פרשת כי תשא | תשע"ד

זמן קריאה 12 דק'

מאמר תקי”ז (אדר א’ תשעד)

וידבר ה’ אל משה לאמר: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה’ בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם

(פרשת כי תשא, שמות ל’ י”א-י”ב).

ההסבר הפשוט לפסוק הוא – שכאשר רוצים לדעת את סכום מניינם של בני ישראל, כאשר רוצים לעשות מפקד, אזי, על מנת שלא יהיה בהם נגף, כפי שרש”י אומר: “שהמנין שולט בו עין הרע”, לכן לא סופרים אותם בעצמם, אלא כל אחד נותן מחצית השקל – “זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש…” (שם, פס’ י”ג). כלומר, כל אחד נותן מחצית השקל, לאחר מכן סופרים את מספר המחציות שניתנו, וכך יודעים כמה נפשות מונה עם ישראל.

ופנימיות התורה מסבירה כך: “כי תשא את ראש בני ישראל“, פירושו – כאשר תרצה להרים את ראשם של בני ישראל. כמובן שאין המדובר כאן מבחינה גשמית, אלא מבחינה רוחנית. אם כן, מה מסמלת הרמת הראש או הרכנת הראש מבחינה רוחנית? הראש של האדם הוא למעשה החלק החשוב ביותר באדם, החלק החושב, החלק המתכנן. לדוגמא, כשאנו אומרים בראש השנה “שנהיה לראש ולא לזנב”, פירושו של דבר – שהקב”ה יתן לנו את הכח החושב והמתכנן על פי אמות מידה של קדושה. ושלא נהיה זנבות, דהיינו שנזדנב אחר הלך הרוח השורר ברחוב. אלא שנהיה עצמאיים, בעלי ראש משלנו, בעלי חשיבה משלנו, חשיבה שאיננה נסחפת בזרם העולם. וכך, באותו אופן, יש לפרש את הפסוק בפרשת השבוע: “כי תשא את ראש בני ישראל” – כאשר תרצה לשאת, להרים את ראש בני ישראל, כאשר תרצה להרים את הראש מעל זרם העולם – “לפקודיהם“.  

אומר הזוה”ק שהתורה הקדושה מתחלקת לשתי רמות: תרי”ג עיטין ותרי”ג פקודין. תרי”ג עיטין – תרי”ג עצות. עצות נצרכות לאדם הנמצא בתחילת הדרך או באמצע הדרך, ורוצה לדעת איך להמשיך ובאיזה תחבולות הוא צריך לנקוט, בכדי לנצח במלחמה הקשה שאנו מסובבים בה בעולם הזה. כי הנה ידועים דברי הרמח”ל בספרו “מסילת ישרים” – האדם בעולם הזה נמצא בתוך מלחמה קשה מלפנים ומאחור, בתוך מלחמה גדולה מאד, ואם הוא רוצה לבודד את עצמו מזרם העולם, שהוא זרם של גשמיות, ולחבר את עצמו לאטמוספירה רוחנית, אם הוא רוצה לבודד את עצמו מאטמוספירה של ידיעה ולהיכנס לאטמוספירה של אמונה, ולחיות מקושר לה’, אם הוא רוצה ללכת בדרך של אהבת הזולת ולא אהבת עצמו, בשביל כל זה הוא צריך – עצות. עצות שידריכו אותו מה לעשות באופן כללי בכדי להצליח בחייו, בכדי ללכת בנתיבים הללו, ומה לעשות באופן פרטי בכל מיני מקרים שקורים לו.

הרמה השנייה של קיום התורה והמצוות נקראת תרי”ג פקודין – תרי”ג פקודות. אומר רבנו “בעל הסולם” שפקודה היא מלשון פיקדון. שבכל מצוה ומצוה מופקד אור אלוקי אחר. יש לנו 613 פיקדונות, כאשר בכל פיקדון, בכל מצוה, מאיר אור אלוקי אחר לגמרי מאשר במצוה האחרת. להשיג ולהרגיש את האורות האלוקיים הללו, זוהי למעשה מטרת הבריאה, בשביל זה ברא הבורא את כל הבריאה הזאת. וזוהי למעשה המהות הפנימית היותר עליונה של התורה. כפי שאומר הרמב”ן – כל התורה כולה שמותיו של הקב”ה. פירושו של דבר, שבכל ענין בתורה טמון וגנוז שם אחר של הקב”ה. זהו דבר נפלא מאד. מי שמתבונן בדבר, מי שחושב על הדבר, אזי הוא מבין שיש כאן 613 אפשרויות תקשורת שונות עם הבורא יתברך. וזוהי המטרה שלנו.

על כן כתוב: “כי תשא את ראש בני ישראל“, כלומר, עליך להרים את ראש בני ישראל – “לפקודיהם“. ז”א, להביא אותנו למצב הזה שישיגו את 613 הפיקדונות שנתן לנו הקב”ה, שהרי בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת. כפי שאנו רואים שבגשמיות ישנם הבדלים, למשל, במאכלים – אדם אוכל גבינה, או שהוא אוכל עוגה, או שהוא אוכל בשר או דגים, בכל דבר מאכל הוא מרגיש טעם אחר.  ובבשר לבד – יש הבדל בין בשר עוף לבשר בקר לבשר כבש. לכל סוג יש טעם אחר. ואף בבשר בקר לבד – יש הבדל אם אוכלים בשר מהכתף, או בשר צלעות, או אוכלים בשר מהרגלים וכו’. ואם זה כך בגשמיות, שיש כל כך הרבה טעמים והבדלים – על אחת כמה וכמה ברוחניות! בוודאי שצריך להיות הבדל גדול בין הטעם שבמצות תפילין לבין הטעם במצות ציצית, צריך להיות הבדל גדול בין תפילת השחר לתפילת המנחה, בין תפילת ערבית לתפילת מוסף, וכו’. כל מצוה היא מדרגה רוחנית אחרת.

אך אנו לא מרגישים דבר! מדוע? מפני שקיללת הנחש רובצת עלינו. על הנחש נאמר: “ועפר תאכל כל ימי חייך”. בכל דבר שהוא אוכל הוא טועם טעם עפר. כך גם אנו, בכל אלמנט של קדושה שבו אנו פוגשים, אנו טועמים את אותו הטעם. אין אנו מרגישים הבדל, למשל, בין ציצית לתפילין. כשאנו מתעטפים בציצית, כשאנו מניחים תפילין, האם אנו מרגישים משהו? אין אנו מרגישים דבר, לא בזה ולא בזה, וקל וחומר שאין אנו מרגישים בשום הבדלים. וזה מטעם שאנו נמצאים תחת שליטתו של הנחש הקדמוני, דהיינו – תחת שליטתו של הרצון לקבל הנאה ותענוג, תחת שליטת האהבה העצמית. ולכן, כל זמן שאנו נמצאים תחת השליטה הזאת, אנו מרגישים בכל דבר שבקדושה טעם עפר, לא מרגישים דבר. אבל אנו צריכים להאמין שהבעיה היא בנו, ובאמת יש אור אלוקי אחר בכל מצוה ומצוה. האור האלוקי של תפילין הוא שונה לגמרי מהאור האלוקי של ציצית. עד כדי כך שונים הדברים ורחוקים זה מזה, ממש כמו שני עולמות שונים. בכל אופן, אנו כל כך סתומים וכל כך כהים, עד שאין אנו ערים לכל הדברים הללו.

על כן אומר הקב”ה למשה – המטרה היא לשאת את ראש בני ישראל, להביא אותם לפקודיהם, כלומר, להביא אותם למצב של “פקודין”. אך מה נדרש לעשות בכדי להגיע למצב של “פקודין”? – “ונתנו איש כופר נפשו לה’“. כלומר – צריכים לשלם. בשביל כל דבר טוב, צריכים לשלם. כאשר דבר ניתן בחינם, זה חשוד מאד. כפי שהגמרא אומרת – רופא שהוא בחינם, הוא שווה חינם גם כן. אם הרופא המרפא לא לוקח שום תשלום, סימן שגם איכות הריפוי היא בהתאם. כך, כפי שבגשמיות לא מקבלים שום דבר בחינם, קל וחומר ברוחניות, בוודאי צריכים אנו לשלם. מה אנו צריכים לשלם בכדי לזכות בקרבת השי”ת? – “ונתנו איש כופר נפשו לה'”. אנו צריכים לתת את הנפש שלנו, כלומר – מסירות נפש. בכדי להבין זאת, קודם כל צריכים להבין מה פירוש המושג נפש. לאחר שנדע מה זה נפש, נדע מה פירוש הדבר למסור את הנפש.

הסביר מורנו ורבנו, “בעל הסולם” זצוק”ל – נפש היא, כפי שאומר הפסוק בבראשית: “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה”, כלומר – הנפש זהו האור אשר מחיה את האדם. יש כאלו אשר יש להם נפש בהמית, כלומר, שמה שמחיה אותם הם התענוגים הבהמיים. הם נהנים מאותם דברים שבהמה, חיה ועוף נהנים מהם. וגם בנפש הבהמית יש לחלק בין בהמה טהורה לבין בהמה שאינה טהורה. אומר הזוה”ק, כי לפעמים יש לאדם נפש מצד הבהמות הטמאות, כלומר, שהוא נהנה ממה שבהמות נהנות, מאכילה ושתיה ומשאר תענוגי בשרים, ואין לו צורך בשום דבר אחר. אם כן, הוא בא מצד הבהמות הטמאות. ויש לפעמים שיש לאדם נפש מצד הבהמות הטהורות, כלומר, שמה שמחיה אותו הם התענוגים הבהמיים, כמו הנפש מצד הבהמות הטמאות, רק הנקודה היא – שהוא יודע והוא מודע למצבו. הוא יודע שהוא נמצא במצב נמוך מאד, שמה שמחיה אותו זה מה שמחיה את השור והפרה בשדה, והוא לא יותר גבוה ולא יותר מרומם מהם. הוא יודע את האמת. כשהוא יודע את האמת וזה כואב לו, אזי נבחן שיש לו אמנם נפש בהמית, אבל נפש מצד הבהמות הטהורות. כי בסיס ראשון לטהרה הוא הכרת הרע.

ישנן כל מיני סוגי נפשות, יש את הנפש החיונית, יש את הנפש המשכלת, כפי שמביא הרמב”ם ז”ל בשמונה הפרקים שלו. כלומר, יש הרבה סוגי חיוּת שהאדם מקבל. באופן כללי, חילק מורנו ורבנו “בעל הסולם” כך: יש את הנפש המינימאלית – כלומר, שהאדם נהנה מהמינימום. זה אמנם נדיר, אך ישנם אנשים כאלו, שאפילו מתאוות בהמיות הם לא רוצים להנות. הם רוצים להנות רק מלשכב, ממנוחה, פשוט ממינימום. אם כן, הם נמצאים במדרגה נמוכה יותר אפילו מבהמות וחיות. הם לא רוצים לקום מהמיטה, לא רוצים לעשות שום מאמץ, לא הולכים לעבוד, לא כלום. וטענתם היא – איזו תועלת תצא לי מזה שאלך לעבוד? אני אקבל משכורת, ובכסף שארוויח אני אקנה מאכלים טעימים, בשביל מה? מספיקה לי פרוסת לחם עם משהו קטן, וזהו. יותר מזה אני לא רוצה וגם לא צריך.

וישנה הנפש הבהמית – שהאדם נהנה מתענוגים בהמיים, מאכילה, שתייה, ושאר תענוגי בשרים. וישנה הנפש האנושית – שהאדם נהנה מתענוגים אשר מיוחדים למין האנושי, שהם תענוגי כבוד ושליטה על אחרים. וישנה נפש יותר מרוממת, והיא הנפש המשכלת – שהאדם נהנה ממושכלות, מלימודים. יכול להיות שהוא נהנה מלימוד מתמטיקה, יכול להיות שהוא נהנה מלימוד תורה. אבל הוא לא נהנה מהקשר לנותן התורה, אלא הוא נהנה מהחכמה שבתורה. כשהוא נהנה מהחכמה שבתורה, זה נבחן לנפש המשכלת, כלומר, שהוא נהנה מהשכל. והנפש הגבוהה ביותר היא – שהאדם נהנה מהדביקות האלוקית. זה מה שהוא מחפש. הוא לא נהנה מתאוות בהמיות, לא מכבוד, לא משליטה ולא מכסף, וגם לא המושכלות של התורה הן שמושכות אותו, כפי שנאמר “חכמה בגויים תאמין”. אם האדם דבוק בחכמה של התורה בלי קשר לנותן התורה, זה מוגדר כ”חכמה בגויים”. אבל אם הוא מחפש דווקא את הבורא, אם הוא רוצה להרגיש את אהבת הבורא אליו, והוא רוצה להרגיש את אהבתו אל הבורא, הוא רוצה להיות אוהב ונאהב, הוא רוצה להרגיש את זה! אזי האדם מגיע לנפש הגבוהה ביותר.

אם כן, כעת ניתן להבין מה הפירוש “ונתנו איש כופר נפשו לה’“. משמע שהאדם צריך למסור את הנפש שלו, את חיותו, ואז הוא זוכה להשיג את האורות האלוקיים שבמצוות. האדם צריך לבטל את האהבה העצמית שלו, ולהגיע למצב של קבלת עול מלכות שמים, להגיע למצב שהוא מבטל את אהבת עצמו בפני רצונותיו של הבורא. וההכנה לזה היא אהבת הזולת, המתבטאת במישורים שביחסי אנוש – אהבה בין אדם לחברו, בין אדם למשפחתו, בין אדם לרבו וכו’. ז”א, כשאני אומר שהאדם צריך לעבוד באהבת הזולת, משמעות הדבר היא שהאדם נותן את מה שמחיה אותו לחברו, או שהוא מוותר עליו לטובת החבר. אחרת, אין זה נקרא “ואהבת לרעך כמוך”. כי במה נבחנת האהבה לזולת, אם לא בנתינה?! פעמים רבות אני שומע אנשים אומרים – אני אוהב את פלוני. אבל במה זה מחייב אותך? הלא האהבה צריכה להיבחן במציאות! כי כשאוהבים באמת את הזולת, אזי מחפשים רק דבר אחד – לגרום לו נחת רוח, לשמח אותו, לתת לו, להנות לו. לכן זה חייב להיבחן במציאות, שהאדם יתן לזולתו את הדברים העיקריים שנפשו מתאווה אליהם. ויש פעמים בהם הנתינה היא איננה נתינה פיזית, אלא היא מתבטאת בצורות אחרות. זה יכול להתבטא למשל בויתור – אני רוצה להשיג דבר מה, אני רוצה להיות במצב מסוים, ובגלל הזולת אני מוותר על הדבר. אני לא נותן כאן משהו בפועל, אבל אני מוותר על משהו שאני רוצה.

אם כן, “ונתנו איש כופר נפשו לה'”, כלומר – בכדי להגיע לחיבור עם השי”ת, צריכים לתת כופר, לשלם. מה צריכים לשלם? לתת את הנפש, מסירות נפש. זה מה שהקב”ה רוצה מאיתנו. הוא רוצה מאיתנו שנבוא למצב שונה לגמרי מהמצב שבו אנו נמצאים היום, שנהפוך לאנשים אחרים לגמרי, לאנשים שהעיקר בחייהם, עשרים וארבע שעות ביממה, הוא ענין ביטול האהבה העצמית, ההתעלמות מעצמם ואהבת הזולת. על הנקודה הזאת מרוכזים כל התורה והמצוות, ואם אדם מחבר את עצמו לתורה ולמצוות, אזי הוא יכול בדרכי נועם, לאט לאט, לשנות את עצמו. הוא יכול לבחור את המינון ואת הלחץ על עצמו. אבל אם אין אנו דבקים בתורה, אזי, כפי שאומרים חז”ל: “אם אתם חוזרים למוטב טוב, ואם לאו אני מעמיד עליכם מלך כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב” (סנהדרין, צ”ז, ע”ב). וכל זאת במגמה אחת ויחידה – שהאדם יבטל את האהבה העצמית שלו, ויגיע למצב של אהבת הזולת, בכדי להביא אותנו ליום הגאולה. כפי שאמרו חז”ל, שהקב”ה, מרב אהבתו לנבראים, הקיף וכיתר אותם בכמה וכמה כיתורים, בכדי להבטיח שהנבראים ישובו בתשובה, יחזרו להתחבר איתו.

צריך לדעת שהדרך להגיע ליום הגאולה היא לא דרך פשוטה. למעשה, זהו המצב שלנו היום. ברור לנו שאנו נמצאים עכשיו בתקופה לא פשוטה, כאשר הקב”ה הכניס אותנו למצב שעל פניו נראה כבלתי פתיר לחלוטין. אנו נמצאים במצב של תסבוכת עצומה, וממש אפשר לומר שאנו נמצאים בערב מלחמה עם הערבים. ובוודאי זה לא יהיה אך ורק עם אלה שגרים מחוץ לקו הירוק או בתוך הקו הירוק, אלא זה יהיה גם עם כל מדינות ערב שמסביב. אנו מתקרבים לזמנים שעליהם דיברו כל הנביאים. בכדי להבין את מצבנו היום, הייתי ממליץ מאד ללמוד את דברי הנביאים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכו’, לראות שהנביאים בכל הדורות מזהירים את עם ישראל, שאם הוא לא לוקח את עצמו בידיים ומפסיק עם ההליכה אחרי האהבה העצמית וחוזר למוטב, מצבו יהיה רע ומר. מובא בנביאים שכשהם התנבאו על חורבן ירושלים, צחקו מהם, אף אחד לא האמין לזה. איך יכול להיות שירושלים – עיר הקודש, מרכז כל העולם, היא תחרב? בית המקדש – מקום אשר השכינה שורה בו, הוא יחרב? והיו אסכולות שונות בעם, שהתלהמו כנגד דברי הנביאים ויצרו מעין אופוזיציה, והיו נביאי נגד שאמרו – לא, שלום יהיה לנו.

כך כל אחד ואחד מאיתנו מרגיע את עצמו שהמצב עוד לא כל כך נורא. אבל אנו הרי רואים להיכן הדברים מובילים… ולכן אנו צריכים ללמוד מהניסיון של אבותינו. אנו צריכים לדמיין לעצמנו את חורבן בית המקדש – זה היה מצב לא יאומן, איך שהקב”ה החריב ע”י הגויים את בית המקדש. אני מניח שמי שנכח שם באותו מעמד, שפשף את עיניו כלא מאמין. כאשר ראו את הלהבות אוחזות את בית המקדש, ואיך הגויים רוצחים בלא רחם בנים ובנות, תינוקות, ואיך שטיטוס גורר את אותה אשה לקודש הקודשים – אני בטוח שהיו כאלו ששפשפו את עיניהם ולא האמינו. זה נראה לכאורה קץ העולם, בא הקץ על ממלכת ישראל. אבל זה קרה. והנה אנו עומדים היום לכאורה במצב שהוא בלתי פתיר. אולי יש כאלו שסומכים על ארצות הברית, על אמריקה, שהיא זו שתציל אותנו. אבל אף אחד לא יכול להציל אותנו מידי הקב”ה. הריני מעמיד עליכם מלך כהמן, כך אומר הקב”ה, ואתם חוזרים למוטב בעל כורחכם.

אם כן, כל מי שיש לו מעט שכל בקודקודו, מבין שאנו נמצאים במצב כזה, שאנו עומדים עכשיו ערב מלחמה. אנו לא יודעים מתי זה יקרה ואיך זה יקרה, אבל מן הסתם זה יקרה. אנו צפויים לזמנים קשים ביותר. בל נחשוב שאסטרטגיות צבאיות, כיתורים של הערים הפלסטיניות, או בריתות עם ארה”ב, יכולים להציל אותנו. אלא רק דבר אחד יכול להציל אותנו – מחיקת כל דרך חיינו שבה חיינו עד היום. פשוט למחוק אותה, לטאטא אותה ולהשליך את כל הפסולת הזו לפח האשפה. להתחיל ללמוד מחדש מה הבורא רוצה מאיתנו. פשוט, כמו שילד הולך לבית הספר, לכיתה א’, ומתחיל ללמוד חומש בראשית, כך גם אנו צריכים ללמוד הכל מהתחלה – “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. קודם כל להכיר בצורה ברורה, כי הקב”ה הוא ברא את השמים ואת הארץ, ואם אנו הולכים לכיוון אחר מאשר לכיוון של הקב”ה, אנו חוטאים לאמת, אנו חיים בשקר, והחיים בשקר מולידים אסונות. עלינו לפתוח “קיצור שולחן ערוך” בסימן הראשון ולהתחיל ללמוד אותו, מסימן א’: “שויתי ה’ לנגדי תמיד הוא כלל גדול במעלות הצדיקים והחסידים…” ללמוד מהתחלה מה הקב”ה רוצה מאיתנו, לעבור שלב אחרי שלב – א’, ב’, ג’ וד’. לפתוח את הספרים הבסיסיים, כגון “מסילת ישרים”, ולהתחיל ללמוד מה אנו צריכים בעצם לעשות.

והיה ונכונן את חיינו מחדש – בוודאי שלא תקרה ולא תבוא שום שואה בשערנו. כך חונכתי, שאין בעולם, לא פלסטינים ולא אירנים ולא חזבוללים, אין בעולם לא מטעני צד ולא טילים נגד טנקים, אלא יש בעולם רק דבר אחד – הבורא. אין עוד מלבדו, רק הוא נמצא בעולם, ולפי רצונו, כך מתקיים הכל, וכך כל המצבים מנווטים. ממילא, אם אנו הולכים לפי הדרך שבה כונן הבורא את העולם, אנו ניצלים מכל מיני האסונות והפגעים. ואם אין אנו הולכים בדרך, אנו צפויים לאסונות ולפגעים. כך סידר הקב”ה את עולמו. אין הבורא צריך להופיע כאן מן השמים עם חרב שלופה, אלא הוא פשוט סידר כך את המנגנון הטבעי. כמו אדם שמקבל איזו מכונה גדולה, ויש לו הוראות הפעלה והוראות הרכבה. אם הוא ירכיב ויפעיל את המכונה לפי ההוראות, אזי הוא יצליח בתפעול המכונה הזאת. אבל אם הוא ירצה להרכיב לפי דעתו ולא לפי ההוראות, מן הסתם הוא יחבל במכונה, ויתכן שהוא יחבל גם בעצמו.

כך גם בעולם. יש לעולם הזה הוראות הפעלה ויש לו הוראות הרכבה. ההוראות האלו מסודרות בתורה ובדברי חכמינו ז”ל, בדברי הנביאים ואנשי ה’ האלוקיים, עד דורנו זה. והיה, אם נשמע לכל ההוראות שלהם, אזי אנו משתלבים במנגנון, לפי ההוראות של מי שהרכיב את המנגנון הזה. ואם לא, אזי אנו צפויים לשיבושים גדולים. “ונתנו איש כופר נפשו לה’” – זהו משפט המפתח. אנו צריכים להיכנס למצב קבוע של נתינה ומסירות נפש. בין אדם לחברו ובין אדם למקום. וכאשר נעשה זאת – “ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם“. כלומר, שום נגף ושום צרה לא יכולה לשלוט באדם. אבל אם האדם לא יכול לתת כופר נפשו, אם האדם לא מוכן לתת את הנפש שמחיה את האינטרס העצמי שלו, את האגואיזם שלו, הוא לא מוכן לבטל את זה, הוא לא מוכן להחליף את זה בנפש אלוקית, אזי, חס ושלום, כן יהיה בו נגף.

אם כן, מה צריכים לתת? אומר הפסוק: “זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש“. שאל רבנו “בעל הסולם” זצוק”ל – למה צריכים לתת דווקא מחצית השקל? הרי העיקרון על פי הפשט הוא, שצריכים לספור את המטבעות, ולפי מנין המטבעות, כך יודעים את מנין הגולגלות. אם כן, נשאלת השאלה: מדוע דווקא מחצית השקל? הרי גם אם כל אחד יתן, למשל, שקל שלם, גם כך יוכלו לדעת כמה גולגלות יש, כמה נפשות יש. מסביר רבנו “בעל הסולם” כך – האדם, כל מה שהוא יכול לתת זו השתדלות. אדם לא יכול, לא ביום אחד וגם לא בשנה אחת, לעשות מהפיכה כל כך גדולה בתוך עצמו, ולהיהפך מאיש אשר מרוכז אך ורק בתועלת עצמו, לאיש שכל כולו מסור לזולת ולבורא באהבה. רק הבורא יכול לעשות את המהפכה הזאת בנפש האדם, כפי שאנו אומרים בברכות השחר: “אוזר ישראל בגבורה”. רק הבורא הוא הנותן את ההתגברות הזאת לאדם. אבל למי הוא נותן את זה? רק למי שמשתדל לעשות את כל מה שבכוחו וביכולתו לעשות.

זהו הפירוש של “מחצית השקל”. שקל – מלשון משקל. בכל סיטואציה בחיים האדם תמיד צריך לשקול – מה אני רוצה, מה האינטרס העצמי שלי רוצה, ומה הבורא רוצה. תמיד יש לשקול את הדברים. ולאחר שהוא בדק את הדברים, הוא צריך להחליט שהוא מכניע את עצמו תחת רצונו של הבורא, והוא עושה את זה באהבה. ועל כל פנים – להשתדל, להשתדל לעשות את המשקל הזה, את השקילה הזאת, ולהשתדל להכריע נכון בשקילה הזאת. מילת המפתח היא ההשתדלות. האדם לא אמור להצליח, אלא האדם אמור להשתדל. וכאשר הוא משתדל, הוא הרבה פעמים נכשל. מפני שהכח של הרצון לקבל הנאה ותענוג שבאדם הוא כח עצום, ובנוסף לכך, הוא גם הולך ומתגבר. ככל שהאדם מנסה לקרב את עצמו לקדושה, כך כוחו של הרצון לקבל הולך ומתגבר.

אך בסופו של דבר, מכח כל ההשתדלות הזאת, האדם מגיע למצב הנכון. המצב הנכון הוא מצב של תפילה. ז”א, האדם צריך להשתדל לעשות את כל מה שיכול – “כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה”. זהו הציווי. וכאשר האדם משתדל באמת, בלי כחל וסרק, ועושה את המקסימום מצידו, הוא פשוט מוסר את נפשו, כמו שאומרים בעברית הפשוטה, המודרנית – “הוא הולך על כל הקופה”, הוא נותן את כל מה שיש לו, אזי הוא מרוויח דבר אחד יקר – תפילה. וחכמינו ז”ל אמרו – “תפילה עושה מחצה“. כלומר, התפילה נותנת לאדם את חצי הדרך בהתקדמות לדבקות בבורא. היא נותנת לו את חצי הדרך, והקב”ה משלים את החצי השני. האדם נותן את הכלי, את החיסרון, את בית הקיבול. זה החצי שלו. והקב”ה נותן את האור, את המילוי, את הסיוע. זהו החצי האלוקי.

כך מסביר רבנו “בעל הסולם” זצוק”ל את ענין מחצית השקל. מדוע האדם צריך לתת דווקא מחצית? מדוע שלא יתן רבע שקל או שקל שלם? הרי כל העיקרון הוא שלא ימנו את בני האדם אלא ימנו את הכסף. אם כן, שיתנו רבע שקל, או שיתנו שקל שלם, או שאולי כל אחד יתן אבן, וימנו את מספר האבנים וכך ידעו. מדוע דווקא מחצית השקל? הסביר רבנו “בעל הסולם” שבשתי המילים הללו – “מחצית השקל“, ישנו רעיון עמוק, יש כאן יסוד עצום בהתווית הדרך לעבודת ה’. שקל – מלשון שקילה, “בשקל הקודש” – זו צריכה להיות שקילה נכונה, שקילה של קדושה. צריכים ללמוד איך לשקול את הדברים. וכאשר האדם עושה את השקילה, משתדל לעמוד בקריטריונים של השקילה, אזי הוא מגיע לחצי הדרך – מחצית, הוא מגיע לתפילה אמיתית, תפילה מעומקא דליבא. ואז הוא צועק לה’ שיעזור לו, שיתן לו את הכח ללכת בדרך הקדושה.

ישנה עוד אריכות גדולה כאן בפרשה. יש עוד ענינים רבים. יש כאן פרשת הכיור, פרשת הבשמים, ואח”כ חטא העגל. בכל אחת ואחת מהפרשות הללו, יש סודות התורה עמוקים ונפלאים מאד, ואנו רק באנו לתת כאן, על קצה המזלג, הארה קטנה מתורתם של רבותנו זצוק”ל. אין שום ספק בדבר, שחכמת הקבלה ופנימיות התורה, זהו האור הגדול שיכול לתת לנו את הכח, את חומר הדלק, את ההדרכה, איך נוכל לתת “איש כופר נפשו”, ואיך נוכל לשקול הכל “בשקל הקודש”, ולהגיע למחצית הדרך שאותה אנו צריכים לעשות מצידנו. יהי רצון שידריכנו השי”ת ללכת בדרך הנכונה, גם אם היא קשה, מרה וכואבת, כפי שאמרה היונה ששלח נח, כאשר חזרה עם עלה זית בפיה – “מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב”ה ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם” (תשס”א).

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו