מאמר | פרשת כי תשא | תשע"ה | ב

זמן קריאה 10 דק'

וידבר ה’ אל משה לאמר: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה’ בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם” (כי תישא, שמות, ל’, י”א-י”ב). “וידבר ה’ אל משה לאמר” – יש לדעת, שהדיבור של האלוקים לאדם הוא לא דיבור גשמי, אלא הכוונה היא להתגלות הקב”ה בתוך האדם. ההתגלות הזו נבחנת לדיבור. כאן כמובן מדובר על אנשים בעלי מדרגה גבוהה, כדוגמת משה רבנו, אם כן, הכוונה כאן היא שמשה רבנו מרגיש את מציאות ה’ המלובשת בתוך נפשו ומאירה לו, ומבקשת ממנו דברים מסוימים. מה מבקש הקב”ה ממשה רבנו? – כאשר תימנה את בני ישראל, אזי, בכדי שלא ישלוט במנין עין הרע, לכן שלא ימנו את האנשים באופן ישיר, אלא שכל אחד ואחד יתן כופר נפש, וכך לא ימנו את האנשים, אלא ימנו את מה שנתנו.

מה צריכים לתת? “זה יתנו – כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה’” (שם, פס’ י”ג). זאת אומרת, “כל העובר על הפקודים” – כל מי שמשתתף במפקד הזה, צריך לתת מחצית השקל. נשאלת השאלה – מדוע צריכים לתת דווקא מחצית השקל? מהי הנקודה במחצית? הרי כל הנקודה כאן היא למנות את ישראל, ולאחר המנין, הכסף הזה ניתן כתרומה לה’. אם כן, מדוע שלא יתן כל אחד שקל שלם? כך, גם לא תהיה שליטה של עין הרע במנין, וגם תהיה יותר תרומה לה’?!

ממשיכה התורה ואומרת: “כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה’. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה’, לכפר על נפשותיכם” (שם, פס’ י”ד-ט”ו) – גם את הענין הזה צריך להבין, הרי כל המטרה של המפקד היא למנות את בני ישראל, אם כן, מדוע התורה צריכה לומר לנו “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”, הרי ברור שאם העשיר יתן יותר ממחצית השקל, אזי אנו נמנה אותו בתור מספר אנשים?! למשל, אם הוא יתן עשרה שקלים, ובעשרה שקלים יש הרי עשרים מחציות השקל, אזי אנו נמנה אותו בתור עשרים אנשים. וכך כל המנין יתקלקל. אם העשיר יתן יותר מדי והעני יתן פחות מדי, אנו לא נדע בכלל היכן אנו אוחזים מבחינת המנין. לכן, ברור הדבר, שכל אחד צריך לתת בדיוק מחצית ולא יותר, מפני שכל הנקודה כאן היא למנות את בני ישראל. אם כן, מדוע התורה מזהירה כאן “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”?

ומסיימת התורה את הפרשה הזאת כך: “ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל, ונתת אותו על עבודת אוהל מועד, והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה’ לכפר על נפשותיכם” (שם, פס’ ט”ז) – כלומר, צריכים למסור את הכסף הזה לעבודת אוהל מועד. זו תהיה כפרת נפשות בשביל בני ישראל.

ננסה להבין מעט את הדברים מבחינה פנימית: “כי תשא“, מלשון הרמה, אם כן, כוונת הפסוק – כאשר תרצה להרים את ראש בני ישראל. מה הפירוש להרים את “ראש בני ישראל“? הנה בזמן שאנו אוכלים בליל ראש השנה את הסימנים, כאשר אנו אוכלים ראש של דג, אנו אומרים: “שנהיה לראש ולא לזנב”. הכוונה היא – שנהיה עצמאיים ולא נגרר אחרי דעת אחרים. והמדובר הוא בקשר לעניני עבודת ה’. כי בדרך כלל, רב האנשים נגררים אחרי אחרים, כלומר, כל האיכות של עבודת התו”מ שלהם היא בעצם השתייכותם לאיזו חברה מסוימת, לאיזו מפלגה מסוימת, והחברה הזאת משפיעה עליהם, באיזו דרך ילכו, באיזה אופן ינהגו.

זה נקרא בחינת “זנב”, ז”א שלאדם אין מחשבה עצמאית, אין לו ביקורת עצמית – אולי הוא הולך בדרך לא נכונה? אולי משהו לא כשורה? אלא, אם הוא כלול בחברה הזאת, הוא כבר מרגיש את עצמו בסדר. ובקטגוריה הזאת נמצאים לכאורה רוב הציבור הדתי. כל אחד ואחד משתייך לאיזו חברה מסוימת, והוא מרגיש את עצמו מאד מוגן, הוא נמצא במעין חממה כזאת, במין שמורת טבע כזאת, ומה שכולם עושים, כך גם הוא עושה, וגורלם יהיה גורלו, מה שטוב בשבילם זה טוב גם בשבילו, מה שרע להם זה רע גם בשבילו. זה נקרא בחינת “זנב”, שלאדם אין שום מחשבה עצמאית.

מצב זה מכונה גם בשם “דומם דקדושה”. מדוע זה נקרא דומם? כי בגשמיות אנו לא מבחינים שום תנועה בדומם. אם לדוגמא תקחו אבן, לא תבחינו בה שום תנועה. התנועה היחידה שאפשר להבחין בדוממים היא תנועה כללית. למשל – תנועת כדור הארץ וסיבובו סביב צירו, או תנועת הכוכבים, השמש, הירח וכו’. זוהי התנועה היחידה שמבחינים בדוממים. תנועה זו נקראת תנועה כוללת. אבל תנועה פרטית אנו לא מבחינים בדוממים.

הנמשל – אדם שהוא בבחינת דומם, אין לו שום תנועה פרטית, אלא הוא נע עם החברה כולה. אם החברה פונה ימינה, הוא גם כן פונה איתה ימינה, אם החברה פונה שמאלה, הוא גם כן פונה איתה שמאלה. זו נקראת תנועה כללית. לאדם כזה אין חשבונות עם עצמו באופן פרטי, הוא לא שואל את עצמו – מאין באתי ולאן אני הולך? האם השגתי משהו ממה שאני צריך להשיג או לא? האם יש לי אמונה? האם יש לי “ואהבת לרעך כמוך”? האם יש לי אהבת ה’, יראת ה’? האם יש לי משהו בכלל מהערכים של היהדות? את כל השאלות הללו האדם הדומם איננו שואל את עצמו.

לעומת זאת, בצומח, אנו כבר מבחינים בתנועה פרטית. הצמח גדל לגובה, מתפשט לאורך ולרוחב וכו’. כך גם אדם, השייך לבחינת “צומח דקדושה”, הוא לא נע ביחד עם החברה כולה, אלא יש לו תנועה פרטית. זהו אדם שהוא כבר בבחינת “ראש“. כלומר, הוא שואל את עצמו – מי אני? מה תפקידי בחיים? לאן אני הולך? מה ערך התורה והמצוות שלי בכלל? האם באמת יש הבדל ביני לבין גוי במהות הפנימית, או לא? האם התחלתי כבר לקיים את היסוד של כל התורה כולה – “ואהבת לרעך כמוך”, או לא? האם יש בי יראת ה’, אהבת ה’? האם יש בי בכלל אמונה בה’? זהו האדם העליון, כלומר, זהו החלק היותר מובחר שבאדם, זה ששואל את השאלות, זה שמחפש, זה שמשתוקק.

כמובן שכאשר שואלים שאלות, ישנה סכנה. ישנה סכנת ירידה, סכנה של בלבול, סכנה של יאוש. אבל, בשביל להרוויח צריך להסתכן. בוודאי שזהו החלק היותר מובחר שבאדם, זה שיש לו תנועה פרטית. אבל רוב האנשים הם כולם בגדר דוממים. מצד אחד, אין להם סכנה שהם יפלו, אך מצד שני, אין להם שום יכולת לעלות. הם כמו אבנים. אבן לא יכולה, לא ליפול ולא לעלות, אין לה שום תנועה. מה שאין כן, האדם המובחר, הוא בבחינת “יעלו שמים ירדו תהומות”, וזה מובחר, זה טוב. הגם שיש כאן הרבה כאבים, הרבה שאלות, הרבה ספיקות, אבל בזה מוגדר האדם באמת בתור אדם. אחרת, מה יגדיר אותו בתור אדם?! זהו כל הגדר של השם אדם, שפעם הוא למעלה, פעם הוא למטה. כשהוא למטה – הוא מתפלל לה’, כשהוא למעלה – הוא מודה לה’. 

אם כן, זהו פירוש הפסוק “כי תשא את ראש בני ישראל“. “כי תשא” – כי תרים. “את ראש” – כפי שאמרנו, שיהיו בבחינת ראש, “שנהיה לראש ולא לזנב”. “בני ישראל” – “בני” זה מלשון הבנה, בנים ובנות המשמעות היא – ההבנות של האדם, ו”ישראל” נוטריקון ישר-אל. כלומר, האדם הזה, הרוצה להיות בבחינת ראש, הוא אדם אשר לא רוצה לקיים את התו”מ כמו כולם, שמקיימים הכל לתועלת עצמם, בכדי שהקב”ה יתן להם כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. אלא הוא רוצה להיות בבחינת ישראל, ישר-אל. הוא רוצה שכל דבר ודבר שהוא עושה יהיה בכדי להשפיע נחת רוח לה’.

נמצא: “כי תשא את ראש בני ישראל”, כלומר – כאשר תבוא לחנך את בני ישראל שיהיו בבחינת “ראש”, שכל אחד יקיים תו”מ, לא מפני שהשני מקיים, אלא מפני שהוא עצמו רוצה לקיים, וכל אחד ואחד יחקור בתוך עצמו מה הן המטרות שלו, מה הן הסיבות שלו, כאשר תרצה לחנך את בני ישראל שיהיו בבחינת “ראש בני ישראל”, שירצו לקיים את התו”מ על מנת להשפיע נחת רוח לה’, אזי – “לפקודיהם“.

התורה מתחלקת לשתי רמות. רמה אחת היא תרי”ג מצוות מבחינת “עיטין”, כלומר – עצות. ברמה זו, תרי”ג המצוות נותנות לאדם עצות איך לעבוד את הקב”ה, מלמדות אותו, מחנכות אותו איך לצאת מהאהבה העצמית שלו ולבוא לעבודת ה’. ולאחר שהאדם מסיים את קיום תרי”ג המצוות מבחינת “עיטין”, הוא מגיע לקיום תרי”ג מצוות מבחינת “פקודין”, דהיינו – התגלות אור ה’ שבכל מצוה ומצוה. כי בכל מצוה מופקד אור אלוקות אחר. כאשר האדם זוכה לתקן את עצמו, כאשר הוא מזכך ומטהר ומקדש את עצמו, אזי הוא זוכה להשיג את האור שנמצא בפיקדון בכל מצוה ומצוה. זוהי הרמה העליונה של תרי”ג המצוות.

אם כן, “כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם”, פירושו של דבר – כאשר תרצה להרים את ראש בני ישראל, שילכו בדרך ההשפעה והעבודה שלא על מנת לקבל פרס, אזי יזכו לתרי”ג המצוות מבחינת “פקודין”.

ומה צריכים לעשות? “ונתנו איש כופר נפשו לה’ בפקוד אותם“. כלומר, כפי שבגשמיות, אם אדם רוצה לרכוש דבר מה, אזי הוא צריך לשלם, על אחת כמה וכמה ברוחניות, אם אדם רוצה לזכות לקרבת ה’, לדביקות ה’ – הוא צריך לשלם. מהו התשלום? – “ונתנו איש כופר נפשו לה'”. כלומר, האדם צריך לתת את נפשו בתור כופר. מפני שהנפש של האדם היא האור המחיה אותו. באופן כללי, הנפש שמחיה אותנו היא “הנפש הבהמית”, מפני שבאופן כללי אנו נהנים ממה שנהנות בהמות, חיות ועופות, מכל מיני התאוות הגשמיות, מכבוד, משליטה. הדברים האלו כולם קיימים במין החי. מעט מאד אנשים חיים ונהנים מענין קרבת ה’, מענין הדביקות בה’. לזה זוכים מעט מאד אנשים. אפילו לא אחוז אחד מתוך מאה אחוז. מעטים הם האנשים שהחיוּת שלהם, הנפש שלהם, היא כבר לא נפש בהמית, אלא היא “נפש אלוקית”. כלומר, מה שמחיה אותם, מה שהם משתוקקים אליו, הוא קרבת הבורא ית’ והתגלות הבורא ית’.

מכל מקום, כל אדם שרוצה לזכות לדביקות בה’, להיות ראש ולא זנב, לזכות לבחינת “פקודין” על פי ערכו, אזי הוא צריך לשלם. והתשלום הוא, שהוא צריך למסור את הנפש שלו, כלומר, את מה שיקר בעיניו, את מה שחביב עליו, את זה הוא צריך למסור. וזהו בעצם הענין של הקרבת קורבן. אדם לוקח את הבהמה שלו ושוחט אותה ומקריב אותה לה’. כלומר, אדם צריך למסור ולבטל בפני הקב”ה את הנפש שלו, את החיוּת שלו, את מה שהוא נהנה ממנו, הקנאה, התאוה והכבוד, את כל הדברים הללו הוא צריך לבטל בפני רצון ה’. וזה נקרא “ונתנו איש כופר נפשו”. כלומר – בכדי שיתכפר לאדם, הוא צריך למסור את נפשו. בארמית, כפרה משמעותה נקיות. כפי שאומרת הגמרא במסכת גיטין – “קודשא בריך הוא בעי לכפורי ידיה בההוא גברא”. אומר רש”י: מה זה לכפורי? לנקות את ידיו. את ענין הכפרה אנו מזכירים בימים הנוראים, ביום כיפור. מהו יום כיפור? יום של ניקיון, ניקיון הנפש.

אם כן, בכדי שכל אחד ואחד יוכל לנקות את עצמו, אזי צריכים לתת את הנפש. וזה נקרא “ונתנו איש כופר נפשו לה'”. האדם צריך לבטל את הנפש הבהמית שלו בפני הקב”ה. “ונתנו איש כופר נפשו”, כלומר – את זה יכול לעשות רק “איש”, רק אדם שהוא בבחינת גבר. כפי שכתוב “ה’ איש מלחמה”. “ה’ איש מלחמה” זה מורה על התנגדות, על מלחמה, על התגברות. כך צריך להיות האדם שהוא בבחינת “איש”.

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם” – ענין זה, שכל אחד ואחד צריך למסור את נפשו ככופר על מנת לזכות לאור שבתו”מ ולהגיע לבחינת “פקודין”, זה בכדי שלא יהיה בהם נגף. משמעות הדבר היא – שכאשר הקב”ה משפיע לאדם כל טוב גשמי או רוחני, והאדם לא נתן כופר נפש, כלומר לא ויתר על מה שמחייה אותו, ולא ביטל אותו בפני רצון השי”ת, והוא  עדיין מונח בתוך הרצון לקבל שלו, בתוך האהבה העצמית שלו, אזי גם כשהקב”ה ישפיע לו את הטוב האלוקי, גם את זה הוא יקבל לתוך הכלים של האהבה העצמית שלו. וכך, בעצם, ע”י קבלת האור האלוקי, הוא נעשה יותר נפרד מן הבורא. מפני שמה שמפריד אותנו מהבורא הוא זה שאנו רוצים אך ורק לקבל לתועלת עצמנו, והבורא רוצה רק להשפיע, רוצה אך ורק את טובת הנבראים. אם כן, בעצם האהבה העצמית שלנו, אנו הפוכים מהבורא במאה שמונים מעלות. שני הפכים גמורים לחלוטין.

ממילא, אם הקב”ה משפיע לנו את האור האלוקי, אשר יש בו תענוג עצום הרבה יותר מכל התענוגים הגשמיים, אם לא ניתן כופר נפש, אנו בעצם נקבל גם את זה לתועלת עצמנו. וזה נקרא נגף ומכה. ז”א, ככל שהאדם הוא יותר מקבל, כך הוא נעשה יותר מרוחק מהבורא. בגשמיות, התענוגים לא כל כך גדולים יחסית לרוחניות, לכן אנו עוד לא נעשים כל כך מרוחקים מהבורא. אבל אם הבורא ישפיע לנו אור אלוקי ונקבל אותו לתועלת עצמנו, אזי נהיה מרוחקים מהבורא עוד הרבה יותר. לכן כל אחד מחויב לתת כופר נפשו. ז”א, כל אחד צריך להתרגל לבטל את הנפש שלו בפני הקב”ה, וכך – “ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם”. ז”א, בזמן שהקב”ה משפיע לאדם רוב טובה, הוא ידע איך לקבל את זה ולהשתמש בזה לא מטעם תועלת עצמו, אלא אך ורק בגלל שהקב”ה רוצה זאת ממנו.

זה יתנו כל העובר על הפקודים – מחצית השקל בשקל הקודש” – צריכים לתת מחצית השקל. מדוע צריכים לתת דווקא מחצית? מדוע לא שקל שלם? תשובה: התורה מציינת כאן – שכאשר האדם מתייגע למסור את נפשו, לבטל את הנפש הבהמית שלו בפני השי”ת, זה רק מחצית הדבר. כפי שכתוב: “אשר ברא אלוקים לעשות”. כלומר, הקב”ה ברא את כל הבריאה, אבל השאיר בידי האדם את הבחירה “לעשות”. כלומר, בעצם אנו שותפים עם הקב”ה, מחצה על מחצה. כפי שכתוב: “עמי אתם”. אומר הזוה”ק: “אל תקרי עַמי אתה אלא עִמי אתה” (הקדמת ספר הזהר, אות ס”ז). כלומר – אתם איתי, עימי בשותפות. במה אנו שותפים? – אנו צריכים לתת את כל העבודה, את כל היגיעה בכדי להתגבר על האהבה העצמית שלנו, ולאחר מכן הבורא נותן לנו את המילוי. ז”א, האדם מתייגע ומתייגע בכדי שהקב”ה יתן לו טבע של “ואהבת לרעך כמוך” – זוהי המחצית של האדם, היגיעה והעבודה. לאחר מכן, הקב”ה מצידו נותן את המחצית שלו – שזהו המילוי, כלומר, את הטבע של “ואהבת לרעך כמוך”. וכך גם בעבודת האמונה – האדם הולך למעלה מהדעת שלו, למעלה מההרגשה שלו, למעלה מההיגיון שלו, מתוך קבלת עול מלכות שמים – זוהי המחצית של האדם. ולאחר שהאדם הולך באמונה, הקב”ה נותן לו – תורה, דהיינו את בחינת האור, אור האלוקות שבתורה.

ישנה גם מטבע לשון ידועה של חז”ל: “תפילה עושה מחצה”. כלומר – האדם בכל עבודתו בבחינת “ונתנו איש כופר נפשו”, הוא עובד ומתייגע לבטל את הרצונות הבהמיים שלו ולרכוש טבע שני של “ואהבת לרעך כמוך”. וע”י כל יגיעתו הזאת, בעצם מתרקם באדם חסרון גדול, והחסרון הזה הוא נבחן לתפילה. לפי האמת, תפילה אמיתית היא לא מה שאנו אומרים מתוך הסידור, אלא תפילה אמיתית היא מה שבעצם חסר לי. התפילה מתוך הסידור היא רק סגולה לתפילה. כלומר, חז”ל סידרו לנו את הסדר של התפילות, וחייבו אותנו על פי ההלכה להתפלל שלש פעמים ביום, בכדי שנזכה לתפילה, משום שזוהי סגולה לתפילה. כלומר, שעל ידי ההתבוננות שלנו באותיות התפילה שסידרו חז”ל, אנו יכולים להגיע להתעוררות הלב, לחסרון. א”כ, אמרו חז”ל: “תפילה עושה מחצה”, כלומר – האדם צריך לעשות את חצי העבודה שלו ולהגיע לבחינת תפילה. ואם האדם נותן את המחצית שלו, אזי הקב”ה נותן את המחצית שלו, שזו בחינת מילוי, כלומר, עניית התפילה. זוהי הסיבה שצריכים ישראל לתת מחצית השקל (כי תישא תשס”ג).

*

מה הקשר בין הפורים ליום הכיפורים?

והנראה בזה דאיתא בתיקונים: פורים אתקריאת עי”ש יום כפורים עי”ש, וזהו יום כפורים, שיום כפור הוא כפורים. והענין הוא דהנה בראש השנה אז הוא עת המשפט, והשטן מקטרג על ישראל, כמו שכתוב ויבאו בני אלהים להתיצב וגו’. ונתן לנו הקב”ה עצה לתקוע שופר בראש השנה, ובזה נתערבב השטן. אך זאת אינו אלא לפי שעה, נתן לנו הקב”ה את יום הכפורים, שאז גם הקטיגור נעשה סניגור, שעולה ואומר מי כעמך ישראל, והקב”ה מוחל עונותיהם של ישראל. ועל ידי מה נהפך הקטיגור לסניגור ביום הכפורים? על ידי השעיר, שהקב”ה נתן לנו עצה לשחדו ליתן שעיר לעזאזל. והנה מצות השעיר היא שצריך להביא שני שעירים בערב יום הכפורים, שיהיו שוין בקומה ובמראה ובדמים, ולהגריל עליהם. וכשהשטן רואה שהוא חשוב כל כך אצל ישראל, שנותנים לו שעיר שהוא דומה לשעיר אשר לה’ בכל מעלותיו, נשתתק מלקטרג עוד עליהם, אך כל כמה שלא קבל השוחד מהם, אינו רוצה לדבר עליהם טובות, שחושש שמא לא יתנו לו למחר. על כן בערב יום כפורים כשרואה שהזמין הכהן השני שעירים, נשתתק מלקטרג עוד. וביום כפורים כשמקבל השוחד הוא עולה ולומד עליהם סניגוריא, ואין שטן ואין פגע רע, והקב”ה מוחל עונותיהם של ישראל. על כן כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, כי בערב יום הכפורים נשתקק מלדבר קטיגוריא מפני הבטחון שהבטיחו לו ליתן לו מחר שוחד, הן בטוחים שהקב”ה ימחול להם מחר עונותיהם על כן אוכלים ושותים בערב יום הכפורים.

והב’ סעודות שעשתה אסתר להמן היו דמיון ערב יום הכפורים ויום הכפורים, שעל ידי סעודה ראשונה נשתתק, ובסעודה שניה פעלה להשבית אויב ומתנקם. כמו ביום הכפורים שאנו פועלים על ידי השעיר שהקב”ה ימחול עונותיהם של ישראל, שביום הכפורים אין שטן ופגע רע. ומרדכי ואסתר פעלו שביום פורים לא יהיה שום קטרוג על ישראל כמו ביום כפורים. וזהו ותכתוב אסתר וגו’ את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, פירוש: תקף בגימטריא שעיר, ורצונו לומר שהודיע להם את גודל חשיבות של ימי הפורים, שבימי הפורים אין שום שטן ופגע רע, כמו ביום הכפורים על ידי השעיר. ועל כן ראוי לקיים את ימי הפורים לדורות. וזו היתה כונת אסתר – בסעודה הראשונה היתה כונתה כעין הגרלה שהיה הגורל להשוות הס”ם להשם, על כן אמרה: “אם על המלך טוב יבא המלך והמן היום”, על כן היה השוחד להמן שהתפאר מאד לפני חכמיו ואשתו, שאסתר השוותה אותו בשוה עם המלך כענין הגורל. ובעת הסעודה הראשונה אמרה למלך: “אם על המלך טוב לעשות בקשתי, יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם, ומחר אעשה כדבר המלך”, כי בסעודה השניה היתה כונתה לקרבן העזאזל ממש, ובזה נעשה הקטיגור סניגור, דהיינו שנהפך לב אחשורוש לטובה, ודיבר טוב על ישראל, וגחלים חותה על ראש ס”ם דהיינו המן. וזה הוא פירוש הגמרא: מה ראתה אסתר שהזמינה להמן וכו’? אמר חד תנא: מבית אביה למדה. פירש רש”י ז”ל: אם רעב שונאך וכו’ דהיינו כונת השעיר ביום הכפורים. וזהו מבית אביה למדה דהיינו מהתורה הקדושה שהיא בית אבינו. וזהו “לקיים את כל תוקף” – לקיים מצות שעיר שגימטריא תקף, על כן אנו נותנים בפורים צדקה לגוים על כונה הנ”ל (מאור ושמש).

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו