מאמר | פרשת משפטים | תשע"ט | א

זמן קריאה 7 דק'

מאמר תשע”ב (שבט תשעטדא”ח מכ”ק אדמו”ר שליט”א

“מכה אביו ואמו מות יומת” (שמות כ”א, ט”ו).

מפרש הזוהר הקדוש בכמה מקומות:  “אביו דא קב”ה ואמו דא כנסת ישראל”. ולפי פירוש זה יש להבין מה הפירוש שאדם מכה כביכול ח”ו את הקב”ה וכנסת ישראל? ויש לבאר: ענין של הכאה מסמל על חוסר הסכמה. והוא שהקב”ה הוא הטוב והמיטיב, וע”כ הוא ברא אותנו ואת כל הבריאה בכדי להיטיב לה, אבל בכדי שהנבראים יוכלו לקבל את ההטבה, הם צריכים לתקן את עצמם בהשוואת הצורה ליוצרה, בבחינת ‘מה הוא רחום אף את רחום’. והוא משום שה’ יתברך רצה לזכות אותנו בתענוג האמיתי והגדול ביותר. דהוא היה יכול לתת לנו הנאה ותענוג בתוך הכלים של הרצון לקבל שלנו, אבל הוא רצה לזכות אותנו גם בחיבור אתו, חיבור משמעותו השתוות, השוואה של המידות והתכונות. לכן, אם האדם לא רוצה ללכת בדרך של רצון להשפיע, לא מתקן את עצמו ואת החיים שלו באופן שהתכונה השולטת בהם תהיה הרצון להשפיע ואהבת הזולת, נבחן בזה שהוא מכה כביכול את הקב”ה. המכה היא מצד חוסר השוואת הצורה, כי השי”ת כל כולו טוב ומיטיב והאדם הפוך, מעניין אותו רק מעצמו ולא מאחרים, זה ענין ההכאה לקב”ה. מזה נמשך שהשי”ת לא יכול לקיים את מטרתו בבריאת העולם שהיא להיטיב לנבראיו. על אדם כזה אומרת התוה”ק “מות יומת”. ופירש רש”י שדינו בחנק. חנק פירושו בגשמיות שנפסק לו קו הנשימה, יש חסימה בין האוויר לריאות שלו. כך גם ברוחניות, אדם כזה לא יכול להגיע אליו אוויר רוחני, אוויר דקדושה, ממילא נבחן שהוא נחנק ומת בבחינת ‘רשעים בחייהם נקראים מתים’.[1]

עד כאן פירשנו את ענין “מכה אביו”. וענין “מכה אמו” יש לבאר: ‘אמו’ היא השכינה הקדושה. הזה”ק אומר: “איהו שוכן ואיהי שכינה”. זהו אור וכלי. האור זה הקב”ה, והכלי לקבל את האור, הכלי שבו מתגלה השוכן נקרא בשם ‘שכינה’. הכלי נקרא גם ‘מלכות שמים’ וגם נקרא ‘כנסת ישראל’ כמ”ש בזוה”ק לעיל. זו מדרגה רוחנית שכוללת את כל נשמות ישראל ואת כל הנבראים. ‘השוכן’ זהו צד הבורא, וה’שכינה’ היא צד הנבראים. אך כלי זה הוא מדרגה שהבורא ית’ בעצמו תיקן אותה בתיקונים של קדושה, ובתיקונים של השפעה ואמונה. אפשר לומר שהכלי הזה הוא מדרגה רוחנית שהציב הבורא שהנבראים צריכים להוציא אותה אל הפועל. אם הנבראים לא יממשו את העקרונות של המדרגה הזו נבחן כמו שאין פה מדרגה. זה תלוי ועומד לפי הנבראים. בזמן שהנבראים מממשים את העקרונות של חסד, השפעה ואמונה, הם באמת מממשים את התכונות של הכלי הזה, אז יכול האור העליון להאיר שם. אבל אם הנבראים לא רוצים ללכת בדרך של חסד ואמונה זה נבחן שהם מכים את אמא. ז”א הם נותנים מכה למדרגה הרוחנית הזאת שהיא האמא, השכינה הק’, כי היא נקראת לגבי הנשמות ‘אמא עילאה’. ועל זה כתוב: “מכה אביו ואימו מות יומת”.             

אומר רש”י: “אינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה”. אם הכה את אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה, היינו פצע, הוא לא חייב מיתה.

‘חבורה’ מלשון חיבור. רוצה רש”י הקדוש לומר שרק אדם שיש לו חיבור עם הבורא, חייב מיתה כשמכה את אביו ואמו. כלומר, אדם גדול ונעלה שיש לו חיבור עם הבורא, הוא יודע את ריבונו, ואעפ”כ מכוון למרוד בו, אדם כזה חייב מיתה. אבל אדם נמוך שאין לו חיבור עם הבורא והוא שקוע בקבלה מאז ומתמיד, ולא שהוא אי פעם היה קרוב למלך ועכשיו הוא בגד בו או שהוא נפל, אלא מאז ומתמיד היה שקוע כולו רק בקבלה לעצמו. אדם זה אינו חייב מיתה רוחנית. והסיבה היא כי אף פעם לא היו לו חיים, וא”א להמית אדם מת. רק אדם שחי חיים רוחניים והכה ומרד באביו ואמו, הוא זה שמרגיש באותו הרגע שהוא מת ונפרד מחיי החיים.

עוד ברש”י: “לפי שלימדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה הוצרך לומר על החובל  באביו שהוא במיתה”, עכ”ל. כלומר שדינו חמור.

אם אדם עושה חבלה בחברו, ז”א הוא מקלקל את הענין של אהבת חברים, הוא חייב לתקן את זה, אבל עדיין אין כאן מיתה, כי אהבת הזולת היא ענף מאהבת הבורא, ע”כ אם הוא פגם בענף, למרות שזה חמור, הוא חייב בתשלומים, כלומר הוא חייב בתיקון, אבל לא נבחן עדיין שהוא התנתק מהשורש, עדיין הוא יכול לתקן ולעשות תשובה. אבל אם הוא חבל ‘באביו ואמו’ דהיינו שפגם בשורש עצמו, דינו הרבה יותר חמור, דינו במיתה, שעניינה שנפסק ממנו כל קשר עם רוחניות ונופל לחיים הגשמיים לחלוטין וכדי לשוב בתשובה הוא צריך עבודה הרבה יותר גדולה ועצומה.

“ומקלל אביו ואימו מות יומת”.

מה ההבדל בין מכה למקלל? ‘מכה’ הוא בבחי’ ליבא שלא תיקן את עצמו עם רצון להשפיע ‘ומקלל’ הוא בבחי’ מוחא. דהנה, כאשר אדם מסובב לשני רעות הרי הוא מקלל אותו. וכן ברוחניות, כאשר אדם לא מאמין שהשי”ת הוא הטוב והמיטיב, ולא טוב לו עם המציאות שהבורא ית’ שם אותו, זה נבחן שהוא מקלל אותו, דינו גם כן ‘מות יומת’. וכאן ג”כ מדובר באור וכלי שהם ‘אביו ואמו’. גם בענין זה רבים נכשלים, כי לא צריך שאדם יקלל בפה דוקא, מספיק שהאדם חושב ‘איך הקב”ה מנהיג את הבריאה, הכל כל כך גרוע, ישנם כל כך הרבה בעיות, אנשים חולים ומתייסרים בייסורים נוראיים. יש כל כך הרבה צרות, אבות ואימהות צעירים נפטרים ויש כל כך הרבה צרות פרטיות חוץ מהכלליות’. בזה האדם מערער על כך שהבורא הוא טוב ומיטיב. זה נקרא שמקלל אביו ואמו וגם אז מות יומת כנ”ל, שרשעים בחייהם נקראים מתים.

עוד כתוב בפרשתנו: “וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת”.

ויש לבאר: ‘איש’ רומז לקב”ה, כמו שכתוב: “ה’ איש מלחמה”. גנב הוא אדם שלוקח מרשות אחרת ומעביר לרשות שלו. וא”כ יהיה הפירוש: האדם ממשיך אור אלוקות מתוך התורה והמצוות, אבל ממשיך את זה לתוך הכלים של הרצון לקבל ע”מ לקבל שלו, זה נקרא שכביכול גונב מהשי”ת את האור האלוקי, הוא מוציא את האור מרשות ה’ לרשותו עצמו. ואח”כ הוא גם מוכר אותו שבזה הוא מכפיל את הפשע שלו. כלומר, הוא מוכר לאחרים את ענין האלוקות, ז”א לא מספיק שהוא פשע בעצמו, הוא הולך ומוכר לאחרים את ענין האלוקות. הוא הולך ומלמד, נהיה רב, מחזיר אנשים בתשובה ומנחיל להם דעת אלוקית כביכול, והוא בעצמו מונח בתוך הרצון לקבל. “ונמצא בידו”, ידים מרמזות על כלי הקבלה. “מות יומת”, כנ”ל, בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים. (תשס”ט).

[1] עוד י”ל דענין ‘אויר’ ברוחניות מפרש מרן בעה”ס בתע”ס (ח”א או”פ ה) שה”ע אור דחסדים, שהוא אור של תענוג בהשפעה, היינו כיון שאדם זה אינו רוצה ללכת בחסדים, ע”כ ממילא הוא מת מבחינה רוחנית, מחוסר אור דחסדים.מאמר תשע”ב (שבט תשעט)

דא”ח מכ”ק אדמו”ר שליט”א

פרשת משפטים

“מכה אביו ואמו מות יומת” (שמות כ”א, ט”ו).

מפרש הזוהר הקדוש בכמה מקומות:  “אביו דא קב”ה ואמו דא כנסת ישראל”. ולפי פירוש זה יש להבין מה הפירוש שאדם מכה כביכול ח”ו את הקב”ה וכנסת ישראל? ויש לבאר: ענין של הכאה מסמל על חוסר הסכמה. והוא שהקב”ה הוא הטוב והמיטיב, וע”כ הוא ברא אותנו ואת כל הבריאה בכדי להיטיב לה, אבל בכדי שהנבראים יוכלו לקבל את ההטבה, הם צריכים לתקן את עצמם בהשוואת הצורה ליוצרה, בבחינת ‘מה הוא רחום אף את רחום’. והוא משום שה’ יתברך רצה לזכות אותנו בתענוג האמיתי והגדול ביותר. דהוא היה יכול לתת לנו הנאה ותענוג בתוך הכלים של הרצון לקבל שלנו, אבל הוא רצה לזכות אותנו גם בחיבור אתו, חיבור משמעותו השתוות, השוואה של המידות והתכונות. לכן, אם האדם לא רוצה ללכת בדרך של רצון להשפיע, לא מתקן את עצמו ואת החיים שלו באופן שהתכונה השולטת בהם תהיה הרצון להשפיע ואהבת הזולת, נבחן בזה שהוא מכה כביכול את הקב”ה. המכה היא מצד חוסר השוואת הצורה, כי השי”ת כל כולו טוב ומיטיב והאדם הפוך, מעניין אותו רק מעצמו ולא מאחרים, זה ענין ההכאה לקב”ה. מזה נמשך שהשי”ת לא יכול לקיים את מטרתו בבריאת העולם שהיא להיטיב לנבראיו. על אדם כזה אומרת התוה”ק “מות יומת”. ופירש רש”י שדינו בחנק. חנק פירושו בגשמיות שנפסק לו קו הנשימה, יש חסימה בין האוויר לריאות שלו. כך גם ברוחניות, אדם כזה לא יכול להגיע אליו אוויר רוחני, אוויר דקדושה, ממילא נבחן שהוא נחנק ומת בבחינת ‘רשעים בחייהם נקראים מתים’.[1]

עד כאן פירשנו את ענין “מכה אביו”. וענין “מכה אמו” יש לבאר: ‘אמו’ היא השכינה הקדושה. הזה”ק אומר: “איהו שוכן ואיהי שכינה”. זהו אור וכלי. האור זה הקב”ה, והכלי לקבל את האור, הכלי שבו מתגלה השוכן נקרא בשם ‘שכינה’. הכלי נקרא גם ‘מלכות שמים’ וגם נקרא ‘כנסת ישראל’ כמ”ש בזוה”ק לעיל. זו מדרגה רוחנית שכוללת את כל נשמות ישראל ואת כל הנבראים. ‘השוכן’ זהו צד הבורא, וה’שכינה’ היא צד הנבראים. אך כלי זה הוא מדרגה שהבורא ית’ בעצמו תיקן אותה בתיקונים של קדושה, ובתיקונים של השפעה ואמונה. אפשר לומר שהכלי הזה הוא מדרגה רוחנית שהציב הבורא שהנבראים צריכים להוציא אותה אל הפועל. אם הנבראים לא יממשו את העקרונות של המדרגה הזו נבחן כמו שאין פה מדרגה. זה תלוי ועומד לפי הנבראים. בזמן שהנבראים מממשים את העקרונות של חסד, השפעה ואמונה, הם באמת מממשים את התכונות של הכלי הזה, אז יכול האור העליון להאיר שם. אבל אם הנבראים לא רוצים ללכת בדרך של חסד ואמונה זה נבחן שהם מכים את אמא. ז”א הם נותנים מכה למדרגה הרוחנית הזאת שהיא האמא, השכינה הק’, כי היא נקראת לגבי הנשמות ‘אמא עילאה’. ועל זה כתוב: “מכה אביו ואימו מות יומת”.             

אומר רש”י: “אינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה”. אם הכה את אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה, היינו פצע, הוא לא חייב מיתה.

‘חבורה’ מלשון חיבור. רוצה רש”י הקדוש לומר שרק אדם שיש לו חיבור עם הבורא, חייב מיתה כשמכה את אביו ואמו. כלומר, אדם גדול ונעלה שיש לו חיבור עם הבורא, הוא יודע את ריבונו, ואעפ”כ מכוון למרוד בו, אדם כזה חייב מיתה. אבל אדם נמוך שאין לו חיבור עם הבורא והוא שקוע בקבלה מאז ומתמיד, ולא שהוא אי פעם היה קרוב למלך ועכשיו הוא בגד בו או שהוא נפל, אלא מאז ומתמיד היה שקוע כולו רק בקבלה לעצמו. אדם זה אינו חייב מיתה רוחנית. והסיבה היא כי אף פעם לא היו לו חיים, וא”א להמית אדם מת. רק אדם שחי חיים רוחניים והכה ומרד באביו ואמו, הוא זה שמרגיש באותו הרגע שהוא מת ונפרד מחיי החיים.

עוד ברש”י: “לפי שלימדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה הוצרך לומר על החובל  באביו שהוא במיתה”, עכ”ל. כלומר שדינו חמור.

אם אדם עושה חבלה בחברו, ז”א הוא מקלקל את הענין של אהבת חברים, הוא חייב לתקן את זה, אבל עדיין אין כאן מיתה, כי אהבת הזולת היא ענף מאהבת הבורא, ע”כ אם הוא פגם בענף, למרות שזה חמור, הוא חייב בתשלומים, כלומר הוא חייב בתיקון, אבל לא נבחן עדיין שהוא התנתק מהשורש, עדיין הוא יכול לתקן ולעשות תשובה. אבל אם הוא חבל ‘באביו ואמו’ דהיינו שפגם בשורש עצמו, דינו הרבה יותר חמור, דינו במיתה, שעניינה שנפסק ממנו כל קשר עם רוחניות ונופל לחיים הגשמיים לחלוטין וכדי לשוב בתשובה הוא צריך עבודה הרבה יותר גדולה ועצומה.

“ומקלל אביו ואימו מות יומת”.

מה ההבדל בין מכה למקלל? ‘מכה’ הוא בבחי’ ליבא שלא תיקן את עצמו עם רצון להשפיע ‘ומקלל’ הוא בבחי’ מוחא. דהנה, כאשר אדם מסובב לשני רעות הרי הוא מקלל אותו. וכן ברוחניות, כאשר אדם לא מאמין שהשי”ת הוא הטוב והמיטיב, ולא טוב לו עם המציאות שהבורא ית’ שם אותו, זה נבחן שהוא מקלל אותו, דינו גם כן ‘מות יומת’. וכאן ג”כ מדובר באור וכלי שהם ‘אביו ואמו’. גם בענין זה רבים נכשלים, כי לא צריך שאדם יקלל בפה דוקא, מספיק שהאדם חושב ‘איך הקב”ה מנהיג את הבריאה, הכל כל כך גרוע, ישנם כל כך הרבה בעיות, אנשים חולים ומתייסרים בייסורים נוראיים. יש כל כך הרבה צרות, אבות ואימהות צעירים נפטרים ויש כל כך הרבה צרות פרטיות חוץ מהכלליות’. בזה האדם מערער על כך שהבורא הוא טוב ומיטיב. זה נקרא שמקלל אביו ואמו וגם אז מות יומת כנ”ל, שרשעים בחייהם נקראים מתים.

עוד כתוב בפרשתנו: “וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת”.

ויש לבאר: ‘איש’ רומז לקב”ה, כמו שכתוב: “ה’ איש מלחמה”. גנב הוא אדם שלוקח מרשות אחרת ומעביר לרשות שלו. וא”כ יהיה הפירוש: האדם ממשיך אור אלוקות מתוך התורה והמצוות, אבל ממשיך את זה לתוך הכלים של הרצון לקבל ע”מ לקבל שלו, זה נקרא שכביכול גונב מהשי”ת את האור האלוקי, הוא מוציא את האור מרשות ה’ לרשותו עצמו. ואח”כ הוא גם מוכר אותו שבזה הוא מכפיל את הפשע שלו. כלומר, הוא מוכר לאחרים את ענין האלוקות, ז”א לא מספיק שהוא פשע בעצמו, הוא הולך ומוכר לאחרים את ענין האלוקות. הוא הולך ומלמד, נהיה רב, מחזיר אנשים בתשובה ומנחיל להם דעת אלוקית כביכול, והוא בעצמו מונח בתוך הרצון לקבל. “ונמצא בידו”, ידים מרמזות על כלי הקבלה. “מות יומת”, כנ”ל, בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים. (תשס”ט).

[1] עוד י”ל דענין ‘אויר’ ברוחניות מפרש מרן בעה”ס בתע”ס (ח”א או”פ ה) שה”ע אור דחסדים, שהוא אור של תענוג בהשפעה, היינו כיון שאדם זה אינו רוצה ללכת בחסדים, ע”כ ממילא הוא מת מבחינה רוחנית, מחוסר אור דחסדים.

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו