מאמר | פרשת יתרו | תשע"ט

זמן קריאה 5 דק'

ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערבוירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם, ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב… ויאמר חתן משה אליו, לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדךעתה שמע בקלי איעצך ויהי אלוקים עמך, היה אתה לעם מול האלוקים והבאת אתה את הדברים אל האלוקים. ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרת. ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם, והקל מעליך ונשאו אתך” (שמות י”ח, י”ג -כ”ב).

כאן בפרשתנו יתרו מציע למשה רבנו לסדר את סדר המשפט בעם ישראל, ע”מ להקל מעליו, שימנה לשופטים על עם ישראל שרי חמישים, שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. הוא מציע למשה רבנו לקחת אנשים מוכשרים וראויים – אנשי חיל, יראי אלוקים שונאי בצע, שלא יהיה ניתן לשחדם וכדומה. שרי העשרות ישפטו דברים קטנים, שרי חמישים ישפטו דברים מסובכים יותר, שרי מאות ישפטו דברים עוד יותר גדולים ואם יהיה דבר כבד מאוד שאפילו שרי האלפים לא ידעו איך לדונו, הדיון יגיע למשה רבנו בעצמו, אשר ייגש לקב”ה שיגיד את דבר המשפט. כל זה יקל עליך. ובאמת משה רבנו מממש את העצות של יתרו חותנו ואח”כ – “וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו“. (שם, כ”ז).

פרשה זו מוקשית ותמוהה מאד, הרי משה רבנו ע”ה רואה שהוא יושב מהבוקר עד הערב והמשפטים אינם נגמרים, האם הוא צריך שיתרו יאמר לו שלא יתכן להתנהל כך? הוא לא מבין בעצמו שכך הוא לא יחזיק מעמד? הרי כל אדם פשוט היה מבין את זה. כל רב שיש לו תלמידים, כשהוא רואה שהעסק כבד עליו והוא לא מסתדר, הוא מבקש עצות להקל מעצמו, וממנה את תלמידיו לטפל בעניינים הפשוטים יותר. א”כ איך משה רבנו איש האלוקים לא הבין את זה לכאורה?

ויש לפרש את הענין: מבחינה פנימית  מדובר כאן על המשכת אור האלוקות לעם ישראל. משה רבנו הוא הצינור המקשר בין השי”ת לעם ישראל וממשיך להם את אור האלוקות המכונה ‘חוקים תורות ומשפטים’. והנה, הקב”ה רוצה להעניק שפע לנבראים ולהיטיב להם עד בלי די, אבל יש בעיה, שהיא לא בעליון אלא בתחתונים. כי התחתונים מוגבלים, הם לא יכולים לקבל את אור האלוקות במלוא גודלו ובמלוא איכותו, כשם שבגשמיות האדם לא יכול להסתכל על השמש עצמה כי הוא יתעוור, הוא צריך מסננים שיסננו ויקטינו את אור השמש, ואז האדם יכול ליהנות ולהפיק מאור השמש תועלת מרובה. כן ברוחניות, אם עם ישראל ניזון ממשה רבנו בעצמו, שהזוה”ק מכנהו ‘אספקלריא המאירה’, זה לא טוב בשביל העם. על זה בא יתרו חותן משה ומציע פתרון. הוא מציע ליצור מסכים לאור האלוקי. כשם שבגשמיות כדי לקבל ולהסתכל על אור השמש, מחלישים אותו, למשל על ידי זכוכיות צבועות, כדי להמעיט את האור העובר, על מנת שיוכלו ליהנות ממנו, ה”ה ברוחניות. המסננים הראשונים הם שרי האלפים הקרובים למשה רבנו. האור המגיע ממשה רבנו אל שרי האלפים הוא האור המקורי, והוא הולך ומתמעט ככל שהוא יורד יותר מדרגות. משרי האלפים האור כבר לא בא לעם באותה עוצמה, ואצל שרי המאות הוא הולך ומתמעט עוד יותר, אצל שרי החמישים האור עוד יותר מתמעט ונחלש, ומשרי עשרות האור עובר לעם באופן ממועט מאד.[1]

כאשר עם ישראל ניזונים מהאור האלוקי ומקבלים את החוקים, התורות והמשפטים האלוקיים, כל אחד ואחד צריך להתאים לעצמו את הכמות והאופן שהוא יכול לקבל את האור האלוקי. על כן, האנשים הפשוטים ביותר צריכים לגשת לשרי העשרות, ודרכם לקבל את האור האלוקי, כי אסור להם לקבל אור גדול מדי, כי הוא יכול לפרק את מערכת הקדושה אצלם, זה יכול להגביר את שליטת הרצל”ק, ואז הם יתנתקו לגמרי מרשות הקדושה. אנשים יותר זכים ומזוככים שתיקנו במידת מה את הרצל”ק שלהם, יכולים לקבל משרי חמישים, שרי חמישים זו מדרגה שבה ההסתרה על האור העליון היא יותר קטנה מאשר אצל שרי העשרות. כמובן שמדובר כאן על מדרגות רוחניות, המדרגה הנקראת ‘שרי חמישים’ מסתירה פחות, והאנשים יכולים לקבל את האור באיכות ובגילוי גדול יותר וכו’ עד”ז, עד שהאדם מגיע לדרגת זיכוך כל כך גדולה שהוא ממש מתוקן לחלוטין, כל הרצל”ק שלו מתוקן לגמרי, הוא יכול לקבל ממשה רבנו בעצמו. חמשת המדרגות: שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות, שרי אלפים ומשה רבנו עצמו, הן מקבילות לחמש מדרגות האורות בנשמה אותם האדם צריך להשיג: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. משה רבנו הוא בחינת ספירת הכתר, שהוא בחינת אור היחידה, האור העליון ביותר, שזה גילוי האלוקות העצום והגדול ביותר מבחינת כמות ואיכות, זה גילוי האלוקות שיתגלה לעתיד לבוא בגמר התיקון בע”ה, כאשר האדם יהיה מתוקן לחלוטין. מה שהנביאים מתנבאים על העתיד לבוא: “ומלאה הארץ את דעה את ה’ כמים לים מכסים”, זהו אורו של משה רבנו.

בזאת תירצנו את התמיהה: מדוע משה רבנו היה צריך ליתרו שיבוא לייעץ לו על סדר משפט העם?! מבחינת פנימיות הדברים הענין מבואר: העליון רוצה תמיד להעניק ולהשפיע לתחתון עד בלי די, כי רצונו להיטיב לנבראיו, מצידו הוא יצר מערכת בלתי גבולית. אבל התחתון מצידו אינו יכול לקבל אור כל כך גדול, הוא צריך למעט את האור ולהתאים אותו לפי מידת תיקונו של הרצל”ק שלו. לכן משה רבנו היה צריך לעצה שתבוא מצד התחתונים, וזהו שבא יתרו להציג ענין זה, שצריך להתאים את מערכת המשכת האור לטובת התחתונים ובעצם למעט אותה כפי הנצרך להם.

וזאת אנו צריכים לדעת, שה’ יתברך אוהב אותנו אהבה עצומה ונפלאה ורוצה להיטיב לנו עד בלי די, אך אנו צריכים להתאים את עצמנו לקבלת האור. בזמן שהאדם נמצא במצב נמוך שהרצל”ק שולט בו, הוא צריך להיות ניזון מאור קטן וממועט וככל שהוא מזדכך הוא ניזון מאור גדול יותר.  

[1] וכ”כ בספה”ק באר מים חיים וז”ל – ‘זה יתנו וגו’ עד מחצית השקל וגו’. כי הן נודע מעשה ה’ ונפלאותיו ששקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים, ולכל נתן מדה וקצב בשיעורו ותחומו וגבולו חוק עולם ולא יעברנהו. והגביל את מצוותיו יתברך במדה, וקצב ארבע פרשיות בתפילין ארבע ציצית בבגד, ארבע חוטים בציצית, ארבע מינים בלולב, שתי לחם בעצרת, ז’ נרות במנורה, שנים עשר לחמי פנים, וכדומה. שכל אחד מאלו אם הוסיף אחד בהן כמו חמש פרשיות בתפילין חמש ציצית בבגד, או שחיסר אחד מהן, הרי ביטל מצוה. וזקן ממרא היה חייב סקילה בכזה וכדומה. והיא לא תעשה מפורשת (פרשת ואתחנן (ד’, ב’) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוך וגו’, ולא תגרעו ממנו וגו’. והטעם הוא כי לכאורה מה איכפת אם יהיה עוד פרשה או ציצית אחת או שמונה נרות וכדומה. ואכן כי מי כאלהינו יודע פשר דבר בכל העולמות כאשר צריכים ויכולים לקבל אורו יתברך, כי הן בהאיר אור השמש שהוא אחד ממשמשיו ועבדיו על האדם יותר מדאי ימות האדם כי לא יוכל לקבל האור יותר מגבולו, ומכל שכן דכל שכן אורות אלהינו יתברך שמו הניתנים ונשפעים בכל מצוה ומצוה, אם היה נתמשך חוט אחד יותר מאורו יתברך כפי אשר הגביל וקצב הוא יתברך, לא היה יכול העולם לסובלו והיו בטלים ומבוטלים מרוב האור (כאשר כבר קרה בזה במיתת מלכין קדמאין שלא היו יכולין לקבל האור ונפלו ונשברו ומתו כידוע ליודעי דעת ה’). ועל כן הזהיר על זה בלא תעשה לא תוסיפו על הדבר כי ברוב ההשפעה במצוות ומעשים טובים לא יוכלו התחתונים לקבל, כי רבוי השמן בנר הוא סיבה לכבותה ח”ו, והוא מקלקל הרבה הרבה. וממילא שהגרעון גם כן מקלקל כי זה ודאי מקלקל הוא להמעיט האור הנפלא הזך מלהאיר די הגבול שיוכלו לקבל. וכשהוא על בחינה הראוי, זה נקרא מחצית השקל. שהשקל עומד בשוה אינו נוטה לשום צד להוסיף האור או לגרוע, וכאשר יוכלו לקבלו. ועל כן זה יתנו על לבם כל העובר על הפקודים פקודי התורה שמחצית השקל הוא תרומה לה’ שזה הוא התרומה והמובחר לה’ שיהיה המשקל בחציו כלומר באמצעיתו כאשר קצבם הבורא יתברך שלא להוסיף ולא לגרוע, ועל כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מי שהוא עשיר בדעת ויראה האורות הנשפעים בכל מצוה ומצוה ויאמר בלבו אוסיף עליהן כדי להרבות אורו יתברך בעולם, לא כן. לא ירבה, כי הרבוי הזה מיעוט הוא. והדל מי שהוא עני בדעתו ואינו מבין בהאור המגיע לכל מצוה ויאמר כי יהיה לו די בשלושה ציצית. לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומה ה’, כי מחצית השקל השוה הוא הוא תרומת ה’ בעולמו לקבל אור הנערב מאתו יתברך על נכון’ (כי תשא).

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו