סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

פרשת השבוע | פרשת חיי שרה

"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א)

"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – כולן שוין לטובה (רש"י).

יש להבין עניין זה של 'כולן שוין לטובה': כלום יתכן שהסובל בימיו צער ויסורים, נאמר עליהם שהם 'כולן שוין לטובה'? ואם ת אמר שבסוף חייו שבע אך טוב ולא ראה צער כלל, הרי שחלקם היו לטובה ולא 'כולם'?!

לבאר העניין באר היטב נעיין בדברי קדשו של מרן זצ"ל ב'הסולם' (בראשית ב, אות קג) במאמר "ז' היכלות דאו"א דבריאה". המדובר שם הוא בהיכל הרביעי של אבא ואימא של עולם הבריאה, שנקרא "היכל הזכות" שמי שזכה בו זוכה להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

"אמרו חז"ל: לא היה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ. משמע שכל בריות העולם הם בתכלית השלמות במדה כזו שלא היה שמחה לפניו וכו'. אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו ית' הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלימה מאהבה. אבל מטרם זה לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם, אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים, עד שאומר ארץ ניתנה ביד רשע, הן מכאובים גופנים והן מכאובים נפשיים, שהם העברות שעושה. וכל זה הגיע לו מפני שהולך כנגד הטבע של הבריאה, כי לא נברא העולם אלא בסוד השפעה, דהיינו לעסוק בתורה ומעשים טובים בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמ"ש "כל פעל ה' למענהו", דהיינו בכדי שהבריות ישפיעו לו נ"ר. אבל בתחילה עייר פרא אדם יולד, דהיינו שכל ענינו הוא להנאת עצמו ואין בו הרצון להשפיע כלל, והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואה לטובתו ולתועלתו.

סיבת היסורים שאנו סובלים בעוה"ז

ולפיכך הטביע הבורא ית' יסורים קשים ומרים, בענין הקבלה לעצמו הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים  גופניים והן מכאובים נפשיים, באופן שאם יעסוק בתורה ומצוות אפילו להנאת עצמו, מ"מ על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נ"ר ליוצרו, בשיעור הכתוב כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות שאין בו חסרון כל שהוא, ואז לוקח חלק בשמחתו ית' שבעת בריאת העולם. וז"ש חז"ל זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, כי בכל מקום שנותן עיניו הוא רואה רק טוב ורק שלימות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל אלא הכל זכיות.

ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים: א) הוא בחינת כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. וא"כ הוא מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי לולא הרעה לא היה זוכה להטובה. ונמצא שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כלומר, גורמים להטוב. ב) היא בחינת גם זו לטובה, דהיינו לא לבד שהרעות נעשו גורמים להטובה[1], אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות, והיינו ע"י אורות גדולים מאד, שהבורא ית' מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות, הן היסורים הגופניים, והן היסורים הנפשיים, שהם העברות, באופן שהחובות נהפכו וקבלו צורות של זכיות.

בהקדמה ל'תלמוד עשר ספירות' מבאר רבנו עניין זה בהרחבה, וז"ל:

"ולפיכך יש להבין איך אפשר לו לאדם לזכות לאהבתו ית' בבחינה כזו, אשר ירגיש ויידע שהשי"ת עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הוולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (עיין בהקדמה אות ע).

וכדי להבין זאת, לדברי חז"ל אנו צריכים, שאמרו (יומא פ"ו ב) שהעושה תשובה מאהבה נעשו לו הזדונות כזכויות, פירוש, שהשי"ת לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי"ת למצוה.

ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים במידה כזו שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה, הנה נמצא מחמת זה, ששש ושמח על כל היסורים והמכאובים המרים והטרדות המרובות שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר פנים הנ"ל [הכוונה ל'הסתר' ו'הסתר בתוך הסתר'], כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו ית' המפליא פלאות כנ"ל, וכל צער וטרדה שהעבירו אותו על דעתו ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול, נהפך לו עתה לבחינת גרם והכנה רגילה לקיום מצוה, ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח, ונהפך לו על כן כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה.

וזה דומה למעשה שמספר העולם על יהודי נאמן בית אצל אדון אחד שהיה האדון אוהבו כנפשו, וקרה פעם שהאדון נסע לדרכו והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא לעיני כולם, כדי להשפילו היטב, וכאשר חזר האדון הלך אליו היהודי וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאוד, ויקרא לממלא המקום, ויצווהו לתת ליהודי תיכף על יד אלף אדומים [סוג מטבע] בעד כל מכה ומכה שהלקהו.

נטלם היהודי ושב לביתו, מצאה אשתו אותו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: מה קרה לך עם האדון. סיפר לה. אמרה לו: אם כן למה אתה בוכה? אמר לה: אני בוכה משם שלא הלקה לי אלא חמש מכות, והלואי היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות, כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים.

(מתוך ההקדמה לתע"ס אותיות קה – קט)

[1] על מנת להבין יותר עניין זה, שהרעות נהפכו ונעשו לטובות על ידי אורות גדולים מאוד, כלשון רבינו זי"ע, מהראוי לעיין ב'אגרות הסולם' (אגרת ע"ז עמוד שפ"ו, מהדורה ראשונה שנת תשע"ד) בפיסקה המתחילה במילים "ואין לתמוה".

מתוך הספר 'אוצרות הסולם' מאת הרב שמואל הורביץ | לרכישת הספר לחץ כאן