מאמר | פרשת לך לך

הפסוק אומר- “לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך”.  הנה מקשים על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח”כ ממולדתו, ואח”כ מארצו. כך שואלים המפורשים. הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש”ארצך” הוא מלשון רצון, כמו שדרשו חז”ל על “תדשא הארץ דשא”, סמכה (שמחה) לעשות רצון בוראה. לפי זה יהיה הפירוש “לך לך מארצך”, היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית. “וממולדתך”, יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע”י זה יוצאת אח”כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים הקודמים. זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר.
ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב’ מיני שכר:  א’ הנקרא שכר עוה”ז,  ב’ הנקרא שכר בעוה”ב. כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ”ד אות ק”צ), “וב’ אלו, אומר הזה”ק, שזה לא נקרא עיקר”. ומפורש שם בהסולם, משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ”נ לקבל.
אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה עצמית. זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא הוולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית. ונאמר לו, “לך לך מארצך”, דהיינו מהרצון לקבל שלך. “וממולדתך”, היינו תולדות שנולדו. “מבית אביך”, היינו השכר שנולד מבית אביך, שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית, שמכל אלה הוא יתרחק.
“אל הארץ אשר אראך”. והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. אשר על ארץ הזו, זאת  אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא  יתגלה אליו. “אשר אראך”, פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאם כן על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך. אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון דלהשפיע, שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר ומתגלה אליו הבורא. “ואעשך לגוי גדול”. במדרש רבה (פ’ ל”ט), “אמר ר’ לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב”ה, לזרעך נתתי את הארץ הזאת”.
ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ”ל, שפירושו של “ארץ” הוא רצון. “בארם”, אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא בהאורות. וזה נקרא “אוכלין ושותין”, שהכוונה על השכר. לכן אמר, “שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת”. שפירושו, שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, “לא יהיה לי חלק ברצון הזה”. כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, וראה עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם,שעיקר כוונותיהם הם נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר. ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, “שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת העידור”. אז אמר, “הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת”, היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, זה לא עסק שלהם. ועל זה אמרו, “הנסתרות לה’ אלקינו”, דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה. וזה לו לזכיה גדולה. ורק הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה. ובזה יש לפרש, “ואעשך לגוי גדול”, שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה. כנ”ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. אבל על האורות שמקבלים ע”י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם שאורות שייך לבחינת “הנסתרות לה’ אלוקינו”, שזה הוא מעשי ידיו של הקב”ה, מה שהוא רוצה הוא עושה. והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב או תפקיד בלתי חשוב. כי הם חושבים רק ממה שהם יכולים להנות להמלך.
זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים, שירצה מישהו לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה, מטעם, שכאן יהיה להם מקום, שיכלו להנות את המלך, מטעם שאין הרבה קופצים עליה. והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת אין הרבה אנשים, שירצו ללכת בכיוון זה, שכולם חושבים, שזה נקרא, עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם ל”בחינת גלות”, אז אלו אנשים שרוצים להסתכל בזה, שיכולים להנות למלך, דוקא לקבל את התפקיד הזה. ועבודתם זו נקראת “לאקמא שכינתא מעפרא”. וכמו כן נקראת עבודה זו “שכינתא בגלותא”. ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאם כן לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז”ל (שבת קכ”ז), “אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'”. ופירש רש”י, “אל נא תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים”. שענין זה יכולין לומר,  שלמד ממה שאמר לו הקב”ה, “ואעשך לגוי גדול”, היינו, שעיקר הוא המעשה ולא האורות.  זאת אומרת, שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. לכן, הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת. לכן כאן, לאחר שהקב”ה אמר לו, “ואעשך לגוי גדול”, שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו  במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה. ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה. וענין זה למד מזה שאמר לו הקב”ה “ואעשך לגוי גדול” כנ”ל, שעיקר הגדלות הוא המעשה

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו