מאמר | על פרשת כי תשא

[1]“וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה…וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם: בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ”

לאחר שדנו בפרשיות הקודמות בבניית המשכן וכליו ומינוי הכוהנים, כעת עובר הכתוב לצורת עבודת הכהנים בתוך המשכן. ראשית מצווים הכנים לרחוץ ידיהם ורגליהם מהכיור שהיה כמין דוד מים גדול ממנו יצאו מעיינות מים. על הכוהנים היה לרוחצה הידיים והרגלים בבת אחת ולכן הכהן היה נותן [2]יד ימין על רגל ימין ומקדש. וכל זאת היה מחויב לעשות בעמידה שכך דרך עבודות בית המקדש. היה ולא ירחצו כאמור יחויבו במיתה בידי שמיים ועבודתם פסולה.

ותמיהה גדולה על הציווי ועונשו, משום שגם אם נבין בשכל הישר כי מן הראוי לעובד את הקב”ה במשכנו להיות נקי בידיו ורגליו, איך נבין את העונש חסר הפרופורציה והמוגזם של מיתה לכהן שטעה בדבר? שהרי ידוע שהקב”ה [3]אינו חפץ במות הרשע, אלא בשובו מדרכיו וחיה…

ביאור הדברים עפ”י רבותינו הוא כי לחיים ולמוות יש רבדים שונים. ז”א אדם יכול להראות בעין בשר כחי ביותר, אך מבחינה פנימית רוחנית חשוב הוא כמת גמור, וכיצד נגדיר חי ומת ברוחניות?

הבורא מכונה בזוה”ק [4]חי החיים ועפ”י החק הרוחני כי ‘דומה מושך דומה’ רק מי שדומה לקב”ה נקרא חי ומי ששונה ממנו קרוי מת.

ואיזה דמיון יכול ליצור אדם לבורא? [5]הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגוייה אז למָה אני אמור להדמות? ועל זה ענו חז”ל על האדם להדמות לבוראו ולהדבק במידותיו הטובות, שנאמר: [6]“והלכת בדרכיו” וכך פוסק השו”ע [7]והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון.

בלשון המקובלים קרוי תהליך זה ‘השתוות צורה’ שאני משווה את צורתי הפנימית (תכונות הנפש השולטות על אישיותי) לצורה של הבורא הטוב והמיטיב ותהליך זה גורם לחיבור עם חי החיים והפועל כך נקרא ‘חי’.

ההופכי לו שנוהג אורחותיו בצורה אנוכית ואינו פועל בחייו השפעה והטבה, אלא עסוק במילוי כלי הקבלה שלו במישורים השונים. ששואף וחותר בכל רגע לנצל את סביבתו לקבלת רווחים אישים הרי זה מנתק עצמו ב’היפוך הצורה’ מהבורא ונקרא ברוחניות ‘מת’.

ובאם נשאל מהיכן אדם ילמד את תוכנות הבורא? התשובה תידלה מחוק מוחלט ש’כלל ופרט שווים ברוחניות’. ומאחר שהבורא הוא הכלל היינו שהוא ‘טוב ומטיב’ ופרטי התורה הקדושה הם הפרטים של דרכי ההטבה הקרואים מצוות. על כך אם נכשיל בפרטי התורה ומצוותיה  נמצאנו מושכלים בדרכי הבורא.

וכך מסוגלות מצוות התורה אשר נקראות [8]חוקי  החיים, הן מצוות התורה יכול אדם לזכך את כלי הקבלה שלו המכונים ידיים ורגלים.

[9]ידיים הן בחינת ליבא שמסמלות את הרצל”ק החושני שרוצה לחוש הנאה ותענוג בכל עניין ודבר.

לעומתן הרגלים הן בחינת מוחא. רגלים לשון מרגלים ז”א שהשכל של האדם מרגל אחר פעולות ה’ והשגחתו. לוודא שהן מתאימות להבנה שלו היינו שרוצה להרגיש את טוב הקב”ה בתוך הדעת ולא באמונה ואם אינו מבין את ה’ אז כופר בו. ועוד חושב בטיפשותו שכל חיוו וטובותיו הן בזכותו ומוציא את ה’ מהתמונה, באמונתו השקרית שיש כח אחר מלבדו ית’. 

כפי שהסביר רש”י על [10]אברהם שרחץ רגלי המלאכים שבאו לבקרו. שסבר שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. ואיזו עבודה זרה מטופשת זו להשתחוות לאבק הרגלים? אלא כנ”ל ביאר גם [11]הרמב”ם  דהרגל הוא שם מושאל שהסיבה נקראת רגל, כמו: [12]‘ויברך אותך לרגלי’ שמשמעותו ויברך אותך בסיבתי (בגללי). וזהו כוונתו כאן על דרך המשל, שיש אומה המאמינים ואומרים שבסיבת חכמתם ושכלם יש להם חיים, ובאמת הם ושכלם נמשלו לאבק פורח. וזהו אמרו שמאמינים “לאבק שברגליהם”. לכן אמר להם אברהם “רחצו רגליכם”, פירוש טהרו עצמיכם מסיבותיכם, והאמינו שאין ממש בסיבותיכם בלי עזר הקדוש ברוך הוא!!!

אם כן ידיים ורגלים הן שני בחי’ של האהבה העצמית ואותן בחינות באדם יש לרחוץ במים. ידוע כי המשילו חז”ל את התורה למים באומרם [13]“אין מים אלא תורה”. וכשם שהמים בגשמיות מנקים הזוהמה כך המים ברוחניות  הם התו”מ מסוגלים לנקות זוהמת הרצל”ק שבאדם.

עתה נוכל להבין שכל עניין רחיצת הכהנים את ידיהם ורגליהם במים הוא סימבול והוראה לכל אדם הרוצה לעבוד את ה’ – כי תנאי מקדים לעבודת ה’ הוא טהרת הלב מהאהבה העצמית. ומי שאינו מטהר עצמו מטומאת היצר הרע, הוא הרצל”ק ועובד ‘בהופכיות הצורה’ לבוראו, חשוב מנותק מהבורא ו’מת’, ע”ד שאמרו חז”ל:  “רשעים שבחייהן

קרויין מתים”.

וכל העניין מדבור בעבודת הכהנים במשכן והוא כפי שהוסבר בפרשת הקודמת כי המשכן צריך הבנות בלב האדם והכהן היא בחינת החסד. משום שאם אדם מנסה לעשות חסד עם כלי קבלה נחשב זה חסד ד’טומאה בחי’ [14]חסד לאומים חטאת שכל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו.

ומשום שאין הקב”ה משרה שכינתו בכלי מלוכלך של אהבה עצמית ע”ד הכתוב על בעל הגאוה: כל אדם שיש בו גסות הרוח – אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם ע”ד הכתוב: [15]“גְּֽבַהּ־עֵ֭ינַיִם וּרְחַ֣ב לֵבָ֑ב אֹ֝ת֗וֹ לֹ֣א אוּכָֽל” אין שום אפשרות לאדם כזה לעבוד את ה’ והשכין את התכונות האלוקית בתוכו ע”י בחי’ החסד היא הכהן.

ובכך נבין את השאלה שהבנו בתחילה ‘איך ניתן עונש כזה אכזרי של מיתה בידי שמיים לכהן שלא רוחץ ידיו במים’? אם כן אין כאן חוסר התאמה בין המעשה לעונש והגזמה חלילה אלא מתואר פה עובדה רוחנית שאדם אשר לא משתמש נכון בכוחות הנפש שלו, ז”א רוחץ במי התורה את כלי הקבלה שלו ועושה השתוות צורה לבוראו. פועל ניתוק נפשי מחי ממקור החיים ובכך נחשב למת מבחינה רוחנית.

כתיבה ועריכה לשונית : הרב שקד אליהו פנחס | מרצה לחכמת הקבלה | יו"ר ומייסד מרכז סולם יהודה

[1] שמות פרק ל, יח

[2] רש”י שמות פרשת כי תשא פרק ל פסוק יט

[3] הנביא יחזקאל פרק יח, כג

[4] תיקוני זוהר תקונא שתין ותשע דף קטו עמוד א

[5] רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ח

[6] דברים כח, ט

[7] ערוך השולחן אורח חיים סימן קנו, סעיף ה

[8] ‘ותלמדמו ‘חוקי חיים’ – ברכות ק”ש

[9] במעגלות השנה על הפרשה מאת הרבי’י שליט”א

[10] רש”י בראשית פרשת וירא פרק יח

[11] במורה נבוכים ח”א פ’ כח

[12] בראשית ל, ל 

[13] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף יז עמוד א

[14] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב

[15] תהילים פרק קא, ה

[1] שמות פרק ל, יח

[2] רש”י שמות פרשת כי תשא פרק ל פסוק יט

[3] הנביא יחזקאל פרק יח, כג

[4] תיקוני זוהר תקונא שתין ותשע דף קטו עמוד א

[5] רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ח

[6] דברים כח, ט

[7] ערוך השולחן אורח חיים סימן קנו, סעיף ה

[8] ‘ותלמדמו ‘חוקי חיים’ – ברכות ק”ש

[9] במעגלות השנה על הפרשה מאת הרבי’י שליט”א

[10] רש”י בראשית פרשת וירא פרק יח

[11] במורה נבוכים ח”א פ’ כח

[12] בראשית ל, ל

[13] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף יז עמוד א

[14] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב

[15] תהילים פרק קא, ה

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו