאדם, שאחר הסבל הגדול שיסבול ישוב למוטב.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת משפטים ה'תש"ע)

"וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושִׁחתה, לחָפשי ישלחנו תחת עינו. ואם את שן עבדו או את שן אמתו יפיל, לחָפשי ישלחנו תחת שִׁנו" (שם, כו-כז).

יש לפרש ע"ד הפנימיות: עין היא בחינת ידיעה (שהאדם רואה ומבין). עבד ואמה הם בחינת שלא לשמה, כמ"ש: "שפחה כי תירש גבירתה". וכן שן מורה על הס"א כמ"ש: "יכרסמנה חזיר מיער". ואיש רומז לקב"ה כמ"ש: "ה' איש מלחמה". ורצ"ל: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו" – כשהקב"ה מכה את בחינת הקבלה והידיעה של האדם – "לחפשי ישלחנו תחת עינו" – האדם נעשה חופשי מהס"א שבו, כמו שאמרו חז"ל: "חרות על הלוחות" – אל תקרי חרות אלא חירות, מלמד שנעשו חירות ממלאך המוות.

 (טיש שב"ק פרשת משפטים ה'תש"ע)

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו